חולין ק״ג

אָכַל אֵבֶר מִן הַחַי מִן הַטְּרֵפָה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב שְׁתַּיִם, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

אכל אבר מן החי מן הבהמה הטרפה החיה — ר' יוחנן אמר: הריהו חייב שתים (שני סדרות מלקות), לפי שעבר על שני איסורים שונים, ואילו ר' שמעון בן לקיש אמר: אינו חייב אלא אחת.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן נִיחָא, אֶלָּא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ קַשְׁיָא.

בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן הרי זה ניחא [נוח] מדוע הוא חייב שתי סדרות מלקות, שלשיטתו שני איסורים אלה נלמדים מכתובים שונים. אלא לר' שמעון בן לקיש האומר כי אינו חייב אלא סדרה אחת של מלקות, קשיא [קשה], שהרי שנינו למעלה כי לדברי הכל באופן זה הריהו לוקה שתיים!

אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּבְהֵמָה אַחַת, כָּאן בִּשְׁתֵּי בְּהֵמוֹת. בִּשְׁתֵּי בְּהֵמוֹת מִיחַיַּיב שְׁתַּיִם, בִּבְהֵמָה אַחַת פְּלִיגִי.

אמר רב יוסף: לא קשיא [אין זה קשה], כאן — מדובר בבהמה אחת, כאן מדובר — בשתי בהמות. ומפרט רב יוסף את דבריו: האוכל אבר מן החי ובשר מן הטריפה בשתי בהמות, שאכל מאחת אבר מן החי ומן האחרת בשר מן הטריפה, הריהו מיחייב [חייב] שתים לדברי הכל. ואולם האוכל אבר מן החי ובשר מן הטריפה בבהמה אחת פליגי [חלוקים] בכך ר' יוחנן וריש לקיש.

בִּבְהֵמָה אַחַת, בְּמַאי פְּלִיגִי? אָמַר אַבָּיֵי: כְּגוֹן שֶׁנִּטְרְפָה עִם יְצִיאַת רוּבָּהּ, מָר סָבַר: בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ לְאֵבָרִים עוֹמֶדֶת, וְאִיסּוּר טְרֵפָה וְאִיסּוּר אֵבֶר בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתוּ.

ושואלים: ובזה האוכל את שני אלה בבהמה אחת, במאי פליגי [במה, בדיוק, הם חלוקים]? אמר אביי: כגון שנטרפה הבהמה בשעת לידתה, עם יציאת רובה ממעי אמה. ובכך נחלקו: מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי הבהמה כבר בחייה, עוד בטרם נלקח ממנה האבר, לאברים (חתיכות) היא עומדת, וחל עליה איסור אבר מן החי משעת לידתה. ובהמה זו שנטרפה באותה שעה, איסור טרפה ואיסור אבר מן החי בהדי הדדי קאתו [זה עם זה הם באים], וחלו שניהם, והתחייב האוכל בשתיים.

וּמָר סָבַר, בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ לָאו לְאֵבָרִים עוֹמֶדֶת, וְלָא אָתֵי אִיסּוּר אֵבֶר חָיֵיל אַאִיסּוּר טְרֵפָה.

ומר סבר [וחכם זה, ריש לקיש, סבור] כי בהמה בחייה לאו [לא] לאברים עומדת, ואין איסור אבר מן החי חל אלא כאשר נלקח אבר ממנה, ומאחר וכבר היא אסורה באיסור טריפה, לכך לא אתי [אין בא] איסור אבר וחייל [חל] על איסור טרפה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ לָאו לְאֵבָרִים עוֹמֶדֶת, וּבְמֵיתֵי אִיסּוּר אֵבֶר מֵיחַל אַאִיסּוּר טְרֵפָה קָא מִיפַּלְגִי: מָר סָבַר אָתֵי אִיסּוּר אֵבֶר חָיֵיל אַאִיסּוּר טְרֵפָה, וּמָר סָבַר לָא אָתֵי אִיסּוּר אֵבֶר חָיֵיל אַאִיסּוּר טְרֵפָה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר את הסבר מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש: דכולי עלמא [לדעת הכל] בהמה בחייה לאו [לא] לאברים עומדת, ואין איסור אבר מן החי חל אלא משעה שנלקח האבר מגוף החי, ונמצא איפוא כי איסור טריפה קודם לאיסור אבר מן החי, ואולם במיתי [בבואו] של איסור אבר מיחל [ויחול] על איסור טרפה קא מיפלגי [הם חלוקים], שבכך נחלקו: מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי אתי [בא] איסור אבר וחייל [חל] על איסור טרפה, ולכך האוכל חייב שתיים. ואילו מר סבר [חכם זה, ריש לקיש, סבור] כי לא אתי [אין בא] איסור אבר וחייל [חל] על איסור טרפה.

אִיבָּעֵית אֵימָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ לְאֵבָרִים עוֹמֶדֶת, וּכְגוֹן שֶׁנִּטְרְפָה לְאַחַר מִכָּאן, וּבְמֵיתֵי אִיסּוּר טְרֵפָה חָיֵיל אַאִיסּוּר אֵבֶר קָא מִיפַּלְגִי.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר למחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש: דכולי עלמא [לדעת הכל] בהמה בחייה לאברים עומדת, וחל איפוא איסור אבר מן החי משעת לידתה של הבהמה. ומדובר כאן כשאיסור טריפה בא לאחר מכן, וכגון שנטרפה הבהמה לאחר מכאן (לאחר לידתה). ובמיתי [ובבואו] של איסור טרפה וחייל [חל] על איסור אבר קא מיפלגי [הם חלוקים].

מָר סָבַר אָתֵי וְחָיֵיל, וּמַר סָבַר לָא אָתֵי וְחָיֵיל.

מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי אתי וחייל [בא איסור טריפה וחל] על איסור אבר מן החי. ומר סבר [וחכם זה, ריש לקיש, סבור] כי לא אתי וחייל [אינו בא וחל].

רָבָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁתָּלַשׁ מִמֶּנָּה אֵבֶר וּטְרָפָהּ בּוֹ. מָר סָבַר: בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ לְאֵבָרִים אֵינָהּ עוֹמֶדֶת, אִיסּוּר אֵבֶר וְאִיסּוּר טְרֵפָה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתוּ.

רבא אמר הסבר אחר למחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש: מדובר כאן כגון שתלש ממנה אבר וטרפה בו, כלומר, בתלישה זו עשה אותה טריפה. מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי בהמה בחייה לאברים אינה עומדת, ולכן אין איסור אבר מן החי חל בה אלא משעה שנלקח האבר מגופה, ומעתה נמצא כי איסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי קאתו [זה עם זה הם באים], וחלו שניהם, ולכך האוכל לוקה שתיים.

וּמָר סָבַר, בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ לְאֵבָרִים עוֹמֶדֶת, וְלָא אָתֵי אִיסּוּר טְרֵפָה חָיֵיל אַאִיסּוּר אֵבֶר.

ומר סבר [וחכם זה, ריש לקיש, סבור] כי בהמה בחייה לאברים עומדת, ולכן איסור אבר מן החי כבר חל עליה, ולא אתי [ואין בא] איסור טרפה וחייל [חל] על איסור אבר מן החי.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָכַל חֵלֶב מִן הַחַי מִן הַטְּרֵפָה – חַיָּיב שְׁתַּיִם. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְלֵימָא מָר שָׁלֹשׁ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר שָׁלֹשׁ. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָכַל חֵלֶב מִן הַחַי מִן הַטְּרֵפָה – חַיָּיב שָׁלֹשׁ.

א ועוד בדין אכילת אבר מן החי, אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: אכל חלב שנלקח מן בעל החיים החי מן הטרפה — הריהו חייב על אכילה זו שתים, שתי סדרות מלקות. שאף שיש כאן שלושה איסורי אכילה, אבר מן החי וחלב וטריפה, אינו חייב אלא על שנים. אמר ליה [לו] ר' אמי לר' חייא בר אבא: ולימא מר [ושיאמר אדוני] בשם ר' יוחנן שחייב שלש סדרות מלקות, ומשום שלושת איסורים אלה, שכן אני אומר בגירסת שמועתו של ר' יוחנן שחייב שלש. ומעירים: איתמר נמי [נאמר גם כן] כגירסתו של ר' אמי, אמר ר' אבהו, אמר ר' יוחנן: אכל חלב מן החי מן הטרפה — חייב שלש.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי, כְּגוֹן שֶׁנִּטְרְפָה עִם יְצִיאַת רוּבָּהּ. מַאן דְּאָמַר שָׁלֹשׁ, קָסָבַר: בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ לְאֵבָרִים עוֹמֶדֶת, דְּאִיסּוּר חֵלֶב וְאִיסּוּר אֵבֶר וְאִיסּוּר טְרֵפָה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתוּ.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה ענין הם, ר' חייא בר אבא ור' אמי, חלוקים], אם לחייב את האוכל חלב מן החיה מן הטריפה שתים או שלוש? כגון שנטרפה (נעשתה טריפה) עם יציאת רובה (בשעת לידתה). מאן דאמר [מי שאומר] שחייב שלש, וכשיטת ר' אמי ור' אבהו — קסבר [הוא סבור] כי בהמה כבר בחייה לבתירת אברים היא עומדת, שכל אבר ואבר שבה מוגדר כבר אז כ"אבר", ולכך איסור חלב ואיסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי קאתו [זה עם זה, ביחד, הם באים], וחלים שלושתם.

וּמַאן דְּאָמַר שְׁתַּיִם, קָסָבַר בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ לָאו לְאֵבָרִים עוֹמֶדֶת, וְאִיסּוּר חֵלֶב וְאִיסּוּר טְרֵפָה – אִיכָּא, אִיסּוּר אֵבֶר – לָא אָתֵי חָיֵיל.

ומאן דאמר [ומי שאומר] שחייב האוכל שתים בלבד, וכשיטת ר' חייא בר אבא — קסבר [הוא סבור] כי בהמה בחייה לאו [לא] לאברים עומדת, ולכן איסור חלב ואיסור טרפה — איכא [יש], אבל איסור אבר — לא אתי חייל [אינו בא וחל] על שני איסורים אלה, שחל רק משעה שפרש האבר מגוף הבהמה, ולכך אין לוקים עליו.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ לָאו לְאֵבָרִים עוֹמֶדֶת, וּבְמֵיתֵי אִיסּוּר אֵבֶר וְחָיֵיל אַאִיסּוּר חֵלֶב וְאַאִיסּוּר טְרֵפָה קָא מִיפַּלְגִי, מָר סָבַר אָתֵי חָיֵיל, וּמַר סָבַר לָא אָתֵי חָיֵיל.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר במחלוקת חכמים אלה: דכולי עלמא [לדעת הכל] בהמה בחייה לאו [לא] לאברים עומדת, ובענין מיתי [בואו] של איסור אבר וחייל [ויחול] על איסור חלב ועל איסור טרפה קא מיפלגי [הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, ר' אמי ור' אבהו, סבור] כי אתי חייל [בא איסור אבר וחל] על איסור טריפה, ולכך לוקה אף עליו. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' חייא בר אבא, סבור] כי לא אתי חייל [אינו בא וחל], ולכך אינו לוקה עליו, אלא לוקה שתים בלבד.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ לְאֵבָרִים עוֹמֶדֶת, וּכְגוֹן שֶׁנִּטְרְפָה לְאַחַר מִכָּאן, וּבְמֵיתֵי אִיסּוּר טְרֵפָה מֵיחַל אַאִיסּוּר אֵבֶר קָא מִיפַּלְגִי.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] בהמה בחייה לאברים עומדת, ומדובר כאן כגון שנטרפה (נעשתה טריפה) לאחר מכאן, לאחר לידתה, ובמיתי [ובבואו] של איסור טרפה מיחל [ויחול] על איסור אבר קא מיפלגי [הם חלוקים],

מָר סָבַר: אָתֵי חָיֵיל, מִידֵּי דְּהָוֵה אַחֵלֶב, דְּאָמַר מָר: הַתּוֹרָה אָמְרָה יָבֹא אִיסּוּר נְבֵלָה יָחוּל עַל אִיסּוּר חֵלֶב, וְיָבֹא אִיסּוּר טְרֵפָה יָחוּל עַל אִיסּוּר חֵלֶב.

מר סבר [חכם זה, ר' אמי ור' אבהו, סבור] כי אתי חייל [בא איסור טריפה וחל] על איסור אבר, והרי זה מידי דהוה [כמו שהוא] באיסור חלב, שכן אמר מר [החכם]: התורה אמרה, יבא איסור נבלה יחול על איסור חלב, ויבא איסור טרפה יחול על איסור חלב.

וְאִידַּךְ, אַחֵלֶב הוּא דְּחַיָּיב, דְּהוּתַּר

ואילו אידך [החכם האחר, ר' חייא בר אבא] אומר כי על איסור החלב הוא שחל איסור טריפה וחייב על שניהם, ומפני שהותר

מִכְּלָלוֹ, אֲבָל אֵבֶר דְּלֹא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ – לָא.

מכללו, שהרי החלב מותר בחיה, אבל איסור אבר מן החי שלא הותר מכללו, שנוהג אף בחיה — לא חל איסור נבילה וטריפה.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: חִלְּקוֹ מִבַּחוּץ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: פָּטוּר.

א ועוד בענין איסור אכילת אבר מן החי. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר לחכמים שבעא מיניה [שאל אותו] ר' שמעון בן לקיש מר' יוחנן: אם נטל אדם אבר מן החי שיש בו שיעור כזית וחלקו לשני חלקים עוד בהיותו מבחוץ לפיו, לפני שנתן את האבר בפיו לאוכלו, ואכל בתחילה חלק אחד ולאחר מכן את החלק האחר, מהו דינו להתחייב על כך. האם מצטרפים שני חצאי הזית לחייבו, כבשאר איסורי אכילה שמצטרפים חלקי האכילה לחייבו (אם נאכלו שניהם בפרק זמן "כדי אכילת פרס"). או שמא מאחר ואיסור אבר מן החי חידוש דין הוא, שהרי בשאר איסורי אכילה אין מחייבים על אכילת גידים ועצמות, ובאיסור זה מחייבים על כך. שמא אין לך בו אלא חידושו, ואין מתחייבים אלא על אכילת אבר הנעשית בבת אחת, ולא כשנעשתה בזה אחר זה? אמר ליה [לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש: הריהו פטור על אכילה זו.

מִבִּפְנִים, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: חַיָּיב.

חזר ושאל ר' שמעון בן לקיש: אם נתן כזית שלם לתוך פיו, ואולם חילקו מבפנים (בתוך פיו), ומשבאו שני החלקים סמוך לבית בליעתו בלע אותם בזה אחר זה, מאי [מה דינו]? אמר ליה [לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש: חייב.

כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: חִלְּקוֹ מִבַּחוּץ – פָּטוּר, מִבְּפָנִים – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר.

וכיוצא בזה נמסר שכי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר: חלקו מבחוץ — פטור לדעת הכל. חילקו מבפנים — ר' יוחנן אמר שהריהו חייב, ואילו ריש לקיש אמר שאף באופן זה פטור.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב, הֲרֵי נֶהֱנָה גְּרוֹנוֹ בִּכְזַיִת. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פָּטוּר, אֲכִילָה בְּמֵעָיו בָּעֵינַן וְלֵיכָּא.

ומסבירים את שיטותיהם: ר' יוחנן אמר שזה שחילק בתוך פיו הריהו חייב — שהרי נהנה גרונו בסך הכל בכזית. וריש לקיש שאמר שזה שחילק את הכזית בתוך פיו הריהו פטור על כך — אכילה במעיו שיש בה שיעור כזית בעינן [צריכים אנו] כדי לחייב על כך, ובמקרה זה שלפנינו ליכא [אין כאן] אכילת מעיים שיש בה בבת אחת שיעור כזית. ושואלים: לשיטת ר' יוחנן ברור הדבר מדוע אדם מתחייב על אכילת אבר מן החי, אף שבשעה שהאבר נמצא בפיו הריהו נחלק לחלקים.

אֶלָּא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דִּמְחַיֵּיב? אָמַר רַב כָּהֲנָא: בִּגְרוֹמִיתָא זְעֵירְתָּא.

אלא לשיטת ר' שמעון בן לקיש הפוטר בכל מקרה בו הדבר הנאכל נחלק בתוך פיו של האוכל, מעתה היכי משכחת לה דמחייב [כיצד אתה מוצא אותה אפשרות שהוא מתחייב], באכילתו, שהרי תמיד נחלק המאכל בזמן אכילתו? אמר רב כהנא: בגרומיתא זעירתא [בעצם זעירה] שהוא יכול לבלוע אותה בשלימות, בלא שתיחלק. למעלה למדנו כי מוסכם על ר' יוחנן וריש לקיש שזה שחילק את האבר מן החי מחוץ לפיו, ולאחר מכן אכל את החלקים בזה אחר זה, הריהו פטור.

וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: אֲפִילּוּ חִלְּקוֹ מִבַּחוּץ נָמֵי חַיָּיב, מְחוּסַּר קְרִיבָה לָאו כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי.

ובענין זה מביאים כי ר' אלעזר אמר כי אפילו זה שחלקו מבחוץ נמי [גם כן] הריהו חייב על כך, וטעם הדבר — שלדעתו כל דבר שהריהו מחוסר קריבה (שחלקיו השונים אינם קרובים זה לזה, כדוגמת שני חלקי כזית האבר מן החי הללו, שחילקם מחוץ לפיו ונאכלו בזה אחר זה) לאו [לא] כמחוסר מעשה דמי [נחשב] הדבר, שאין זה נחשב כאילו אכל רק חצי זית, ולאחר מכן שוב אכל חצי זית, אלא כאילו אכל כזית שלם בבת אחת.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כְּזַיִת שֶׁאָמְרוּ – חוּץ מִשֶּׁל בֵּין הַשִּׁינַּיִם, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף עִם בֵּין הַשִּׁינַּיִם.

ב מתוך שנידונה למעלה מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש באכילת אבר מן החי, מביאים עוד ממחלוקתם בענין דרך האכילה המחייבת באיסורי אכילה. אמר ר' שמעון בן לקיש: שיעור כזית שאמרו חכמים בכל אכילות של איסור שמתחייב בו האוכל, הכוונה לשיעור הנבלע שהוא כזית, חוץ (מלבד) משל האיסור שנותר לאחר הלעיסה בין השינים, שמה שנשאר בין השיניים אינו נחשב להצטרף לשיעור המחייב. ואילו ר' יוחנן אמר: אף עם של בין השינים.

אָמַר רַב פָּפָּא: בְּשֶׁל בֵּין שִׁינַּיִם – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי – בֵּין הַחֲנִיכַיִים. מָר סָבַר: הֲרֵי נֶהֱנָה גְּרוֹנוֹ בִּכְזַיִת, וּמָר סָבַר: אֲכִילָה בְּמֵעָיו בָּעֵינַן.

אמר רב פפא בהסבר מחלוקתם: בחלק המאכל של בין השינים — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים], ואף ר' יוחנן מודה שאינו מצטרף לשיעור כזית המחייב, כי פליגי [כאשר ר' יוחנן וריש לקיש חולקים] הרי זה ביחס לחלק האוכל שנמצא בין החניכיים, שהרי הגרון נהנה ממנו, ואולם אין המעיים נהנות ממנו. ובכך נחלקו: מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] שמצטרף חלק זה לשיעור כזית, שהרי נהנה גרונו בכזית. ואילו מר סבר [חכם זה, ריש לקיש, סבור] שאין חלק זה מצטרף לשיעור המחייב, שכן אכילה במעיו של שיעור כזית בעינן [צריכים אנו], וחלק זה שבחניכיים לא נכנס למעיו.

אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָכַל חֲצִי זַיִת וֶהֱקִיאוֹ, וְחָזַר וְאָכַל חֲצִי זַיִת אַחֵר – חַיָּיב. מַאי טַעְמָא? הֲרֵי נֶהֱנָה גְּרוֹנוֹ בִּכְזַיִת.

ג למעלה למדנו כי לדעת ר' יוחנן אדם חייב באכילת איסור על הנאת גרונו שיש בה שיעור כזית, ועוד בענין זה אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: אכל דבר איסור ששיעורו חצי זית, והקיאו, וחזר ואכל חצי זית אחר — הריהו חייב על כך, אף שבסופו של דבר לא בא למעיו כזית איסור שלם. מאי טעמא [מה טעם הדבר]?

בְּעָא רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַבִּי אַסִּי: אָכַל חֲצִי זַיִת וֶהֱקִיאוֹ וְחָזַר וַאֲכָלוֹ, מַהוּ? מַאי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ? אִי הָוֵי עִיכּוּל אִי לָא הָוֵי עִיכּוּל, וְתִיבְּעֵי לֵיהּ כְּזַיִת!

— סוף סוף הרי נהנה גרונו בכזית. בעא [שאל] ר' אלעזר מר' אסי: אם אכל דבר איסור בשיעור חצי זית, והקיאו, וחזר ואכלו לאותו חצי זית של איסור, מהו הדין? ותוהים על שאלת ר' אלעזר: מאי קא מיבעיא ליה [מה היא השאלה שנשאלה לו]? אי הוי [אם חצי זית זה שנאכל ולאחר מכן הוקא נחשב] כעיכול, אם כן שוב אינו נחשב דבר אוכל אלא כפרש ואין לחייב על האכילה השניה, אי לא הוי [או אין הוא נחשב] עיכול, יש לחייבו אף על האכילה השניה. ואולם אם זו היא בעייתו, תיבעי ליה [תישאל לו שאלתו] בכזית שלם שאכלו והקיאו וחזר ואכלו, אם חייב הוא על כך סדרה אחת של מלקות או שתי סדרות מלקות!

אֶלָּא, אִי בָּתַר גְּרוֹנוֹ אָזְלִינַן, אִי בָּתַר מֵעָיו אָזְלִינַן. וְתִפְשׁוֹט לֵיהּ מִדְּרַבִּי אַסִּי!

אלא השאלה היתה: אי בתר [אם אחר] הנאת גרונו אזלינן [הולכים אנו], והרי זה שאכל והקיא וחזר ואכל, בסופו של דבר נהנה גרונו בשיעור כזית, ויתחייב על אכילתו זו. אי בתר [או אחר] הנאת מעיו אזלינן [הולכים אנו], והרי לא נהנו מעיו מכזית שלם. ושואלים: ותפשוט ליה [ותפתור לו] את הבעיה הזו ממה שאמר ר' אסי עצמו שהולכים אנו אחר הנאת גרונו!

רַבִּי אַסִּי גְּמָרֵיהּ אִיעֲקַר לֵיהּ, וַאֲתָא רַבִּי אֶלְעָזָר לְאַדְכּוֹרֵיהּ, וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: לְמָה לִי חֲצִי זַיִת אַחֵר? לֵימָא מָר בְּדִידֵיהּ, דְּאִיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי: שָׁמְעִינַן מִינַּהּ דְּלָא הָוֵי עִיכּוּל, וְשָׁמְעִינַן מִינַּהּ דַּהֲרֵי נֶהֱנָה גְּרוֹנוֹ בִּכְזַיִת.

ומשיבים: ר' אלעזר כשלעצמו לא הוצרך לשאול שאלות אלה, שכן פשוט לו דינן. ואולם שמע ר' אלעזר את ר' אסי שגמריה [לימודו] בענין זה ששמע מפי ר' יוחנן, איעקר ליה [נעקר, נשכח לו לר' אסי], ואתא [ובא] ר' אלעזר לאדכוריה [להזכיר לו], ומשום כבודו של ר' אסי לא אמר לו במפורש אלא בדרך שאלה, והכי קאמר ליה [וכך אמר לו]: למה לי לומר שאכל חצי זית אחר, לימא מר בדידיה [יאמר אדוני בעצמו] באותו חצי זית, דאיכא למשמע מינה תרתי [שאפשר לשמוע מכאן שנים]: שמעינן מינה דלא הוי [שומעים אנו ממנה שאינו נחשב] עיכול, ושמעינן מינה [ושומעים אנו ממנה] שהרי נהנה גרונו בכזית!

אִישְׁתִּיק וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי, אֲמַר לֵיהּ: מוֹפֵת הַדּוֹר, לָא זִימְנִין סַגִּיאִין אָמְרַתְּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמַר לָךְ: הֲרֵי נֶהֱנָה גְּרוֹנוֹ בִּכְזַיִת?

אישתיק [שתק] ר' אסי ולא אמר ליה [לו] ולא מידי [דבר], אמר ליה [לו] ר' אלעזר לר' אסי, בדרך של כבוד, מופת הדור, האם לא זימנין סגיאין [פעמים רבות] אמרת קמיה [לפני] ר' יוחנן שאף באותו חצי זית הריהו חייב, ואמר לך ר' יוחנן כדבריך, שהרי נהנה גרונו בכזית, ואין זה נחשב עיכול.

הֲדַרַן עֲלָךְ גִּיד הַנָּשֶׁה.

מַתְנִי׳ כׇּל הַבָּשָׂר אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב, חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים, וְאָסוּר לְהַעֲלוֹת עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים.

א משנה כל סוגי הבשר הכשר לאכילה (של בהמה חיה ועוף) אסור לבשל אותם בכל חלב הבא מן בעל החיים הכשר לאכילה. חוץ מבשר דגים וחגבים, שאין בשרם של אלו נחשב כבשר לענין איסור בשר בחלב. ובדומה לכך גזרו חכמים כי אסור להעלות כל בשר ממיני הבשרים עם דבר מאכל הבא מן החלב, כגון גבינה, על אותו השלחן, שמא יבואו לאוכלם ביחד, כאשר הם נוגעים ובולעים זה מזה. חוץ מבשר דגים וחגבים שמותר להעלות את בשרם על השולחן בו נאכלת גבינה.