חולין צ״ט

וְלִיגְמַר מִינֵּיהּ? גַּלִּי רַחֲמָנָא גַּבֵּי חַטָּאת: ״כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ״, לִהְיוֹת כָּמוֹהָ – שֶׁאִם פְּסוּלָה תִּפָּסֵל, וְאִם כְּשֵׁרָה תֵּאָכֵל כֶּחָמוּר שֶׁבָּהּ.

ושואלים על דברי רבא: וליגמר מיניה [ושנלמד ממנו] מהכתוב ב"זרוע בשלה" אף לענין שאר קדשים שנאסרו, שהתבשלו בהיתר אם יש בהיתר פי ששים או פי מאה, שיבטלו את האיסור! ומשיבים: גלי רחמנא גבי [גילתה התורה אצל] הנאמר בקרבן חטאת "כל אשר יגע בבשרה יקדש" (ויקרא ו, כ) — ללמדנו שכל הנוגע בה, ובלע ממנה, הרי נעשה להיות כמוה, שאם פסולה היא החטאת באחד מפסולי הקדשים — תפסל גם החתיכה הנוגעת בה, ואם כשרה היא החטאת — תאכל אותה חתיכה שבלעה, כדין החמור שבה שבין שני הקרבנות הללו.

וּמַאי חָזֵית דְּגָמְרִינַן מֵהַאיְךְ, לִיגְמַר מֵהַאי? חִדּוּשׁ הוּא, וּמֵחִדּוּשׁ לָא גָּמְרִינַן.

ושואלים: ומאי חזית דגמרינן מהאיך, ליגמר מהאי [ומה ראית שלומדים דין טעם כעיקר בקדשים, ולאסור מפסוק זה האמור בחטאת, למד מכתוב זה האמור בזרוע בשלה, ולהתיר]? ומשיבים: חדוש הוא בזרוע בשלה, ומחדוש לא גמרינן [אין אנו לומדים].

אִי הָכִי, לְמֵאָה וְשִׁשִּׁים נָמֵי לָא לִיגְמַר? אַטּוּ אֲנַן לְקוּלָּא קָא גָמְרִינַן? לְחוּמְרָא קָא גָמְרִינַן, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא בְּרוּבָּא בָּטֵיל.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שחידוש הוא ואין למדים ממנו, אף לענין ביטול איסורים בשיעור מאה וכן בשיעור ששים (לשיטות השונות של חכמים) נמי לא ליגמר [גם כן לא נלמד]! ומשיבים: אטו אנן לקולא קא גמרינן [וכי אנו להקל אנו לומדים] מזרוע בשלה?! והרי לחומרא קא גמרינן [להחמיר אנו לומדים], דמדאורייתא ברובא בטיל [שהרי מן התורה ברוב בלבד הוא בטל], ואנו למדים מכאן להוסיף עד שישים או מאה. ומביאים עוד הסבר בדברי הברייתא שבענין זרוע בשלה "זהו היתר שבא לכלל איסור".

רָבִינָא אָמַר: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ, דְּאָמַר: מְקוֹם חֲתָךְ בְּעָלְמָא אָסוּר, וְהָכָא שְׁרֵי.

רבינא אמר: לא נצרכא אמירה זו להורות לנו אלא לענין מקום חתך הזרוע מן האיל. שכן ככלל אמר החכם כי מקום חתך בעלמא [בסתם] איסור והיתר שהיו מחוברים זה לזה, ונחתך האיסור מן ההיתר שמקום החתך אסור. ואילו הכא שרי [כאן, בזרוע בשלה הנחתכת מהאיל, מותר].

יָתֵיב רַב דִּימִי, וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא.

א ושבים לבירור דברי רב שמואל בר רב יצחק שאמר כי בכל איסורים שבתורה, אין ההיתר שבלע מן האיסור מותר אלא אם כן יש בו פי מאה כנגד האיסור. ונמסר כי יתיב [ישב] רב דימי וקאמר לה להא שמעתא [והיה אומר את אותה הלכה].

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְכׇל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בְּמֵאָה? וְהָתְנַן: לָמָה אָמְרוּ כׇּל הַמְחַמֵּץ וּמְתַבֵּל וּמְדַמֵּעַ לְהַחְמִיר – מִין וּמִינוֹ, לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר – מִין וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.

אמר ליה [לו] אביי: וכי כל איסורין שבתורה בטלים במאה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: למה (אימתי) אמרו חכמים כי כל המחמץ עיסת חולין על ידי שהכניס לתוכה שאור של תרומה, וכן המתבל תבשיל של חולין בתבלין של תרומה, וכן המדמע (מערב) תרומה בחולין, שבכל אלה יש להחמיר — הרי זה אמור בתערובת חולין ותרומה דווקא של מין ומינו. ואימתי אמרו שיש להקל ולהחמיר — הרי זה בתערובת מין ושאינו מינו.

וְקָתָנֵי סֵיפָא לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר מִין וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, כֵּיצַד? גְּרִיסִין שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הָעֲדָשִׁים, אִם יֵשׁ בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם, בֵּין יֵשׁ בָּהֶן לְהַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד, בֵּין אֵין בָּהֶן לְהַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד – אָסוּר.

וקתני סיפא [ושנינו בסופה] של אותה משנה, וכהסבר לדברים שנשנו בה מקודם: הנהגה זו של להקל ולהחמיר השנויה בתערובת מין ושאינו מינו, כיצד היא? גריסין של תרומה שנתבשלו עם העדשים של חולין. אם יש בהם בגריסים הללו שיעור בכדי שיהא נותן טעם בעדשים, בין יש בהן בעדשים כדי להעלות (לבטל) במאה ואחד, בין אין בהן להעלות במאה ואחד — אסור הכל להיאכל כחולין, וזה שאינו כהן אינו יכול לאוכלו. והרי זה "להחמיר" — שאסור הדבר אף שיש בחולין פי מאה כנגד התרומה.

אֵין בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן לְהַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד, בֵּין אֵין בָּהֶן לְהַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד – מוּתָּר.

ואולם אם אין בהן בגריסים בנותן טעם בעדשים, בין שיש בהן להעלות במאה ואחד, בין אין בהן להעלות במאה ואחד — מותר. והרי זה "להקל" — שמותר הדבר אף שאין בחולין כדי שיעור ביטול במאה.

אֵין בָּהֶן לְהַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד, אֶלָּא בְּמַאי? לָאו בְּשִׁשִּׁים?

ויש לשאול: זה ששנינו שכאשר אין התרומה נותנת בהם טעם, אף שאין בהן להעלות במאה ואחד, החולין מותרים, אלא במאי [במה], באיזה שיעור בטלה התרומה? לאו [האם לא] שהיא בטלה בששים, ושלא כדברי רב שמואל בר רב יצחק!

לָא, בְּמֵאָה.

השיב רב דימי על שאלת אביי: לא, אין הכוונה לביטול בששים, אלא לביטול במאה.

וְהָא מִדְּרֵישָׁא בְּמֵאָה הָוֵי, סֵיפָא בְּשִׁשִּׁים! דְּקָתָנֵי רֵישָׁא: לְהַחְמִיר מִין וּמִינוֹ כֵּיצַד? שְׂאוֹר שֶׁל חִטִּין שֶׁנָּפַל לְעִיסַּת חִטִּין, וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ, בֵּין יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד, בֵּין אֵין בּוֹ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד – אָסוּר.

שאל אביי: אם כן כיצד ניתן להסביר את סוף הברייתא, והא מדרישא [והרי מתוך שראשה, תחילתה] של הברייתא, בדינו של מין במינו שמחמירים בו, עוסקת בביטול במאה, הוי סיפא [הרי מכאן נסיק כי סופה] של הברייתא שמדובר בה במין בשאינו מינו, הוא בביטול בששים, שבזה יש להבחין בין ראשית הברייתא שמחמירים בה, לבין סוף הברייתא שיש בה צד להקל. דקתני רישא [שכן שנויה תחילת הברייתא]: להחמיר מין ומינו, כיצד? שאור של חטין של תרומה שנפל לעיסת (בצק) חטין של חולין, והרי זו איפוא תערובת מין במינו, ויש בו בשאור זה שיעור כדי לחמץ את העיסה — בין יש בו בבצק שיעור כדי להעלות (לבטל) את השאור במאה ואחד, בין אין בו שיעור שיש בו כדי להעלות את השאור במאה ואחד, בצק העיסה אסור.

אֵין בּוֹ לְהַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ, בֵּין אֵין בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ – אָסוּר. רֵישָׁא וְסֵיפָא בִּמְאָה?

וכיוצא בדבר, אם אין בו בבצק העיסה שיעור שיש בו כדי להעלות את השאור במאה ואחד, בין שיש בו בשאור כדי לחמץ את העיסה, בין אם אין בו כדי לחמץ את העיסה — בצק העיסה אסור, משמע שרישא וסיפא [תחילתה וסופה] עוסקים בביטול במאה!

לָא, רֵישָׁא בִּמְאָה וְחַד, וְסֵיפָא בִּמְאָה.

השיב רב דימי: לא, אין לדייק כך בדברי הברייתא, שכן יש מקום לומר כי רישא [תחילת הברייתא] המחמירה בדין במין במינו, עוסקת בביטול במאה וחד [ואחד], ואילו סיפא [סוף הברייתא] המקילה בדין במין שאינו במינו, עוסקת בביטול במאה. שאלו אביי: אם כדבריך שתחילת הברייתא עוסקת בביטול במאה ואחד של היתר, כיצד זה אומרת הברייתא שאם היה בשאור כדי לחמץ את העיסה אוסר אותה בכך, אף בשיעור של מאה ואחד.

וְכִי יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ בִּמְאָה וְחַד, אַמַּאי לָא בְּטִיל? אִישְׁתִּיק.

ומעתה יש לתמוה, וכי יש אפשרות שכזו שיהיה בו בשאור כדי לחמץ עיסה בשיעור כה גדול של מאה וחד [ואחד] — מסתבר שלא, ואם כן אמאי לא בטיל [מדוע אינו בטל השאור]? אישתיק [שתק] רב דימי, שלא היתה בידו תשובה.

אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא שָׁאנֵי שְׂאוֹר דְּחִימּוּצוֹ קָשֶׁה. אֲמַר לֵיהּ: אַדְכַּרְתַּן מִילְּתָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: לֹא כׇּל הַשִּׁיעוּרִין שָׁוִין, שֶׁהֲרֵי צִיר שִׁיעוּרוֹ קָרוֹב לְמָאתַיִם. דִּתְנַן: דָּג טָמֵא צִירוֹ אָסוּר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רְבִיעִית בְּסָאתַיִם.

אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: יש לך לומר כי דלמא שאני [שמא שונה, מיוחד משאר איסורים] הוא השאור שיכולת חימוצו קשה (חזק ביותר), ולכך עשוי הוא שיחמיץ אף עיסה שיש בה מאה ואחד. אמר ליה [לו] רב דימי לאביי: עתה אדכרתן מילתא [הזכרתני דבר הלכה] שאמר ר' יוסי בר' חנינא בדין ביטול איסורים: לא כל השיעורין לענין ביטול איסורים שוין, שהרי ציר (רוטב) היוצא מדג האסור באכילה, שהתערב בהיתר, שיעורו הוא קרוב לפי מאתים של היתר. דתנן [שכן שנינו במשנה]: דג טמא, צירו אסור. ובכמה הוא מתבטל — ר' יהודה אומר: שיעור רביעית של ציר הדג בטל בסאתים של היתר, שיש בהן קרוב למאתיים רביעיות (ובדיוק, מאה תשעים ושתים רביעיות).

וְהָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵיל? שָׁאנֵי צִיר, דְּזֵיעָה בְּעָלְמָא הוּא.

ושואלים : והאמר [והרי אמר] ר' יהודה כי תערובת איסור בהיתר של מין במינו לא בטיל [לא בטל] האיסור, וכיצד בטל הציר? ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד משאר איסורים] הוא הציר, שכן זיעה בעלמא [סתם] הוא, שאינו ממש דבר מן הדג עצמו, ולכך הריהו בטל, אף לשיטת ר' יהודה, אפילו במינו.

כֵּיצַד מְשַׁעֲרִינַן? אָמַר רַב הוּנָא: כְּבָשָׂר בְּרָאשֵׁי לְפָתוֹת. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּהַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אֵין בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם.

א שנינו במשנתנו שירך שהתבשלה עם גיד הנשה שבתוכה אסורה אם הגיד נתן בה טעם. והסבירה המשנה כיצד משערינן [משערים אנו] אם יש בה טעם גיד? — כבשר בלפת. ובהסבר דברי המשנה הללו אמר רב הונא: הכוונה היא כבשר שמתבשל בקדירה עם ראשי הלפתות. ואומרים עוד בהסבר משנתנו כי מתניתין [משנתנו] האומרת שגיד הנשה נותן טעם בדבר שהתבשל עמו, היא שלא כשיטת האי [זה] התנא, דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אין בגידין בנותן טעם כלל.

הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, הֲוָה יָתֵיב רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבִינָא אַבָּבָא. כִּי נְפַק, אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמַר לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: שַׁרְיָא נִיהֲלֵיהּ.

ומספרים ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] ר' חנינא לשאול שאלה בדינה של ירך שהתבשלה עם גיד הנשה שבתוכה. הוה יתיב [היה יושב] ר' יהודה בר זבינא אבבא [בשער] ביתו של ר' חנינא. כי נפק [כאשר יצא] אותו אדם מלפני ר' חנינא, אמר ליה [לו] ר' יהודה בר זבינא לאותו אדם, בשאלה: מאי [מה] אמר לך ר' חנינא? אמר ליה [לו]: שריא ניהליה [התיר לי] את הירך באכילה.

אֲמַר לֵיהּ הֲדַר עַיְּילַיהּ לְקַמֵּיהּ, אֲמַר: מַאן הַאי דְּקָא מְצַעַר לִי? זִיל אֵימָא לֵיהּ לְמַאן דְּיָתֵיב אַבָּבָא: אֵין בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם.

אמר ליה [לו] ר' יהודה בר זבינא לאותו אדם: הדר עייליה לקמיה [חזור והכנס את השאלה הזו לפניו] שמא לא בדק יפה! לכשבא אותו אדם שוב לפני ר' חנינא, אמר ר' חנינא: מאן האי דקא מצער לי [מיהו זה שמצער אותו]? זיל אימא ליה למאן דיתיב אבבא [לך אמור לו למי שיושב בשער] כי אין בגידין בנותן טעם. ולכך, די להשליך את גיד הנשה, והשאר מותר.

כִּי אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, מְשַׁדַּר לְהוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק בֶּן חֲלוּב, דְּמוֹרֵי בַּהּ לְהֶיתֵּירָא מִשּׁוּם דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ. וְהִלְכְתָא: אֵין בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם.

ומספרים עוד בענין זה, כי אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] ר' אמי בשאלה על ירך שהתבשלה עם גיד הנשה, משדר להו לקמיה [היה שולח אותם לפני] ר' יצחק בן חלוב, דמורי [שהיה מורה] בה להיתירא [להיתר] משום (בשם) ר' יהושע בן לוי, וליה לא סבירא ליה [ואילו הוא עצמו, ר' אמי, לא היה סבור כן], אבל לא היה רוצה לאסור לאדם אחר, ולכן שלח אותו לחכם המתיר. ומסכמים: והלכתא [והלכה]: אין בגידין בנותן טעם.

גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל. וְלִיבְטוֹל בְּרוּבָּא!

ב שנינו במשנתנו כי גיד הנשה שנתבשל עם גידים של היתר, ואין הוא מכיר את גיד הנשה בתוכם, שנאסרו בכך כל הגידים (אף שיש בהם כדי לבטל טעמו של גיד הנשה). ושואלים: וליבטול ברובא [ושיתבטל הגיד ברוב]!