חולין ק״ט

מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: כִּי נִיעֵר מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף וְכִסָּה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – אָסוּר, אַמַּאי? הָא לָא בָּלַע כְּלָל!

ושואלים: מכלל דברי רבי שנראים לו דברי ר' יהודה (האוסר את כל החתיכות שבקדירה) רק כאשר לא ניער בתחילה (ונאסרה החתיכה הראשונה) וניער וכיסה בסוף, יש להסיק כי ר' יהודה עצמו סבר [סבור] שאף כי [כאשר] ניער מתחלה ועד סוף וכסה מתחלה ועד סוף — גם כן אסור כל מה שבקדירה, ועל כך יש להקשות, אמאי [מדוע] הוא כן, הא [הרי] לא בלע בשר החתיכה הראשונה כלל יותר משאר החתיכות שבקדירה? שכיון שבחש מייד עם נפילת החלב על החתיכה הראשונה, החלב נבלע בכל החתיכות שבקדירה בשווה, והריהו מתבטל בהן (אם יש בהן ששים כנגדו)?

אֵימָא: לֹא נִיעֵר יָפֶה יָפֶה, וְלֹא כִּסָּה יָפֶה יָפֶה.

ומשיבים: טעם ר' יהודה הוא, שכן אימא [אמור, יש מקום לחשוש ולומר] שבתחילה לא ניער יפה יפה, ולא כסה יפה יפה, ויתכן שבאותה עת החלב לא נבלע בשאר החתיכות אלא רק בחתיכה הראשונה. ולאחר מכן כשהמשיך לנער יפה יפה, אז חוזרת חתיכה זו ואוסרת את כל החתיכות, שכן סבור ר' יהודה שאפשר לסוחטו אסור. ואף רבי סבור כן, ואולם אין הוא סבור כר' יהודה לענין חשש זה כאשר ניער וכיסה מתחילה ועד סוף.

אָמַר מָר, וְדִבְרֵי חֲכָמִים כְּשֶׁנִּיעֵר וְכִסָּה. מַאי ״נִיעֵר״ וּמַאי ״כִּסָּה״? אִילֵּימָא נִיעֵר בַּסּוֹף וְלֹא נִיעֵר בַּתְּחִלָּה, וְכִסָּה בַּסּוֹף וְלֹא כִּסָּה בַּתְּחִלָּה – הָאָמְרַתְּ נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּהָא! אֶלָּא נִיעֵר מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְכִסָּה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף.

א וממשיכים בביאור דברי רבי בהכרעת מחלוקת ר' יהודה וחכמים. אמר מר [החכם, רבי] כי נראים דברי ר' יהודה באופן שלא ניער ושלא כיסה, ונראים דברי חכמים כשניער וכסה. ודנים בדבריו: מאי [מה פירוש] "ניער" ומאי [ומה פירוש] "כסה" שאמר רבי? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא שניער בסוף לאחר שכבר בלעה החתיכה הראשונה מן החלב ונאסרה, ולא ניער בתחלה מיד עם נפילת החלב על חתיכת הבשר. וכיוצא בזה שכסה בסוף לאחר שכבר נאסרה החתיכה הראשונה, ולא כסה בתחלה — האמרת [הרי אמרת] כבר שנראין דברי ר' יהודה בהא [באופן זה]? אלא צריך לומר שכך היא כוונת רבי: "ניער" — מתחלה ועד סוף, ו"כסה" — מתחלה ועד סוף.

מִכְּלָל דְּרַבָּנַן סָבְרִי: נִיעֵר בַּסּוֹף וְלֹא נִיעֵר בַּתְּחִלָּה, כִּסָּה בַּסּוֹף וְלֹא כִּסָּה בַּתְּחִלָּה – מוּתָּר.

שאז נראית שיטת חכמים המתירים את הנמצא בקדירה, ואולם מכלל הדברים יש להסיק דרבנן סברי [שחכמים עצמם סבורים] שלא רק באופן זה כל הקדירה מותרת, אלא גם כאשר ניער רק בסוף ולא ניער בתחלה, וכן כאשר כסה רק בסוף ולא כסה בתחלה — כל הנמצא בקדירה מותר. ואף החתיכה הראשונה, אף שנאסרה בתחילה כאשר בלעה מן החלב, הריהי חוזרת ומותרת, שאנו אומרים שנסחט ממנה החלב שהיה בה, והתפשט לכל הקדירה.

אַלְמָא קָסָבְרִי אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ מוּתָּר.

אלמא קסברי [מכאן שהם סבורים] שדבר] שאפשר לסוחטו — הריהו מותר. הרי שיש מחלוקת תנאים בנושא של אפשר לסוחטו, שלדעת ר' יהודה (וכן היא דעת רבי) אפשר לסוחטו — אסור, ואילו לדעת חכמים אפשר לסוחטו — מותר.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: מִמַּאי דִּבְאֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ פְּלִיגִי? דִּלְמָא אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, וְהָכָא בְּמִין בְּמִינוֹ קָא מִיפַּלְגִי, וְרַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר: מִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵיל, וְרַבָּנַן לְטַעְמַיְיהוּ דְּאָמְרִי: מִין בְּמִינוֹ בָּטֵיל!

אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא בדחיית הדברים: ממאי [ממה, מנין] אתה יודע שבאפשר לסוחטו פליגי [חלוקים] ר' יהודה וחכמים? דלמא [שמא] נאמר כך: אפשר לסוחטו — לדברי הכל (ואף לדברי חכמים) הריהו אסור, והכא [וכאן] בשאלה של מין במינו קא מיפלגי [הם חלוקים], ור' יהודה הולך במחלוקת זו לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר כי כל תערובת איסור בהיתר של מין במינו לא בטיל [אין האיסור בטל], ואף רבנן [חכמים] הולכים לטעמייהו [לטעמם, לשיטתם] דאמרי [שאומרים] כי תערובת איסור בהיתר של מין במינו בטיל [בטל] האיסור. ולכך במקרה שלפנינו, שהוא תערובת מין במינו (חתיכת הבשר הראשונה שנאסרה בין שאר הנמצא בקדירה) ר' יהודה אוסר וחכמים מתירים! דחה רבינא:

הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּרַבָּנַן בְּמִין בְּמִינוֹ הָכָא כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לְהוּ, וּבְאֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ פְּלִיגִי – הַיְינוּ דְּקָאָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּהָא, וְדִבְרֵי חֲכָמִים בְּהָא.

האי מאי [זה ההסבר מה טיבו]? אין זה נראה, שכן אי אמרת בשלמא דרבנן [נניח אם אתה אומר שחכמים] במין במינו הכא [כאן, במקרה זה] כר' יהודה סבירא להו [סבורים הם] ובאפשר לסוחטו פליגי [הם חלוקים], וכדרך שהוסבר למעלה — היינו דקאמר [זהו שאמר] רבי: נראין דברי ר' יהודה בהא [באופן זה] בשלא ניער וכיסה בתחילה אלא בסוף, ונראים דברי חכמים בהא [באופן זה], כשניער וכיסה מתחילה ועד סוף, וכפי שהתפרש.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, וְהָכָא בְּמִין בְּמִינוֹ קָמִיפַּלְגִי – הַאי נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְאֵין נִרְאִין מִבְּעֵי לֵיהּ, וְתוּ לָא מִידִּי.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] כהצעתך זו, שבאפשר לסוחטו לדברי הכל אסור, והכא [וכאן] אין ר' יהודה וחכמים חלוקים בדין החתיכה הראשונה, שלדעת הכל היא נאסרת, ונחלקו רק האם היא אוסרת את שאר החתיכות, שכן במין במינו קמיפלגי [הם חלוקים], מעתה האי [זה] שאמר רבי שנראים דברי חכמים בשניער תחלה, ואין נראים באופן זה דברי ר' יהודה. והרי אף חכמים סבורים כר' יהודה שמא לא ניער יפה יפה, ולכך נאסרה החתיכה הראשונה, ואולם הם סבורים כי הניעור בסוף אינו אוסר את הנמצא בקדירה (שהרי זו תערובת מין במינו), ואולם החתיכה הראשונה עומדת באיסורה (שכן לדעתם, אפשר לסוחטו הריהו אסור). מעתה היה לרבי לומר נראין דברי ר' יהודה שכל החתיכות נאסרות, כאשר ניער רק בסוף, ומטעם שמין במינו אינו בטל, ואין נראין דברי ר' יהודה שבניעור מתחילה יש לחשוש שמא לא ניער יפה יפה, ולכך יש לאסור את הכל הוא שמבעי ליה [צריך היה לרבי לומר], ותו לא מידי [ושוב אין דבר] נוסף שיש לומר. ונדחתה בכך הצעתו של רב אחא מדיפתי.

מַתְנִי׳ הַכְּחָל – קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת חֶלְבּוֹ. לֹא קְרָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הַלֵּב – קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ, לֹא קְרָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.

ב משנה הרוצה לאכול את הכחל (עטין) של בהמה שנשחטה, המלא חלב — הריהו קורעו לפני בישולו, ומוציא את חלבו מתוכו, ואחר כך רשאי הוא לבשלו. ואם עבר ובישלו בלא שקרעו לפני כן — אינו עובר עליו בבישולו ובאכילתו משום בשר וחלב, ללקות על כך, שכן אין החלב שבכחל נחשב "חלב" האסור בתורה. והוא הדין ברוצה לאכול את הלב המלא בדם — בתחילה קורעו ומוציא את דמו הכנוס בתוכו, ומולחו ומוציא בכך את הדם שבבשרו, ולאחר מכן הריהו מבשלו ואוכלו. ואם מלחו ולא קרעו — הריהו קורעו לאחר מליחתו, ומוציא את דמו, ומותר באכילה. ואם לא קרעו ואכלו — אינו עובר עליו להתחייב על אכילתו עונש כרת.

גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו וּמוּתָּר. וְהָא אֲנַן תְּנַן אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו – מִיעְבָּר הוּא דְּלָא עָבַר, הָא אִיסּוּרָא אִיכָּא!

א גמרא שנינו במשנתנו שיש לקרוע את הכחל לפני בישולו. ואם בישלו בלא שקרעו, אינו עובר עליו. ובביאור דברים אלה אמר ר' זירא, אמר רב: כוונת הלשון "אינו עובר עליו" לומר שאין איסור מן התורה בדבר, ואף מותר לכתחילה לאוכלו אם נתבשל בלא קריעה, אפילו מדברי חכמים. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו] "אינו עובר עליו", משמע כי מיעבר [לעבור] על איסור תורה, שילקה על כך, הוא שלא עבר, ואולם הא איסורא איכא [הרי איסור יש] באכילה זו!

בְּדִין הוּא דְּאִיסּוּרָא נָמֵי לֵיכָּא, וְאַיְּידֵי דִּבְעָא לְמִיתְנֵא סֵיפָא: הַלֵּב קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ, לֹא קְרָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הָתָם מִיעְבָּר הוּא דְּלָא עָבַר, הָא אִיסּוּרָא אִיכָּא, תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.

ומשיבים: בדין הוא דאיסורא נמי ליכא [שאיסור גם כן אין בכך], ואיידי דבעא למיתנא סיפא [ואולם מתוך שרצה לשנות בסוף המשנה] בדינו של הלב, שקורעו ומוציא את דמו, ואם לא קרעו — אינו עובר עליו. והתם [שם] בענין הלב, באמת מיעבר [לעבור] על איסור תורה, לענין שילקה על כך, הוא שלא עבר, אבל הא איסורא איכא [הרי איסור יש בזה], לכך תנא נמי רישא [שנה גם כן בראש המשנה] אותו הלשון "אינו עובר עליו", אף שאכן גם איסור אין בדבר.

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הַכְּחָל – קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת חֶלְבּוֹ, לֹא קְרָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הַלֵּב – קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ, לֹא קְרָעוֹ – קוֹרְעוֹ לְאַחַר בִּשּׁוּלוֹ וּמוּתָּר. לֵב הוּא דְּבָעֵי קְרִיעָה, אֲבָל כְּחָל לָא בָּעֵי קְרִיעָה.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לומר שאפשר לסייע לו, לרב], ממה ששנינו בברייתא: הכחל — קורעו ומוציא את חלבו, לא קרעו — אינו עובר עליו. הלב — קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו — קורעו לאחר בשולו ומותר. ונדייק בדברים: דווקא הלב הוא דבעי [שצריך] קריעה לאחר הבישול, אם לא נקרע קודם לכן, אבל כחל לא בעי [אינו צריך] קריעה לאחר שבישלו.

דִּלְמָא לֵב הוּא דְּסַגִּי לֵיהּ בִּקְרִיעָה, אֲבָל כְּחָל – לָא סַגִּי לֵיהּ בִּקְרִיעָה.

ודוחים: דלמא [שמא] יש לדייק באופן הפוך: דווקא בלב שנינו כן, משום שלב הוא זה דסגי ליה [שדי לו] בקריעה לאחר בישול, כדי להתירו לאכילה. אבל כחל — לא סגי ליה [אין די לו] בקריעה לאחר בישול, והוא נאסר. עד כאן הובא נוסח דברים אחד בסוגיה זו.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו, וְאָסוּר. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: ״אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו״ – מִיעְבָּר הוּא דְּלָא עָבַר, הָא אִיסּוּרָא אִיכָּא.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] את מהלך הסוגיה באופן שונה, שכך אמר ר' זירא אמר רב: כחל שהתבשל בלא קריעה — אינו עובר עליו מדין תורה משום אכילת בשר בחלב. ואולם אסור לאוכלו מדברי חכמים. ומציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו], ממה ששנינו: אינו עובר עליו. ונדייק מכאן: מיעבר [לעבור] הוא שלא עבר, ואולם הא איסורא איכא [הרי איסור יש בזה].

בְּדִין הוּא דְּאִיסּוּרָא נָמֵי לֵיכָּא, וְאַיְּידֵי דִּבְעָא לְמִיתְנֵא סֵיפָא: הַלֵּב קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ, לֹא קְרָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו, דְּהָתָם מִיעְבָּר הוּא דְּלָא עָבַר, הָא אִיסּוּרָא אִיכָּא, תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא ״אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו״.

ודוחים: בדין הוא דאיסורא נמי ליכא [שאיסור גם כן אין בזה], והיה מקום לשנות במשנתנו "ומותר", ואולם איידי דבעא למיתנא סיפא [מתוך שרצה לשנות בסוף המשנה] בדינו של הלב, שקורעו ומוציא את דמו, ואם לא קרעו — אינו עובר עליו. שכן התם [שם, בענין הלב] מיעבר [לעבור] הוא שלא עבר, ואולם הא איסורא איכא [הרי איסור יש בזה], מה שאין כן בכחל, שאין בו איסור. תנא נמי רישא [שנה גם כן בהתחלת המשנה] לשון זו "אינו עובר עליו".

תָּא שְׁמַע: הַכְּחָל – קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת חֶלְבּוֹ, לֹא קְרָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הַלֵּב – קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ, לֹא קְרָעוֹ – קוֹרְעוֹ לְאַחַר בִּשּׁוּלוֹ, וּמוּתָּר. לֵב הוּא דְּבָעֵי קְרִיעָה, אֲבָל כְּחָל – לָא בָּעֵי קְרִיעָה!

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לשיטת רב ממה ששנינו בברייתא כי הכחל — קורעו ומוציא את חלבו, לא קרעו — אינו עובר עליו. הלב — קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו — קורעו לאחר בשולו, ומותר. ונדייק: דווקא לב הוא דבעי [שצריך] קריעה לאחר בישולו, אבל כחל — לא בעי [אינו צריך] קריעה!

דִּלְמָא לֵב הוּא דְּסַגִּי לֵיהּ בִּקְרִיעָה, אֲבָל כְּחָל לָא סַגִּי לֵיהּ בִּקְרִיעָה.

ודוחים: אין זו ראיה, שכן דלמא [שמא] דווקא לב הוא זה דסגי ליה [שדי לו] בקריעה לאחר בישולו, ומשום שאין הדם נבלע בו בבישול. אבל כחל — לא סגי ליה [אין די לו] בקריעה, שכן נתבשל בשר הכחל בחלב, והריהו נבלע בו, ולכך הוא אסור באכילה.

תַּנְיָא כְּלִישְׁנָא קַמָּא דְּרַב: כְּחָל שֶׁבִּשְּׁלוֹ בַּחֲלָבוֹ – מוּתָּר, קֵבָה שֶׁבִּשְּׁלָהּ בַּחֲלָבָהּ – אָסוּר.

ומעירים: תניא כלישנא קמא [שנויה ברייתא כלשון ראשונה] של רב: כחל שבשלו בחלבו — מותר. לעומת זאת, קבה של טלה או של עגל שיש בה חלב, שכן הריהם יונקים חלב אל תוך קיבתם, שבשלה בחלבה בחלב שיש בה — בשר הקיבה אסור באכילה.

וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? זֶה כָּנוּס בְּמֵעָיו, וְזֶה אֵין כָּנוּס בְּמֵעָיו.

ומה הפרש יש בין זה לזה? זה (החלב שבקיבה) הריהו מוגדר כ"חלב" משעה שיצא מעטין הבהמה שממנה ינקו הטלה או העגל, והינו כנוס במעיו של הגדי או העגל. ובישולם יחד הריהו בישול בשר בחלב. ואילו זה (החלב שבכחל) אינו מוגדר כ"חלב" שהרי לא יצא מעטין בהמה, ואין זה כחלב הכנוס במעיו, אלא הריהו מובלע בבשר, ולכך אם התבשלו כאחד אין הוא נאסר בכך. אכן מדברי חכמים יש מלכתחילה לקורעו.

כֵּיצַד קוֹרְעוֹ? אָמַר רַב יְהוּדָה: קוֹרְעוֹ שְׁתִי וָעֵרֶב, וְטָחוֹ בַּכּוֹתֶל. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְשַׁמָּעֵיהּ: קְרַע לִי, וַאֲנָא אֵיכוֹל. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? מַתְנִיתִין הִיא! הָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּלָא בָּעֵינַן שְׁתִי וָעֵרֶב וְטָחוֹ בַּכּוֹתֶל.

ב שנינו במשנתנו כי יש לקרוע את הכחל קודם בישולו, ומבררים: כיצד קורעו? אמר רב יהודה: קורעו שתי וערב (לאורך ולרוחב) וטחו (דוחקו בכח) בכותל שהוא משטח קשה, ומתוך כך נסחט הכחל ויוצא החלב שבתוכו. ומביאים בענין זה כי אמר ליה [לו] ר' אלעזר לשמעיה [לשמשו]: קרע לי כחל לפני שתצלנו, ואנא איכול [ואני אוכל אותו]. ותוהים: מאי קא משמע לן [מה הוא, ר' אלעזר, משמיע לנו] בכך? והלא הלכה מפורשת במתניתין [משנתנו] היא שכך יש לעשות! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה הוא משמיע לנו]: דלא בעינן [שאין אנו צריכים] לצליה שיקרענו שתי וערב וטחו בכותל, כפי שאמר רב יהודה, אלא די בחיתוך אחד, לאורך או לרוחב, ובלא דחיקה על משטח קשה.

אֲמַרָה לֵיהּ יַלְתָּא לְרַב נַחְמָן: מִכְּדֵי, כֹּל דַּאֲסַר לַן רַחֲמָנָא שְׁרָא לַן כְּוָותֵיהּ, אֲסַר לַן דְּמָא – שְׁרָא לַן כַּבְדָּא, נִדָּה – דַּם טוֹהַר.

ג ומביאים עוד בענין אכילת כחל, אמרה ליה [לו] ילתא לרב נחמן בעלה: מכדי [הרי] כלל נקוט בידינו כי כל דבר דאסר לן רחמנא [שאסר לנו הכתוב], שרא לן כוותיה [התיר לנו דבר אחר שהריהו כמותו בטעמו], למשל: אסר לן דמא [לנו אכילת דם] — שרא לן כבדא [התיר לנו אכילת כבד] שמלא דם, ויש בו מעין טעם דם. וכיוצא בדבר, אסר לנו הכתוב ביאת האשה הנדה — התיר לנו ביאת אישה כשיש לה דם טוהר בימים שלאחר לידה. שאף אם רואה בהם דם, אינה נטמאת בכך, ומותרת לבעלה בימים אלה. אסר לנו הכתוב אכילת

חֵלֶב בְּהֵמָה – חֵלֶב חַיָּה, חֲזִיר – מוֹחָא דְּשִׁיבּוּטָא, גֵּירוּתָא – לִישָּׁנָא דִּכְוָורָא.

חלב בהמה — התיר לנו אכילת חלב חיה, הדומה לו בטעמו. אסר לנו הכתוב אכילת חזיר — התיר לנו אכילת מוחא [מוח] של הדג שיבוטא שטעמו דומה לזה של חזיר. אסר לנו הכתוב גירותא (מין דג טמא) — התיר לנו לישנא דכוורא [לשון של דג] הדומה לו בטעמו.

אֵשֶׁת אִישׁ – גְּרוּשָׁה בְּחַיֵּי בַעְלָהּ, אֵשֶׁת אָח – יְבָמָה, גּוֹיָה – יְפַת תֹּאַר, בָּעֵינַן לְמֵיכַל בִּשְׂרָא בַּחֲלָבָא.

אסר לנו ביאת אשת איש — התיר לנו גרושה בחיי בעלה, שיש בדבר דמיון לביאת אשת איש. אסר לנו הכתוב ביאת אשת אח — התיר לנו את יבמה במצות ייבום (אם מת האח בלא זרע). אסר לנו את הגויה — התיר לנו את יפת תאר (שבויית מלחמה). ואם כן, כיון שאסרה עלינו התורה אכילת בשר בחלב, בעינן למיכל בשרא בחלבא [רוצה אני לאכול דבר שיש בו טעם בשר בחלב]!

אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן לְטַבָּחֵי: זַוִּיקוּ לַהּ כַּחְלֵי. וְהָאֲנַן תְּנַן: קוֹרְעוֹ! הָהוּא לִקְדֵרָה.

אמר להו [להם] רב נחמן לטבחי [לטבחים]: זויקו [שפדו, צלו על שיפוד] לה כחלי [כחלים] ותאכל מהם. ושואלים על הוראת רב נחמן: והאנן תנן [והרי אנו שנינו] שקורעו לכחל קודם בישולו, וכאן עשה בלא קריעה! ומשיבים: הדין ההוא, דין הקריעה, נאמר לבישול בקדרה בלבד, א בל לא לצליה. ושואלים:

וְהָא קָתָנֵי: שֶׁבִּשְּׁלוֹ – דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא? הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה, וְאַיְּידֵי דְּקָא בָעֵי לְמִיתְנֵא סֵיפָא קֵבָה

והא קתני [והרי שנה] בברייתא שהובאה למעלה כי הכחל שבשלו (שצלאו) בחלבו הריהו מותר, ונדייק: דיעבד [כשנעשה] כבר הדבר — אין [כן] מותר לאוכלו, אבל לכתחלה — לא ינהג כן, אלא יקרענו, ושלא כדברי רב נחמן! ומשיבים: הוא הדין שאפילו לכתחלה מותר לצלות את הכחל בלא לקורעו, ואיידי דקא בעי למיתנא סיפא [ומתוך שהוא התנא רוצה לשנות בסוף] קבה