חולין צ״ח

בְּבֵיצַת אֶפְרוֹחַ, אֲבָל טְמֵאָה – לָא.

לא בביצה שאין בה אלא מימיה, כי אם בביצת אפרוח, כלומר, בביצה שכבר היה בה אפרוח, שכיון שהוא בשר הריהו נותן טעם, אבל ביצה טמאה סתם (ביצת עוף טמא, האסורה באכילה) שאין בה אפרוח — לא נותנת טעם במתבשל עימה, ואינה אוסרתו.

אֵיתִיבֵיהּ: בֵּיצִים טְהוֹרוֹת שֶׁשְּׁלָקָן עִם בֵּיצִים טְמֵאוֹת, אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם – כּוּלָּן אֲסוּרוֹת. הָכָא נָמֵי בְּבֵיצַת אֶפְרוֹחַ, וְאַמַּאי קָרֵי לַהּ ״טְמֵאָה״? כֵּיוָן דְּאִית בַּהּ אֶפְרוֹחַ, קָרֵי לַהּ ״טְמֵאָה״.

איתיביה [הקשה לו] רב אידי בר אבין לאביי ממה ששנינו בברייתא: ביצים טהורות (כשרות לאכילה) ששלקן (בישל אותן) עם ביצים טמאות (אסורות באכילה), אם יש בהן (בביצים האסורות) כשיעור שיש בו בנותן טעם בביצים הכשרות — כולן אסורות. הרי איפוא שאף ביצים סתם, בלא אפרוח, נותנות טעם! השיב לו אביי: אין זו שאלה, שכן הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בביצת אפרוח. ואמאי קרי [ומדוע קורא] התנא לה לביצה האסורה באכילה בכינוי "טמאה", אף שהיא באה מעוף טהור? כיון דאית [שיש] בה אפרוח, לכך קרי [קורא] לה "טמאה", שמחמת האפרוח הריהי אסורה באכילה.

וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: בֵּיצִים שֶׁשְּׁלָקָן וְנִמְצָא אֶפְרוֹחַ בְּאַחַת מֵהֶן, אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם – כּוּלָּן אֲסוּרוֹת, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא דְּלֵית בַּהּ אֶפְרוֹחַ עָסְקִינַן.

ושואלים על תירוץ זה: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסופה של אותה ברייתא]: ביצים ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן, אם יש בהן בביצים הללו שיעור בכדי שהאפרוח נותן טעם בהן — כולן אסורות, מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבראשה, בתחילת אותה ברייתא], באופן דלית [שאין] בה אפרוח עסקינן [עוסקים אנו], ואיסורה באכילה משום שהיא באה מעוף טמא!

פָּירוּשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ: בֵּיצִים טְהוֹרוֹת שֶׁשְּׁלָקָן עִם בֵּיצִים טְמֵאוֹת, אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם – כּוּלָּן אֲסוּרוֹת. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁשְּׁלָקָן וְנִמְצָא אֶפְרוֹחַ בְּאַחַת מֵהֶן.

ודוחים: לא, אין לדייק כן. כיון שאין סוף הברייתא בא כדין נפרד, אלא פירושי קא מפרש [פירוש הוא שמפרש], את ששנינו קודם. וכך יש לשנות את הברייתא: ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות, אם יש בהן בנותן טעם — כולן אסורות, כיצד? כגון ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן.

הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ רֵישָׁא דְּלֵית בַּהּ אֶפְרוֹחַ – הַשְׁתָּא דְּלֵית בַּהּ אֶפְרוֹחַ אֲסוּרָה, דְּאִית בַּהּ אֶפְרוֹחַ מִיבַּעְיָא?

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להעמיד את הברייתא, שסופה מפרש את תחילתה: דאי סלקא דעתך [שכן אם עולה על דעתך] לומר כי רישא דלית [ראשה, תחילתה מדברת בביצה שאין] בה אפרוח, אלא הבאה מעוף טמא, אם כן יש לתהות: השתא [עכשיו] ששנינו כבר כי ביצה זו דלית [שאין] בה אפרוח, הריהי אסורה (ואוסרת את הביצים הטהורות, בנתינת טעם). ביצה דאית [שיש] בה אפרוח, מיבעיא [נצרכה לומר] שהריהי אוסרת?! אלא יש לומר שסוף הברייתא בא לפרש את ראשיתה, ולהעמידה בביצה הבאה מעוף טהור שיש בה אפרוח.

אִי מִשּׁוּם הָא לָא אִירְיָא, תְּנָא סֵיפָא לְגַלּוֹיֵי רֵישָׁא, שֶׁלֹּא תֹּאמַר: רֵישָׁא – דְּאִית בַּהּ אֶפְרוֹחַ, אֲבָל לֵית בַּהּ אֶפְרוֹחַ – שַׁרְיָא, תְּנָא סֵיפָא דְּאִית בַּהּ אֶפְרוֹחַ, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא דְּלֵית בַּהּ אֶפְרוֹחַ, וַאֲפִילּוּ הָכִי אֲסִירָא.

ודוחים הוכחה זו: אי משום הא, לא איריא [אם משום כך, ראיה זו בלבד, הסקנו כי סוף הברייתא מפרשת את תחילת הברייתא, אינו שייך], שכן באותה מידה ניתן לומר כי תנא סיפא לגלויי רישא [שנה את סוף הברייתא כדי לגלות על התחלת הברייתא], ולומר שדווקא סוף הברייתא עוסקת בביצת אפרוח ולא תחילתה. וכדי שלא תאמר כי רישא [תחילת] הברייתא מדברת בביצה דאית [שיש] בה אפרוח, אבל ביצה שלית [אין] בה אפרוח — הריהי שריא [מותרת, שאינה אוסרת את שאר הביצים], לכך תנא סיפא דאית [שנה בסוף הברייתא במפורש שמדובר בביצה שיש] בה אפרוח, ומכלל הדברים אתה למד דרישא [שתחילת הברייתא] עוסקת בביצה דלית [שאין] בה אפרוח, ואפילו הכי אסירא [כך היא אסורה, אוסרת].

הָהוּא כְּזֵיתָא תַּרְבָּא דִּנְפַל בְּדִיקּוּלָא דְּבִשְׂרָא, סָבַר רַב אַסִּי לְשַׁעוֹרֵיהּ בְּמַאי דִּבְלַע דִּיקּוּלָא, אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב אָשֵׁי: אַטּוּ דְּהֶיתֵּרָא בָּלַע, דְּאִיסּוּרָא לָא בָּלַע?

א ועוד בדרך ביטול איסור בהיתר. ההוא כזיתא תרבא דנפל בדיקולא דבשרא [כזית אחד של חלב שנפל בתוך סיר של בשר], סבר רב אסי שיש לשעוריה במאי דבלע דיקולא [לשער אותו, את ההיתר הנמצא בתוך הסיר, בבשר ובמה שבלע הסיר מהבשר שהתבשל בו], אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] לרב אשי בשאלה: אטו דהיתרא [וכי של היתר] בלבד בלע הסיר, ואילו דאיסורא [של איסור, החלב] לא בלע הסיר?

הָהוּא פַּלְגָא דְּזֵיתָא דְּתַרְבָּא דִּנְפַל בְּדִיקּוּלָא דְּבִשְׂרָא, סָבַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי לְשַׁעוֹרֵיהּ בִּתְלָתִין פַּלְגֵי דְּזֵיתָא. אֲמַר לֵיהּ אֲבוּהּ: לָאו אָמֵינָא לָךְ לָא תְּזַלְזֵל בְּשִׁיעוּרִין דְּרַבָּנַן? וְעוֹד, הָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲצִי שִׁיעוּר אָסוּר מִן הַתּוֹרָה.

ועוד מסופר, ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא [חצי זית אחד של חלב שנפל בסיר של בשר], ומאחר והיה בו כחצי זית בלבד, סבר מר בר רב אשי כי די לשעוריה בתלתין פלגי דזיתא [לשער אותו לענין ביטולו בשלושים חצאי זיתים], ולא בששים חצאי זיתים. אמר ליה אבוה [לו אביו] רב אשי: לאו אמינא לך [וכי לא אמרתי לך] לא תזלזל בשיעורין באיסורים מדרבנן [של חכמים]? שאף חצי זית של איסור, גם כן יש להצריך פי ששים כדי לבטלו. ועוד, האמר [הרי אמר] ר' יוחנן כי חצי שיעור הריהו אסור מן התורה ולא מדברי חכמים בלבד. ולכך אין להתיר את הבשר שנפל בו חצי זית של חלב, אלא בזמן שיש בו פי ששים נגד חצי זית זה.

אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא, אָמַר רַב אִידִי בַּר אִידִי בַּר גֵּרְשֹׁם, אָמַר לֵוִי בַּר פְּרָטָא, אָמַר רַבִּי נַחוּם, אָמַר רַבִּי בִּירְיָים מִשּׁוּם זָקֵן אֶחָד, וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ, דְּבֵי נְשִׂיאָה אָמְרוּ: בֵּיצָה בְּשִׁשִּׁים – אֲסוּרָה, בְּשִׁשִּׁים וְאַחַת – מוּתֶּרֶת.

ב ועוד בדיני ביטול איסור בהיתר. אמר רב שמן בר אבא, אמר רב אידי בר אידי בר גרשם, אמר לוי בר פרטא, אמר ר' נחום, אמר ר' ביריים משום (בשם) זקן אחד, ור' יעקב שמיה [שמו], דבי נשיאה אמרו [בבית הנשיא היו אומרים]: ביצה האסורה באכילה שהתערבה בששים ביצים — תערובת זו אסורה, ואולם אם התערבה ביצת האיסור בששים ואחת ביצים — התערובת מותרת.

אָמַר רַבִּי זֵירָא לְרַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא: רְאֵה שֶׁאַתָּה מֵטִיל בָּהּ גְּבוּל הֶיתֵּר, שֶׁהֲרֵי שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר לֹא פֵּירְשׁוּ אֶת הַדָּבָר. רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, תַּרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרִי: בֵּיצָה בְּשִׁשִּׁים – אֲסוּרָה, בְּשִׁשִּׁים וְאַחַת – מוּתֶּרֶת.

אמר ר' זירא לרב שמן בר אבא: ראה (שים לב לדבריך) שאתה מטיל (קובע) בה בתערובת זו מהו גבול היתר, בששים ואחת ביצים. ואולם לא פירשת בדבריך אם ששים ואחת אלה כוללים את ביצת האיסור או שאינם כוללים אותה. שהרי שני גדולי הדור דנו בדבר זה, והם לא פירשו את הדבר. ומיהם שני גדולי הדור הללו? ר' יעקב בר אידי ור' שמואל בר נחמני, תרוייהו משמיה [שניהם משמו] של ר' יהושע בן לוי אמרי [אומרים] כך: ביצה של איסור שהתערבה בששים ביצים — התערובת אסורה, ביצה של איסור שהתערבה בששים ואחת ביצים — התערובת מותרת.

וְאִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּשִׁשִּׁים וְאַחַת, בַּהֲדֵי דִּידַהּ, אוֹ דִילְמָא לְבַר מִינַּהּ? וְלָא פְּשׁוּט, וּמָר פָּשֵׁיט לַהּ מִפְשָׁט.

ואיבעיא להו [ונשאלה להם] השאלה למה הכוונה בששים ואחת, האם בהדי דידה [יחד איתה], עם ביצת האיסור, או דילמא לבר מינה [שמא חוץ ממנה]? ולא פשיט [פתרו] את הבעיה, ומר פשיט לה מפשט [ואדוני אומר כדבר פתור, הפשוט וברור, אותה, את הבעיה הזו], שעשוי שמדבריך משמע שהכוונה לששים ואחת כולל ביצת האיסור. שהרי לא אמרת שיש ספק בדבר!

אִתְּמַר, אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: בֵּיצָה בְּשִׁשִּׁים וְהִיא – אֲסוּרָה, בְּשִׁשִּׁים וְאַחַת וְהִיא – מוּתֶּרֶת.

ובענין זה מביאים נוסח הוראה מוגדר, אתמר [נאמר], שכך אמר ר' חלבו, אמר רב הונא: ביצה של איסור שהתערבה בששים ביצים והיא — התערובת אסורה, ואולם אם התערבה בששים ואחת ביצים והיא — התערובת מותרת.

הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּר רַבִּי, אֲמַר לֵיהּ: אַבָּא לֹא שִׁיעֵר בְּאַרְבָּעִים וָשֶׁבַע, וַאֲנִי אֲשַׁעֵר בְּאַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ.

ג ועוד בדיני ביטול איסור בתערובת היתר. ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבן גמליאל בר רבי, ובידו דבר איסור בשיעור חצי זית שהתערב בהיתר. אמר לו רבן גמליאל לאותו אדם: אף לפני אבא (רבי) בא מעשה כזה, והוא לא שיער בהיתר אלא פי ארבעים ושבע כנגד האיסור, והתיר על סמך זאת. ואף אני מתיר לך תערובת זו, אף שאשער בהיתר שבה רק פי ארבעים וחמש כנגד האיסור.

הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי, אֲמַר לֵיהּ: אַבָּא לֹא שִׁיעֵר בְּאַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ, וַאֲנִי אֲשַׁעֵר בְּאַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ.

ובדומה לזה מסופר, ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] ר' שמעון בר רבי, ובידו תערובת איסור והיתר. אמר לו ר' שמעון בר רבי לאותו אדם: אף לפני אבא (רבי) בא מעשה שכזה, והוא לא שיער בהיתר אלא פי ארבעים וחמש כנגד האיסור. ואף אני אתיר לך תערובת זו, אף שאשער בהיתר שבה רק פי ארבעים ושלש כנגד האיסור.

הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, אֲמַר לֵיהּ: כְּלוּם יֵשׁ שְׁלֹשִׁים?

ועוד מסופר, ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] ר' חייא, ובידו תערובת איסור והיתר. אמר לו ר' חייא לאותו אדם: כלום (האם) יש בהיתר שבתערובת זו שיעור פי שלשים כנגד האיסור?

טַעְמָא דְּלֵיכָּא שְׁלֹשִׁים, הָא אִיכָּא שְׁלֹשִׁים – מְשַׁעֲרִין? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: גּוּזְמָא.

ודנים בדבריו: האם יש לומר כי טעמא דליכא [הטעם לאסור את התערובת הוא רק משום שאין] בהיתר שיעור פי שלשים. נגד האיסור. ואולם הא איכא [הרי אם יש] שיעור פי שלשים — משערין אנו כן, ומתירים את התערובת? אמר ר' חנינא: לא לשם דיוק ההלכה אמר ר' חייא כן, אלא גוזמא (בהפרזה) אמר, שאפילו שלושים אין בה, ובוודאי לא שישים שאפשר יהיה להתיר.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: כָּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בְּשִׁשִּׁים. אָמַר לְפָנָיו רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: רַבִּי, אַתָּה אוֹמֵר כֵּן? הָכִי אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: כָּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בְּמֵאָה!

ד ועוד בדין ביטול איסור בתערובת היתר. אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: כל איסורין שבתורה שבדקנום ואין הם נותנים טעם בהיתר, או אלה שאין אפשרות לבודקם אם נתנו טעם (כגון תערובת מין במינו) — הריהם בטלים בששים. אמר לפניו ר' שמואל בר רב יצחק: רבי, אתה אומר כן בשמו של ר' יהושע בן לוי שאמר בשמו של בר קפרא? ואולם הכי [כך] אמר רב אסי, אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: כל איסורין שבתורה — בטלים במאה!

וּשְׁנֵיהֶם לֹא לְמָדוּהָ אֶלָּא מִ״זְּרוֹעַ בְּשֵׁלָה״, דִּכְתִיב: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה וְגוֹ׳״, וְתַנְיָא: ״בְּשֵׁלָה״ –

ומעירים: ושניהם לא למדוה את ההלכה הזו אלא מהכתוב "זרוע בשלה" האמור בתורה בדין קרבנות הנזיר. שבין הקרבנות שהריהו מביא עם גמר נזירותו, מביא קרבן איל לשלמים. וקרבן זה נאכל לבעליו (ככל קרבן שלמים), מלבד זרוע האיל המונפת וניתנת לכהן לאכילה, וישראל אסור באכילתה. דכתיב [שכן נאמר] "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל... והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קודש הוא לכהן" (במדבר ו, יט—כ), ותניא [ושנויה ברייתא] על כתוב זה: "בשלה"

אֵין ״בְּשֵׁלָה״ אֶלָּא שְׁלֵימָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֵין ״בְּשֵׁלָה״ אֶלָּא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עִם הָאַיִל.

— אין "בשלה" זו אלא שלימה, שצריכה הזרוע הבשלה המונפת להיות שלימה. ר' שמעון בן יוחאי אומר: אין הכתוב "בשלה" בא אלא להורות שהזרוע נתבשלה עם האיל כולו.

דְּכוּלֵּי עָלְמָא בַּהֲדֵי אַיִל מְבַשֵּׁל לַהּ, מָר סָבַר: מְחַתֵּךְ לַהּ וַהֲדַר מְבַשֵּׁל לַהּ, וּמָר סָבַר: מְבַשֵּׁל לַהּ וַהֲדַר מְחַתֵּךְ לַהּ.

ומעתה דנים במחלוקת זו, דכולי עלמא בהדי [לדעת הכל, יחד עם] האיל הוא מבשל לה [אותה, את הזרוע], ואולם בכך נחלקו, שכן מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור] כי בהתחלה הוא מחתך לה [אותה] את הזרוע מן האיל, והדר [ואחר כך] הוא מבשל לה [אותה] עם האיל באותה קדירה. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' שמעון בן יוחאי, סבור] כי בהתחלה הוא מבשל לה [אותה] את הזרוע עם האיל, והדר [אחר כך] הוא מחתך לה [אותה] מן האיל.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא מְחַתֵּךְ לַהּ וַהֲדַר מְבַשֵּׁל לַהּ, מִיהוּ מָר סָבַר: בַּהֲדֵי אַיִל מְבַשֵּׁל לַהּ, וּמָר סָבַר: בִּקְדֵרָה אַחֶרֶת מְבַשֵּׁל לַהּ.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] בהתחלה הוא מחתך לה [אותה] את הזרוע מן האיל, והדר [ואחר כך] הוא מבשל לה [אותה], מיהו [ואולם], מר סבר [חכם זה, ר' שמעון בן יוחאי, סבור]: כי בהדי [יחד עם] האיל הוא מבשל לה [אותה], ואילו מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: כי בקדרה אחרת הוא מבשל לה [אותה].

לְלִישָּׁנָא קַמָּא – אַלִּיבָּא דְּדִבְרֵי הַכֹּל, לְלִישָּׁנָא בָּתְרָא – אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי.

ונסכם: ללישנא קמא [ללשון הראשונה] בהסבר מחלוקת חכמים ור' שמעון בן יוחאי, שלדעת הכל מבשלים את הזרוע עם האיל — אליבא [לשיטתם] לדברי הכל יש ללמוד מ"זרוע בשלה" דין ביטול איסור בהיתר. שהרי אף כאן התבשלה זרוע (האסורה באכילה למי שאינו כהן) עם איל השלמים (המותר לאכילה לבעליו, הישראליים), ולא נאסר בשר האיל בגלל הזרוע שהתבשלה אתו, ומשום שבטל טעמה. ואילו ללישנא בתרא [ללשון אחרונה] — רק אליבא [לשיטתו] של ר' שמעון בן יוחאי יש ללמוד כן. שהרי לדעת חכמים בלשון זו, אין הזרוע מתבשלת עם בשר האיל.

מַאן דְּאָמַר בְּשִׁשִּׁים, סָבַר: בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת בַּהֲדֵי בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת מְשַׁעֲרִינַן, וְהָוֵה לֵיהּ בְּשִׁשִּׁים. מַאן דְּאָמַר בְּמֵאָה, סָבַר: בָּשָׂר בַּהֲדֵי בָּשָׂר מְשַׁעֲרִינַן, וְהָוֵה לֵיהּ בְּמֵאָה.

ועתה נפרט במה נחלקו הדעות בשיעור ביטול נתינת טעם: שכן בזרוע יש בשר ועצמות, ואולם העצמות הן מרובות, ואילו הבשר הוא מועט. ומעתה, מאן דאמר [מי שאמר] שבטל הטעם בששים, סבר [סבור] כי בשר ועצמות של הזרוע בהדי [יחד עם] בשר ועצמות של האיל משערינן [משערים אנו], והוה ליה [והריהו] בששים, שכן שיערו חכמים שיש פי ששים בבשר ועצמות האיל נגד בשר ועצמות הזרוע. ואילו מאן דאמר [מי שאמר] ששיעור הביטול הוא במאה, סבר [סבור] כי בשר הזרוע בהדי [יחד עם] בשר האיל משערינן [משערים אנו], והוה ליה [והריהו] במאה, שכן שיערו חכמים שבבשר האיל יש פי מאה מבשר הזרוע.

וּמִי יָלְפִינַן מִינַּהּ? וְהָתַנְיָא: זֶהוּ הֶיתֵּר הַבָּא מִכְּלַל אִיסּוּר, ״זֶהוּ״ לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה!

ושואלים: ומי ילפינן מינה [והאם למדים אנו ממנה], מבישול זרוע באיל נזיר הלכה כללית לשיעור ביטול איסור? והתניא [והרי שנויה ברייתא] בהגדרת איל נזיר שנבלע בו מטעם הזרוע, ובכל זאת הריהו מותר באכילה למי שאינו כהן: זהו מקרה של היתר אכילה שהתירה התורה, הבא מכלל איסור. וההדגשה "זהו" מורה כי יש למעוטי [למעט] מקרים אחרים, בהם לא התירה התורה, ומעתה נשאל: מאי [מה] בא זה למעט? לאו למעוטי [האם לא למעט] כל איסורין שבתורה, שאינם בטלים כדרך שהזרוע בשלה בטלה. ולפיכך אין ללמוד מכאן לענין שיעור ביטול איסור!

אָמַר אַבָּיֵי: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר מִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵיל, קָא מַשְׁמַע לַן דְּהָכָא בָּטֵיל.

אמר אביי בתשובה: לא נצרכא [לא נצרכה] הדגשה ממעטת זו אלא לדעת ר' יהודה, שאמר כי בתערובת איסור והיתר מין במינו — לא בטיל [בטל] האיסור כלל, בכל שיעור שהוא. לכך התנא שבברייתא קא משמע לן [משמיע לנו]: דהכא [שכאן], בזרוע בשלה שהתבשלה עם האיל, אף שהיא תערובת מין במינו, האיסור בטיל [בטל].

וְלִיגְמַר מִינֵּיהּ? גַּלִּי רַחֲמָנָא ״וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר״, תַּרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי נִינְהוּ וְלָא בָּטְלִי.

ושואלים: ולשיטת ר' יהודה שאין ביטול בתערובת מין במינו, וליגמר מיניה [ושילמד ממנו, מזרוע בשלה] שגם מין במינו בטל! ומשיבים: לדעת ר' יהודה גלי רחמנא [גילתה התורה] בנאמר בסדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, שלאחר ששוחט את פר החטאת ואת שעיר החטאת ומזה מדמם בקודש הקדשים, נאמר "ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח" (ויקרא טז, יח), ומתוך שהם ממשיכים להיקרא בשמם "דם הפר ודם השעיר", אף שדם הפר מרובה הרבה מדם השעיר, וצריך היה דם השעיר להתבטל בו, סימן הוא שתרוייהו בהדי הדדי נינהו ולא בטלי [שני הדמים הללו הם ביחד, שמערבב זה עם זה, ובכל זאת הם לא בטלים], ומכאן ראיה שאין מין במינו בטל.

וּמַאי חָזֵית דְּגָמְרִינַן מֵהַאיְךְ, לִיגְמַר מֵהַאי? חִדּוּשׁ הוּא, וּמֵחִדּוּשׁ לָא גָּמְרִינַן.

ושואלים: ומאי חזית דגמרית מהאיך, ליגמר מהאי [ומה ראית שלמדת מכאן, מהאמור בדם הפר ודם השעיר, והסקת שאין מין במינו בטל, למד מכאן, מזרוע בשלה, ותסיק שמין במינו בטל]? ומשיבים: דין זה שבזרוע בשלה, שהתירה התורה לבשל דבר האסור באכילה (למי שאינו כהן) עם דבר המותר באכילה, חדוש הוא, שהרי אין מבטלים איסור לכתחילה, ומחדוש לא גמרינן [אין אנו למדים].

אִי הָכִי, לְמֵאָה וְשִׁשִּׁים נָמֵי לָא לִיגְמַר?

ואומרים: אי הכי [אם כך] שחידוש הוא, אף לענין ביטול איסור בשיעור מאה ובשיעור ששים (כשיטות השונות של חכמים) נמי לא ליגמר [גם כן לא נלמד]!

אַטּוּ אֲנַן לְקוּלָּא גָּמְרִינַן? לְחוּמְרָא גָּמְרִינַן, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא בְּרוּבָּא בָּטֵיל.

ומשיבים: אטו אנן לקולא גמרינן [וכי אנו להקל למדים] מזרוע בשלה?! והרי לחומרא גמרינן [להחמיר למדים אנו] מכאן. שכן מדאורייתא ברובא בטיל [מן התורה היה בטל ברוב] סתם, ולא היה צריך לא מאה ולא שישים. ומחמירים אנו שיהא הביטול רק בשיעורים אלה.

רָבָא אָמַר: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְטַעַם כְּעִיקָּר, דִּבְקָדָשִׁים אָסוּר, קָא מַשְׁמַע לַן דְּהָכָא שָׁרֵי.

רבא אמר הסבר אחר בדברי הברייתא שבענין זרוע בשלה "זהו היתר שבא לכלל איסור": לא נצרכא [לא נצרכה] הדגשה זו להורות לנו אלא לענין טעם כעיקר, שהטעם נחשב כמו עיקר האיסור עצמו, שבקדשים טעם איסור שנבלע בהיתר הריהו אסור, והיה מקום לומר שאף זרוע הבשלה שנתנה טעם באיל תאסור אותו בכך, לכך קא משמע לן דהכא שרי [הוא משמיע לנו שכאן במקרה הזה שלנו הוא מותר].