חולין ק״ב

לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר״. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר סָבְרִי: כֹּל שֶׁאַתָּה מְצוֶּּוה עַל דָּמוֹ אַתָּה מְצוֶּּוה עַל אֵבָרָיו, וְהָנֵי טְמֵאִין נָמֵי, הוֹאִיל וְאַתָּה מְצוֶּּוה עַל דָּמָן אַתָּה מְצוֶּּוה עַל אֵבָרָין.

והמשך הכתוב "לא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג), ובכך נחלקו: ר' יהודה ור' אלעזר האומרים שאיסור אבר מן החי נוהג אף בבעלי חיים טמאים, סברי [סבורים] שהכתוב מלמדנו שכל בעל חיים שאתה מצווה על דמו שלא לאוכלו, כמו כן אף אתה מצווה על אבריו מן החי שלא לאוכלם. והני [ואלה] בעלי החיים הטמאין נמי [גם כן], הואיל ואתה מצווה על אכילת דמן — כמו כן הרי אתה מצווה על אכילת אברין מן החי של אלה.

וְרַבָּנַן סָבְרִי: ״לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר״, אֶלָּא בָּשָׂר לְחוֹדֵיהּ, כֹּל שֶׁבְּשָׂרוֹ מוּתָּר – אַתָּה מְצוֶּּוה עַל אֵבָרָיו, וְכֹל שֶׁאֵין בְּשָׂרוֹ מוּתָּר – אִי אַתָּה מְצוֶּּוה עַל אֵבָרָיו.

ואילו רבנן [חכמים] האומרים שאין איסור אבר מן החי נוהג אלא בבעלי חיים טהורים בלבד, סברי [סבורים] שהכתוב "לא תאכל הנפש עם הבשר" כוונתו לומר שאין לאכול את בשר בעל החיים בעודו חי, כשעדיין נפש חיים בקרבו, אלא יש לאוכלו כבשר לחודיה [לעצמו], כשאין בו עוד נפש חיים. ומכאן נלמד: כל בעל חיים שבשרו מותר (לאחר שחיטה) — אתה מצווה על אכילת אבריו בעודו בחיים. וכל בעל חיים שאין בשרו מותר — אי [אין] אתה מצווה על אבריו.

וְרַבִּי יְהוּדָה, לְמָה לֵיהּ קְרָא? לֵיתֵי אִיסּוּר אֵבֶר לֵיחוּל עַל אִיסּוּר טוּמְאָה, שֶׁכֵּן אִיסּוּרוֹ נוֹהֵג בִּבְנֵי נֹחַ!

ושואלים: ולדעת ר' יהודה, הסבור שאיסור חל על איסור במקרה שהאיסור השני חמור מהאיסור הראשון, מעתה למה ליה קרא [למה לו מקרא] מיוחד ללמדנו שנוהג איסור אבר מן החי אף בטמאים, ליתי [יבוא] איסור אבר מן החי ליחול [שיחול] על איסור טומאה של בעל חיים טמא, שכן איסורו של אבר מן החי חמור מאיסור אכילת טומאה, שכן הוא נוהג אפילו בבני נח!

אִין הָכִי נָמֵי, וְכִי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר.

ומשיבים: אין הכי נמי [כך הוא באמת, גם כן], ולשיטת ר' יהודה אמנם אין אנו נזקקים ללימוד זה מן המקרא ללמדנו הלכה זו, וכי איצטריך קרא [וכאשר נצרך המקרא] ללמדנו כן, הרי זה לשיטת ר' אלעזר, שאינו סבור שאיסור חל על איסור בזמן שהאיסור השני חמור מן הראשון, ואולם אף הוא סבור שאיסור אבר מן החי חל על בעל החיים הטמא, ומשום מקרא זה.

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֵבֶר מִן הַחַי נוֹהֵג בִּבְהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם״.

ומביאים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] שזו דרשתו של ר' אלעזר, ולא של ר' יהודה: איסור אכילת אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף, בין טמאה בין טהורה, שנאמר "רק חזק לבלתי אכול הדם" (שם, שם) —

כֹּל שֶׁאַתָּה מְצוֶּּוה עַל דָּמוֹ – אַתָּה מְצוֶּּוה עַל אֵבָרָיו, וְכֹל שֶׁאִי אַתָּה מְצוֶּּוה עַל דָּמוֹ – אִי אַתָּה מְצוֶּּוה עַל אֵבָרָיו, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר.

כל שאתה מצווה על אכילת דמו, אתה מצווה על אכילת אבריו מן החי. וכל שאי [שאין] אתה מצווה על אכילת דמו — אי [אין] אתה מצווה על אכילת אבריו, אלו דברי ר' אלעזר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּטְהוֹרִין, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר״, אֶלָּא בָּשָׂר לְחוֹדֵיהּ, כֹּל שֶׁבְּשָׂרוֹ מוּתָּר – אַתָּה מְצוֶּּוה עַל אֵבָרָיו, וְכֹל שֶׁאֵין בְּשָׂרוֹ מוּתָּר – אֵין אַתָּה מְצוֶּּוה עַל אֵבָרָיו.

וחכמים אומרים: אינו נוהג אלא בטהורין, שכן נאמר "לא תאכל הנפש עם הבשר", אלא יש לאכול את הבשר לחודיה [לעצמו], כשאין בו עוד נפש חיים כל שבשרו מותר באכילה לאחר שחיטה — אתה מצווה על אכילת אבריו מן החי. וכל שאין בשרו מותר באכילה לאחר שחיטה — אין אתה מצווה על אכילת אבריו מן החי.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד.

ר' מאיר אומר: איסור אבר מן החי אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד.

(סִימָן: שְׁמוּאֵל, שֵׁילָא, שִׁימִי).

(סימן לדברי החכמים, שדבריהם יובאו להלן, המסבירים את דעת ר' מאיר בדין אבר מן החי: שמואל, שילא, שימי).

אָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵּימָא רַב יוֹסֵף, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵּימָא רַב יוֹסֵף, וְאָמְרִי לַהּ רַבָּה בַּר שִׁימִי אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵּימָא רַב יוֹסֵף: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר?

אמר רבה בר שמואל אמר רב חסדא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יוסף, ואמרי לה [ויש אומרים] גם באופן אחר שאמר זאת רבה בר שילא אמר רב חסדא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יוסף. ואמרי לה [ויש אומרים] בלשון זו: שרבה בר שימי אמר זאת בשם רב חסדא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יוסף: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר הסבור שאיסור אבר מן החי נוהג רק בבהמה טהורה — שכן

אָמַר קְרָא ״וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ״.

אמר קרא [הכתוב] "וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב, כא), שהן בהמות טהורות. ולאחר מכן (שם בפסוק כג) נאמר איסור אבר מן החי, להורות שאיסור זה נוהג רק בבהמות טהורות.

אָמַר רַב גִּידֵּל, אָמַר רַב: מַחְלוֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּבֶן נֹחַ – דִּבְרֵי הַכֹּל מוּזְהָר עַל הַטְּמֵאִין כַּטְּהוֹרִין.

א למעלה הובאו שיטותיהם של חכמים החלוקים בדין אבר מן החי בטמאים, ומבררים את דבריהם. אמר רב גידל, אמר רב: מחלוקת זו של חכמים ור' יהודה ור' אלעזר אם נוהג איסור אבר מן החי אף בטמאים, היא רק ביחס לישראל, אבל בבן נח — לדברי הכל הריהו מוזהר על אכילת אבר מן החי של הטמאין כשל הטהורין.

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֵבֶר מִן הַחַי – בֶּן נֹחַ מוּזְהָר עָלָיו עַל הַטְּמֵאִים כַּטְּהוֹרִים, וְיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מוּזְהָר אֶלָּא עַל הַטְּהוֹרִין בִּלְבַד.

ומביאים ראיה לדבר, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אבר מן החי — בן נח מוזהר עליו על הטמאים כטהורים, וישראל אינו מוזהר אלא על הטהורין בלבד.

אִיכָּא דְּאָמְרִי ״טְהוֹרָה״, וְרַבִּי מֵאִיר. אִיכָּא דְּאָמְרִי ״טְהוֹרִים״, וְרַבָּנַן.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח ברייתא זו "אלא על הטהורה בלבד", והרי זו כשיטת ר' מאיר הסבור שאיסור זה נוהג רק בבהמה טהורה. ואיכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח הברייתא "אלא על הטהורים בלבד", והרי זו כשיטת רבנן [חכמים] הסבורים שנוהג איסור זה בכל הטהורים, ואף בחיות ובעופות.

אָמַר רַב שֵׁיזְבִי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, אָכַל אֵבֶר מִן הַחַי מִמֶּנָּה אֵינוֹ סוֹפֵג אַרְבָּעִים, וְאֵין שְׁחִיטָה מְטַהַרְתָּהּ.

אמר רב שיזבי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו במשנה] שבן נח אסור באכילת אבר מן החי אף בבעל חיים טמא, שכן אמרו במשנה מי שאכל אבר מן החי ממנה (מן העוף הטמא) אינו סופג ארבעים מלקות, ואין שחיטה מטהרתה.

בְּמַאי? אִילֵימָא בְּיִשְׂרָאֵל – פְּשִׁיטָא דְּאֵין שְׁחִיטָה מְטַהַרְתָּהּ! אֶלָּא לָאו בִּבְנֵי נֹחַ, מִכְּלָל דְּאָסוּר.

ונברר: במאי [במה] ביחס למי המדובר במשנה זו? אילימא [אם תאמר] שמדובר ביחס לאדם מישראל — פשיטא [פשוט] הדבר שאין שחיטה מטהרתה, שהרי היא אסורה. אלא לאו [האם לא] המדובר בבני נח, מכלל [מכאן נסיק] שבן נח אסור באכילת אבר מן החי אף בבעל חיים טמא.

רַבִּי מָנִי בַּר פַּטִּישׁ רָמֵי רֵישָׁא אַסֵּיפָא, וּמְשַׁנֵּי: רֵישָׁא בְּיִשְׂרָאֵל, וְסֵיפָא בְּבֶן נֹחַ.

ועוד בבירור דברי משנה זו, ר' מני בר פטיש רמי רישא אסיפא [השליך, הראה סתירה בין דברי המשנה בהתחלה והסוף], ומשני [והיה מתרץ]: רישא [תחילתה] מדברת בישראל, וסיפא [וסופה] מדברת בבן נח, וכשיטת חכמים.

אָמַר רַב: אֵבֶר מִן הַחַי צָרִיךְ כְּזַיִת, מַאי טַעְמָא? אֲכִילָה כְּתִיבָה בֵּיהּ.

ב ומביאים עוד בדיני אבר מן החי, אמר רב: אבר מן החי צריך שיעור כזית כדי שיעבור עליו. שגם אם אכל אבר שלם, כיון שאין בו שיעור כזית, אינו מתחייב על כך. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אכילה כתיבה ביה [כתובה בו], ואין אכילה אלא בשיעור כזית.

מֵתִיב רַב עַמְרָם: אָכַל אֵבֶר מִן הַחַי מִמֶּנָּה – אֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וְאֵין שְׁחִיטָה מְטַהַרְתָּהּ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בָּעֵינַן כְּזַיִת – תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּקָאָכֵל כְּזַיִת.

מתיב [מקשה] על כך רב עמרם מדברי המשנה שהובאה למעלה: אכל אבר מן החי ממנה (מעוף טמא זה) — אינו סופג את הארבעים, ואין שחיטה מטהרתה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שבעינן [צריכים אנו] בחיוב על אכילת אבר מן החי, שיאכל שיעור כזית, מדוע האוכל פטור ממלקות,

כִּדְאָמַר רַב נַחְמָן, בְּמַשֶּׁהוּ בָּשָׂר גִּידִין וַעֲצָמוֹת, הָכָא נָמֵי בְּמַשֶּׁהוּ בָּשָׂר גִּידִין וַעֲצָמוֹת.

והרי תיפוק ליה דקאכל [יצא לו חיוב מלקות על שום שהוא אכל] כזית מדבר טמא! ומשיבים: כדרך שאמר רב נחמן בענין אחר, שמדובר כאן לא שהיה בזה כזית בשר, אלא במשהו בשר והשאר גידין ועצמות המשלימים לשיעור כזית. הכא נמי [כאן גם כן] יש לומר שמדובר במשהו בשר, וגידין ועצמות משלימים לשיעור כזית. ולכך אין כאן אכילה בשיעור כזית של דבר טמא.

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב:

ודנים בדברי רב יהודה בשמו של רב, תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר רב:

אָכַל צִפּוֹר טְהוֹרָה בְּחַיֶּיהָ – בְּכׇל שֶׁהוּא, בְּמִיתָתָהּ – בִּכְזַיִת, וּטְמֵאָה בֵּין בְּחַיֶּיהָ בֵּין בְּמִיתָתָהּ – בְּכׇל שֶׁהוּא, הָכָא נָמֵי בְּמַשֶּׁהוּ בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת.

מי שאכל צפור טהורה (ממין הכשר לאכילה), אם אכלה בחייה, בלא שנשחטה — עובר אף באכילת שיעור כל שהוא ממנה, משום איסור אבר מן החי. אם אכלה במיתתה (שמתה בלא שנשחטה) — עובר עליה באכילת שיעור כזית. ואם אכל ציפור טמאה, ממין שאינו כשר, בין שאכלה בחייה בין שאכלה במיתתה — חייב באכילת שיעור כל שהוא ממנה, ומשום אכילת דבר טומאה. הרי שלדעת רב חייבים על אכילת אבר מן החי בשיעור כל שהוא, ושלא כדברי רב יהודה בשמו, שצריך שיעור כזית! ומשיבים: הכא [כאן], בדברי רב שחייבים על אכילה בשיעור כל שהוא נמי [גם כן] המדובר במשהו בשר, אבל גידים ועצמות משלימים את הבשר לשיעור כזית.

תָּא שְׁמַע: נָטַל צִפּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּזַיִת וַאֲכָלוֹ – רַבִּי פּוֹטֵר, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּיב. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: קַל וָחוֹמֶר, עַל אֵבֶר מִמֶּנָּה חַיָּיב, עַל כּוּלָּהּ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! חֲנָקָהּ וַאֲכָלָהּ – דִּבְרֵי הַכֹּל בִּכְזַיִת.

ומביאים עוד ראיה, תא שמע [בוא ושמע] שלא כשיטת רב יהודה בשם רב: נטל צפור חיה הכשרה לאכילה, שאין בו כשיעור כזית, ואכלו — רבי פוטר ממלקות, שלא עבר זה על איסור אבר מן החי, שלדעתו אין עוף שלם בכלל "אבר". ואילו ר' אלעזר בר ר' שמעון מחייב, שלדעתו העוף השלם נחשב כ"אבר", אף שאין בו שיעור כזית, ומתחייב עליו בכך. ואמר ר' אלעזר בר' שמעון בהסבר שיטתו : קל וחומר הוא, אם על אבר ממנה מעוף זה — הריהו חייב, על כולה — לא כל שכן! ואם חנקה (המית את העוף שלא בשחיטה), והריהו עתה נבילה, ואכלה — לדברי הכל (ואף לדעת ר' אלעזר בר' שמעון) אינו חייב אלא בשיעור כזית, וכדין האוכל מבשר הנבילה. ומעתה נדון בדברים:

עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי, אֶלָּא דְּמָר סָבַר: בְּחַיֶּיהָ לְאֵבָרִים עוֹמֶדֶת, וּמָר סָבַר: בְּחַיֶּיהָ לָאו לְאֵבָרִים עוֹמֶדֶת.

עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] רבי ור' אלעזר בר' שמעון אלא דמר סבר [שחכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון, סבור] כי כל בעל חיים, כבהמה וכעוף, כבר בחייה לבתירת אברים היא עומדת, שכל אבר ואבר שבה, מוגדר כבר אז כ"אבר". ומר סבר [וחכם זה, רבי, סבור] כי בחייה לאו [לא] לאברים היא עומדת.

דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהָא לָא בָּעֵינַן כְּזַיִת, אָמַר רַב נַחְמָן: בְּמַשֶּׁהוּ בָּשָׂר, גִּידִים וַעֲצָמוֹת.

ואולם דכולי עלמא מיהא לא בעינן [לדעת הכל על כל פנים אין אנו צריכים] שיעור כזית כדי לחייב על אכילת אבר מן החי, ושלא כשיטת רב יהודה בשם רב! אמר רב נחמן בדחיית הראיה: דברי ברייתא זו אמורים בציפור שיש בה רק משהו בשר, ומשלימים הגידים ועצמות לשיעור כזית.

וּמִי אִיכָּא מִידֵּי, דִּבְכוּלֵּיהּ לֵית בֵּיהּ כְּזַיִת בָּשָׂר, וּבְחַד אֵבֶר אִית כְּזַיִת בְּמַשֶּׁהוּ בָּשָׂר גִּידִין וַעֲצָמוֹת? אָמַר רַב שֵׁרֵבְיָא: אִין, בִּקְלָנִיתָא.

ותוהים על הסבר זה: ומי איכא מידי [והאם יש דבר כזה], דבכוליה לית ביה [שבכל היצור כולו אין בו] כזית בשר, ובחד אבר אית [ובאבר אחד יש] כזית המורכב בצירוף של משהו בשר וגידין ועצמות? אמר רב שרביא: אין [כן], בקלניתא שהוא עוף רזה מאד.

אֵימָא סֵיפָא: חֲנָקָהּ וַאֲכָלָהּ, דִּבְרֵי הַכֹּל בִּכְזַיִת, וְהָא קְלָנִיתָא עוֹף טָמֵא הוּא, וְאָמַר רַב: טְמֵאָה, בֵּין בְּחַיֶּיהָ בֵּין בְּמִיתָתָהּ, בְּמַשֶּׁהוּ! אֶלָּא כְּעֵין קְלָנִיתָא.

ומקשים על העמדת דברי הברייתא בקלניתא: אימא סיפא [אמור את סוף הברייתא] ששנינו בה שאם חנקה ואכלה — דברי הכל הריהו עובר בכזית, והא [והרי] קלניתא עוף טמא הוא, ובענין זה אמר רב: ציפור טמאה, בין בחייה בין במיתתה עובר במשהו! אלא יש לומר שאין המדובר בקלניתא ממש (שהוא עוף טמא), אלא בעוף טהור שהוא כעין קלניתא, שהריהו רזה ביותר.

אָמַר רָבָא: אִם תִּימְצֵי לוֹמַר סָבַר רַבִּי מַחְשְׁבֶת אֳכָלִין שְׁמָהּ מַחְשָׁבָה, חִישֵּׁב לְאוֹכְלָהּ אֵבֶר אֵבֶר, וַאֲכָלָהּ כּוּלָּהּ – חַיָּיב.

א שנינו למעלה מחלוקתם של רבי ור' אלעזר בר' שמעון בדינו של האוכל ציפור טהורה שלימה שאין בה כזית, שרבי פוטרו ממלקות על איסור אבר מן החי, שכן אין עוף שלם נקרא "אבר", ואילו ר' אלעזר בר' שמעון מחייבו. ובשיטת רבי אמר רבא: אם תמצא לומר (אם נניח) שסבר רבי כי מחשבת אוכלין (מחשבה שאדם חשב לאכול דבר שאין דרכו להיאכל) שמה מחשבה (שייחשב זה לדבר מאכל), מעתה אם בתחילה חישב אדם לאוכלה לציפור זו בחייה אבר אבר, ולבסוף לא עשה כן אלא אכלה כולה כאחת — אף לשיטת רבי, הוא חייב על אכילה זו משום אבר מן החי.

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּמִי אִיכָּא מִידֵּי, דְּאִילּוּ אָכֵיל לֵיהּ אַחֵר – לָא מִיחַיַּיב, וְאָכֵיל לֵיהּ הַאי – מִיחַיַּיב? אֲמַר לֵיהּ: זֶה לְפִי מַחְשַׁבְתּוֹ, וְזֶה לְפִי מַחְשַׁבְתּוֹ.

אמר ליה [לו] אביי לרבא בשאלה: ומי איכא מידי [והאם יש דבר], שאילו אכיל ליה [אוכל אותו] אדם אחר (שלא חשב לאוכלה אבר אבר) — ההוא לא מיחייב [אינו מתחייב] בכך. ואם אכיל ליה האי [אוכל אותו אדם זה] (שחשב לאוכלה), הריהו מיחייב [מתחייב]? אמר ליה [לו]: רבא בתשובה: אין זו תמיהה, שכן זה מתחייב לפי מחשבתו (שחשב לאוכלה אבר אבר), וזה נפטר לפי מחשבתו (שחשב לאוכלה בשלמותה).

וְאָמַר רָבָא: אִם תִּמְצֵי לוֹמַר סָבַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַחְשְׁבֶת אֳכָלִין שְׁמָהּ מַחְשָׁבָה, חִישֵּׁב לְאוֹכְלָהּ מֵתָה, וַאֲכָלָהּ חַיָּה – פָּטוּר.

וכן אמר רבא בשיטת ר' אלעזר בר' שמעון: אם תמצא לומר (אם נניח) שסבר ר' אלעזר בר ר' שמעון כי מחשבת אוכלין שמה מחשבה, מעתה, אם חישב לאוכלה לציפור זו כשהיא מתה, ולבסוף אכלה כשהיא חיה — הריהו פטור מאיסור אבר מן החי, שכן לפי מחשבתו אין הציפור עומדת לנתיחת אבריה.

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּמִי אִיכָּא מִידֵּי, דְּאִילּוּ אָכֵיל לֵיהּ אַחֵר מִחַיַּיב, וְאָכֵיל לֵיהּ הַאי פָּטוּר? אֲמַר לֵיהּ: זֶה לְפִי מַחְשַׁבְתּוֹ, וְזֶה לְפִי מַחְשַׁבְתּוֹ.

אמר ליה [לו] אביי לרבא בשאלה: ומי איכא מידי [והאם יש דבר], שאילו אכיל ליה [אוכל אותו] אדם אחר (שחשב לאוכלה בחייה) הרי הוא מחייב [מתחייב] בכך, ואכיל ליה האי [ואוכל אותו אדם זה] (שחשב בתחילה לאוכלה לאחר מותה), והריהו פטור (אף שלבסוף אכלה כשהיא חיה)? אמר ליה [לו] רבא: אין זו תמיהה, שכן זה מתחייב לפי מחשבתו, וזה נפטר לפי מחשבתו.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר״ – זֶה אֵבֶר מִן הַחַי, ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״ – זֶה בָּשָׂר מִן הַחַי וּבָשָׂר מִן הַטְּרֵפָה.

ב למעלה נדון איסור אבר מן החי, ועתה מביאים דברי חכמים ביחס למקור איסור זה. אמר ר' יוחנן: משמע הכתוב "לא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג) — זה אבר מן החי, שכן הריהו נקרא נפש שעודה עם הבשר (מצויה בבשר, בגוף החי). ואילו משמע הכתוב "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל) — זה בשר היוצא מן החי (כבשר שפרש מבעל חיים ונמצא בשדה), וכן בשר מן בעל החיים הטרפה. ואילו

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: ״לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר״ – זֶה אֵבֶר מִן הַחַי וּבָשָׂר מִן הַחַי, ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״ – זֶה בָּשָׂר מִן הַטְּרֵפָה.

ר' שמעון בן לקיש אמר: משמע הכתוב "לא תאכל הנפש עם הבשר" — זה אבר מן החי, ובשר מן החי. ואילו משמע הכתוב "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" — זה בשר מן הטרפה.

אָכַל אֵבֶר מִן הַחַי וּבָשָׂר מִן הַחַי – לְרַבִּי יוֹחָנָן חַיָּיב שְׁתַּיִם, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָכַל בָּשָׂר מִן הַחַי וּבָשָׂר מִן הַטְּרֵפָה – לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ חַיָּיב שְׁתַּיִם, לְרַבִּי יוֹחָנָן אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָכַל אֵבֶר מִן הַחַי וּבָשָׂר מִן הַטְּרֵפָה – לְדִבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב שְׁתַּיִם.

ומעתה מבררים את הבדלי הדינים שבין שיטת ר' יוחנן ושיטת ריש לקיש: אכל אבר מן החי ובשר מן החי — לדעת ר' יוחנן הריהו חייב שתים (שתי סדרות מלקות), שהרי עבר על שני איסורים הנלמדים מכתובים שונים. ואילו לדעת ר' שמעון בן לקיש אינו חייב אלא אחת, שהרי לדעתו שני איסורים אלה נלמדים מכתוב אחד. ואם אכל בשר מן החי ובשר מן הטרפה — לדעת ר' שמעון בן לקיש הריהו חייב שתים, שכן אלה נלמדים מכתובים שונים, ואילו לדעת ר' יוחנן אינו חייב אלא אחת. אכן זה שאכל אבר מן החי ובשר מן הטרפה — לדברי הכל חייב שתים, שלדברי הכל מקורם בשני כתובים שונים.

וּרְמִינְהוּ:

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] על מה ששנינו כי האוכל אבר מן החי ובשר מן הטריפה חייב שתים לדברי הכל, ממה ששנינו: