חולין ק״ה

אִילֵּימָא בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְקַנֵּחַ וְלָא בָּעֵי מֵדִיחַ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מֵדִיחַ וְלָא בָּעֵי מְקַנֵּחַ. אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: אֵין קִינּוּחַ פֶּה אֶלָּא בְּפַת, כְּמַאן? כְּבֵית שַׁמַּאי!

אילימא [אם תאמר] שכוונת הדברים היא שבית שמאי אומרים שהריהו מקנח את פיו בדבר מוצק, ולא בעי [ואינו צריך] שיהא מדיח את פיו במים, שכן לדעתם הקינוח מועיל יותר מן ההדחה. ואילו בית הלל אומרים שהריהו מדיח את פיו במים, ולא בעי [ואינו צריך] שיהא מקנח את פיו, שלדעתו אין הקינוח מועיל כדרך שההדחה מועילה — אין לומר כן, שכן אלא מעתה הא דאמר [זו שאמר] ר' זירא: אין קינוח פה אלא בפת, כמאן [כמי] אם כן אמר זאת? לכאורה כדעת בית שמאי הסבורים שהאוכל בשר צריך לקנח פיו לפני אכילת גבינה, ושלא כשיטת בית הלל הסבורים שנצרך הוא להדחה, ולא לקינוח, ואין זה מסתבר שיורה ר' זירא הלכה כבית שמאי ולא כבית הלל!

אֶלָּא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְקַנֵּחַ וְלָא בָּעֵי מֵדִיחַ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מֵדִיחַ. הָוֵי לֵיהּ מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל, וְלִתְנְיַיהּ גַּבֵּי קוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וְחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל!

אלא צריכים לפרש כך את מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי אומרים כי די בכך שיהא מקנח את פיו לאחר אכילת בשר, ולא בעי [ואינו צריך] שיהא גם מדיח את פיו. ואילו בית הלל אומרים כי מלבד שהוא מקנח הריהו אף מדיח — ואולם אף זאת אין לומר, שכן הוי ליה [הרי זה] מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שיש בה אם כן מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, ולתנייה [וצריך שישנה אותה התנא במסכת עדיות] גבי [אצל] שאר מחלוקותיהם השנויות שם כקולי בית שמאי וחומרי בית הלל!

אֶלָּא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְקַנֵּחַ, וְהוּא הַדִּין לְמֵדִיחַ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מֵדִיחַ, וְהוּא הַדִּין לִמְקַנֵּחַ. מָר אָמַר חֲדָא, וּמָר אָמַר חֲדָא, וְלָא פְּלִיגִי.

אלא צריך לפרש כך את מחלוקתם, שבית שמאי אומרים בדינו של האוכל בשר, שהריהו מקנח את פיו לפני אכילת גבינה, והוא הדין למדיח, שנצרך הוא לקינוח ולהדחה. ובית הלל אומרים שהריהו מדיח והוא הדין למקנח, שנצרך הוא אף לכך. ונמצא לפי זה כי מר [חכם זה] אמר חדא [דבר אחד], ומר [וחכם זה] אמר חדא [דבר אחד], ולמעשה הם לא פליגי [ואינם חלוקים] זה עם זה.

גּוּפָא, אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֵין קִינּוּחַ הַפֶּה אֶלָּא בְּפַת. וְהָנֵי מִילֵּי בִּדְחִיטֵּי, אֲבָל בְּדִשְׂעָרֵי – לָא.

א למעלה הובאה הלכה בשם ר' זירא, אגב בירור שיטות בית שמאי ובית הלל, ועתה דנים בה גופא [עצמה]. שאמר ר' זירא: אין קינוח הפה אלא בפת. ומפרטים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא בפת העשויה מקמח דחיטי [של חיטים], אבל בפת העשויה מקמח דשערי [של שעורים] — לא, שכן פת זו מתפוררת בתוך הפה, ואינה מוצקה דייה כדי לקנח יפה את הפה.

וּדְחִיטֵּי נָמֵי לָא אֲמַרַן, אֶלָּא בִּקְרִירָא, אֲבָל בְּחַמִּימָא – מִשְׁטָר שָׁטְרִי. וְהָנֵי מִילֵּי בְּרַכִּיכָא, אֲבָל בְּאַקּוֹשָׁא – לָא. וְהִלְכְתָא בְּכֹל מִילֵּי הָוֵי קִינּוּחַ, לְבַר מִקִּמְחָא, תַּמְרֵי וְיַרְקָא.

ומוסיפים: אף פת דחיטי נמי לא אמרן [של חיטים גם כן לא אמרנו] שהריהי מועילה לקינוח הפה אלא דווקא בזו שהיא קרירא [קרה], אבל בפת חיטים שהיא חמימא [חמה] אינה מועילה לקינוח, כי משטר שטרי [מתרככת ונדבקת] היא בחיך, ואינה מקנחת כראוי. ועוד מוסיפים כי אף בפת חיטים קרירה הני מילי ברכיכא [דברים אלה אמורים דווקא בפת רכה], אבל באקושא [בקשה] — לא, שאינה מקנחת כראוי. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא כי בכל מילי הוי [בכל דבר הרי זה] קינוח, לבר מקמחא תמרי וירקא [חוץ מקמח, תמרים וירק].

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַסִּי מֵרַבִּי יוֹחָנָן: כַּמָּה יִשְׁהֶה בֵּין בָּשָׂר לִגְבִינָה? אָמַר לוֹ: וְלֹא כְּלוּם. אִינִי? וְהָא אָמַר רַב חִסְדָּא: אָכַל בָּשָׂר – אָסוּר לֶאֱכוֹל גְּבִינָה, גְּבִינָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר! אֶלָּא כַּמָּה יִשְׁהֶה בֵּין גְּבִינָה לְבָשָׂר? אֲמַר לֵיהּ: וְלֹא כְּלוּם.

ב ועוד בבירור דין אכילת גבינה לאחר אכילת בשר, בעא מיניה [שאל אותו] רב אסי מר' יוחנן: כמה זמן ישהה בין אכילת בשר לאכילת גבינה? אמר ליה [לו]: ולא כלום, שאינו צריך להמתין כלל. ותוהים: איני [כן הוא] הלכה, והא [והרי] אמר רב חסדא: מי שאכל בשר — אסור לו לאכול מיד גבינה, מי שאכל גבינה — מותר לו לאכול מיד בשר אחריה! אלא יש לומר שכך שאל רב אסי את ר' יוחנן: כמה זמן ישהה בין אכילת גבינה לאכילת בשר? ועל כך אמר ליה [לו] ר' יוחנן בתשובה: ולא כלום, שאינו צריך להמתין כלל.

גּוּפָא, אָמַר רַב חִסְדָּא: אָכַל בָּשָׂר – אָסוּר לֶאֱכוֹל גְּבִינָה, גְּבִינָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר יוֹסֵף לְרַב חִסְדָּא: בָּשָׂר שֶׁבֵּין הַשִּׁינַּיִם מַהוּ?

ג למעלה הובאה הלכה משמו של רב חסדא בבירור הוראתו של ר' יוחנן, ועתה דנים בה גופא [עצמה], ובנוסחה המורחב. אמר רב חסדא: אכל בשר — אסור לאכול מיד אחר כן גבינה, ומשום שהבשר מפריש שומן הנדבק בפה והמשמר עדיין בפיו את טעם הבשר. אבל אם אכל גבינה — מותר לאכול בשר. אמר ליה [לו] רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשאלה: בשר שבין השינים מהו דינו לענין אכילת גבינה אחרי כן, האם הריהו נחשב כבשר, ואין לאכול גבינה כל עוד הוא נתון בתוך פיו?

קָרֵי עֲלֵיהּ ״הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם״.

קרי [קרא] רב חסדא את המקרא הזה עליה [עליו, כתשובה לשאלתו זו של רב אחא בר יוסף] "הבשר עודנו בין שיניהם" (במדבר יא, לג) — הרי שאף הבשר שבין השיניים נקרא "בשר", וממילא אין לאכול גבינה כל עוד הוא נתון בין השיניים.

אָמַר מָר עוּקְבָא: אֲנָא, לְהָא מִלְּתָא, חַלָּא בַּר חַמְרָא לְגַבֵּי אַבָּא, דְּאִילּוּ אַבָּא כִּי הֲוָה אָכֵיל בִּשְׂרָא הָאִידָּנָא, לָא הֲוָה אָכֵל גְּבִינָה עַד לִמְחַר עַד הַשְׁתָּא, וְאִילּוּ אֲנָא – בְּהָא סְעוֹדְתָּא הוּא דְּלָא אָכֵילְנָא, לִסְעוֹדְתָּא אַחְרִיתָא – אָכֵילְנָא.

ד ועוד נאמר בענין שיעור המתנה שבין אכילת בשר לבין אכילת גבינה, אמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא [אני, לענין זה, כמו חומץ בן יין] לגבי אבא [אצל אבי], שאילו אבא [אבי] כי הוה אכיל בשרא האידנא, לא הוה אכל [כאשר היה אוכל בשר היום, לא היה אוכל] גבינה עד למחר עד השתא [עתה, באותה שעה]. ואילו אנא [אני] בהא סעודתא [בסעודה זו] שאכל בה בשר הוא דלא אכילנא [שאין אני אוכל] גבינה, ואולם לסעודתא אחריתא [לסעודה אחרת] היום — אכילנא [אני אוכל] גבינה.

אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲנָא, לְהָא מִלְּתָא, חַלָּא בַּר חַמְרָא לְגַבֵּי אַבָּא, דְּאִילּוּ אַבָּא הֲוָה סָיַיר נִכְסֵיהּ תְּרֵי זִמְנֵי בְּיוֹמָא, וַאֲנָא לָא סָיַירְנָא אֶלָּא חֲדָא זִימְנָא. שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מַאן דְּסָיַיר נִכְסֵיהּ כֹּל יוֹמָא מַשְׁכַּח אִסְתֵּירָא.

ה בדרך דומה אמר שמואל: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא [אני, לענין זה, כחומץ בן יין לגבי אבי], שאילו אבא [אבי] הוה סייר נכסיה תרי זמני ביומא [היה מסייר, עובר ובודק נכסיו שתי פעמים ביום], ואנא לא סיירנא אלא חדא זימנא [ואני איני מסייר אלא פעם אחת ביום]. ומעירים: בענין זה שמואל הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן אמר שמואל: מאן דסייר נכסיה כל יומא משכח אסתירא [מי שמסייר נכסיו בכל יום מוצא מטבע].

אַבָּיֵי הֲוָה סָיַיר נִכְסֵיהּ כֹּל יוֹמָא וְיוֹמָא. יוֹמָא חַד פְּגַע בַּאֲרִיסֵיהּ דְּדָרֵי פִּתְכָּא דְּאוּפֵי. אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי לְהֵיכָא? אֲמַר לֵיהּ: לְבֵי מָר. אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר קַדְמוּךְ רַבָּנַן.

וכן מסופר כי אביי הוה סייר נכסיה כל יומא ויומא [היה מסייר נכסיו כל יום ויום], יומא חד פגע באריסיה דדרי פתכא דאופי [יום אחד פגש את אריסו שנושא משא של עצים] שהתכוון לקחת לעצמו, אמר ליה [לו] אביי לאריס: הני להיכא [אלה העצים להיכן] אתה נושאם? אמר ליה [לו] האריס: לבי מר [לבית אדוני], אמר ליה [לו] אביי, שידע באריס שרצה לקחת את העצים לעצמו, כבר קדמוך רבנן [חכמים] שאמרו הוראה זו שצריך לסייר נכסיו, ומשום כך לא הצליחה לך מחשבתך הראשונה לגנוב את העצים.

רַב אַסִּי הֲוָה סָיַיר נִכְסֵיהּ כֹּל יוֹמָא, אָמַר: הֵיכָא נִינְהוּ כֹּל הָנֵי אִסְתִּירֵי דְּמָר שְׁמוּאֵל? יוֹמָא חַד חֲזָא צִינּוֹרָא דְּבִדְקָא בְּאַרְעֵיהּ, שַׁקְלֵיהּ לִגְלִימֵיהּ, כַּרְכֵיהּ אוֹתְבֵיהּ בְּגַוַּהּ, רְמָא קָלָא, אֲתוֹ אִינָשֵׁי סַכְרוּהּ, [אֲמַר]: אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְכוּלְּהוּ אִיסְתֵּרֵי דְּמָר שְׁמוּאֵל.

וכן מסופר כי רב אסי הוה סייר נכסיה כל יומא [היה מסייר נכסיו כל יום], אמר: היכא נינהו כל הני אסתירי [היכן הם כל אותן המטבעות] של מר שמואל? שהסיור לא הועיל לי דבר. יומא חד חזא צינורא דבדקא בארעיה [יום אחד ראה אמת המים שנפרצה, וזורמים מים בשדהו]. שקליה לגלימיה [פשט את גלימתו], כרכיה אותביה בגוה [כרך אותה ושם אותה בתוכה, כדי לסוכרה]. רמא קלא, אתו אינשי סכרוה [הרים את קולו לעזרה, באו אנשים וסכרוה את הפירצה], אמר רב אסי: אשכחתינהו לכולהו איסתרי [מצאתי עכשיו את כל המטבעות הללו] של מר שמואל, שאלמלא סיירתי בשדה, הייתי מאבד ממון רב.

אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָין: מַיִם רִאשׁוֹנִים מִצְוָה, וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה.

ו בעמוד הקודם הוזכר דין נטילת ידים שבתוך הסעודה, ועתה מרחיבים דברים בענין זה. אמר רב אידי בר אבין, אמר רב יצחק בר אשיין: נטילת ידים של מים ראשונים, שלפני אכילת פת — הריהי מצוה מדברי חכמים. ואילו נטילת ידים במים אחרונים בסוף הסעודה, לפני ברכת המזון — הריהי חובה, החמורה מן המצוה.

מֵיתִיבִי: מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה, אֶמְצָעִיִּים רְשׁוּת. מִצְוָה לְגַבֵּי רְשׁוּת – חוֹבָה קָרֵי לַהּ.

מיתיבי [מקשים] על דברי רב אידי בר אבין ממה ששנינו בברייתא: מים ראשונים ואחרונים — הריהם חובה, ואילו מים אמצעיים שבתוך הסעודה, בין מנות תבשילי האוכל — הריהם רשות. הרי איפוא שגם מים ראשונים הריהם חובה, ולא מצוה! ואומרים: אין זו סתירה, כי מצוה לגבי [אצל, ביחס] רשות — "חובה" קרי לה [קורא אותה], ולכך קרא התנא למים ראשונים "חובה" בהשוואה למים אמצעיים. ואולם הגדרתה העצמית של נטילת מים ראשונים היא כ"מצוה" ולא כ"חובה".

גּוּפָא: מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים – חוֹבָה, אֶמְצָעִיִּים – רְשׁוּת. רִאשׁוֹנִים – נוֹטְלִין בֵּין בִּכְלִי בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אַחֲרוֹנִים – אֵין נוֹטְלִין אֶלָּא בִּכְלִי, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין נוֹטְלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע.

ז למעלה הובאו דברי הברייתא בבירור דברי רב אידי בר אבין, ועתה דנים בה גופא [עצמה], ובנוסחה המורחב: מים ראשונים וכן מים אחרונים — הריהם חובה, ואילו מים אמצעיים — הריהם רשות. ועוד הבדל בין סוגי המים הללו: מים ראשונים — נוטלין בין באופן שישפכו המים אל תוך כלי, בין שישפכו על גבי קרקע. ואילו מים אחרונים — אין נוטלין אלא באופן שישפכו המים אל תוך כלי, ואמרי לה [ויש אומרים] הלכה זו בנוסח שונה: מים אחרונים אין נוטלין על גבי קרקע.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ קִינְסָא.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל להלכה ביניהם, בין שני הנוסחים]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין נטילת מים אחרונים על קינסא [קיסמי עץ קטנים] המונחים על הארץ. לנוסח שמים אחרונים ניטלים רק לתוך כלי — אין נוטלים מים אחרונים על קסמי עץ. ואילו לנוסח שמים אחרונים אינם ניטלים על גבי קרקע — נוטלים מים אחרונים על קסמי עץ.

מַיִם רִאשׁוֹנִים נוֹטְלִין בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן, אַחֲרוֹנִים אֵין נוֹטְלִין אֶלָּא בְּצוֹנֵן, מִפְּנֵי שֶׁחַמִּין מְפַעְפְּעִין אֶת הַיָּדַיִם וְאֵין מַעֲבִירִין אֶת הַזּוּהֲמָא. מַיִם רִאשׁוֹנִים נוֹטְלִין בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין הַיָּד

ועוד בהבדל שבין סגי נטילות הידים הללו, מים ראשונים — נוטלין בין במים חמין בין בצונן, ואילו מים אחרונים — אין נוטלין אלא בצונן, ומדוע אין נוטלים במים חמים למים אחרונים? מפני שמים חמין מפעפעין (עושים כנקבים) את הידים, ואין הם מעבירין את הזוהמא (הלכלוך) שעל הידים. ח שנינו בברייתא זו כי מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן. ובהסבר הדברים אמר רב יצחק בר יוסף, אמר ר' ינאי: לא שנו שנוטלים למים ראשונים במים חמים אלא בזמן שאין היד

סוֹלֶדֶת בָּהֶן, אֲבָל הַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן אֵין נוֹטְלִין בָּהֶן.

סולדת (נכוית) בהן מחמת החום. אבל בזמן שהיד סולדת בהן — אין נוטלין בהן למים ראשונים.

וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא, אַחֲרוֹנִים אֵין נוֹטְלִין אֶלָּא בְּצוֹנֵן, אֲבָל בְּחַמִּין – לֹא. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן, אֲבָל אֵין הַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן – נוֹטְלִין. מִכְּלָל דְּרִאשׁוֹנִים, אַף עַל פִּי שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן – מוּתָּר.

ואיכא דמתני לה אסיפא [ויש ששונים אותה הלכה של ר' ינאי על סוף הברייתא], ששנינו בה כי מים אחרונים אין נוטלין אלא בצונן, אבל בחמין — לא. ועל כך אמר רב יצחק בר יוסף, אמר ר' ינאי: לא שנו שאין נוטלים בחמים, אלא כאשר המים חמים עד שהיד סולדת בהן, אבל כאשר אין היד סולדת בהן — נוטלין בהם למים אחרונים. ומסיקים: מכלל נוסח זה אתה לומד שכך היא הלכה במים אחרונים, ואולם במים ראשונים, אף על פי שהמים חמים עד שהיד סולדת בהן — מותר ליטול בהם.

אֶמְצָעִיִּים רְשׁוּת. אָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בֵּין תַּבְשִׁיל לְתַבְשִׁיל, אֲבָל בֵּין תַּבְשִׁיל לִגְבִינָה – חוֹבָה.

א שנינו בברייתא למעלה כי מים אמצעיים הריהם רשות, ובענין זה אמר רב נחמן: לא שנו כן אלא בנטילת ידים שבין תבשיל לתבשיל המוגשים בסעודה, אבל בין תבשיל לגבינה — אין זו רשות, אלא חובה היא ליטול ידיו.

אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה? שֶׁמֶּלַח סְדוֹמִית יֵשׁ, שֶׁמְּסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם. אָמַר אַבָּיֵי: וּמִשְׁתְּכַח כִּי קוּרְטָא בְּכוֹרָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: כָּל מִלְחָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא מִבַּעְיָא.

ב ועוד שנינו בברייתא זו כי מים אחרונים הריהם חובה, ובענין זה אמר רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: מפני מה אמרו חכמים כי מים אחרונים הריהם חובה? משום שלפעמים במלח שבאוכל מלח סדומית יש, שמלח זה מסמא (מעוור) את העינים, ולכן צריך לרחוץ את הידים כדי שלא יגע בידיו בעיניו בעוד המלח עליהן. אמר אביי: ומלח סדומית זה מצוי בשיעורים קטנים ביותר, שלפעמים הוא משתכח כי קורטא בכורא [נמצא כמו קורט במידת כור של מלח רגיל]. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: אדם שכל מלחא מאי [מדד מלח מה דינו], האם אף הוא צריך ליטול ידיו מפני חשש מלח סדומית? אמר ליה [לו] רב אשי בתשובה: לא מבעיא [לא נצרכה לומר] באדם זה שוודאי צריך נטילת ידים.

אָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא, הַאי דְּלָא מָשׁוּ מַיָּא בָּתְרָאֵי עַל אַרְעָא – מִשּׁוּם זוּהֲמָא. אֲמַר לִי מָר: מִשּׁוּם דְּשָׁרְיָא רוּחַ רָעָה עֲלַיְיהוּ.

ג ועוד בענין מים אחרונים, אמר אביי: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] בטעם הדבר שהאי דלא משו מיא בתראי על ארעא [זה שאין נוטלים מים אחרונים על הארץ] הריהו משום זוהמא (לכלוך). ואולם אמר לי מר [אדוני] כלומר, רבה בטעם הדבר שהוא משום דשריא [ששורה] רוח רעה עלייהו [עליהם] והעובר עליהם עלול להיפגע.

וְאָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא, הַאי דְּלָא שָׁקֵיל מִידֵּי מִפָּתוּרָא כִּי נָקֵיט אִינִישׁ כָּסָא לְמִשְׁתֵּי, שֶׁמָּא יֶאֱרַע דְּבַר קַלְקָלָה בַּסְּעוּדָה. אֲמַר לִי מָר: מִשּׁוּם דְּקָשֵׁי לְרוּחַ צְרָדָא.

וכיוצא בדבר אמר אביי כי מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] בטעם הדבר שהאי דלא שקיל מידי מפתורא כי נקיט איניש כסא למשתי [זה שאמרו שאין לקחת דבר מן השולחן בזמן שאדם אוחז כוס לשתות בו] הרי זה שמא יארע דבר קלקלה בסעודה, ויכעס אותו אדם האוחז בכוס, שכן חפץ היה בדבר שנלקח מן השולחן, ומתוך שהוא כועס ואינו יכול לדבר עלול הוא להיחנק. ואולם אמר לי מר [אדוני] בטעם הדבר שהוא משום דקשי [שקשה, שמזיק] הדבר, שיש בו להביא לרוח צרדא (בלבול ואובדן דעת).

וְלָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּשָׁקֵיל וְלָא מַהְדַּר, אֲבָל מִשְׁקַל וְאַהְדּוֹרֵי – לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת – לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא מִידֵּי דִּצְרִיךְ לִסְעוֹדְתָּא, אֲבָל מִידֵּי דְּלָא צְרִיךְ לִסְעוֹדְתָּא – לֵית לַן בַּהּ.

ולא אמרן [אמרנו] שאין לעשות כן, אלא בזה דשקיל ולא מהדר [שנוטל מן השולחן, ולא מחזיר], אבל משקל ואהדורי [לקחת ולהחזיר] — לית לן [אין לנו] בה איסור. וכמו כן לא אמרן [לא אמרנו] שאין לעשות כן אלא שלוקח דבר מן השולחן אל מחוץ לארבע אמות של מקום השולחן, אבל זה שלוקח דבר מן השולחן בתוך ארבע אמות של השולחן — לית לן [אין לנו] בה איסור. ולא אמרן [ולא אמרנו] אלא מידי דצריך לסעודתא [בדבר שצריך לסעודה], אבל מידי דלא צריך לסעודתא [דבר שלא צריך לסעודה] לית לן [אין לנו] בה איסור.

מָר בַּר רַב אָשֵׁי קָפֵיד אֲפִילּוּ אַאֲסִיתָא וּבוּכְנָא דְּתַבְלֵי, מִידֵּי דִּצְרִיכִי לִסְעוּדְתָּא.

ומסופר כי מר בר רב אשי קפיד אפילו אאסיתא ובוכנא דתבלי [היה מקפיד שלא לקחת דבר מהשולחן בשעה שאדם עומד ומחזיק כוס בידו, ואפילו על מכתשת ובוכנה של תבלינים], ככל מידי דצריכי לסעודתא [הדברים שצריכים לסעודה].

וְאָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא, הַאי דְּכָנְשִׁי נִשְׁוָורָאָה – מִשּׁוּם מְנַקֵּירוּתָא. אֲמַר לִי מָר: מִשּׁוּם דְּקָשֵׁי לְעַנְיוּתָא.

ועוד כיוצא בזה אמר אביי כי מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] בטעם הדבר שהאי דכנשי נשווראה [זה שאוספים את הפירורים של הלחם אחר האוכל] הרי זה משום מנקירותא [נקיון]. אולם אמר לי מר [אדוני] בטעם הדבר שהוא משום דקשי לעניותא [שקשה, יכול לגרום לעניות].

הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה מְהַדַּר עֲלֵיהּ שָׂרָא דְּעַנְיוּתָא, וְלָא הֲוָה יָכֵיל לֵיהּ, דְּקָא זְהִיר אַנִּשְׁוָורָא טוּבָא. יוֹמָא חַד כְּרַךְ לִיפְתָּא אַיַּבְלֵי, אֲמַר: הַשְׁתָּא וַדַּאי נָפֵל בִּידַאי. בָּתַר דְּאָכֵיל, אַיְיתִי מָרָא עַקְרִינְהוּ לְיַבְלֵי, שְׁדִינְהוּ לְנַהֲרָא. שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר: וַוי דְּאַפְּקֵיהּ הָהוּא גַּבְרָא מִבֵּיתֵיהּ.

ובענין זה מסופר, ההוא גברא דהוה מהדר עליה שרא דעניותא, ולא הוה יכיל ליה [אדם אחד שהיה מחזר אחריו שר העניות, לעשותו עני, ולא היה יכול לו] משום דקא זהיר אנשוורא טובא [שהיה זהיר ביותר בפירורים]. יומא חד כרך ליפתא איבלי [יום אחד אותו אדם כרך לחמו, עשה סעודתו, על עשבים], ונפלו בתוך כך פירורים אל בין העשבים. אמר אותו שר: השתא [עתה] ודאי נפל בידאי [יפול בידי], שהרי אין הוא יכול לאסוף אחריו את הפירורים משם. בתר דאכיל [אחרי שאכל] אותו אדם, אייתי מרא, עקרינהו ליבלי, שדינהו לנהרא [הביא מעדר, עקר את העשבים, זרק אותם לנהר], שמעיה דקאמר [שמע את שר העניות, שהוא אומר]: ווי, דאפקיה ההוא גברא מביתיה [אוי, שהוציאו אדם זה מביתו].

וְאָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא, הַאי דְּלָא שָׁתֵי אוּפְיָא – מִשּׁוּם מְאִיסוּתָא. אֲמַר לִי מָר: מִשּׁוּם דְּקָשֵׁי לְכַרְסָם. מִישְׁתְּיֵהּ – קָשֵׁה לְכַרְסָם, מִינְפַּח בֵּיהּ – קַשְׁיָא לְרֵישָׁא, מִדְחֲיֵיהּ – קַשְׁיָא לְעַנְיוּתָא. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לְשַׁקְּעֵיהּ שַׁקּוֹעֵי.

ד ועוד כיוצא בזה אמר אביי: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] כי האי דלא שתי אופיא [זה שאין שותים את הקצף שעל פני המשקה] הרי זה משום מאיסותא [מאיסות], ואולם אמר לי מר [אדוני] שהוא משום דקשי [שקשה, שמזיק הדבר, שגורם] לכרסם (נזלת מרובה). ומעירים: מישתיה [לשתות אותו] — קשה הדבר לענין כרסם, מינפח ביה [לנפוח בו בפה, בלא לשתותו] כדי לפנות את הקצף מעל פני המשקה — קשיא לרישא [קשה הדבר לראש], מדחייה [לדחות אותו בידים] — קשיא לעניותא [קשה הדבר לעניות], מאי תקנתיה [מה איפוא היא תקנתו], שבכל זאת ישתמש במשקה? לשקעיה שקועי [שישקעו בפנים], ואז יוכל לשתות.

לְכַרְסָם דְּחַמְרָא – שִׁיכְרָא, דְּשִׁיכְרָא – מַיָּא, דְּמַיָּא – לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא, וְהַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: בָּתַר עַנְיָא אָזְלָא עַנְיוּתָא.

לכרסם דחמרא [לנזלת הבאה מחמת קצף היין] — התרופה היא שיכרא [שיכר]. לנזלת הבאה מחמת קצף דשיכרא [של שיכר] — התרופה היא מיא [מים]. לנזלת הבאה מחמת קצף דמיא [של מים] לית ליה תקנתא [אין לו תקנה], והיינו דאמרי אינשי [וזהו שאומרים אנשים] כפתגם עממי: בתר עניא אזלא עניותא [אחר העני הולכת העניות], שלא די לו שהוא עני, ושותה רק מים, אלא שגם אין תרופה למחלתו.

וְאָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא, הַאי דְּלָא אָכְלִי יַרְקָא מִכִּישָׁא דְּאָסַר גִּינָּאָה, מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כְּרַעַבְתָנוּתָא. אֲמַר לִי מָר: מִשּׁוּם דְּקָשֵׁי לִכְשָׁפִים.

ועוד כיוצא בזה אמר אביי: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] כי האי דלא אכלי ירקא מכישא דאסר גינאה [זה שלא אוכלים ירק מאגודה שקשר הגנן] הרי זה משום דמיחזי כרעבתנותא [שנראה הדבר כרעבתנות], שאינו ממתין להתיר הקשר אלא אוכל מיד. ואולם אמר לי מר [אדוני] בטעם הדבר שהוא משום דקשי [שקשה, מזיק הדבר] לענין כשפים.

רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא הֲווֹ קָאָזְלִי בְּאַרְבָּא, אֲמַרָה לְהוּ הָהִיא מַטְרוֹנִיתָא: אוֹתְבַן בַּהֲדַיְיכוּ. לָא אוֹתְבוּהָ. אֲמַרָה מִלְּתָא, אֲסַרְתַּהּ לְאַרְבָּא. אֲמַרוּ אִינְהוּ מִילְּתָא, שַׁרְיוּהָ. אֲמַרָה לְהוּ: מַאי אֶיעְבֵּיד לְכוּ, דְּלָא מְקַנַּח לְכוּ בְּחַסְפָּא, וְלָא קְטִיל לְכוּ כִּינָּה אַמָּנַיְיכוּ, וְלָא אֲכִיל לְכוּ יַרְקָא מִכִּישָׁא דְּאָסַר גִּינָּאָה.

ומסופר שרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי בארבא [היו הולכים בסירה], אמרה להו ההיא מטרוניתא [להם גבירה אחת]: אותבן בהדייכו [הושיבו אותי יחד איתכם בסירה]! לא אותבוה [לא הושיבוה], אמרה מלתא [דבר] של כשפים ואסרתה לארבא [קשרה את הסירה] למקומה, שלא תזוז. אמרו אינהו מילתא, שריוה [אמרו הם דבר, התירו אותה ממקומה]. אמרה להו [להם] אותה גבירה: מאי איעביד לכו [מה אעשה לכם] שאין הכשפים שולטים בכם, דלא מקנח לכו בחספא [שאין אתם מקנחים עצמכם לאחר עשיית צרכים בחרס], ולא קטיל לכו כינה אמנייכו [ואין אתם הורגים כינה על בגדיכם], ולא אכיל לכו ירקא מכישא דאסר גינאה [ואין אתם אוכלים ירק מאגודה שקשר הגנן].

וְאָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא, הַאי דְּלָא אָכְלִי יַרְקָא דִּנְפַל (אַתַּכָּא) [מִתַּכָּא], מִשּׁוּם מְאִיסוּתָא. אֲמַר לִי מָר: מִשּׁוּם דְּקָשֶׁה לְרֵיחַ הַפֶּה. וְאָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא, הַאי דְּלָא יָתְבִי תּוּתֵי מַרְזֵיבָא, מִשּׁוּם שׁוֹפְכִים. אֲמַר לִי מָר: מִשּׁוּם דִּשְׁכִיחִי מַזִּיקִין.

ועוד כיוצא בזה אמר אביי: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] בטעם הדבר שהאי דלא אכלי ירקא דנפל אתכא [זה שלא אוכלים ירק שנפל על השולחן] הרי זה משום מאיסותא [מאיסות], ואולם אמר לי מר [אדוני] שהוא משום שקשה (מזיק) הדבר לריח הפה. ועוד אמר אביי: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר], כי האי דלא יתבי תותי מרזיבא [זה שלא יושבים תחת המרזב], הרי זה משום שופכים שיורדים דרך מרזב זה, ואולם אמר לי מר [אדוני] שהוא משום דשכיחי [שמצויים] מזיקין שם.

הָנְהוּ שָׁקוֹלָאֵי דַּהֲווֹ דָּרוּ חָבִיתָא דְּחַמְרָא, בְּעוֹ לְאִיתְּפוֹחֵי, אוֹתְבוּהָ תּוּתֵי מַרְזֵיבָא, פְּקַעָה. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי, אַפֵּיק שִׁיפּוּרֵי שַׁמְּתֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי תַּעֲבֵיד הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: הֵיכִי אֶעֱבֵיד, כִּי אוֹתְבֵיהּ בְּאוּנַּאי?

ובענין זה מסופר, הנהו שקולאי דהוו דרו חביתא דחמרא [אותם סבלים שהיו נושאים חבית יין], בעו לאיתפוחי, אותבוה תותי מרזיבא [רצו לנוח, הניחוה תחת המרזב] — פקעה [פקעה, התפוצצה] החבית, אתו לקמיה [באו לפני] מר בר רב אשי, אפיק שיפורי שמתיה [הוציא שופרות, והחרים אותו, את השד שבאותו מקום], אתא לקמיה [בא לפניו] אותו השד, אמר ליה [לו] מר בר רב אשי: אמאי תעביד הכי [מדוע עשית כך]? אמר ליה [לו]: היכי אעביד [איך אעשה], כי אותביה באונאי [כאשר הניחו אלה את החבית באוזני]?

אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ בְּדוּכְתָּא דִּשְׁכִיחִי רַבִּים מַאי בָּעֵית? אַתְּ הוּא דְּשַׁנֵּית, זִיל שַׁלֵּים! אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא נָמֵי לִיקְבַּע לִי מָר זִימְנָא וְאֶפְרַע. קְבַע לֵיהּ זִימְנָא. כִּי מְטָא זִימְנָא, אִיעַכַּב. כִּי אֲתָא, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי לָא אֲתֵית בְּזִמְנָךְ? אֲמַר לֵיהּ: כֹּל מִילֵּי דִּצְיִיר וַחֲתִים וּכְיִיל וּמְנֵי, לֵית לַן רְשׁוּתָא לְמִשְׁקַל מִינֵּיהּ, עַד דְּמַשְׁכְּחִינַן מִידֵּי דְּהֶפְקֵרָא.

אמר ליה [לו]: את בדוכתא דשכיחי רבים, מאי בעית [אתה במקום שמצויים בו רבים, מה מעשיך]? את הוא דשנית [אתה הוא ששינית], זיל שלים [לך ושלם] את מחיר חבית היין! אמר ליה [לו] אותו השד למר בר רב אשי: השתא נמי ליקבע לי מר זימנא [עכשיו גם כן יקבע לי אדוני זמן] עד שאאסוף את הכסף, ואפרע, קבע ליה זימנא [לו זמן]. כי מטא זימנא, איעכב [כאשר הגיע הזמן, התעכב] השד מלבוא ולשלם. כי אתא [כאשר לבסוף בא] אמר ליה [לו] מר בר רב אשי: אמאי לא אתית [מדוע לא באת] בזמנך? אמר ליה [לו]: כל מילי דצייר וחתים וכייל ומני [כל דבר שהוא צרור וחתום ומדוד ומנוי] לית לן רשותא למשקל מיניה [אין לנו רשות לקחת ממנו], ולכן לא מצאתי עד כה כסף, עד דמשכחינן מידי דהפקרא [עד שאנו מוצאים דבר של הפקר], ולכן היה צריך לחפש במשך זמן רב עד שמצא כסף.

וְאָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא, הַאי דְּשָׁדֵי מַיָּא מִפּוּמָּא דְּחַצְבָּא – מִשּׁוּם צִיבְתָּא. אֲמַר לִי מָר: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא מַיִם הָרָעִים.

ועוד אמר אביי: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] כי האי דשדי מיא מפומא דחצבא [זה ששופכים מעט מים מפי הכד] לפני ששותים ממנו, הרי זה משום ציבתא [הקיסמים] שיש בו, ואולם אמר לי מר [אדוני] שהוא משום דאיכא [שיש] בכד מים הרעים.

הָהוּא בַּר שֵׁידָא דַּהֲוָה בֵּי רַב פָּפָּא, אֲזַל לְאֵתוֹיֵי מַיָּא מִנַּהֲרָא, אִיעַכַּב. כִּי אֲתָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: אַמַּאי אִיעַכַּבְתְּ? אֲמַר לְהוּ: עַד דְּחָלְפִי מַיִם הָרָעִים. אַדְּהָכִי

ובענין זה מסופר, ההוא בר שידא דהוה בי [בן שד אחד שהיה בבית] רב פפא והיה משרתו, אזל לאתויי מיא מנהרא [הלך להביא מים מן הנהר] איעכב [התעכב]. כי אתא [כאשר בא] אמרו ליה [לו]: אמאי איעכבת [מדוע התעכבת]? אמר להו [להם]: עד דחלפי [שיחלפו] ויצאו משם המים הרעים, אדהכי [בתוך כך]