חולין ק״ח

כׇּל הַסְּרִיקִין אֲסוּרִין וּסְרִיקֵי בַיְיתּוֹס מוּתָּרִין? הָתָם, הָא אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: אֵיזוֹרוֹ מוֹכִיחַ עָלָיו.

כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין! השיב אביי לרב יימר בר שלמיא: אין להקשות מהיתר כיבוס בחול המועד למי שיש לו רק חלוק אחד, שכן התם הא [שם הרי] כבר אמר מר בר רב אשי בטעם היתר זה, שהוא משום שאיזורו (חגורתו) מוכיח עליו שהרי זה חלוקו היחיד. שכן האיזור משמש את כל החלוקים שיש לאדם. ואדם שיש לו שני חלוקים ויותר הרי כאשר הוא מסיר חלוק אחד ולובש תחתיו אחר, הריהו נוטל את האיזור מהראשון ומעבירו לזה שהוא לובש עתה. ואת הראשון הריהו מכבס בלא איזור. ולכן כאשר מכבס אדם את חלוקו עם האיזור שעליו — הרי זה מוכיח לכל הרואים, שאין לו אלא חלוק אחד. ולכך לא הוסר האיזור לפני הכביסה, מפני שלא היה טעם להסירו, שהרי אין לו חלוק אחר לאזור בו את איזורו. ויודעים כל הרואים מדוע התירו לו חכמים לכבס בחול המועד.

מַתְנִי׳ טִיפַּת חָלָב שֶׁנָּפְלָה עַל הַחֲתִיכָה, אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ חֲתִיכָה – אָסוּר. נִיעֵר אֶת הַקְּדֵרָה, אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ קְדֵרָה – אָסוּר.

א משנה טיפת חלב שנפלה על החתיכה של בשר המתבשלת בתוך קדירה רותחת, ונבלעה איפוא בחתיכת הבשר. ולא בחש בקדירה, ולא התפשט החלב אל מעבר לחתיכת הבשר הזו. אם יש בה בטיפת החלב הזו שיעור שיהא נותן טעם באותה חתיכה של בשר, שאין בחתיכת הבשר פי ששים כנגד טיפת החלב שנפלה לתוכה — אותו הבשר אסור. ואם מיד לאחר נפילת טיפת החלב ניער (בחש) את הקדרה, ונכנסה אותה חתיכה בתוך הרוטב שבקדירה עוד לפני שבלעה את החלב וקיבלה טעם ממנו, נמצא איפוא שהתערבה טיפת החלב בכל הנמצא בקדירה. לכך אם יש בה בטיפת החלב הזו שיעור שיהא נותן טעם באותה קדרה —

גְּמָ׳ אָמַר אַבָּיֵי: טַעְמוֹ וְלֹא מַמָּשׁוֹ בְּעָלְמָא – דְּאוֹרָיְיתָא.

אסור כל הנמצא בקדירה. ב גמרא שנינו במשנתנו שטיפת חלב הנבלעת בחתיכת בשר, אם היא נותנת טעם בחתיכת הבשר, נאסר הבשר בכך. ובענין זה שטעם איסור אוסר את הבולעו אמר אביי: הלכה זו שדי בטעמו של דבר איסור שנבלע בדבר היתר לאוסרו בכך, ולא דווקא ממשו בעלמא [בסתם, בכל האיסורים, ולא בבשר בחלב בלבד] — הריהי דאורייתא [מן התורה] ולא מדברי חכמים. שמהלכה זו בבשר בחלב (כמבואר במשנתנו), נלמדת ההלכה בשאר איסורים.

דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּרַבָּנַן, מִבָּשָׂר בְּחָלָב מַאי טַעְמָא לָא גָּמְרִינַן? דְּחִדּוּשׁ הוּא. אִי חִדּוּשׁ הוּא, אַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא נוֹתֵן טַעַם נָמֵי!

וההוכחה לכך: דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שאין זה אלא דרבנן [מדברי חכמים], מעתה יש לדון: מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן [מה טעם אין אנו לומדים] שטעם איסור הנבלע בדבר אחר הריהו אוסרו בכך? — משום שכל עיקרו של איסור בשר בחלב חדוש הוא, שהרי כל אחד לעצמו הינו דבר היתר, ורק משעה שהתבשלו יחד הריהם נאסרים כאחד. ואולם אי [אם] אכן איסור בשר בחלב חדוש הוא — מעתה נאמר כי אף על גב דליכא [אף על פי שאין בו] נותן טעם נמי [גם כן] יהיה אסור! ומאחר ואין אנו אומרים כן, הרי זו ראיה שאין בשר בחלב דבר חידוש, ונלמד ממנו לשאר איסורים, שהטעם אוסר מן התורה.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: דֶּרֶךְ בִּשּׁוּל אָסְרָה תּוֹרָה.

אמר ליה [לו] רבא לאביי: אין זו ראיה, שכן בשר בחלב חידוש הוא. ואולם אין התורה אוסרתו כל זמן שלא נתן החלב טעם בבשר, כי דרך בשול אסרה תורה, ודרך בישול קשורה לנתינת טעם.

אָמַר רַב: כֵּיוָן שֶׁנָּתַן טַעַם בַּחֲתִיכָה, חֲתִיכָה עַצְמָהּ נַעֲשֵׂית נְבֵלָה, וְאוֹסֶרֶת כׇּל הַחֲתִיכוֹת כּוּלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִינָהּ.

ג שנינו במשנתנו שאם אין בחתיכת הבשר כדי ששים לבטל את טיפת החלב שנפלה עליה, הריהי אסורה. ובעניינה של חתיכה זו אמר רב: כיון שהחלב נתן טעם בחתיכה של הבשר — החתיכה עצמה נעשית נבלה, כלומר, איסור לעצמו, ואם לא הוציאה מיד מן הקדירה, הריהי חוזרת ואוסרת את כל החתיכות כולן שבקדירה. ואף אם יש בכל החתיכות שבקדירה פי ששים כנגד חתיכה זו, הריהן אסורות, מפני שהן מין במינה של החתיכה, ומין במינו אינו בטל.

אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: מִכְּדֵי רַב כְּמַאן אָמַר לִשְׁמַעְתֵּיהּ? כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר מִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵיל, לֵימָא פְּלִיגָא אַדְּרָבָא?

אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: מכדי [הרי] רב כמאן [כשיטתו של מי] אמר לשמעתיה [את הלכתו זו]? — כשיטת ר' יהודה, שאמר כי מין במינו לא בטיל [אינו בטל], מעתה לימא פליגא [האם נאמר שרב חולק] על רבא בהסבר שיטת ר' יהודה.

דְּאָמַר רָבָא: קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה, כׇּל שֶׁהוּא מִין וּמִינוֹ וְדָבָר אַחֵר – סַלֵּק אֶת מִינוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ, וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ רָבֶה עָלָיו וּמְבַטְּלוֹ.

שכן אמר רבא: קסבר [סבור הוא] ר' יהודה כי כל תערובת איסור והיתר שהוא של מין ומינו ויש עוד דבר אחר של היתר — אומרים אנו: סלק את מינו כמי שאינו בתערובת זו, ואם ההיתר שאינו מינו רבה עליו, על האיסור, הריהו מבטלו. ואף בקדירה זו שלפנינו, אף ששאר החתיכות הן ממינה של חתיכת הבשר שנפלה עליה טיפת החלב, ואולם יש בקדירה זו רוטב, שאינו ממינה של חתיכת הבשר, ויבטל הוא את חתיכת הבשר האסורה!

אֲמַר לֵיהּ: אִי דִּנְפַל בְּרוֹטֶב רַכָּה – הָכִי נָמֵי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דִּנְפַל בְּרוֹטֶב עָבָה.

אמר ליה [לו] רבינא למר זוטרא בנו של רב מרי: אי [אם] אכן נפל האיסור ברוטב רכה, שאינה ממין הבשר — הכי נמי [כך גם כן] יהיה הדין, שהרוטב מבטל את טיפת החלב, ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? שנפל ברוטב עבה, המורכב ממשקעי בשר, והריהו ממין הבשר, ולכך אין הוא מבטל משום שהוא מין במינו.

וּמַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ מוּתָּר, חֲתִיכָה אַמַּאי נַעֲשֵׂית נְבֵלָה? אֶלָּא קָסָבַר אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ אָסוּר.

ודנים עוד בבירור שיטת רב שחתיכת הבשר שנפל עליה חלב נעשית חתיכת איסור לעצמה: ומאי קסבר [ומה הוא סבור]? אי קסבר [אם הוא סבור] שדבר שאפשר לסוחטו ולהוציא את האיסור ממנו — הריהו מותר, אף חתיכה זו אמאי [מדוע] היא נעשית נבלה, והרי אפשר לה לטיפת החלב שבתוכה שתיסחט ותצא מחתיכה זו אל שאר החתיכות, ומאחר ואינה מין במינו עם שאר חתיכות הבשר, הריהי מתבטלת בתוכן! אלא קסבר [סבור הוא] שדבר שאפשר לסוחטו אסור.

דְּאִיתְּמַר: רַב וְרַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי: אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ – אָסוּר, שְׁמוּאֵל וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי: אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ – מוּתָּר.

דאיתמר [שכן נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר זה, שרב ור' חנינא ור' יוחנן דאמרי [שאומרים] שאפילו דבר שאפשר לסוחטו הריהו אסור, ואילו שמואל ור' שמעון בר רבי וריש לקיש דאמרי [שאומרים] כי דבר שאפשר לסוחטו מותר.

וְסָבַר רַב אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ אָסוּר? וְהָאִיתְּמַר: כְּזַיִת בָּשָׂר שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ יוֹרָה שֶׁל חָלָב, אָמַר רַב: בָּשָׂר אָסוּר וְחָלָב מוּתָּר, וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ אָסוּר,

ושואלים על הסבר זה: והאם סבר [סבור] רב שאפשר לסוחטו אסור? והאיתמר [והרי נאמר] שנחלקו חכמים בדינו של כזית בשר שנפל לתוך יורה (סיר) של חלב (שאין שיעור זה של בשר נותן טעם בחלב שביורה), שאמר רב כי הבשר אסור, שהרי בלע מן החלב שנתן בו טעמו, ואילו החלב מותר, מפני שהבשר לא נתן בו טעם. ואולם אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שלדעת רב אפשר לסוחטו — אסור,

חָלָב אַמַּאי מוּתָּר? חָלָב נְבֵלָה הוּא!

החלב אמאי [מדוע] מותר? והלא מאחר שבלע הבשר מן החלב, חלב זה שבתוכו חלב נבלה הוא, ולכשיחזור ויפלט אל שאר החלב שביורה, הריהו אוסר את כל החלב, משום מין במינו, ושיטת רב היא כדעת ר' יהודה שאין מין במינו בטל!

לְעוֹלָם קָסָבַר רַב אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ אָסוּר, וְשָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא ״לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ – גְּדִי אָסְרָה תּוֹרָה, וְלֹא חָלָב.

ודוחים: לעולם קסבר [סבור הוא] רב כי אכן דבר שאפשר לסוחטו אסור, וטעם הדבר שאין החלב שנכנס בבשר חוזר ואוסר את שאר החלב, כי שאני התם [שונה, מיוחד הוא שם] דין בשר בחלב, שאמר בו קרא [הפסוק]: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט) — דווקא גדי (ושאר בשר מן הבהמה) שהתבשל עם החלב הוא שאסרה תורה, ולא חלב שהתבשל עם הבשר.

וְסָבַר רַב גְּדִי אָסְרָה תּוֹרָה וְלֹא חָלָב? וְהָא אִיתְּמַר: חֲצִי זַיִת בָּשָׂר וַחֲצִי זַיִת חָלָב שֶׁבִּשְּׁלָן זֶה עִם זֶה, אָמַר רַב: לוֹקֶה עַל אֲכִילָתוֹ, וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַל בִּשּׁוּלוֹ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ גְּדִי אָסְרָה תּוֹרָה וְלֹא חָלָב, אַאֲכִילָה אַמַּאי לוֹקֶה? חֲצִי שִׁיעוּר הוּא!

ותוהים: והאם סבר [סבור] רב כי דווקא גדי שהתבשל בחלב הוא שאסרה תורה ולא חלב שהתבשל בבשר? והא איתמר [והרי נאמר] בדינו של חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה, שאמר רב שכל האוכל שני חצאי כזית אלה הריהו לוקה על אכילתו, שכן יש כאן כזית של איסור. ואולם הוא אינו לוקה על בשולו של חצי זית מזה וחצי זית מזה, ומפני שלא בישל דבר שיש בו שיעור. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שלשיטת רב גדי אסרה תורה, ולא חלב, אף על האכילה של חצי זית הבשר וחצי זית החלב הללו אמאי [מדוע] הוא לוקה? והלא רק חצי שיעור של איסור הוא זה, שאין כאן כזית בשר, אלא חצי זית בלבד!

אֶלָּא, לְעוֹלָם קָסָבַר רַב חָלָב נָמֵי אָסוּר, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ יוֹרָה רוֹתַחַת, דְּמִבְלָע בָּלַע, מִפְלָט לָא פָּלֵט.

אלא כך יש לומר בהסבר שיטת רב: לעולם יש לומר שקסבר [סבור הוא] רב כי לא רק הבשר שהתבשל עם חלב אסור, אלא אף החלב שהתבשל עם בשר נמי [גם כן] אסור, וטעם הדבר שהתיר רב את החלב כשנפל כזית בשר לתוך יורה של חלב: שכן הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שנפל כזית הבשר לתוך יורה רותחת, שבמקרה שכזה מבלע בלע [לבלוע הרי כזית הבשר אמנם בולע מן החלב], ונאסר בכך. ואולם מפלט לא פלט [לפלוט את החלב שבתוכו, אינו פולט], ולכך אין החלב נאסר.

סוֹף סוֹף כִּי נָיַיח, הֲדַר פָּלֵיט! כְּשֶׁקָּדַם וְסִילְּקוֹ.

ושואלים על הסבר זה: סוף סוף כי נייח, הדר פליט [כאשר נחה היורה מרתיחתה, חוזר הבשר ופולט את החלב האסור שבתוכו]! ומשיבים: מדובר כאן כשקדם וסילקו את כזית הבשר, לפני שהיורה נחה מרתיחתה.

גּוּפָא: חֲצִי זַיִת בָּשָׂר וַחֲצִי זַיִת חָלָב שֶׁבִּשְּׁלָן זֶה עִם זֶה, אָמַר רַב: לוֹקֶה עַל אֲכִילָתוֹ, וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַל בִּשּׁוּלוֹ. מָה נַפְשָׁךְ? אִי מִצְטָרְפִין – אַבִּשּׁוּל נָמֵי לִילְקֵי, אִי לֹא מִצְטָרְפִין – אַאֲכִילָה נָמֵי לָא לִילְקֵי.

א למעלה הובאה הלכה משמו של רב בדינם של חצי כזית בשר וחצי כזית חלב שבישלם יחד, ועתה דנים בהלכה זו גופא [לעצמה]: חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה, אמר רב: האוכל שני חצאי זית אלה לוקה על אכילתו, שהרי אכל כזית שלם של איסור, ואולם אינו לוקה על בשולו, שכן לא בישל כשיעור בשר וכשיעור חלב. ותוהים: מה נפשך, באיזה צד אתה רוצה לומר? אי [אם] אתה אומר ששני חצאי זית אלה מצטרפין זה לזה לענין אכילה — לענין בשול נמי [גם כן] יצטרפו ולילקי [ילקה] אף על הבישול! ואי [אם] לא מצטרפין לענין הבישול — לענין האכילה נמי [גם כן] לא יצטרפו, ולא לילקי [ילקה] על האכילה!

לְעוֹלָם לָא מִצְטָרְפִי, וּבְבָא מִיּוֹרָה גְּדוֹלָה.

ומשיבים: לעולם אכן חצי זית בשר וחצי זית חלב לא מצטרפי [אינם מצטרפים] לא לענין בישול ולא לענין אכילה, ואולם כאן מדובר בחצי זית בשר וחצי זית חלב שבא כל אחד מהם מיורה גדולה שבה התבשלו חתיכת בשר בשיעור גדול וחתיכת גבינה בשיעור גדול, ועמד וחתך מזה כחצי זית ומזה כחצי זית ואכלם כאחד, שהרי זה נחשב לו לאכילת איסור של כזית שלם.

וְלֵוִי אָמַר: אַף לוֹקֶה עַל בִּשּׁוּלוֹ, וְכֵן תָּנֵי לֵוִי בְּמַתְנִיתִין: כְּשֵׁם שֶׁלּוֹקֶה עַל אֲכִילָתוֹ כָּךְ לוֹקֶה עַל בִּשּׁוּלוֹ, וּבְאֵי זֶה בִּשּׁוּל אָמְרוּ? בְּבִשּׁוּל שֶׁאֲחֵרִים אוֹכְלִין אוֹתוֹ מֵחֲמַת בִּשּׁוּלוֹ.

ואילו לוי חלק על רב בדבר זה, ואמר כי חצי זית בשר וחצי זית חלב כשם שהם מצטרפים לענין אכילה ללקות עליהם, אף מצטרפים לענין בישול, והריהו לוקה על בשולו של זה. וכן תני [שנה] לוי במתניתין [בברייתות שלו]: כשם שלוקה על אכילתו, כך לוקה על בשולו. ובאי זה דרגת בשול אמרו שלוקים עליו כמי שעבר על איסור בישול בשר בחלב? בבשול כזה שאחרים (גויים) אוכלין אותו מחמת בשולו, שנעשה ראוי לאכילה מחמת הבישול.

וְאֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ עַצְמוֹ – תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: טִפַּת חָלָב שֶׁנָּפְלָה עַל הַחֲתִיכָה, כֵּיוָן שֶׁנָּתְנָה טַעַם בַּחֲתִיכָה – הַחֲתִיכָה עַצְמָהּ נַעֲשֵׂת נְבֵלָה, וְאוֹסֶרֶת כׇּל הַחֲתִיכוֹת כּוּלָּן מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִינָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

ב למעלה נדון ענין "אפשר לסוחטו", ומביאים עוד בענין זה. אפשר לסוחטו עצמו, אם מותר או אסור — מחלוקת תנאי [תנאים] היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: טפת חלב שנפלה על החתיכה של בשר רותח, כיון שנתנה הטיפה טעם בחתיכה — הרי החתיכה עצמה נעשת נבלה, והריהי אוסרת את כל החתיכות כולן שהתבשלו עימה בקדירה, ואף שיש בכל החתיכות פי ששים כנגד חתיכה זו, מפני שהן מינה, ואין מין במינו מתבטל. אלו דברי ר' יהודה. ו

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּתֵּן טַעַם בָּרוֹטֶב וּבַקֵּיפֶה וּבַחֲתִיכוֹת.

אילו חכמים אומרים שאין החתיכה שנפלה עליה טיפת החלב נאסרת אלא עד שתתן טיפת החלב טעם אף ברוטב ובקיפה ובשאר החתיכות שבקדירה. ואולם אם אינה נותנת טעם בהם, אינה אוסרת אף לא את החתיכה שנפלה עליה, שכן נסחט ממנה טעם החלב והתפשט בכל הקדירה.

אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּשֶׁלֹּא נִיעֵר וְשֶׁלֹּא כִּסָּה, וְדִבְרֵי חֲכָמִים בְּשֶׁנִּיעֵר וְכִסָּה.

ובהכרעת הדין במחלוקתם זו אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה באופן שלא ניער את הקדירה ושלא כסה אותה, ואילו דברי חכמים נראים באופן שניער את הקדירה וכסה אותה.

מַאי ״לֹא נִיעֵר וְלֹא כִּסָּה״? אִילֵּימָא לֹא נִיעֵר כְּלָל, וְלֹא כִּסָּה כְּלָל – מִבְלָע בָּלַע, מִפְלָט לָא פָּלֵט.

ומעתה יש לברר: מאי [מה פירוש] "לא ניער ולא כסה"? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא שלא ניער כלל, ולא כסה כלל — הלא במקרה כזה החתיכה שעליה נפלה טיפת החלב מבלע בלע [לבלוע אמנם בולעת], ואולם מפלט לא פלט [לפלוט אינה פולטת], ואין איפוא מקום לאסור (כשיטת ר' יהודה) את שאר החתיכות.

וְאֶלָּא, לֹא נִיעֵר בַּתְּחִלָּה אֶלָּא בַּסּוֹף, וְלֹא כִּסָּה בַּתְּחִלָּה אֶלָּא בַּסּוֹף, אַמַּאי? הָא בָּלַע וְהָא פָּלֵט!

ואלא צריך לומר בכוונת דברי רבי שלא ניער בתחלה לפני שהחתיכה הראשונה בלעה מטיפת החלב שנפלה עליה, אלא בסוף, לאחר שבלעה, וכיוצא בזה, לא כסה בתחלה אלא בסוף — אם כן, אמאי [מדוע] נאסרות כל החתיכות שבקדירה (לשיטת ר' יהודה), הא [הרי] בלע החתיכה הראשונה מן החלב, והא [והרי] שב ופלט!

קָסָבַר אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ אָסוּר.

הרי מכאן נסיק כי קסבר [סבור הוא רבי] שכל שאפשר לסוחטו — אסור, ומאחר שנאסרה החתיכה הראשונה, הרי היא עצמה איסור, וכל הנסחט ממנה הריהו אסור. ולכך כל שאר החתיכות אסורות, שהרי טעם הבשר האסור הנסחט מהחתיכה הראשונה נבלע בחתיכות האחרות, והרי זו תערובת מין במינו, שאין האיסור בטל בה.