חולין ק״ד

הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר מוּתָּר בִּבְשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים.

ודין נוסף: כל הנודר שלא יאכל מן הבשר, הריהו אסור באכילת בשר בהמה חיה ועוף, ואולם הריהו מותר באכילת בשר דגים וחגבים, שאין אלה נכללים בלשון נדרו.

גְּמָ׳ הָא עוֹף אָסוּר מִדְּאוֹרָיְיתָא, כְּמַאן? דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאִי רַבִּי עֲקִיבָא – הָאָמַר: חַיָּה וָעוֹף אֵינוֹ מִן הַתּוֹרָה.

א גמרא שנינו במשנתנו כי כל בשר אסור לבשלו בחלב, ובכלל הבשר הריהו בשר בהמה חיה ועוף. ודנים בדבר: מתוך שלא הבחינה המשנה בין בשר בהמה וחיה לבין בשר עוף, הא [הרי] מכאן נסיק כי בשר עוף אסור בבישול בחלב מדאורייתא [מן התורה], כדרך שאסור בשר הבהמה. ומעתה יש לשאול: כמאן [כשיטת מי] היא משנתנו? שלא כשיטת ר' עקיבא, דאי [שאם] היא כשיטת ר' עקיבא, האמר [הרי אמר] כי איסור בשר חיה ועוף בחלב אינו מן התורה.

אֵימָא סֵיפָא: הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר – מוּתָּר בִּבְשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים, הָא עוֹף אָסוּר, אֲתָאן לְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: כֹּל מִילֵּי דְּמִימְּלִיךְ עֲלֵיהּ שָׁלִיחַ – בַּר מִינֵיהּ הוּא.

ואולם אימא סיפא [אמור את סוף המשנה] ששנינו בה: הנודר מן הבשר — הריהו מותר בבשר דגים וחגבים, ומכאן נדייק: דווקא בבשר דגים וחגבים הוא מותר, הא [הרי] שבבשר עוף הריהו אסור — ומעתה אתאן [הגענו] לשיטת ר' עקיבא, שכן אמר ר' עקיבא כי כל מילי דמימליך עליה [דבר שאין ברורה בו כוונת דברי המשלח, ולכך נמלך עליו] השליח — בר מיניה [בן מינו] הוא זה. ומה ענינו?

דְּתַנְיָא: הַנּוֹדֵר מִן הַיָּרָק, מוּתָּר בַּדִּלּוּעִין, וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: וַהֲלֹא אוֹמֵר אָדָם לִשְׁלוּחוֹ ״קַח לָנוּ יָרָק״, וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא מָצָאתִי אֶלָּא דִּלּוּעִין״!

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדינו של הנודר שלא לאכול מן הירק, שמותר באכילת דלועין, שכן אין הדלועים בכלל ירק. ואילו ר' עקיבא אוסר אכילת דלועים, שאף אלה לדעתו בכלל לשון הנדר. אמרו לו חכמים לר' עקיבא בתמיהה: והלא דבר מצוי הוא שאומר אדם לשלוחו "קח (קנה) לנו ירק", והוא השליח חוזר ואומר למשלח: "לא מצאתי אלא דלועין", הרי שדלועים אינם בכלל ירק!

אָמַר לָהֶן: כֵּן הַדָּבָר, כְּלוּם אוֹמֵר ״לֹא מָצָאתִי אֶלָּא קִטְנִית״?! אֶלָּא שֶׁדִּלּוּעִין בִּכְלַל יָרָק, וְאֵין קִטְנִית בִּכְלַל יָרָק. רֵישָׁא רַבָּנַן, וְסֵיפָא רַבִּי עֲקִיבָא!

אמר להן ר' עקיבא לחכמים: כן הדבר, ודווקא מכאן יש להוכיח כשיטתי, שהרי כלום (האם) אומר השליח שנשלח לקנות ירק "לא מצאתי אלא קטנית?!" אלא מעתה שאומר השליח "לא מצאתי אלא דלועים" הרי זה מוכיח שדלועין בכלל ירק, ולכן הוא מתייעץ עם משלחו ביחס לדלועים, שאפשר שכן היתה דעת המשלח, ואין קטנית בכלל ירק. ונמצא איפוא שרישא [ראשה, תחילת] המשנה היא כשיטת רבנן [חכמים] החולקים על ר' עקיבא, ואילו סיפא [סוף המשנה] הוא כשיטת ר' עקיבא!

אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי הִיא, וְנָסֵיב לַהּ אַלִּיבָּא דְתַנָּאֵי, בִּנְדָרִים סָבַר לַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא, בְּבָשָׂר בְּחָלָב סָבַר לַהּ כְּרַבָּנַן.

אמר רב יוסף: אין זו קושיה, שכן משנתנו כולה כשיטת רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי [ולקח אותה לפי שיטת תנאים שונים], שכן בסוף המשנה בענין נדרים, סבר לה [סבור הוא] כר' עקיבא, ואילו בתחילת המשנה בענין בשר בחלב, סבר לה כרבנן [סבור הוא כחכמים].

רַב אָשֵׁי אָמַר: כּוּלַּהּ רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, וְהָכִי קָאָמַר: כׇּל הַבָּשָׂר אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב, מֵהֶן מִדִּבְרֵי תוֹרָה וּמֵהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים, שֶׁאֵינָם לֹא מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

ואילו רב אשי אמר הסבר אחר: המשנה כולה כשיטת ר' עקיבא היא, וכעולה מדברי סוף המשנה בענין נדרים. ובאשר לתחילת המשנה, הכי קאמר [כך הוא, התנא, אומר]: כל הבשר אסור לבשל בחלב, מהן שאסורים מדברי תורה (כבשר בהמה), ומהן שאינם אסורים אלא מדברי סופרים (כבשר חיה ועוף, וכשיטת ר' עקיבא). חוץ מבשר דגים וחגבים, שאינם אסורים בבישול בחלב לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

וְאָסוּר לְהַעֲלוֹת [וְכוּ׳]. אָמַר רַב יוֹסֵף: שְׁמַע מִינַּהּ בְּשַׂר עוֹף בְּחָלָב דְּאוֹרָיְיתָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּרַבָּנַן – אֲכִילָה גּוּפַהּ גְּזֵירָה, וַאֲנַן נִגְזַר הַעֲלָאָה אַטּוּ אֲכִילָה?

ב ועוד שנינו במשנתנו כי אסור להעלות על השולחן עם הגבינה את כל סוגי הבשר, ובכללם בשר עוף. שגזרו חכמים שמא יבוא לאוכלם יחד. ובענין זה אמר רב יוסף: שמע מינה [למד מכאן] שבישול ואכילת בשר עוף בחלב הריהו איסור דאורייתא [מן התורה], דאי סלקא דעתך דרבנן [שאם עולה על דעתך לומר שהוא איסור מדברי סופרים בלבד, ומגזירת חכמים], הרי אכילה של בשר עוף בחלב גופה (עצמה) אסורה רק משום גזירה, שמא יבוא לאכול אף בשר בהמה בחלב, ואנן נגזר [ואנו נגזור] העלאה על השולחן של בשר עוף וגבינה יחד, אטו [משום] אכילה, והלא אין גוזרים גזירה לגזירה!

וּמְנָא תֵּימְרָא דְּלָא גָּזְרִינַן גְּזֵירָה לִגְזֵירָה? דִּתְנַן: חַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ

ומנא תימרא דלא גזרינן [ומנין אתה אומר שאין אנו גוזרים] גזירה לגזירה? דתנן [שכן שנינו במשנה]: חלת חוצה לארץ

נֶאֱכֶלֶת עִם הַזָּר עַל הַשֻּׁלְחָן, וְנִיתֶּנֶת לְכׇל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה.

נאכלת עם הזר (מי שאינו כהן), האסור באכילת חלה, על אותו השלחן בו הכהן אוכלה, שאין אנו גוזרים שמא יבוא הזר לאכול ממנה. לפי שכל הפרשת חלה בחוצה לארץ אינה אלא מגזירת חכמים, ואין גוזרים גזירה לגזירה. וכמו כן חלת חוצה לארץ ניתנת לכל כהן שירצה בעל הבית לתיתה לו, ואפילו הוא עם הארץ שאינו משמר את החלה בטהרתה (שלא כחלת ארץ ישראל, שאינה ניתנת אלא לכהנים השומרים דיני טהרה).

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא אִי אַשְׁמוֹעִינַן חַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ בָּאָרֶץ, דְּאִיכָּא לְמִיגְזַר מִשּׁוּם חַלַּת הָאָרֶץ דְּאוֹרָיְיתָא, וְלָא גָּזְרִינַן – אִיכָּא לְמִשְׁמָע מִינַּהּ.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף בדחיית ראייתו: בשלמא אי אשמועינן [זה נוח, והיתה זו ראיה, אם היה משמיע לנו] התנא את הדין הזה בחלת חוצה לארץ שהובאה מחוצה לארץ והריהי עתה בארץ, שנאכלת עם הזר על שולחן אחד. ואפשר היה להוכיח מכאן שאין גוזרים גזירה לגזירה, דאיכא למיגזר [שכן יש מקום לגזור] שלא להעלותה על שולחן אחד עם הזר משום החשש שיבואו להעלות כן אף בחלת הארץ, שהינה דאורייתא [מן התורה], ובכל זאת לא גזרינן [אין אנו גוזרים] כן — מעתה איכא למשמע מינה [אפשר ללמוד מכאן] שאין גוזרים גזירה לגזירה.

אֶלָּא חוּצָה לְאָרֶץ, מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא לְמִיגְזַר הוּא. אֲבָל הָכָא, אִי שָׁרֵית לֵיהּ לְאַסּוֹקֵי עוֹף וּגְבִינָה, אָתֵי לְאַסּוֹקֵי בָּשָׂר וּגְבִינָה, וּמֵיכַל בָּשָׂר בְּחָלָב דְּאוֹרָיְיתָא.

אלא עתה שהשמיענו התנא את דינו בחלת חוצה לארץ שבחוצה לארץ — אין מכאן הוכחה, שהרי הטעם שהותר הדבר משום דליכא למיגזר [שאין מקום לגזור] הוא, כי אין איסור תורה נוהג בחלת חוצה לארץ. אבל הכא [כאן, בנאמר במשנתנו בהעלאת בשר עוף וגבינה על שולחן אחד], אי שרית ליה לאסוקי [אם תתיר לו להעלות] בשר עוף וגבינה, אתי לאסוקי [יבואו להעלות] גם בשר בהמה וגבינה על שולחן אחד, ומיכל [ולאכול] בשר בחלב האסור דאורייתא [מן התורה].

מַתְקֵיף לַהּ רַב שֵׁשֶׁת: סוֹף סוֹף צוֹנֵן בְּצוֹנֵן הוּא! אָמַר אַבָּיֵי: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַעֲלֶה בְּאִילְפָּס רוֹתֵחַ.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב ששת: והרי גם אם נאמר כי בשר עוף בחלב אסור מן התורה, עדיין יש בדבר משום גזירה לגזירה. שכן איסור ההעלאה על שולחן אחד הריהו גזירת חכמים, ואף האכילה עצמה של בשר בחלב יחד אסורה רק מדברי חכמים, שכן סוף סוף (עדיין), צונן בצונן הוא, ובדבר זה אין איסור מן התורה! אמר אביי: גזירה שמא יעלה בשר בהמה עם הגבינה באילפס רותח, והרי זה דרך בישול, האסור מן התורה.

סוֹף סוֹף, כְּלִי שֵׁנִי הוּא, וּכְלִי שֵׁנִי אֵינוֹ מְבַשֵּׁל! אֶלָּא גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַעֲלֶה בְּאִילְפָּס רִאשׁוֹן.

ומקשים: סוף סוף, אפילו אילפס רותח, והרי אין זה אלא כלי שני (כלי שהוסר מן האש) הוא, וכלל הוא שכלי שני אינו מבשל! אלא צריך לומר: גזירה שמא יעלה באילפס שהוא כלי ראשון, שעמד על האש, ובדבר זה אסור בשר בהמה בחלב מן התורה.

מַתְנִי׳ הָעוֹף עוֹלֶה עִם הַגְּבִינָה עַל הַשּׁוּלְחָן, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא עוֹלֶה וְלֹא נֶאֱכָל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: זוֹ מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל.

א משנה בשר העוף עולה עם הגבינה על אותו השולחן, ואולם אינו נאכל יחד איתה, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: בשר העוף לא עולה על שולחן אחד עם הגבינה, ולא נאכל איתה. אמר ר' יוסי: מחלוקת זו שבין בית שמאי לבית הלל היא מן המחלוקות שהן מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.

בְּאֵיזֶה שׁוּלְחָן אָמְרוּ? בְּשׁוּלְחָן שֶׁאוֹכֵל עָלָיו, אֲבָל בְּשׁוּלְחָן שֶׁסּוֹדֵר עָלָיו אֶת הַתַּבְשִׁיל – נוֹתֵן זֶה בְּצַד זֶה, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.

ומסבירים: באיזה שולחן אמרו שאסור להניח עליו בשר עוף וגבינה? דווקא בשולחן שאוכל עליו, אבל בשולחן שסודר עליו את התבשיל לפני שהוא מוגש לאכילה — הריהו נותן בשר וגבינה זה בצד זה, ואינו חושש שמא יתערבו, ויבוא לאוכלם כאחד.

גְּמָ׳ רַבִּי יוֹסֵי הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? וְכִי תֵּימָא: אֲכִילָה גּוּפַהּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא: בְּהַעֲלָאָה קָא מִיפַּלְגִי, בַּאֲכִילָה לָא פְּלִיגִי, וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי: אֲכִילָה גּוּפַהּ מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל.

ב גמרא שנינו במשנתנו שאמר ר' יוסי שמחלוקת זו בית שמאי הם המקילים בה, ובית הלל הם המחמירים. ותוהים: מה בא ר' יוסי להשמיענו, והרי היינו תנא קמא [זהו הנאמר במפורש בדברי התנא הראשון, שהביא את מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל]? וכי תימא [ואם תאמר] שלענין אכילה גופה [עצמה] איכא בינייהו [יש ביניהם, בין התנא הראשון ובין ר' יוסי] מחלוקת, דקאמר תנא קמא [שאומר התנא הראשון] כי בהעלאה קא מיפלגי [בית שמאי ובית הלל, חלוקים], ואולם באכילה לא פליגי [אינם חלוקים], ואמר ליה [לו] ר' יוסי כי באכילה גופה [עצמה] של בשר עוף בחלב נחלקו בית שמאי ובית הלל, והריהי מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל — אי אפשר לומר כן,

וְהָתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שִׁשָּׁה דְּבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל, וְזוֹ אַחַת מֵהֶן – עוֹף עוֹלֶה עִם הַגְּבִינָה עַל הַשּׁוּלְחָן, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא עוֹלֶה וְלֹא נֶאֱכָל!

והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: ששה דברים הם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, וזו אחת מהן — בשר עוף עולה עם הגבינה על השולחן, ואולם אינו נאכל עמה. אלו דברי בית שמאי. ואילו בית הלל אומרים כי בשר עוף לא עולה על שולחן אחד עם הגבינה, ולא נאכל עמה. הרי שסבור ר' יוסי כי אף לדעת בית שמאי אין בשר עוף נאכל עם הגבינה!

אֶלָּא, הָא קָמַשְׁמַע לַן: מַאן תַּנָּא קַמָּא? רַבִּי יוֹסֵי – כׇּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאוּלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מׇרְדֳּכָי״.

אלא, הא קמשמע לן [דבר זה הוא, התנא במשנתנו משמיע לנו]: מאן תנא קמא [מיהו התנא הראשון]? הוא ר' יוסי, ולמה צריך לומר זאת? שכל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם, וראיה לדבר שכן נאמר בהצלתו של אחשורוש מידי בגתן ותרש "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (אסתר ב, כב), ולאחר מכן גאולת ישראל מגזירת המן החלה בגלל ידיעה זו שהדברים באו מאת מרדכי (כמבואר שם ו, ג).

תְּנָא אַגְרָא חֲמוּהּ דְּרַבִּי אַבָּא: עוֹף וּגְבִינָה נֶאֱכָלִין בְּאַפִּיקוֹרַן. הוּא תָנֵי לַהּ, וְהוּא אָמַר לַהּ: בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם וּבְלֹא קִינּוּחַ הַפֶּה.

ג ועוד בענין אכילת בשר עוף וגבינה, תנא [שנה] החכם אגרא חמוה [חמיו] של ר' אבא: בשר עוף וגבינה נאכלין באפיקורן (באופן חופשי, שאין צורך להקפיד הרבה בדבר). ומעירים: הוא אגרא זה שתני לה [שנה אותה] אותה ברייתא, והוא זה שאמר (פירש) לה [אותה], בשר עוף וגבינה נאכלים בלא צורך בנטילת ידים ובלא צורך בקינוח הפה בין אכילתו של זה לאכילתו של זה.

רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא אִיקְּלַע לְבֵי רַב אָשֵׁי, אַיְיתוֹ לֵיהּ גְּבִינָה – אֲכַל, אַיְיתוֹ לֵיהּ בִּשְׂרָא – אֲכַל, וְלָא מְשָׁא יְדֵיהּ. אָמְרִי לֵיהּ: וְהָא תָּאנֵי אַגְרָא חֲמוּהּ דְּרַבִּי אַבָּא: עוֹף וּגְבִינָה נֶאֱכָלִין בְּאֶפִּיקוֹרֶן, עוֹף וּגְבִינָה – אִין, בָּשָׂר וּגְבִינָה – לָא!

ומסופר כי רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב אשי, אייתו ליה [הביאו לו] גבינה לאכול — אכל אותה. לאחר מכן אייתו ליה בשרא [הביאו לו בשר בהמה] לאכול — אכל את הבשר, ולא משא ידיה [נטל ידיו] לפני אכילת הבשר. אמרי ליה [אמרו לו] בני ביתו של רב אשי: והא תאני [והרי שנה] אגרא חמוה [חמיו] של ר' אבא: עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, ויש לדייק מדבריו כי דווקא באכילת עוף וגבינה — אין [כן] אין צורך בנטילת ידים, אבל באכילת בשר וגבינה — לא, שצריך האוכל ליטול ידיו!

אֲמַר לְהוּ: הָנֵי מִילֵּי בְּלֵילְיָא, אֲבָל בִּימָמָא הָא חָזֵינָא.

אמר להו [להם] בתשובה: הני מילי [דברים אלה] של אגרא חמיו של ר' אבא אמורים בליליא [בלילה], שאין אדם רואה, ויש לחשוש שדבק בידיו מהמאכל הקודם, ולכך נצרך הוא לנטילת ידיו. אבל ביממא [ביום], שניתן לראות את ידיו, הא חזינא [הרי רואה אני] שלא נדבק דבר בידי, ואין אני נצרך לנטילת ידים.

תַּנְיָא: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְקַנֵּחַ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מֵדִיחַ. מַאי ״מְקַנֵּחַ״ וּמַאי ״מֵדִיחַ״?

ד ועוד בהנהגה הראויה בין אכילת בשר וגבינה, תניא [שנויה ברייתא], בית שמאי אומרים: בין אכילת בשר וגבינה מקנח האוכל את פיו. ובית הלל אומרים: הריהו מדיח את פיו. ושואלים: מאי [מה פירוש] "מקנח", ומאי [ומה פירוש] "מדיח"?