חולין ק״ז

פַּקְתָּא דַּעֲרָבוֹת: כְּגוֹן אַתּוּן דְּלָא שְׁכִיחִי לְכוּ מַיָּא, מְשׁוּ יְדַיְיכוּ מִצַּפְרָא וְאַתְנוֹ עֲלַיְיהוּ לְכוּלֵּאּ יוֹמָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בִּשְׁעַת הַדְּחָק – אִין, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק – לָא, וּפְלִיגָא דְּרַב. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק נָמֵי, וְהַיְינוּ דְּרַב.

פקתא [בקעה] של ערבות, שלא היו מים מצויים שם: כגון אתון [אתם], דלא שכיחי לכו מיא [שאין מצויים לכם מים], משו ידייכו מצפרא, ואתנו עלייהו לכולא יומא [נטלו ידיכם מן הבוקר, והתנו עליהם לכל היום]. ומתוך הוראת ר' אבינא איכא דאמרי [יש שאומרים] שלדעתו בשעת הדחק (כגון במקום שלא מצוי בו מים, וכפקתא דערבות) — אין [כן] יש לנהוג כך, ואולם בשלא בשעת הדחק — לא נוהגים כן, ונמצא איפוא כי פליגא [חלוקה] שיטתו של ר' אבינא על שיטת רב שהתיר לנהוג כן בכל האופנים. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שר' אבינא הורה כן אפילו שלא בשעת הדחק נמי [גם כן], ונמצא איפוא כי היינו [זהו] כשיטתו של רב.

אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי אֲרִיתָּא דְּדַלָּאֵי, אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם, דְּלָא אָתוּ מִכֹּחַ גַּבְרָא. וְאִי מְקָרַב לְגַבֵּי דַּוְלָא, דְּקָאָתוּ מִכֹּחַ גַּבְרָא – נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם.

א ועוד בדיני נטילת ידים, אמר רב פפא: האי אריתא דדלאי [זו תעלת ההשקיה], שנהגו בהשקיית שדותיהם, שהיו מושכים מים מן הנהר באמצעות תעלות המובילות את המים אל השדות, ואת המים מן הנהר אל התעלות היו דולים בדליים — אין נוטלין ממנו (ממימי התעלה) לידים, וטעם הדבר: משום שהמים הללו לא אתו [אינם באים] מכח גברא [אדם], אלא מזרימת המים שבצינור. ואולם אי מיקרב לגבי דולא [אם קרוב הנוטל ידיו אצל הדלי], ובאופן דקאתו [שבאים] המים על ידיו מכח גברא [האדם] הדולה מן הנהר נוטלין ממנו לידים.

וְאִי בְּזִיעַ דַּוְלָא, בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה, מֵילָף לָיְיפִי, וּמְטַבֵּיל בָּהּ אֶת הַיָּדַיִם. וְאָמַר רָבָא: כְּלִי שֶׁנִּיקַּב בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה – אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם.

ואי בזיע דולא [ואם מנוקב הדלי] בו נשאבים המים מן הנהר, בשיעור שבכדי כונס משקה (שאם יונח הכלי על הנהר, חודרים לתוכו מים), ובשעה שדולה מים מהנהר בדלי זה, מילף לייפי [דבוקים, מחוברים] המים שבדלי אל מי הנהר, שחלק מהם שב לאחור אל הנהר — המים שבדלי נחשבים כמחוברים למי הנהר, ולכך מטביל בה את הידים. אולם כלי שניקב בשיעור זה אינו כשר אלא לטבילת ידים, ואולם אין נוטלים ידים מכלי שכזה, שכן אין הוא נחשב עוד כ"כלי", שכך אמר רבא: כלי שניקב בשיעור שהוא כונס משקה — אין נוטלין ממנו לידים.

וְאָמַר רָבָא: כְּלִי שֶׁאֵין בּוֹ רְבִיעִית – אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם. אִינִי? וְהָאָמַר רָבָא: כְּלִי שֶׁאֵין מַחְזִיק רְבִיעִית – אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם, הָא מַחְזִיק – אַף עַל גַּב דְּלֵית בֵּיהּ.

ב ועוד בדין הכלי הראוי לנטילת ידים אמר רבא: כל כלי שאין בו מים בשיעור רביעית — אין נוטלין ממנו לידים. ושואלים על כך: איני [האמנם כן] הורה רבא, והאמר [והרי אמר] רבא כי כל כלי שאין בו נפח שיהא מחזיק (מכיל) רביעית מים — אין נוטלין ממנו לידים, ומכאן יש לדייק: כל כלי שאין בו שיעור כזה — איננו כשר לנטילה. הא [הרי] אם הוא מחזיק שיעור רביעית, אף על גב דלית ביה [אף על פי שאין בו] עכשיו רביעית מים הוא כשר לנטילה ממנו!

לָא קַשְׁיָא: הָא לְחַד, הָא לִתְרֵי, דְּתַנְיָא: מֵי רְבִיעִית נוֹטְלִין לַיָּדַיִם לְאֶחָד, וַאֲפִילּוּ לִשְׁנַיִם.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמר רבא שצריך שיהיה בכלי מים בשיעור רביעית — מדובר לענין נטילת ידים של חד [אחד], שכל הבא ליטול ידיו, צריך שיהיה בכלי שיעור זה. ואילו הא [זה] שאמר רבא שדי שיש בכלי שיעור רביעית, אף שאין בו רביעית מים בפועל — מדובר לענין נטילת ידים של תרי [שנים], שבתחילה היו בכלי זה מים בשיעור רביעית, ברם לאחר שהראשון נטל ידיו מכלי זה, לא נותרו בכלי מים בשיעור רביעית, ובכל זאת יצא השני ידי חובתו בנטילה מכלי זה, שכן המים הנותרים הינם כהמשכם של המים הראשונים שהיו ראויים לנטילה ("שיירי טהרה"). דתניא [שכן שנינו בדברי תנאים]: מי נטילה ששיעורם רביעית — נוטלין מהם לידים לאדם אחד, ואפילו לשנים.

אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְאַמֵּימָר: קָפְדִיתוּ אַמָּנָא? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אַחֲזוּתָא? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אַשִּׁיעוּרָא? אֲמַר לֵיהּ: אִין.

ג ועוד בענין הכלי לנטילת ידים, אמר ליה [לו] רב ששת לאמימר בשאלה: האם קפדיתו אמנא [אתם מקפידים על הכלי] לנטילת ידים שיהיה שלם? אמר ליה [לו] בתשובה: אין [כן]. חזר ושאלו: האם מקפידים אתם אחזותא [על המראה] של המים, שיהיה מראם כמראה מים? אמר ליה [לו] אמימר: אין [כן]. הוסיף רב ששת ושאל: האם מקפידים אתם אשיעורא [על השיעור] של המים שיהיה רביעית, ולא פחות מכך? אמר ליה [לו] אמימר: אין [כן].

אִיכָּא דְּאָמְרִי, הָכִי אֲמַר לֵיהּ: אַמָּנָא וְאַחֲזוּתָא – קָפְדִינַן, אַשִּׁיעוּרָא – לָא קָפְדִינַן, דְּתַנְיָא: מֵי רְבִיעִית נוֹטְלִין לַיָּדַיִם לְאֶחָד, וַאֲפִילּוּ לִשְׁנַיִם.

איכא דאמרי [יש שאומרים] באופן שונה את תשובת אמימר לרב ששת, שהכי [כך] אמר ליה [לו]: אמנא ואחזותא [על הכלי ועל המראה] — קפדינן [אנו מקפידים], ואולם אשיעורא [על השיעור] — לא קפדינן [אין אנו מקפידים]. דתניא [שכן שנינו בדברי חכמים]: מי רביעית נוטלין מהם לידים לאדם אחד, ואפילו לשנים. הרי שאין צורך ברביעית מים לכל אחד. ודוחים:

וְלָא הִיא, שָׁאנֵי הָתָם, מִשּׁוּם דְּקָאָתוּ מִשְּׁיָרֵי טׇהֳרָה.

ולא היא, אין מכאן ראיה, כי שאני התם [שונה, מיוחד, שם] הדין, שאין צורך ברביעית מים לנוטל השני, משום דקאתו [שבאו] המים משירי טהרה. כיון שמתחילה היה בהם שיעור הראוי לטהרה.

אַתְקֵין רַב יַעֲקֹב מִנְּהַר פְּקוֹד נַטְלָא בַּת רְבִיעֵתָא, אַתְקֵין רַב אָשֵׁי בְּהוּצָל כּוּזָא בַּת רְבִיעֵתָא.

ובענין נפח הכלי לנטילת ידים, נמסר כי אתקין [התקין] רב יעקב מנהר פקוד נטלא בת רביעתא [כלי נטילה העשוי זכוכית בן, שיש בו, שיעור רביעית]. וכן אתקין [התקין] רב אשי בעיר הוצל כוזא בת רביעתא [כלי נטילה העשוי חרס בן רביעית].

וְאָמַר רָבָא: מְגוּפַת חָבִית שֶׁתִּקְּנָהּ – נוֹטְלִין מִמֶּנָּה לַיָּדַיִם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מְגוּפַת חָבִית שֶׁתִּקְּנָהּ – נוֹטְלִין מִמֶּנָּה לַיָּדַיִם. חֵמֶת וּכְפִישָׁה שֶׁתִּקְּנָן – נוֹטְלִין מֵהֶם לַיָּדַיִם. שַׂק וְקוּפָּה, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבְּלִים – אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם לַיָּדַיִם.

ד ועוד בדיני הכלי הראוי לנטילת ידים, אמר רבא: מגופת (מכסה) חבית שעמד אדם ותקנה (התקין אותה) שתשמש לנטילת ידים. שחקק בתוכה, כדי שתוכל המגופה לשמש כבית קיבול לרביעית מים — נוטלין ממנה לידים, אף שמעיקרה לא נועדה המגופה לשם כך. ותניא נמי הכי [שנויה ברייתא האומרת גם כן כך]: מגופת חבית שתקנה — נוטלין ממנה לידים. וכיוצא בדבר חמת וכפישה שהן נאדות של עור שתקנן שישמשו לנטילת ידים — נוטלין מהם לידים. שמעיקרם נועדו לשמש ככלים לנוזלים. ואולם שק וקופה, אף על פי שמקבלים, כלומר, שהם יכולים להכיל בתוכם מים — אין נוטלין מהם לידים. שכן אין עיקר תפקידם להכיל מים בתוכם, לפי שרובם אינם ראויים לכך.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לֶאֱכוֹל בְּמַפָּה? מִי חָיְישִׁינַן דִּלְמָא נָגַע, אוֹ לָא?

ה למעלה התבררו דיני נטילת ידים. ובענין זה איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: מהו הדין, האם מותר לאכול פת במפה (פיסת בד, כמטלית) הנתונה על ידו, ובלי ליטול ידיים? וצדדי השאלה: מי חיישינן דלמא נגע [האם חוששים אנו שמא יגע] בידיו בפת, אף שנתונה עתה מפה עליהן. ולכך הריהו צריך נטילת ידים, אף באופן זה. או שמא לא חוששים לדבר זה, ודי בנתינת המפה על ידיו?

תָּא שְׁמַע, וּכְשֶׁנָּתְנוּ לוֹ לְרַבִּי צָדוֹק אוֹכֶל פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה, נוֹטְלוֹ בְּמַפָּה וְאוֹכְלוֹ חוּץ לַסּוּכָּה, וְאֵין מְבָרֵךְ אַחֲרָיו. מַאי לָאו – הָא כְּבֵיצָה בָּעֵי נְטִילַת יָדַיִם?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו: וכשנתנו לו לר' צדוק בחג הסוכות, אוכל ששיעורו הוא פחות מכביצה — היה נוטלו במפה שעל ידיו, והיה אוכלו חוץ לסוכה (שלדעתו אין אדם חייב בחג הסוכות באכילת אוכל בשיעור כזה דווקא בסוכה), ואין הוא מברך אחריו ברכת המזון, שאין זו אכילה שיש בה שביעה. ונדייק מכאן: מאי לאו [האם לא] נלמד מכאן כי הא [הרי] שאם היה אוכל בשיעור כביצה — בעי [צריך] היה נטילת ידים, אף שאכל במפה על ידיו.

דִּלְמָא הָא כְּבֵיצָה – בָּעֵי סוּכָּה, וּבָעֵי בְּרָכָה.

ודוחים: אין זו ראיה, שכן דלמא [שמא] כך יש לדייק: הא [הרי] אם היה זה אוכל ששיעורו כביצה — בעי [צריך] לאוכלו דווקא בסוכה, ובעי [וצריך] לברך אחר אכילתו ברכה, ברכת המזון, אך אפשר לומר שניתן לאכול אותו במפה, ובלא נטילת ידים.

תָּא שְׁמַע: דִּשְׁמוּאֵל אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב דְּקָאָכֵיל בְּמַפָּה, אֲמַר לֵיהּ:

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה שמסופר כי שמואל אשכחיה [מצא] את רב דקאכיל [שהוא אוכל] במפה על ידיו, ובלא נטילת ידים. אמר ליה [לו] שמואל לרב:

עָבְדִין כְּדֵין? אֲמַר לֵיהּ: דַּעְתִּי קְצָרָה עָלַי.

האם עבדין כדין [עושים כך], כלומר, האם כך ראוי לאכול פת, בלא נטילת ידים? אמר ליה [לו] רב לשמואל בתשובה: נטלתי לפני כן את ידי, ואולם משום שדעתי קצרה עלי (שאני איסטניס), איני רוצה לאכול בידים חשופות, ולכך שמתי עליהן מטפחת.

כִּי סְלֵיק רַבִּי זֵירָא, אַשְׁכְּחִינְהוּ לְרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי דְּקָאָכְלִי בִּבְלָאֵי חֲמָתוֹת. אֲמַר: תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרְבֵי כְּוָותַיְיכוּ, לִיטְעוֹ בִּדְרַב וּשְׁמוּאֵל? הָא ״דַּעְתִּי קְצָרָה״ קָאָמַר!

ועוד מסופר: כי סליק [כאשר עלה] ר' זירא מבבל לארץ ישראל, אשכחינהו [מצא אותם] את ר' אמי ור' אסי דקאכלי בבלאי חמתות [שהם אוכלים פת בבלאי חמת, קרעי חמתות שהתבלו] ששמו על ידיהם ובלי שנטלו ידים, אמר להם ר' זירא: תרי גברי רברבי כוותייכו, ליטעו [שני אנשים גדולים כמותכם, שיטעו] בדברי רב ושמואל המסופרים למעלה? והא [הרי] "דעתי קצרה" קאמר [הוא שרב אמר] לשמואל, ולכך אכל בבגד על ידיו, ואולם הוא נטל את ידיו לפני כן, ולא התיר רב לאכול כך בלא נטילת ידים!

אִשְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִימִי אָמַר שְׁמוּאֵל: הִתִּירוּ מַפָּה לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה, וְלֹא הִתִּירוּ מַפָּה לְאוֹכְלֵי טְהָרוֹת, וְרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי כֹּהֲנִים הֲווֹ.

ואומרים: אשתמיטתיה הא דאמר [נשמט ממנו, מר' זירא, דין זה שאמר] רב תחליפא בר אבימי שכך אמר שמואל: התירו חכמים לאכול פת במפה הכרוכה על הידים ובלא נטילת ידים, לכהנים אוכלי תרומה, שכן הכהנים הינם זריזים וזהירים במעשיהם, ולא יבואו לנגוע בפת. ולא התירו לאכול כן במפה הכרוכה על הידים, לישראלים אוכלי טהרות (המקפידים על אכילת חולין שלהם, שתיאכל בטהרת המאכל והאדם האוכל), לפי שאין הם רגילים בהנהגות זריזות ובזהירות ככהנים. ור' אמי ור' אסי כהנים הוו [היו], הזהירים וזריזים במעשיהם, ולכך ראויים הם לאכול במפה, ובלא נטילת ידים.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: אוֹכֵל מֵחֲמַת מַאֲכִיל, צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע, דְּרַב הוּנָא בַּר סְחוֹרָה הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא, בְּלַם לֵיהּ אוּמְצָא וְאָכֵיל. אֲמַר לֵיהּ: אִי לָאו דְּרַב הַמְנוּנָא אַתְּ, לָא סָפֵינָא לָךְ.

א ועוד בחובת נטילת ידים שלפני האכילה, איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: אדם האוכל מחמת מאכיל, כלומר, שהוא עצמו אינו נוגע באוכל אלא אחר מאכיל אותו, האם האוכל צריך נטילת ידים לאכילה זו, או לא, שהרי אינו נוגע באוכל? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה שנמסר כי רב הונא בר סחורה הוה קאי קמיה [היה עומד לפני] רב המנונא, ומשמש לפניו. בלם ליה אומצא, ואכיל [חתך לו רב הונא בר סחורה לרב המנונא חתיכת בשר ונתנה בפיו, ואכל], אמר ליה [לו] רב הונא בר סחורה לרב המנונא: אי לאו [אם לא] שרב המנונא את [אתה], לא ספינא לך [לא הייתי מאכיל אותך] בלא נטילת ידים.

מַאי טַעְמָא, לָאו מִשּׁוּם דִּזְהִיר וְלָא נָגַע? לָא, דִּזְרִיז קָדֵים וּמָשֵׁי יְדֵיהּ מֵעִיקָּרָא.

ומדייקים: מאי טעמא [מה טעם] יכול היה רב המנונא לאכול באופן זה? לאו [האם לא] משום שהריהו זהיר ולא נגע [ואינו נוגע] בידיו במאכל. ומכאן שאם אדם מואכל על ידי אחר, והאוכל נזהר מלגעת במאכל, מותרת לו אף בלא נטילת ידים. ודוחים : לא, אין זו ראיה. שכן אפשר לומר שרב המנונא זריז היה, ולכך קדים ומשי ידיה מעיקרא [הקדים ונטל ידיו מתחילה].

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: לֹא יִתֵּן אָדָם פְּרוּסָה לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל שַׁמָּשׁ, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁנָּטַל יָדָיו. וְהַשַּׁמָּשׁ מְבָרֵךְ עַל כׇּל כּוֹס וָכוֹס, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל כׇּל פְּרוּסָה וּפְרוּסָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מְבָרֵךְ עַל כׇּל פְּרוּסָה וּפְרוּסָה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה שאמר ר' זירא שכך אמר רב: לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של השמש המשרת בסעודה, אלא אם כן יודע בו בשמש שנטל את ידיו. ובדינו של השמש נאמר שהריהו מברך על כל כוס וכוס של יין שנותנים לו מן הסעודה, שאינו יודע אם יתנו לו כוס נוספת, ולכך לאחר שתיית כל כוס הריהו מסיח דעתו משתיית יין. ואולם הוא אינו מברך על כל פרוסה ופרוסה שניתנת לו. ואילו ר' יוחנן אמר כי אף מברך השמש על כל פרוסה ופרוסה הניתנת לו.

אָמַר רַב פָּפָּא: בִּשְׁלָמָא דְּרַב וְרַבִּי יוֹחָנָן לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאִיכָּא אָדָם חָשׁוּב, הָא דְּלֵיכָּא אָדָם חָשׁוּב.

אמר רב פפא: בשלמא [נניח] שרב ור' יוחנן לא קשיא [אינו קשה] מדברי האחד על חבירו, שאפשר לומר שאינם חולקים, וכל אחד מדבר במקרה שונה. כי הא [זה] שאמר רב שהשמש אינו מברך על כל פרוסה ופרוסה — מדובר בסעודה דאיכא [שיש] בה אדם חשוב, ולכך בטוח השמש שהאדם החשוב ידאג שתהיה לו פת כל צורכו, ואינו מסיח דעתו מלאכול. ואילו הא [זה] שאמר ר' יוחנן שהשמש מברך על כל פרוסה ופרוסה — מדובר בסעודה דליכא [שאין] בה אדם חשוב, ולכך אין השמש בטוח שיזכה לפרוסה נוספת, ומסיח דעתו, ומשום כך לכשתנתן לו פרוסה נוספת הריהו צריך לברך עליה.

מִכׇּל מָקוֹם, הָא קָאָמַר: אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁנָּטַל יָדָיו! שָׁאנֵי שַׁמָּשׁ, דִּטְרִיד.

מכל מקום הא קאמר [הרי הוא, רב, אומר] בתחילת דבריו כי שאין לתת פרוסה לתוך פי השמש אלא אם כן יודע הנותן בשמש זה שנטל את ידיו. ומכאן ראיה שהמואכל על ידי אחר צריך ליטול ידיו! ודוחים: אף מכאן אין להביא ראיה, שכן שאני [שונה, מיוחד דינו] של השמש, דטריד [שהוא טרוד] ונוגע בדברים שונים בלי לשים לב, ולכך אין לו לאכול בלא נטילת ידים.

תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יִתֵּן אָדָם פְּרוּסָה לַשַּׁמָּשׁ, בֵּין שֶׁהַכּוֹס בְּיָדוֹ בֵּין שֶׁהַכּוֹס בְּיָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁמָּא יֶאֱרַע דְּבַר קַלְקָלָה בַּסְּעוּדָה. וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו – אָסוּר לִיתֵּן פְּרוּסָה לְתוֹךְ פִּיו.

ב ועוד בענין נתינת אוכל לשמש המשרת בשעת הסעודה, תנו רבנן [שנו חכמים]: לא יתן אדם המתארח פרוסה מן הסעודה שלפניו לשמש המשרת את הסועדים, בין בזמן שהכוס נמצאת בידו של השמש, בין בזמן שהכוס בידו של בעל הבית. וטעם הדבר: שמא מתוך כך יארע דבר קלקלה בסעודה, שמא בעל הבית יכעס, וכיון שהוא שותה עתה, עלול היין להזיק לו. או שיטרד בעל הבית משום שיחשוש שלא יספיק האוכל לאורחיו, ומתוך שהוא מתבונן הנה והנה, עלולה הכוס להישמט מידו. וכן הוא בכוס הנמצאת ביד השמש, שמתוך שהוא מקבל מאת האורחים עלול הוא לשפוך את היין שבכוסו. והשמש שלא נטל ידיו — אסור ליתן פרוסה לתוך פיו.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַאֲכִיל, צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, אוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ?

ג למעלה הובאה בעייתם של חכמים בדינו של האוכל מחמת מאכיל לענין נטילת ידים, ועתה איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים] מה דינו של המאכיל את האחר, האם הוא צריך נטילת ידים, שהרי הוא מכניס בידו לתוך פיו של חבירו, או שמא אינו צריך, שהרי הוא אינו אוכל?

תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי דְּבֵי מְנַשֶּׁה: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִשָּׁה מְדִיחָה אֶת יָדָהּ אַחַת בַּמַּיִם, וְנוֹתֶנֶת פַּת לִבְנָהּ קָטָן. אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן שֶׁלֹּא רָצָה לְהַאֲכִיל בְּיָדוֹ אַחַת, וְגָזְרוּ עָלָיו שֶׁיַּאֲכִיל בִּשְׁתֵּי יָדָיו.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה דתני דבי [ששנה בבריייתא החכם של בית] מדרשו של מנשה: רבן שמעון בן גמליאל אומר כי האשה המאכילה את ילדה התינוק ביום הכיפורים, הריהי מדיחה (שוטפת) את ידה האחת במים, אף שיום הכיפורים אסור ברחיצה, ונותנת פת לבנה הקטן. אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל ביום הכיפורים את התינוק אפילו בהדחה בידו אחת, שלא רצה להדיח אפילו את ידו האחת ונמנע בשל כך מלהאכיל את התינוק, וגזרו עליו חכמים שיאכיל בשתי ידיו. ומכאן ראיה שהמאכיל, אף שהוא עצמו אינו אוכל, הריהו צריך ליטול ידיו.

אָמַר אַבָּיֵי: הָתָם מִשּׁוּם שִׁיבְתָּא.

אמר אביי: אין זו ראיה, שכן סיבתה של הדחת הידים התם [שם] אינה משום מצות נטילת ידים, אלא משום שיבתא [רוח רעה] השורה על ידי אדם שלא נטל ידיו בבוקר, ומגע יד שכזו עלול להזיק, ולכך הצריכו חכמים למאכיל את התינוק ליטול ידיו בבוקר, ואף ביום הכיפורים.

תָּא שְׁמַע, דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אַשְׁכְּחֵיהּ לִשְׁמוּאֵל דְּקָא בָכֵי. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי קָא בָכֵית? דְּמַחְיַין רַבַּאי. אַמַּאי? דְּאָמַר לִי: קָא סָפֵית לִבְרַאי וְלָא מְשֵׁית יְדָיךְ. וְאַמַּאי לָא מְשֵׁית? אֲמַר לֵיהּ: הוּא אָכֵיל וַאֲנָא מָשֵׁינָא?!

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה שמסופר דאבוה [שאביו] של שמואל אשכחיה [מצא] את שמואל דקא בכי [שהוא בוכה] כשהיה עדיין ילד. אמר ליה [לו] אביו של שמואל: אמאי קא בכית [מדוע אתה בוכה]? אמר לו שמואל: דמחיין רבאי [שהיכה אותי רבי, מורי], שאל אותו האב: אמאי [מדוע] היכה אותך? השיב שמואל: מפני שאמר לי רבי, קא ספית לבראי ולא משית ידיה [אתה מאכיל את בני, ולא נטלת את ידיך]. שאל אותו אביו: ואמאי לא משית [ומדוע לא נטלת ידיך]? אמר ליה [לו] שמואל בתמיהה: הוא, בנו של רבי, אכיל, ואנא משינא [אוכל, ואני אטול ידי]?!

אֲמַר לֵיהּ: לָא מִיסָּתְיֵיהּ דְּלָא גְּמִיר, מִימְחָא נָמֵי מָחֵי! וְהִלְכְתָא: אוֹכֵל מֵחֲמַת מַאֲכִיל – צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, מַאֲכִיל – אֵינוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם.

אמר ליה [לו] אביו של שמואל לבנו: לא מיסתייה דלא גמיר [לא די לו לרבך, שלא למד] כראוי, שהרי המאכיל את חבירו אינו צריך ליטול את ידיו, מימחא נמי מחי [גם כן מכה הוא]! ומסכמים, הלכתא [הלכה] היא: מי שאוכל מחמת מאכיל אף על פי שאינו נוגע — הריהו צריך נטילת ידים, ואולם המאכיל את חבירו — אינו צריך נטילת ידים.

מַתְנִי׳ צוֹרֵר אָדָם בָּשָׂר וּגְבִינָה בְּמִטְפַּחַת אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁנֵי אַכְסְנָאִין אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, זֶה בָּשָׂר וְזֶה גְּבִינָה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין.

ד משנה צורר (מניח באריזה אחת) אדם בשר וגבינה במטפחת אחת, ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסנאין (אורחים באכסניה אחת) הזרים זה לזה, אוכלין על שלחן אחד, זה בשר וזה גבינה, ואין חוששין שמא יבוא האחד לאכול ממאכלו של חבירו, וייכשל באיסור בשר בחלב.

גְּמָ׳ וְכִי נוֹגֵעַ זֶה בָּזֶה, מַאי הָוֵי? צוֹנֵן בְּצוֹנֵן הוּא! אָמַר אַבָּיֵי: נְהִי דִּקְלִיפָה לָא בָּעֵי, הַדָּחָה מִי לָא בָּעֵי?

ה גמרא שנינו במשנה שאמנם מותר לארוז יחד בשר וגבינה, ואולם מותנה הדבר שלא יגעו זה בזה, ושואלים: וכי [וכאשר] נוגע זה בזה הבשר והגבינה, מאי הוי [מה נהיה] בכך? והלא צונן בצונן הוא, ואין האחד בולע מחבירו במגע. אמר אביי בהסבר הדבר: נהי [אם אמנם] שבמגע של צונן בצונן קליפה של מקום המגע לא בעי [אינו צריך], שכן לא בלע האחד מחבירו, ואולם הדחה (שטיפה) מי לא בעי [האם אינו צריך]?! ולכך אסרו חכמים על מגע בשר וגבינה, מפני החשש שיבוא לאוכלם בלא הדחה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁנֵי אַכְסְנָאִין אוֹכְלִין עַל שׁוּלְחָן וְכוּ׳. אָמַר רַב חָנָן בַּר אַמֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין מַכִּירִין זֶה אֶת זֶה, אֲבָל מַכִּירִין זֶה אֶת זֶה – אָסוּר.

ו עוד שנינו במשנתנו כי רבן שמעון בן גמליאל אומר ששני אכסנאין אוכלין על שולחן אחד. ובענין זה אמר רב חנן בר אמי, אמר שמואל: לא שנו הלכה זו אלא בזמן שאין האכסנאים הללו מכירין זה את זה שאז אינם באים לאכול האחד ממאכל חבירו, אבל בזמן שהם מכירין זה את זה — אסור, שיש לחשוש שיבואו לאכול זה ממאכליו של זה.

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁנֵי אַכְסְנָאִים שֶׁנִּתְאָרְחוּ לְפוּנְדָּק אֶחָד, זֶה בָּא מִן הַצָּפוֹן וְזֶה בָּא מִן הַדָּרוֹם, זֶה בָּא בַּחֲתִיכָתוֹ וְזֶה בָּא בִּגְבִינָתוֹ, אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, זֶה בָּשָׂר וְזֶה גְּבִינָה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין.

ומביאים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא האומרת גם כן כך], רבן שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסנאים שנתארחו לפונדק אחד, זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום, זה בא בחתיכתו של בשר, וזה בא בגבינתו — הריהם אוכלין על שלחן אחד, זה בשר וזה גבינה, ואין חוששין שיבוא האחד לאכול ממאכלו של חבירו.

וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא בִּתְפִיסָה אַחַת. תְּפִיסָה אַחַת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא כְּעֵין תְּפִיסָה אַחַת.

ולא אסרו חכמים לנהוג כן אלא בזמן ששניהם בתפיסה (בכריכה, בחפיסה) אחת, שהרי זו סעודה משותפת. ותוהים: תפיסה אחת סלקא דעתך [עולה על דעתך] להשמיענו שאסור, הרי פשוט הוא! אלא בא להשמיענו שאסורה אכילה שכזו, אף בכעין תפיסה אחת, אם יש בין האוכלים מידה של היכרות, שאין האחד מקפיד על השני אם יאכל ממאכלו שלו. ולכך אסורה אכילת שניהם על שולחן אחד.

אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר בַּר שֶׁלֶמְיָא לְאַבָּיֵי: שְׁנֵי אַחִין, וּמַקְפִּידִין זֶה עַל זֶה, מַהוּ?

ז למעלה הובא כי אם מכירים הסועדים זה את זה, אסור להם לאכול על שולחן אחד, זה בשר וזה גבינה. ומביאים עוד בענין זה, אמר ליה [לו] רב יימר בר שלמיא לאביי בשאלה: אם היו סועדים אלה שני אחין, ואולם הם מקפידין זה על זה, ואינם אוכלים זה מזה, מהו הדין, האם מותר להם לאכול בשר וגבינה יחד?

אֲמַר לֵיהּ: יֹאמְרוּ כׇּל הַסְּרִיקִין אֲסוּרִין, וּסְרִיקֵי בַיְיתּוֹס מוּתָּרִין?!

אמר ליה [לו] בפתגם שנאמר במקום אחר: אילו נתיר לאלו, יאמרו כל הסריקין אסורין, וסריקי בייתוס מותרין?! שכן אסרו חכמים לעשות בפסח מצות סרוקות (משורטטות), שמפני משך הזמן הנדרש לכך, עלולות המצות להחמיץ. ושאל בייתוס בן זונין את חכמים שהרי אפשר לעשות כן בתבנית קבועה, ואין פעולה זו נמשכת זמן רב. ואמרו לו חכמים שאם נתיר באופן זה, יבואו אנשים לתהות מדוע כל הסריקים אסורים, ודווקא של בייתוס מותרים. וכיוצא בזה לענייננו, שאף שני אחים המקפידים זה על זה, אסורים לאכול על שולחן אחד בשר וגבינה. שלא חילקו חכמים בגזירותיהם.

וּלְטַעְמָיךְ, הָא דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד מוּתָּר לְכַבְּסוֹ בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. יֹאמְרוּ:

אמר לו רב יימר לאביי: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה אומר שאסור הדבר אף באופן זה, מעתה הלכה הא [זו] שאמר ר' אסי, אמר ר' יוחנן: אף שאסרו חכמים לכבס בחול המועד, מכל מקום מי שאין לו אלא חלוק אחד בלבד הריהו מותר לכבסו בחולו של מועד. ואף בענין זה יאמרו: