חולין ק׳

בְּרִיָּה שָׁאנֵי.

ומשיבים: גיד הנשה הריהו בריה (דבר שלם לעצמו), ושאני [שונה] דינה של בריה משאר איסורים, שאין היא בטילה ברוב.

וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה [וְכוּ׳]. וְתִבְטֵיל בְּרוּבָּא!

א ועוד שנינו במשנתנו כי בדומה לדין גיד הנשה שהתבשל עם גידים המותרים באכילה, כן הוא דינה של חתיכה של בשר נבלה שהתבשלה עם חתיכות בשר המותרות באכילה. שאם הוא מכיר את החתיכה האסורה, הריהו מוציאה מן התערובת, ואין היא אוסרת את שאר התבשיל אלא אם כן היה בה כדי לתת בו טעם. ושואלים: ותבטיל ברובא [ותיבטל חתיכת בשר האיסור ברוב ההיתר שהתבשל עימה]!

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר, כֹּל שֶׁדַּרְכּוֹ לִימָּנוֹת שָׁנִינוּ, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִימָּנוֹת שָׁנִינוּ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? שָׁאנֵי חֲתִיכָה, הוֹאִיל וּרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד בָּהּ לִפְנֵי הָאוֹרְחִים.

הניחא למאן דאמר [זה נוח, אין זו שאלה, לשיטת מי שאומר] כי כל דבר שדרכו לימנות (להימנות. שלפעמים מונים כל יחידה שבו לעצמה) שנינו בו שכל דבר כזה מוגדר כדבר חשוב, ולכך אינו מתבטל ברוב. ואף חתיכות בשר, מאחר שלפעמים הן נימנות כל אחת לעצמה, הריהן נחשבות כדבר חשוב, ולכך אינה מתבטלת. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי דווקא את זה שדרכו תמיד לימנות שנינו שרק זה נחשב דבר חשוב, שאינו מתבטל ברוב. אבל דבר שרק לעיתים מונים אותו לעצמו, הריהו מתבטל ברוב. ואם כן חתיכת בשר זו, שלא תמיד היא נמנית לעצמה, מאי איכא למימר [מה יש לומר] מדוע אין היא בטילה ברוב? ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד] הוא דינה של חתיכה בשר, משום שהיא נחשבת דבר חשוב, שאינו בטל ברוב, הואיל וראויה היא להתכבד בה לפני האורחים. ומסבירים:

וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גִּיד – מִשּׁוּם דִּבְרִיָּה הִיא, אֲבָל חֲתִיכָה – אֵימָא לָא.

צריכא [נצרכה] להיאמר ההלכה שאין חתיכת בשר נבילה בטילה, וכן נצרכה להיאמר ההלכה שאין גיד הנשה בטל, ולא היה די בהשמעת אחת מהן. משום דאי אשמעינן [שאם התנא היה משמיע לנו] דין זה רק בגיד הנשה — היינו אומרים שהרי זו הלכה בגיד הנשה בלבד, משום שבריה היא, אבל חתיכה של בשר נבילה, שאינה בריה — אימא [אמור] שלא, שהריהי בטילה ברוב.

וְאִי אַשְׁמְעִינַן חֲתִיכָה, הוֹאִיל וּרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד בָּהּ לִפְנֵי הָאוֹרְחִים, אֲבָל גִּיד – אֵימָא לָא. צְרִיכָא.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] דין זה רק בחתיכה, הייתי אומר שאינה מתבטלת — הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים, אבל גיד הנשה, שאין ראוי להתכבד בו — אימא [אמור] שלא כך הוא דינו, והריהו בטל ברוב. לכך צריכא [צריך] שתיאמר ההלכה בשני המקרים.

דָּרֵשׁ רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה וְשֶׁל דָּג טָמֵא אֵינָהּ אוֹסֶרֶת, עַד שֶׁתִּתֵּן טַעַם בָּרוֹטֶב וּבַקֵּיפֶה וּבַחֲתִיכוֹת.

ב ועוד בדיני ביטול ברוב של חתיכת איסור שהתבשלה עם חתיכות היתר, דרש רבה בר בר חנה: חתיכה של בשר נבלה, וכן חתיכה של דג טמא, שהתבשלה עם חתיכות היתר, אם מזהה את החתיכה האסורה ומסירה מן התבשיל — אינה אוסרת את התערובת, עד שתתן טעם ברוטב (המיצים היוצאים מחתיכות הבשר והדגים והמתבשל עימן) ובקיפה (פירורים ותבלינים, כבצל ושום, הניתנים בתבשיל להשבחת טעמו) ובחתיכות.

אוֹקֵי רַב אָמוֹרָא עֲלֵיהּ, וּדְרַשׁ: כֵּיוָן שֶׁנָּתַן טַעַם בַּחֲתִיכָה – חֲתִיכָה עַצְמָהּ נַעֲשֵׂת נְבֵלָה, וְאוֹסֶרֶת כׇּל הַחֲתִיכוֹת כּוּלָּן מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִינָהּ.

ונמסר כי אוקי [העמיד] רב בבית המדרש אמורא עליה [מתורגמן עליו, לפניו], שיחזור על דבריו בקול רם לפני הרבים, להודיע שאין הלכה כדעת רבה בר בר חנה, וכך דרש רב: כיון שנתן האיסור טעם בחתיכה האחרת של היתר שהתבשלה עימה לבדה — אותה חתיכה עצמה נעשת נבלה (ונעשית אסורה לעצמה) ואם תתבשל חתיכה זו עם חתיכות אחרות, הריהי אוסרת את כל החתיכות כולן, מפני שהן מינה של חתיכת ההיתר, ולכך אין היא מתבטלת בהן. ודנו חכמים בדברי רב אלה.

אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְאַבָּיֵי: מִכְּדֵי רַב כְּמַאן אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ? כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר מִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵיל. מַאי אִירְיָא כִּי נָתַן טַעַם? אֲפִילּוּ כִּי לֹא נָתַן טַעַם נָמֵי! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁקָּדַם וְסִלְּקוֹ.

אמר ליה [לו] רב ספרא לאביי: מכדי [הרי] רב כשיטת מאן [מי] אמרה לשמעתיה [את הלכתו] זו? כשיטת ר' יהודה בדיני ביטול ברוב, שאמר כי מין איסור שהתערב בהיתר שהוא מינו — לא בטיל [אינו בטל], אולם אם כן, מאי איריא [מה שייך] מדוע אמר רב את הלכתו זו כי [כאשר, באופן] שהתבשלו חתיכות האיסור וההיתר יחד ונתן טעם האיסור בהיתר? והרי אפילו כי [כאשר] לא התבשלו החתיכות יחד אלא רק התערבו לא נתן טעם נמי [גם כן], לדעת ר' יהודה אין האיסור מתבטל! אמר ליה [לו] אביי לרב ספרא בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בשקדם וסלקו את האיסור ממקום בישולו, ושוב אין חתיכת האיסור מעורבת עם חתיכות ההיתר. ולכך, אם הספיקה חתיכת האיסור לתת טעם בהיתר — הרי החתיכה שנתנה בה טעם נאסרת, ואוסרת אחרות. ואם לא הספיקה לתת טעם בהיתר — אין ההיתר נאסר.

רָבָא אָמַר:

רבא אמר הסבר אחר לשיטתו זו של רב:

אֲפִילּוּ תֵּימָא לֹא קָדַם וְסִלְּקוֹ, הָוֵי מִין וּמִינוֹ וְדָבָר אַחֵר.

אפילו תימא [תאמר] שאמר רב את דבריו באופן זה שלא קדם וסלקו את חתיכת האיסור מן הקדירה לפני שנתן בה את חתיכות ההיתר, בכל זאת שאר החתיכות אסורות, כי הוי [הרי זה] המקרה שלפנינו תערובת מין ומינו (החתיכה הנבילה וחתיכת ההיתר שבלעה ממנה) ודבר אחר (התבלין והרוטב).

וְכׇל מִין וּמִינוֹ וְדָבָר אַחֵר – סַלֵּק אֶת מִינוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ, וְשֶׁאֵין מִינוֹ רָבֶה עָלָיו וּמְבַטְּלוֹ.

וכלל הוא כי בכל תערובת שיש בה מין ומינו ודבר אחר שאינו ממינו — סלק את מינו, וראה אותו כמי שאינו לפנינו, ואותו דבר ההיתר שאין הוא ממינו של דבר האיסור — אם הוא רבה עליו, והרי הוא מבטלו. ובמקרה שלפנינו, אף שחתיכת הנבילה כשלעצמה היתה יכולה להתבטל ברוטב ובתבלין, ואולם מאחר שהיא אסרה את חתיכת ההיתר בבליעתה (לפני שעדיין לא התרבו בתבשיל התבלינים והרוטב), הרי הן מעתה כשתי חתיכות נבילה, ואינן מתבטלות.

מַתְנִי׳ נוֹהֵג בִּטְהוֹרָה, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּטְמֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף בִּטְמֵאָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא מִבְּנֵי יַעֲקֹב נֶאֱסַר גִּיד הַנָּשֶׁה, וַעֲדַיִין בְּהֵמָה טְמֵאָה מוּתֶּרֶת לָהֶן? אָמְרוּ לוֹ: בְּסִינַי נֶאֱמַר, אֶלָּא שֶׁנִּכְתַּב בִּמְקוֹמוֹ.

א משנה איסור גיד הנשה נוהג דווקא בבהמה ובחיה טהורה, ואינו נוהג בבהמה ובחיה טמאה. ואילו ר' יהודה אומר: איסור גיד הנשה נוהג אף בטמאה. ואמר ר' יהודה בטעם דבריו: והלא כבר מזמנם של בני יעקב אבינו נאסר גיד הנשה, וכמבואר בתורה בעקבות מלחמת יעקב במלאך "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לב), ובאותה עת עדיין בהמה טמאה היתה מותרת להן לישראל, ונאסר מאז גם גיד הנשה של הבהמה (והחיה) הטמאה. אמרו לו חכמים לר' יהודה: איסור גיד הנשה בעת מתן תורה בסיני נאמר, ואף הכתוב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" נאמר אז, אלא שנכתב במקומו, במלחמת יעקב, אבל לא שהאיסור התחיל באותם הזמנים.

גְּמָ׳ וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר? וְהָתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל תְּהֵא נִבְלַת עוֹף טָמֵא מְטַמְּאָה בְּגָדִים בְּבֵית הַבְּלִיעָה?

ב גמרא שנינו במשנתנו כי נחלקו חכמים בדין גיד הנשה בבהמה ובחיה הטמאה, שלדעת ר' יהודה נוהג איסור זה אף בטמאה. ומשמע כי לדעת ר' יהודה האוכל גיד הנשה של הטמאה חייב משום איסור גיד הנשה, מלבד שחייב משום אכילת טמא? ושואלים על כך: וסבר [והאם סבור] ר' יהודה שאיסור חל על איסור, ולכך איסור גיד הנשה חל על הדבר שאסור כבר באכילה משום טומאה? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: יכול תהא אכילת נבלת עוף טמא מטמא את הבגדים שעל האדם האוכל בזמן שהיא נמצאת בבית הבליעה שלו, וכדין האוכל נבלת עוף טהור?

תַּלְמוּד לוֹמַר ״נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטׇמְאָה בָהּ״ – מִי שֶׁאִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם ״בַּל תֹּאכַל נְבֵלָה״, יָצָא זֶה שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם ״בַּל תֹּאכַל נְבֵלָה״ אֶלָּא מִשּׁוּם ״בַּל תֹּאכַל טְמֵאָה״.

תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה" (ויקרא כב, ח) — להורות כי אין טומאה זו נוהגת אלא במי שאיסורו הוא משום "בל תאכל נבלה", יצא זה (עוף טמא) שאין איסורו משום "בל תאכל נבלה", אלא משום "בל תאכל טמאה"! הרי שלדעת ר' יהודה אין איסור חל על איסור, וכיצד חל איסור גיד הנשה בדבר שיש עליו איסור בהמה טמאה?

וְכִי תֵּימָא, קָסָבַר אֵין בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם, וּבִטְמֵאָה נָמֵי אִיסּוּר גִּיד אִיכָּא, אִיסּוּר טוּמְאָה לֵיכָּא.

וכי תימא [ואם תאמר] בהסבר שיטת ר' יהודה כי קסבר [סבור הוא] שאין בגידין בנותן טעם, שהריהם יבשים כעץ, ואינם בכלל מאכל, ולכך בטמאה נמי [גם כן], איסור גיד — איכא [יש] בה, שהרי האיסור הזה הוא איסור לעצמו, שאינו כשאר איסורי אכילה האמורים דווקא בדבר הנאכל, ואולם איסור אכילת דבר טומאה — ליכא [אין כאן], משום שגיד הנשה הוא דבר שאין בו טעם. ואולם האם אכן

וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה אֵין בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם? וְהָתַנְיָא: הָאוֹכֵל גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל בְּהֵמָה טְמֵאָה – רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב שְׁתַּיִם, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר!

סבר [סבור] ר' יהודה שאין בגידין בנותן טעם? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה — ר' יהודה מחייב שתים (שתי סדרות של מלקות), ור' שמעון פוטר. משמע שדעת ר' יהודה היא שיש בגיד בנותן טעם! ומשיבים:

לְעוֹלָם, קָסָבַר יֵשׁ בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם, וְקָסָבַר נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, דְּאִיסּוּר גִּיד וְאִיסּוּר טוּמְאָה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתֵי.

לעולם תאמר שקסבר [סבור הוא ר' יהודה] כי יש בגידין בנותן טעם, אלא קסבר [סבור הוא] שאיסור גיד הנשה נוהג גם בשלב שבו בעל החיים הוא שליל, ומעתה, איסור גיד ואיסור טומאה בהדי הדדי קאתי [ביחד, זה עם זה, הם באים].

וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל? וְהָתְנַן: נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, וְחֶלְבּוֹ מוּתָּר!

ושואלים: ומי מצית אמרת [והאם יכול אתה לומר] שלדעת ר' יהודה איסור זה נוהג בשליל, והתנן [והרי שנינו במשנה שבראש פרקנו] שלדעת חכמים גיד הנשה נוהג בשליל, ואילו ר' יהודה אומר שאינו נוהג בשליל, אלא משעת לידה, וכן חלבו של השליל מותר!

הָנֵי מִילֵּי גַּבֵּי טְהוֹרָה, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״כֹּל בַּבְּהֵמָה תֹּאכֵלוּ״, אֲבָל בִּטְמֵאָה נוֹהֵג.

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] בשיטת ר' יהודה אמורים דווקא גבי [אצל] בהמה טהורה, דרחמנא אמר [שכן התורה אמרה]: "ו כל... בבהמה אותה תאכלו" (דברים יד, ו) — ללמדנו שכל מה שיש בתוך בעל החיים הטהור הנשחט (ובכלל זה העובר), מותר באכילה, ובכלל זה אף גיד הנשה שבשליל. אבל בטמאה נוהג איסור גיד הנשה אף בשליל.

וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ דְּתַרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתוּ? וְהָתְנַן: עַל אֵלּוּ טוּמְאוֹת הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ, עַל הַמֵּת וְעַל כְּזַיִת מִן הַמֵּת.

ושואלים על הסבר זה בשיטת ר' יהודה: ומי מצית אמרת דתרוייהו בהדי הדדי קאתו [והאם יכול אתה לומר ששניהם, איסור טומאה ואיסור גיד הנשה, ביחד, זה עם זה הם באים], שהם נוצרים באותה עת? והתנן [והרי שנינו במשנה], על אלו טומאות מת הנזיר שנטמא מגלח (וסותר את נזירותו, ומונה נזירות חדשה): על הטומאה במת, ועל הטומאה בכזית בשר מן המת.

וְקַשְׁיָא לַן: עַל כְּזַיִת מִן הַמֵּת מְגַלֵּחַ, עַל הַמֵּת כּוּלּוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְנֵפֶל שֶׁלֹּא נִתְקַשְּׁרוּ אֵבָרָיו בְּגִידִין. אַלְמָא אִיסּוּר טוּמְאָה קָדֵים!

וקשיא לן [והיה קשה לנו] כשלמדנו זאת: אם על כזית בשר מן המת הריהו מגלח, על הטומאה במת כולו לא כל שכן שהריהו מגלח, ומה טעם שנינו אף זאת? ואמר ר' יוחנן בהסבר הדברים: לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו אלא לענין הנפל שעדיין לא נתקשרו אבריו בגידין והוא קטן מאד. שאין בכולו כזית בשר, ואולם כיון שהריהו יצור שלם הריהו מטמא באוהל כמת. ומכאן למדים אנו כי יצירת האיברים קודמת ליצירת הגידים. אלמא [מכאן עולה] שאיסור טומאה קדים [קודם], לאיסור גיד הנשה!

אַף עַל גַּב דְּאִיסּוּר טוּמְאָה קָדֵים, אָתֵי אִיסּוּר גִּיד חָיֵיל עֲלֵיהּ, שֶׁכֵּן אִיסּוּרוֹ נוֹהֵג בִּבְנֵי נֹחַ.

משיבים: אף על גב [אף על פי] שאיסור טומאה קדים [קודם] לאיסור גיד הנשה, אתי [בא] איסור גיד וחייל עליה [חל עליו]. וטעם הדבר, שכן איסורו של גיד הנשה חמור ביותר, שהרי הוא נוהג אפילו בבני נח.

דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא מִבְּנֵי יַעֲקֹב נֶאֱסַר גִּיד הַנָּשֶׁה, וַעֲדַיִין בְּהֵמָה טְמֵאָה מוּתֶּרֶת לָהֶם.

ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] הסבר זה, דקתני [שכן שנה] במשנתנו, אמר ר' יהודה: והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. משמע שטעם שיטת ר' יהודה באיסור גיד הנשה אף בטמאה, הינו משום שהרי זה איסור חמור, שכן הוא נוהג גם בבני נח.

גּוּפָא: הָאוֹכֵל גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל בְּהֵמָה טְמֵאָה – רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב שְׁתַּיִם,

ג למעלה הובאה מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בדין האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה, ועתה דנים בהלכה זו גופא [גופה, עצמה]. שנינו: האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה — ר' יהודה מחייב שתים,