חולין ק״א

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר.

ור' שמעון פוטר ממלקות, שאינו לוקה אף לא על אחד מאיסורים אלה.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מָה נַפְשָׁךְ? אִי אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר – לִיחַיַּיב נָמֵי מִשּׁוּם גִּיד, אִי אֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר – לִיחַיַּיב מִשּׁוּם טוּמְאָה דִּקְדֵים, וְאִי אֵין בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם – לִיחַיַּיב מִשּׁוּם גִּיד.

ודנים בשיטת ר' שמעון: מה נפשך [מה רצונך, באיזה אופן נסביר את דבריו]? שכן אי [אם] הוא סבור שיש בגידים בנותן טעם, וכמו כן הריהו סבור שאיסור חל על איסור — על האוכל גיד הנשה זה להתחייב סדרת מלקות אחת על אכילת בהמה טמאה, וכן ליחייב נמי [שיחייב גם כן] סדרת מלקות נוספת משום אכילת גיד הנשה. ואף אי [אם] ר' שמעון סבור שאין איסור חל על איסור — ליחייב [שיתחייב] מלקות לפחות משום אכילת דבר טומאה דקדים [שקדם] איסור זה לאיסור גיד הנשה. ואי [ואם] סבור ר' שמעון שאין בגידין בנותן טעם, ומשום כך אין הוא מתחייב מלקות על אכילת הגיד משום בשר בהמה טמאה — ליחייב [שיתחייב] מלקות משום אכילת גיד הנשה, שאסרה התורה את אכילתו אף שאין בו טעם!

אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם קָסָבַר אֵין בְּגִידִים בְּנוֹתֵן טַעַם, וְשָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא: ״עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה״, מִי שֶׁגִּידוֹ אָסוּר וּבְשָׂרוֹ מוּתָּר, יָצְתָה זוֹ שֶׁגִּידוֹ אָסוּר וּבְשָׂרוֹ אָסוּר.

אמר רבא בהסבר שיטת ר' שמעון: לעולם תפרש כי קסבר [סבור הוא] ר' שמעון שאין בגידים בנותן טעם, וחייב אדם על אכילת גיד הנשה של בעל חיים טהור, אף שאין בו בנתינת טעם. ואולם שאני התם [ושונה, מיוחד הוא שם, דין גיד הנשה בבהמה טמאה] דאמר קרא [שכן אמר הכתוב]: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לב), ללמד: רק מי שגידו אסור באכילה ובשרו מותר באכילה, הוא זה שחל בו איסור גיד הנשה, יצתה (יצאה) זו הבהמה הטמאה, שאם נאסור את אכילת גיד הנשה שבה, יימצא איפוא בעל חיים זה שגם גידו אסור וגם בשרו אסור, ושלא כהגדרת איסור גיד הנשה.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: הָאוֹכֵל גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל נְבֵלָה – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב שְׁתַּיִם, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

א מקודם שנינו מחלוקתם של חכמים בדין האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה, ועתה מביאים ממה שאמר רב יהודה, אמר רב במחלוקתם של חכמים בדין האוכל גיד הנשה של בהמה טהורה שהיא נבלה ובשרה אסור באכילה. שר' מאיר מחייב את האוכל גיד הנשה שלה שתים (שתי סדרות של מלקות), כמי שעבר על שני איסורים, אכילת גיד הנשה ואכילת בשר נבילה, ואילו חכמים אומרים שאינו חייב אלא סדרת מלקות אחת, ומשום אכילת גיד הנשה. ואולם על אכילת בשר נבילה אינו חייב, שכן אין איסור חל על איסור.

וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּאוֹכֵל גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל עוֹלָה וְשֶׁל שׁוֹר הַנִּסְקָל, שֶׁחַיָּיב שְׁתַּיִם.

ואולם מודים חכמים לר' מאיר בדין האוכל גיד הנשה של בהמת קרבן עולה ושל שור הנסקל, שהוא חייב שתים. שכן מחמת חומרת איסור אכילת עולה ושור הנסקל (שאסורים הם אף בהנאה) חל גם איסור אכילה על גיד הנשה שלהם.

וּמַאן הַאי תַּנָּא, דִּבְאִיסּוּר כּוֹלֵל – אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר לֵית לֵיהּ, אִיסּוּר כּוֹלֵל בְּאִיסּוּר חָמוּר – אִית לֵיהּ.

ושואלים: ומאן האי [ומיהו זה] התנא הסבור שאמנם באיסור כולל (באופן שבו האיסור המאוחר מקיף יותר מהאיסור הראשון) — איסור חל על איסור לית ליה [אין לו, אינו סבור כן], ואולם האם איסור כולל, שיחול גם איסור גיד הנשה מתוך שחל עליו איסור חמור של עולה או שור הנסקל, כמו במקרה שלפנינו, באיסור חמור באופן שבו האיסור המאוחר חמור מהאיסור הראשון) אית ליה [יש לו], שהוא סבור שאיסור חל על איסור?

אָמַר רָבָא: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דִּתְנַן: טָמֵא שֶׁאָכַל קֹדֶשׁ, בֵּין קֹדֶשׁ טָמֵא בֵּין קֹדֶשׁ טָהוֹר – חַיָּיב.

אמר רבא: שיטת ר' יוסי הגלילי היא, דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת זבחים]: אדם טמא שאכל בשר קדש, בין שהיה זה קדש טמא בין שהיה זה קדש טהור — הריהו חייב כרת אם עשה זאת במזיד, וקרבן עולה ויורד אם עשה זאת בשוגג.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַטָּהוֹר – חַיָּיב, טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא – פָּטוּר, שֶׁלֹּא אֲכַל אֶלָּא דָּבָר טָמֵא.

ואילו ר' יוסי הגלילי אומר: אדם טמא שאכל את בשר קודש הטהור — חייב, אבל אדם טמא שאכל את בשר קודש הטמא — פטור, כיון שלא אכל אלא דבר טמא.

אָמְרוּ לוֹ: אַף טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַטָּהוֹר, כֵּיוָן שֶׁנָּגַע בּוֹ, טִמְּאָהוּ.

אמרו לו חכמים, החולקים עליו: לשיטתך, אף טמא שאכל את הטהור יהיה פטור, שהרי כיון שנגע בו בבשר הקודש, טמאהו בכך, ונמצא שאוכל דבר טמא!

שַׁפִּיר קָא אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, וְאָמַר רָבָא: בְּנִטְמָא הַגּוּף וְאַחַר כָּךְ נִטְמָא בָּשָׂר – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחַיָּיב, דְּאִיסּוּר כָּרֵת קָדֵים.

ושואלים: שפיר קא אמרי ליה רבנן [יפה אמרו לו חכמים] לר' יוסי הגלילי, ומה הוא משיב על כך? ואמר על כך רבא: אכן באופן שבו נטמא טומאת הגוף (שנטמא האדם), ואחר כך נטמא בשר הקודש — כולי עלמא לא פליגי דחייב [הכל, ואף ר' יוסי הגלילי בכלל, אינם חולקים שהוא חייב], שכן איסור אכילת בשר הקודש בטומאת הגוף איסור חמור הוא שעונשו כרת, שכבר קדים [קדם] וחל איסור זה, ושוב אין הוא פוקע גם אם נטמא הקודש.

כִּי פְּלִיגִי בְּנִטְמָא בָּשָׂר, וְאַחַר כָּךְ נִטְמָא הַגּוּף. רַבָּנַן אִית לְהוּ אִיסּוּר כּוֹלֵל, דְּמִגּוֹ דְּמִיחַיַּיב אַחֲתִיכוֹת טְהוֹרוֹת דְּעָלְמָא, מִיחַיַּיב נָמֵי אַחֲתִיכָה טְמֵאָה.

כי פליגי [כאשר נחלקו חכמים ור' יוסי הגלילי] הרי זה במקרה שנטמא הבשר קודם ונאסר באכילה, ואחר כך נטמא הגוף. ואלה טעמיהם: רבנן אית להו [חכמים יש להם, הריהם סבורים] שאף שבכלל אין איסור חל על איסור, הרי כאן איסור אכילת קדשים בטומאת הגוף — איסור כולל הוא, דמגו דמיחייב [שמתוך שהוא מתחייב] באיסור זה על חתיכות בשר טהורות דעלמא [בכלל], הריהו מיחייב נמי [מתחייב גם כן] על חתיכה של בהמה טמאה. ואילו

וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי לֵית לֵיהּ אִיסּוּר כּוֹלֵל, דְּמִגּוֹ לָא אָמְרִינַן.

ר' יוסי הגלילי לית ליה [אין לו] סברה זו האומרת שאיסור חל על איסור גם כשיש בו איסור כולל, משום שלדעתו "מגו" לא אמרינן ["מתוך" אין אנו אומרים].

וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, נְהִי דְּאִיסּוּר כּוֹלֵל לֵית לֵיהּ, בְּאִיסּוּר קַל יָבֹא אִיסּוּר חָמוּר יָחוּל עַל אִיסּוּר קַל, וּמַאי נִיהוּ? טוּמְאַת הַגּוּף, שֶׁהֲרֵי טוּמְאַת הַגּוּף בְּכָרֵת.

ותוהים על שיטת ר' יוסי הגלילי: נהי [אם אמנם] שלדעתו איסור כולל לית ליה [אין לו, אין הוא מקבל], ואולם מכל מקום באיסור קל יש לומר שיבא איסור חמור יחול על איסור קל, ומאי ניהו [ומי הוא] איסור חמור זה? — טומאת הגוף, שהרי טומאת הגוף היא בעונש כרת, ותחול על האיסור הקל שבאכילת טומאת בשר!

אָמַר רַב אָשֵׁי: מַאן לֵימָא לַן דְּטוּמְאַת הַגּוּף חֲמוּרָה, דִּלְמָא טוּמְאַת בָּשָׂר חֲמוּרָה, דְּלֵית לֵיהּ טׇהֳרָה בְּמִקְוֶה.

אמר רב אשי בתשובה: מאן לימא לן [מי יאמר לנו] שטומאת הגוף חמורה יותר, דלמא [שמא] טומאת בשר חמורה יותר, שאף שעונשה אינו גדול כעונש טומאת הגוף, מכל מקום יש בה צד חומרה שאין בטומאת הגוף: דלית ליה [שאין לה] לטומאה זו אפשרות של טהרה באמצעות טבילה במקוה. מה שאין כן בטומאת הגוף, שיש לה טהרה.

וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי לֵית לֵיהּ אִיסּוּר כּוֹלֵל?

ושואלים: והאם ר' יוסי הגלילי לית ליה [אין לו, אינו סבור] שאיסור חל על איסור כאשר האיסור השני הוא איסור כולל?

וְהָתַנְיָא: שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שָׁגַג וְעָשָׂה מְלָאכָה, מִנַּיִן שֶׁחַיָּיב עַל זֶה בְּעַצְמוֹ וְעַל זֶה בְּעַצְמוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שַׁבָּת הִיא״, ״יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא״, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

והתניא [והרי שנויה ברייתא]: חלו שבת ויום הכפורים באותו יום (שזו וזה אסורים במלאכה), ושגג ועשה מלאכה ביום זה, מנין שהוא חייב קרבן חטאת על זה בעצמו ועל זה בעצמו? תלמוד לומר (לכך נאמר) במצות יום השבת "כל מלאכה לא תעשו שבת היא לה' בכל מושבותיכם" (ויקרא כג, ג), ובא הלשון "היא" להורות שהריהי עומדת לעצמה, אף כשחל בה יום אחר האסור במלאכה. וכן ביום הכפורים נאמר "יום הכפורים הוא" (שם כז), שאף הוא עומד לעצמו ומצוותיו עמו, גם כאשר חל בשבת שהיא אסורה במלאכה. אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: אינו חייב אלא חטאת אחת, שכן אין איסור חל על איסור. הרי שר' יוסי הגלילי סבור שאיסור חל על איסור במקרה של איסור כולל (כאיסור יום הכיפורים המכיל עניינים שאינם באיסור שבת, כאיסור אכילה ושתיה) ושל איסור מוסיף (כאיסור שבת המוסיף על איסור יום הכיפורים, שהרי איסור שבת עונשו במיתת בית דין, ואילו איסור יום כיפורים עונשו בכרת)! ומשיבים: בעניינה של משנה זו כבר

שְׁלַח רָבִין מִשּׁוּם דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּךְ הַצָּעָה שֶׁל מִשְׁנָה, וְאֵיפוֹךְ.

שלח רבין משום (בשם) ר' יוסי בר' חנינא ואמר כי בודאי כך הוא הצעה של משנה זו, שאין שיבוש במשנה זו בשיטות בהלכה השנויות בה, ואולם איפוך [הפוך] את שמות החכמים החלוקים בה. שהדעה המיוחסת במשנה לר' יוסי הגלילי היא של ר' עקיבא, ואילו הדעה המיוחסת בה לר' עקיבא היא דעתו של ר' יוסי הגלילי. ונמצא לפי זה שסבור ר' יוסי הגלילי כי אין איסור חל על איסור אף באיסור כולל ומוסיף.

שְׁלַח רַב יִצְחָק בַּר יַעֲקֹב בַּר גִּיּוֹרֵי מִשּׁוּם דְּרַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, לְמַאי דַּאֲפַכַן, שָׁגַג בְּשַׁבָּת וְהֵזִיד בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – חַיָּיב, הֵזִיד בְּשַׁבָּת וְשָׁגַג בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – פָּטוּר.

א למעלה הובאו דברי ר' יוסי הגלילי, ודנים עוד בדבריו. שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משום [בשם] ר' יוחנן: לדברי ר' יוסי הגלילי, למאי דאפכן [למה, לאופן זה שהפכנו] את שמות החכמים שבברייתא, אם אדם עשה מלאכה בשבת שחל בה יום הכיפורים, וכגון ששגג בשבת, ששכח ששבת היא, ואולם הזיד ביום הכפורים (שידע שיום זה הוא יום הכיפורים, ואסור הוא במלאכה) — הריהו חייב קרבן חטאת. אבל אם עשה מלאכה ביום זה ובאופן שהזיד בשבת, שידע שהוא שבת ואסורה היא במלאכה, ואולם שגג ביום הכפורים — הריהו פטור מקרבן חטאת.

מַאי טַעְמָא? אָמַר אַבָּיֵי: שַׁבָּת קְבִיעָא וְקַיְימָא, יוֹם הַכִּפּוּרִים – בֵּי דִינָא דְּקָא קָבְעִי לֵיהּ.

ומבררים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר אביי: שבת קביעא וקיימא [קבועה ועומדת], והיא מתקדשת מעצמה, וקדמה קדושתה לקדושת יום הכפורים, שאותו בי דינא דקא קבעי ליה [בית הדין הוא שקובעים אותו]. שהרי הוא נקבע בהתאם לזמן שבו התקדש החודש על ידי חכמים.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: סוֹף סוֹף, תַּרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתוּ. אֶלָּא אָמַר רָבָא: שְׁמָדָא הֲוָה, וּשְׁלַחוּ מִתָּם דְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי דְּהָא שַׁתָּא שַׁבְּתָא הוּא. וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין וְכֹל נָחוֹתֵי אַמְרוּהָ כְּרָבָא.

אמר ליה [לו] רבא: נימוק זה אינו מועיל, כי סוף סוף, בפועל תרוייהו בהדי הדדי קאתו [שתיהן, קדושת שבת וקדושת יום הכיפורים, ביחד הן באות] שהרי נקבע יום כיפור זה ביום השבת! אלא אמר רבא, הטעם שאינו חייב אלא על חילול השבת: שמדא הוה [זמן שמד היה] זה, תקופה שהמלכות הטילה גזירות על קיום המצוות, ושלחו חכמים מתם [משם, מארץ ישראל] הודעה זו: דיומא דכפורי דהא שתא [שיום כיפור של שנה זו] לא יחול בזמנו הראוי באותה שנה, באחד מימי אמצע השבוע, אלא ביום שבתא [שבת] הוא יצויין. שינהגו ביום שבת כדרך שנוהגים ביום הכיפורים. ולכך זה שעשה מלאכה ביום זה, חייב רק משום שבת. וכן כי אתא [כאשר בא] רבין וכל נחותי [אלה היורדים] שבאו מארץ ישראל לבבל, אמרוה [פירשו אותה] כדעת רבא.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא מִבְּנֵי יַעֲקֹב [וְכוּ׳].

ב שנינו במשנתנו שנחלק ר' יהודה עם חכמים בדינו של גיד הנשה בטמאה, ואמר ר' יהודה לחכמים: והלא כבר מזמנם של בני יעקב נאסר גיד הנשה, ובאותה עת היתה בהמה טמאה מותרת להם לאכילה. ומכאן שגיד הנשה נוהג אף בטמאה.

תַּנְיָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: וְכִי נֶאֱמַר ״עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְּנֵי יַעֲקֹב״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְלֹא נִקְרְאוּ ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ עַד סִינַי! אֶלָּא בְּסִינַי נֶאֱמַר, אֶלָּא שֶׁנִּכְתַּב בִּמְקוֹמוֹ לֵידַע מֵאֵיזֶה טַעַם נֶאֱסַר לָהֶם.

ומביאים עוד בענין זה, תניא [שנויה ברייתא], אמרו לו חכמים לר' יהודה בתשובה לדבריו: וכי נאמר "על כן לא יאכלו בני יעקב את גיד הנשה?"והלא לא נאמר אלא "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לב), ולא נקראו "בני ישראל" עד מתן תורה בסיני! אלא מלשון זו משמע שאיסור גיד הנשה רק משעת מתן תורה בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו בספר בראשית, כדי לידע מאיזה טעם נאסר להם לאחר מכן.

מֵתִיב רָבָא: ״וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם״, לְאַחַר מַעֲשֶׂה.

מתיב [מקשה] רבא על הנאמר בברייתא זו שלא נקראו "בני ישראל" לפני מתן תורה: והרי נאמר "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם" (בראשית מו, ה), והיה זה בשעת ירידת בני ישראל למצרים, ולפני מתן תורה! ומשיבים: ירידת בני ישראל למצרים היתה לאחר מעשה זה שנאבק יעקב במלאך, ולאחר מכן קרא הקדוש ברוך הוא ליעקב בשם "ישראל", כנאמר "שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך" (בראשית לה, י), ובניו הם איפוא בני ישראל.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: מֵהָהִיא שַׁעְתָּא לִיתְּסַר.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מעתה, שבזמן ירידת בני ישראל למצרים החלו להיקרא בשם "בני ישראל", מההיא שעתא ליתסר [מאותה שעה שיאסר להם גיד הנשה], ולא מזמן מתן תורה, ושלא כדעת חכמים!

אֲמַר לֵיהּ: וְכִי תוֹרָה פְּעָמִים פְּעָמִים נִיתְּנָה? הָהוּא שַׁעְתָּא לָאו שְׁעַת מַעֲשֶׂה הֲוַאי, וְלָא שְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה הֲוַאי.

אמר ליה [לו] רב אשי בתשובה: וכי התורה פעמים פעמים ניתנה, וההוא שעתא [אותה שעה] של ירידת בני ישראל למצרים, לאו [לא] שעת מעשה (מאבקו של יעקב במלאך) הואי [היתה], ולא שעת מתן תורה הואי [היתה], ולכן אין סברה לומר שאז יתחיל האיסור.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵבֶר מִן הַחַי נוֹהֵג בִּבְהֵמָה, חַיָּה וָעוֹף, בֵּין טְמֵאִין וּבֵין טְהוֹרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּטְהוֹרִין.

ג במשנתנו שנינו מחלוקתם של חכמים בדין גיד הנשה בטמאה, ומביאים מחלוקת בענין דומה, באיסור אבר מן החי. תנו רבנן [שנו חכמים]: איסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף, בין טמאין ובין טהורין, אלו דברי ר' יהודה ור' אלעזר. ואילו חכמים אומרים: אינו נוהג אלא בטהורין.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, ״רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ

אמר ר' יוחנן: ושניהן, שתי הדעות החולקות, מקרא אחד דרשו, שנאמר: "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש,