חולין צ״ה

אִי הֲוָה פָּיְיסַתְּ מִינַּאי, מִי לָא סְפַיִי לָךְ מִשּׁוֹר שֶׁל פַּטָּם דַּעֲבַדִי אֶתְמוֹל? אֲמַר לֵיהּ: אֲכַלִי מִשׁוּפְרֵי שׁוּפְרֵי. אֲמַר לֵיהּ: מְנָלָךְ? אֲמַר לֵיהּ: דִּזְבַן פְּלוֹנִי גּוֹי וּסְפָא לִי. אֲמַר לֵיהּ: תְּרֵי עֲבַדִי, וְהָהוּא טְרֵפָה הֲוָה.

אי הוות פייסת מינאי [אם היית מתפייס איתי, עושה עמי שלום], מי לא ספיי [האם לא הייתי מאכיל] לך נתח משור של פטם (בהמה שהואכלה לשם השמנתה, שבשרה משובח ביותר), דעבדי [שעשיתי, ששחטתי] אתמול? אמר ליה [לו] אותו חבר בתשובה: אף שלא השלמתי אתך, בכל זאת אכלי [אכלתי] מבשר שור זה, ולא עוד אלא שהיה זה משופרי שופרי [מחלק היפה יפה שבאותו שור]. אמר ליה [לו] השוחט: מנלך [מנין הגיע אליך] בשר זה? אמר ליה [לו] חבירו: הרי זה ממה דזבן [שקנה] פלוני גוי, וספא [ונתן] לי. אמר ליה [לו] השוחט: תרי עבדי [שני שוורים של פטם עשיתי, שחטתי] אתמול, וההוא [ואותו] שור שקנה הגוי טרפה הוה [היה].

אָמַר רַבִּי: בִּשְׁבִיל שׁוֹטֶה זֶה שֶׁעָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, אָנוּ נֶאֱסוֹר כׇּל הַמָּקוֹלִין?!

וכשבא מעשה לפני רבי, אמר רבי: האם בשביל מעשה שהיה בשוחט שוטה זה שעשה שלא כהוגן (שמכר בשר טריפה לגוי, וגרם להכשיל את חבירו באכילת בשר אסור), אנו נקום ונאסור לקנות בשר היום מכל המקולין (האיטליזים) של הגויים שבעירו של שוחט זה, שרוב השוחטים בעיר הינם יהודים?!

רַבִּי לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר: מָקוֹלִין וְטַבָּחֵי יִשְׂרָאֵל, בָּשָׂר הַנִּמְצָא בְּיַד גּוֹי – מוּתָּר.

ומסבירים: בכך הולך רבי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן אמר רבי: מקולין הנמצאים בעיר, וטבחי (שוחטי) ישראל מתעסקים בהם, הבשר הנמצא ביד גוי באיטליזים אלה, כיון שקונה אותו מן השוחטים, ואולם הוא עצמו לא שחטו — הריהו מותר באכילה. שכן הולכים אנו אחר רוב השוחטים שהינם ישראליים. ואין אנו חוששים לטריפה — שאילו היתה טריפה יוצאת מתחת ידי השוחט הישראלי, לא היה מוכרה לגוי כדי שימכרנה באיטליז.

אִיכָּא דְאָמְרִי, אָמַר רַבִּי: מִפְּנֵי שׁוֹטֶה זֶה דְּאִיכַּוַּון לְצַעוֹרֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, אָנוּ נֶאֱסוֹר כָּל הַמָּקוֹלִין?!

איכא דאמרי [יש שאומרים], שכך אמר רבי: האם מפני שוטה זה דאיכוון לצעוריה לחבריה [שהתכוון בדבריו לצער את חבירו] על שלא עשה עמו שלום, אנו נאסור את כל הבשר הנמצא במקולין?! שהרי ודאי שיקר אותו שוחט, ולא כך היו הדברים.

טַעְמָא דְּאִיכַּוַּון לְצַעוֹרֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, הָא לָאו הָכִי, אָסוּר. וְהָתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: מָקוֹלִין וְטַבָּחֵי יִשְׂרָאֵל, בָּשָׂר הַנִּמְצָא בְּיַד גּוֹי מוּתָּר! שָׁאנֵי הָכָא, דְּאִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא.

ונדייק מנוסח זה של דברי רבי: טעמא [הטעם] שאין אנו אוסרים היום את הבשר הנמצא באיטליזים שבעיר, משום שאנו מניחים דאיכוון לצעוריה לחבריה [שהתכוון לצער את חבירו], ושקר בפיו. ומכאן נסיק: הא לאו הכי [הרי אם לא היה כן], שלא התכוין לצער את חבירו, היה הבשר אסור. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא], רבי אומר: מקולין הנמצאים בעיר וטבחי ישראל מתעסקים בהם, בשר הנמצא ביד גוי — מותר, ומעתה, מאחר שבחזקת היתר עומד הבשר שבאיטליזים, מדוע נאסור אותו בשל גוי אחד שקנה בשר טריפה. שאין מקרה אחד סיבה לאסור היום את כל הבשר שבעיר! ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן, בזמן שידוע לנו שקנה גוי בשר טריפה], דאיתחזק איסורא [שכן הוחזק איסור טריפה], בעקבות דברי שוחט זה, ומעתה יש לחשוש שכשם שמכר בשר טריפה לגוי זה כן מכר בשר טריפה לגויים רבים אחרים.

אָמַר רַב: בָּשָׂר, כֵּיוָן שֶׁנִּתְעַלֵּם מִן הָעַיִן – אָסוּר. מֵיתִיבִי: רַבִּי אוֹמֵר: מָקוֹלִין וְטַבָּחֵי יִשְׂרָאֵל, בָּשָׂר הַנִּמְצָא בְּיַד גּוֹי – מוּתָּר. נִמְצָא בְּיַד גּוֹי – שָׁאנֵי.

א מתוך שהובאו למעלה דברי רבי בברייתא בדין בשר הנמצא בידי גוי, מביאים דברים הנוגעים לברייתא זו. אמר רב: בשר, כיון שנתעלם מן העין, שלא השגיחו עליו — הריהו אסור באכילה, שמא נתחלף בבשר טריפה. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא, רבי אומר: מקולין וטבחי ישראל, בשר הנמצא ביד גוי — הריהו מותר, אף שבהיותו אצל גוי הריהו כנתעלם מן העין! ודוחים: כאשר נמצא הבשר ביד גוי שאני [שונה] מבשר סתם שהתעלם מן העין. שהרי שמור היה הבשר בידי הגוי, מה שאין כן בבשר שלא הושגח כלל, שיש מקום לחשש שמא הוחלף.

תָּא שָׁמַע: תֵּשַׁע חֲנוּיוֹת, כּוּלָּן מוֹכְרוֹת בְּשַׂר שְׁחוּטָה, וְאַחַת מוֹכֶרֶת בְּשַׂר נְבֵלָה, וְלָקַח מֵאַחַת מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן לָקַח – סְפֵקוֹ אָסוּר, וּבְנִמְצָא הַלֵּךְ אַחַר הָרוֹב. הָכָא נָמֵי – בְּנִמְצָא בְּיַד גּוֹי.

ודנים עוד בדברי רב אלה, תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כשיטתך ממה ששנינו בברייתא: היו בעיר תשע חנויות שכולן מוכרות בשר שחוטה (בשר כשר), ועוד חנות אחת העשירית המוכרת בשר נבלה, ולקח (קנה) בשר מאחת מהן, ואינו יודע מאיזה מהן לקח — ספקו אסור. ובבשר הנמצא בעיר זו — הלך (לך) אחר הרוב, והריהו כשר. והרי זה שלא כשיטת רב, שהרי הבשר בטרם נמצא היה במצב של התעלם מן העין! ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] אין המדובר בבשר שלא היה תחת השגחת אדם, אלא בבשר הנמצא ביד גוי.

תָּא שְׁמַע: מָצָא בָּהּ בָּשָׂר (אִם חַי) – הַלֵּךְ אַחַר רוֹב טַבָּחִים, וְאִם מְבוּשָּׁל – הַלֵּךְ אַחַר רוֹב אוֹכְלֵי בָשָׂר.

ומביאים עוד ראיה, שלא כשיטת רב, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: עיר שגרים בה ישראלים וגויים, ומצא בה בשר (אם הבשר עדיין חי, שלא נתבשל) — הלך אחר רוב טבחים (שוחטים) בעיר, שאם רובם ישראלים — הבשר מותר. ואם הבשר הנמצא הינו מבושל — הלך אחר רוב אוכלי בשר שבעיר, שאם רוב תושבי העיר האוכלים בשר הינם גויים, הבשר אסור באכילה, אף שרוב השוחטים הינם ישראלים. שיש לחשוש שנאסר (אפילו בשר כשר) בבישול גוי. ומכל מקום שנינו שיש אופן שמותר הבשר הנמצא אף שהתעלם מן העין, ושלא כשיטת רב!

וְכִי תֵּימָא: הָכָא נָמֵי בְּנִמְצָא בְּיַד גּוֹי, מְבוּשָּׁל הַלֵּךְ אַחַר רוֹב אוֹכְלֵי בָשָׂר? וְנֶחְזֵי: אִי דְּגוֹי נָקֵיט לֵיהּ, אִי דְּיִשְׂרָאֵל נָקֵיט לֵיהּ! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן: בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ.

ומוסיפים: וכי תימא הכא נמי [ואם תאמר שכאן גם כן] מדובר בבשר הנמצא ביד גוי, ולא בבשר שהתעלם מן העין — אין לומר כן, שהרי אם כן מדוע בבשר מבושל הלך אחר רוב אוכלי בשר? ונחזי אי דגוי נקיט ליה [ונראה אם גוי מחזיק אותו], אי דישראל נקיט ליה [אם ישראל מחזיק אותו]! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]: שמוצא הבשר היה עומד ורואהו את הבשר המבושל כשנפל מתחת ידי אדם מסויים, ואין זה בכלל בשר שנתעלם מן העין. ואולם אין הרואה יודע אם אותו אדם הוא ישראלי או גוי, ולכך נזקקים אנו לקביעה על פי רוב אוכלי הבשר שבעיר.

תָּא שְׁמַע: נִמְצָא בַּגְּבוּלִין, אֵבָרִים – נְבֵלוֹת, חֲתִיכוֹת – מוּתָּרוֹת. וְכִי תֵּימָא: הָכָא נָמֵי בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ, אֵבָרִים נְבֵלוֹת – אַמַּאי?

ומביאים עוד ראיה שלא כשיטת רב, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: אם נמצא בשר בגבולין (בערי ישראל, שמחוץ לירושלים), אם היה הבשר מפורק לאברים — יש לחשוש שהריהם נבלות, ואם היה הבשר חתוך לחתיכות הראויות לאכילה — הרי אלה מותרות, שבוודאי חתכו רק דבר המותר. ושלא כשיטת רב האוסר בשר שהתעלם מן העין! וכי תימא הכא נמי [ואם תאמר כי כאן גם כן] מדובר בעומד ורואהו, וכדרך שתירצנו למעלה — אין אתה יכול לומר כן, שהרי שנינו במשנה זו כי אם היה הבשר מפורק לאברים — הריהם נבלות, ואם מדובר כשראה העומד שנפל הבשר מתחת ידי אדם, אמאי [מדוע] ייאסר הבשר?

מִידֵּי הוּא טַעְמָא אֶלָּא לְרַב, הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ: רַב אָמַר מוּתָּרוֹת מִשּׁוּם נְבֵלָה, וְלֵוִי אָמַר מוּתָּרוֹת בַּאֲכִילָה.

ודוחים: מידי הוא טעמא [וכי נאמר הדבר, שאלה זו] אלא לשיטת רב, ואולם הא איתמר עלה [הרי נאמר עליה] על אותה משנה עצמה. רב אמר: הגרסה צריכה להיות "חתיכות מותרות משום נבלה", שאין הן מטמאות בטומאת נבילה, ואין לוקים על אכילתן, ואולם הן אסורות משום בשר שהתעלם מן העין. ובעקבות הדיון בשיטת רב, מביאים כי החכם לוי חלק על רב, והוא אמר כי חתיכות אלה אף מותרות באכילה. ומעתה אין מקום להקשות מדברי המשנה על שיטת רב, שיתכן שדעת התנא במשנה כדעת לוי.

וְהָא דְּרַב, לָאו בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִתְּמַר. דְּרַב הֲוָה יָתֵיב אַמַּבָּרָא דְּאִישְׁתַּטְיָא, חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא

ב למעלה הובאו דברי רב בדין בשר שנתעלם מן העין, ובעיקרם של דברים אומרים : הא [הלכה זו] של רב, לאו [לא] בפירוש אתמר [נאמרה] מפיו, אלא מכללא אתמר [מכלל דבריו נאמרה], שכן מסופר כי רב הוה יתיב אמברא [היה יושב על המעבורת] של המקום אישתטית, חזיא לההוא גברא דהוה קא [ראה אדם אחד שהיה]

מְחַוַּור רֵישָׁא, נְפַל מִינֵּיהּ, אֲזַל אַיְיתִי סִילְתָּא שְׁדָא אַסֵּיק תְּרֵין, אָמַר רַב: עָבְדִי נָמֵי הָכִי, אַסְרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ.

מחוור רישא [מנקה ראש] של בהמה, ששטף אותו במי הנהר. נפל הראש מיניה [ממנו] אל תוך הנהר, אזל אייתי סילתא [הלך אותו אדם והביא סל] כדי להוציא באמצעותו את ראש הבהמה שנפל. שדא אסיק תרין [השליך אותו אדם את הסל אל תוך המים והעלה עם הסל שני ראשי בהמה]. אמר רב: וכי עבדי נמי הכי [עשויים הדברים להיות גם כן כך], האם כך הוא הדבר הרגיל, שאדם מאבד חפץ אחד ומוצא במקומו שנים? אם כן יתכן שאף לא אחד מהם הוא זה שנפל מידיו למים. ולכך עמד ואסרינהו ניהליה [אסר אותם עליו].

אָמְרִי לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב: דְּאִיסּוּרָא שְׁכִיחִי, דְּהֶתֵּירָא לָא שְׁכִיחִי? אֲמַר לְהוּ: דְּאִיסּוּרָא שְׁכִיחִי טְפֵי.

אמרי ליה [אמרו לו] רב כהנא ורב אסי לרב בשאלה: מדוע ייאסרו שני הראשים הללו, שהרי אף אם לא אחד מהם הוא זה שנפל מידיו, מכל מקום וכי דווקא ראשי בהמה דאיסורא שכיחי [של איסור מצויים], ואילו ראשי בהמה דהתירא לא שכיחי [של היתר אין מצויים], ושמא אלה הם ראשי בהמה של היתר! אמר להו [להם] רב בתשובה: יש לאסור את הראשים הללו, משום שראשי בהמה דאיסורא שכיחי טפי [של איסור מצויים יותר] מראשי בהמה של היתר. ומכאן מסיקים שרב סבור שבשר שהתעלם מן העין אסור באכילה, שמא עורבים הביאו את הבשר הזה, שהינו אסור, ממקום אחר.

וְכִי מִכְּלָלָא, מַאי? פַּרְוְותָא דְּגוֹיִם הֲוַאי, תֵּדַע, דְּקָאָמַר לְהוּ: ״דְּאִיסּוּרָא שְׁכִיחִי טְפֵי״.

ושואלים: וכי [ואם] אמנם לא אמר רב את הדבר במפורש, אלא שלמדים אנו את שיטתו זו מכללא [מכלל] מעשה שהיה, מאי [מה] בכך, הרי על כל פנים יש ללמוד מכאן שזו היא שיטת רב. ומשיבים: משום שאין לסמוך על אותו מעשה כמקור להלכה כללית בבשר שהתעלם מן העין, שאסור אף במקום שבו רוב השוחטים ישראלים. שכן המקום בו אירע מעשה זה, פרוותא [הנמל] של גוים הואי [היה], ואולי דווקא באופן זה אסר רב, ואינו סבור כך במקום שיש בו רוב ישראל. ומביאים ראיה לדבר: תדע שכן הוא, דקאמר להו [שהרי הוא אמר להם, לרב כהנא ורב אסי]: ראשי בהמה דאיסורא שכיחי טפי [של איסור מצויים יותר] מראשי בהמה של היתר, והרי זה מורה שמדובר במקום שיש בו רוב גויים.

אֶלָּא רַב, הֵיכִי אֲכַל בִּשְׂרָא בְּשַׁעְתֵּיהּ, דְּלָא (עלים) [מַעֲלֵים] עֵינֵיהּ מִינֵּיהּ? אִיבָּעֵית אֵימָא: בְּצַיְירָא וַחֲתִימָא, וְאִי נָמֵי: בְּסִימָנָא, כִּי הָא דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְחַתֵּךְ לֵיהּ אַתְּלָת קַרְנָתָא.

ושואלים: אלא רב, האוסר בכל מקרה שבו לא הושגח הבשר אפילו זמן קצר ביותר, היכי [כיצד] אם כן אכל רב בשרא [בשר] מימיו? ומשיבים: רב לא אכל בשר אלא בשעתיה [בשעתו], מיד לאחר שנשחט, באופן זה דלא עלים עיניה מיניה [שלא העלים עינו ממנו] מן השחיטה ועד לאחר שהוכן לאכילה, ואז אכלו. איבעית אימא [אם תרצה אמור]: רב היה אוכל בשר רק באופן שהוא ציירא וחתומא [צרור וחתום], שמובטח שלא הוחלף. ואי נמי [או גם כן] באופן זה היה רב אוכל בשר: בזמן שהיה בבשר סימנא [סימן] המלמד שהוא אותו בשר שנשחט, ולא הוחלף בבשר אחר. כי הא [כמו דרך זו] שרבה בר רב הונא היה מחתך ליה [אותו], את הבשר ששלח לידי אשתו בידי גוים, אתלת קרנתא [בשלש זויות, משולש], בדרך המיוחדת לו, וכך הבטיח שתמיד ניתן יהיה לזהות את הבשר כבשר שנשלח על ידו.

רַב הֲוָה קָאָזֵיל לְבֵי רַב חָנָן חַתְנֵיהּ, חֲזָא מַבָּרָא דְּקָאָתֵי לְאַפֵּיהּ, אֲמַר: מַבָּרָא קָאָתֵי לְאַפַּי, יוֹמָא טָבָא לְגוֹ.

א ועוד מהנהגות רב באכילת בשר שהתעלם מן העין. מסופר כי רב הוה קאזיל לבי [היה הולך לבית] רב חנן חתניה [חתנו], חזי מברא דקאתי לאפיה [ראה מעבורת שהולכת לקראתו], אמר: מברא קאתי לאפי, יומא טבא לגו [מעבורת הריהי באה לקראתי, אף שלא הזמנתיה, הרי זה סימן כי יום טוב, סעודה גדולה, מזומנת לנו בפנים].

אֲזַל, קָם אַבָּבָא, אוֹדֵיק בְּבִזְעָא דְּדַשָּׁא, חֲזָא חֵיוְתָא דְּתַלְיָא, טְרַף אַבָּבָא, נְפוּק אֲתוֹ כּוּלֵּי עָלְמָא לְאַפֵּיהּ, אֲתָא טַבָּחֵי נָמֵי, לָא עַלֵּים רַב עֵינֵיהּ מִינֵּיהּ, אֲמַר לְהוּ: אִיכּוֹ הַשְׁתָּא סְפִיתוּ לְהוּ אִיסּוּרָא לִבְנֵי בְרַת. לָא אֲכַל רַב מֵהָהוּא בִּישְׂרָא.

אזל, קם אבבא [הלך רב, עמד על שער ביתו של חתנו], אודיק בבזעא דדשא [הסתכל דרך סדק שבדלת] אל תוך הבית, וחזי חיותא דתליא [ראה בהמה שתלויה, שמוכנה לבישול], טרף אבבא [דפק רב על השער], נפוק אתו כולי עלמא לאפיה [יצאו הכל לקראתו], אתא טבחי נמי [באו הטבחים גם כן] לקראתו, לא עלים [העלים] רב עיניה מיניה [עינו ממנו] מן הבהמה, והסתכל בה כל הזמן. אמר להו [להם]: איכו השתא [איך שנהגתם עכשיו], שהסרתם את עיניכם מהבהמה, כי אז ספיתו להו איסורא [הייתם מאכילים דבר איסור] לבני ברת [בתי], לבניו של רב חנן חתנו. ומספרים כי לא אכל רב מההוא בישרא [מאותו בשר].

מַאי טַעְמָא? אִי מִשּׁוּם אִיעַלּוֹמֵי – הָא לָא אִיעַלַּים, אֶלָּא דְּנַחֵישׁ.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] לא אכל? אי [אם] משום איעלומי [העלמת עין] — הא [הרי] לא איעלים [לא נעלם] בשר זה מן העין, שהרי רב הסתכל בו. אלא מפני דנחיש [שניחש] רב בענין הזה, כסימן בבוא המעבורת, ולכך קנס את עצמו בכך שלא לאכול מן הבשר, אף שמותר היה.

וְהָאָמַר רַב: כׇּל נַחַשׁ שֶׁאֵינוֹ כֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם וּכְיוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל – אֵינוֹ נַחַשׁ! אֶלָּא סְעוּדַת הָרְשׁוּת הֲוַאי, וְרַב לָא מִתְהֲנֵי מִסְּעוּדַת הָרְשׁוּת.

ותוהים: והאמר [והרי אמר] רב כי כל נחש (ניחוש) שאינו סומך עליו ממש, כדרך שנהג אליעזר עבד אברהם בלכתו להביא אשה ליצחק אבינו (בראשית כד, יד), בסימן שעשה לו שהנערה שתשאב מים עבורו ועבור גמליו מן הבאר, היא זו שתהיה ליצחק לאשה. וכסימן שעשה יונתן בן שאול עבורו ועבור נערו במלחמתו עם מחנה הפלשתים במעבר מכמש (שמואל א יד, ט—י), באופן בו יאמרו אליהם השומרים לכשיחשפו לפניהם. שסמך על כך לתוקפם, למרות מספרם הרב, אינו נחש. והרי רב לא סמך ממש על ניחוש זה של בוא המעבורת! ומשיבים: אלא הטעם שלא אכל רב מסעודה זו, שכן סעודת הרשות הואי [היתה], זו, ורב לא מתהני [לא נהנה] מסעודת הרשות, שלא היה אוכל אלא בסעודת מצוה.

רַב בָּדֵיק בְּמַבָּרָא, וּשְׁמוּאֵל בָּדֵיק בְּסִפְרָא, רַבִּי יוֹחָנָן בָּדֵיק בְּיָנוֹקָא.

ב מתוך שהובא למעלה סימן שנתן רב בבוא המעבורת, מביאים עוד בענין זה. רב בדיק במברא [היה בודק, מנחש אם להמשיך בדרכו במעבורת], שאם היתה המעבורת מזומנת לו בקלות — היה מפליג בה. ומביאים עוד מהנהגות חכמים בדרך על פיה היו בודקים דברים: שמואל בדיק בספרא [היה בודק בספר], שהיה פותח את הספר לדעת על פיו מה מזדמן לו. ר' יוחנן בדיק בינוקא [היה בודק בתינוק] שהיה שואל תינוק מהו הפסוק שלמד, ולפיו היה קובע.

כּוּלְּהוּ שְׁנֵי דְּרַב, הֲוָה כָּתַב לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן ״לָקֳדָם רַבֵּינוּ שֶׁבְּבָבֶל״. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ, הֲוָה כָּתַב לִשְׁמוּאֵל ״לָקֳדָם חֲבֵירֵינוּ שֶׁבְּבָבֶל״. אָמַר: לָא יָדַע לִי מִידֵּי דְּרַבֵּיהּ אֲנָא? כְּתַב שַׁדַּר לֵיהּ עִיבּוּרָא דְּשִׁיתִּין שְׁנֵי. אֲמַר: הַשְׁתָּא חוּשְׁבָּנָא בְּעָלְמָא יָדַע.

ובענין זה מסופר כי כולהו שני [כל שנות] רב, כגדול התורה שבארץ בבל, הוה כתב ליה [היה כותב לו] ר' יוחנן במכתביו: לקדם [לכבוד] רבינו שבבבל. כי נח נפשיה [כאשר נפטר] רב, הוה כתב [היה ר' יוחנן כותב] לשמואל: לקדם [לכבוד] חבירינו שבבבל. אמר שמואל: וכי לא ידע [אין ידוע] לי מידי [דבר], שאני יודעו ור' יוחנן אינו יודעו, שמפני כך רביה אנא [רבו אני]? עמד שמואל וכתב שדר ליה עיבורא דשיתין שני [שלח לו לר' יוחנן, חשבון עיבור ששים השנים הבאות]. אמר ר' יוחנן: השתא, חושבנא בעלמא ידע [עכשיו, רואה אני כי חשבון בלבד הוא יודע], ואולם אין בכך כדי שייחשב לרבי.

כְּתַב שַׁדַּר לֵיהּ תְּלֵיסַר גַּמְלֵי סְפֵקֵי טְרֵיפְתָּא, אֲמַר: אִית לִי רַב בְּבָבֶל, אֵיזִיל אִיחְזְיֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לְיָנוֹקָא: פְּסוֹק לִי פְּסוּקָיךְ, אֲמַר לֵיהּ: ״וּשְׁמוּאֵל מֵת״, אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ נָח נַפְשֵׁיהּ דִּשְׁמוּאֵל.

חזר שמואל וכתב שדר ליה תליסר גמלי [שלח לו לר' יוחנן, שלושה עשר גמלים] טעונים בספקי טריפתא [טריפות], התפעל ר' יוחנן ואמר: אית [יש] לי רב בבבל, איזיל איחזייה [אלך ואראה אותו]. ברם לפני שעשה כן, עמד ואמר ליה [לו] לינוקא [לתינוק]: פסוק לי את פסוקיך שאותו אתה לומד היום! אמר ליה [לו] התינוק את הפסוק: "ושמואל מת" (שמואל א כח, ג) אמר ר' יוחנן: שמע מינה נח נפשיה [למד מכאן כי נפטר] שמואל, ולכן לא נסע.

וְלָא הִיא, לָא שְׁכֵיב שְׁמוּאֵל, אֶלָּא כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיטְרַח רַבִּי יוֹחָנָן.

ואומרים: ולא היא (לא כך היה), שבאמת באותה עת לא שכיב [לא נפטר] עדיין שמואל, אלא נזדמן פסוק זה לפני ר' יוחנן, כי היכי דלא ליטרח [כדי שלא יטרח] ר' יוחנן בנסיעה ארוכה וקשה לבבל.

תַּנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בַּיִת, תִּינוֹק, וְאִשָּׁה – אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נַחַשׁ, יֵשׁ סִימָן.

ג ועוד בענין ניחוש, תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: מי שהצליח (או הפסיד) בסחורה הראשונה לאחר שבנה בית, או לאחר שנולד לו תינוק, ולאחר שנשא לו אשה — בכל אלה, אף על פי שאין נחש, שאסור לנחש, מכל מקום יש בכך משום סתם סימן. שאם הצליח — סימן לו שהריהו הולך ומצליח, ואם לא הצליח — הרי זה סימן לו שלא ירבה לצאת בסחורה.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: וְהוּא דְּאִיתַּחְזַק תְּלָתָא זִימְנֵי, דִּכְתִיב: ״יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ״.

אמר ר' אלעזר בהגדרת דברי ר' שמעון בן אלעזר: והוא (אין המדובר אלא) בזמן דאיתחזק תלתא זימני [שהוחזק הדבר שלוש פעמים] שרק אז יש בדבר משום סימן. וראיה לדבר, דכתיב [שכן נאמר] בדברי יעקב אבינו "יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה" (בראשית מב, לו), שכן אם ילקח בנימין ממנו, הרי אלה שלוש צרות, ויוחזק בכך בסימן לא טוב.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב הוּנָא מֵרַב: בַּחֲרוּזִין מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אַל תְּהִי שׁוֹטֶה, בַּחֲרוּזִין הֲרֵי זֶה סִימָן. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: בַּחֲרוּזִין הֲרֵי זֶה סִימָן.

ד ושבים לבירור שיטת רב בדין בשר שהתעלם מן העין. בעא מיניה [שאל ממנו] רב הונא מרב: בשר שהיה בחרוזין, שהיו חתיכות הבשר חרוזות במחרוזת אחת, ולזמן מסוים התעלם הבשר מן העין ושב ונמצא, מהו דינו, האם אף זה בכלל בשר שהתעלם מן העין, שאסור? אמר ליה [לו] רב בתשובה: אל תהי שוטה בשאלה זו, שהרי ודאי שבשר בחרוזין הרי זה סימן. איכא דאמרי [יש שאומרים] הלכה זו באופן שונה, שכך אמר רב הונא אמר רב: בשר בחרוזין הרי זה סימן.

רַב נַחְמָן מִנְּהַרְדְּעָא אִיקְּלַע לְגַבֵּי רַב כָּהֲנָא לְפוּם נַהֲרָא בְּמַעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי, אֲתוֹ עוֹרְבֵי שָׁדוּ כַּבְדֵי וְכוּלְיָתָא, אֲמַר לֵיהּ: שְׁקוֹל וֶאֱכוֹל, הָאִידָּנָא דְּהֶיתֵּרָא שְׁכִיחַ טְפֵי.

ה ועוד בענין בשר שהתעלם מן העין, מסופר: רב נחמן מנהרדעא איקלע לגבי [הזדמן אצל] רב כהנא בעיר פום נהרא במעלי יומא דכפורי [בערב יום הכיפורים], שמרבים בו באכילת בשר. אתו עורבי שדו כבדי וכוליתא [באו עורבים והשליכו ארצה כבדים וכליות], אמר ליה [לו] רב כהנא לרב נחמן: שקול [קח] ואכול מהכבדים והכליות הללו, שאין אלה אסורים משום בשר שהתעלם מן העין, שכן האידנא דהיתרא שכיח טפי [עכשיו, בערב יום הכיפורים, בשר של היתר מצוי יותר] מבשר של איסור, שהיהודים מרבים לשחוט.

רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אִיתְּבַד לֵיהּ כַּרְכְּשָׁא בֵּי דִינָא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא. אֲמַר לֵיהּ: אִית לָךְ סִימָנָא בְּגַוֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אִית לָךְ טְבִיעוּת עֵינָא בְּגַוֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אִם כֵּן, זִיל שְׁקוֹל.

ועוד מסופר שרב חייא בר אבין איתבד ליה כרכשא בי דנא [אבדו לו מעיים של בהמה בין חביות היין]. חיפש ומצא בין החביות מעי בהמה. אתא לקמיה [בא לפני] רב הונא לשאול מה דין הבשר. אמר ליה [לו] רב הונא: האם אית [יש] לך סימנא בגויה [סימן בו] שעל פיו תדע שזהו הבשר שאבד לך? אמר ליה [לו]: לא. חזר רב הונא ושאלו: האם אית [יש] לך טביעות עינא בגויה [טביעת עין בו] שתכיר אותו כבשר שלך? אמר ליה [לו]: אין [כן], אמר לו: אם כן, זיל שקול [לך קח] אותו לאכילה, שאפשר לסמוך בענין זה על טביעות עין.

רַב חֲנִינָא חוֹזָאָה אִיתְּבַד לֵיהּ גַּבָּא דְּבִשְׂרָא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. אֲמַר לֵיהּ: אִית לָךְ סִימָנָא בְּגַוֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אִית לָךְ טְבִיעוּת עֵינָא בְּגַוֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אִם כֵּן, זִיל שְׁקוֹל.

ועוד מסופר: רב חנינא חוזאה איתבד ליה גבא דבשרא [אבד לו גב של בשר], ולאחר מכן נמצא אותו בשר. אתא לקמיה [בא לפני] רב נחמן לשאול מה דין הבשר. אמר ליה [לו] רב נחמן: האם אית [יש] לך סימנא בגויה [יש לך סימן בו]? אמר ליה [לו]: לא. חזר ושאלו רב נחמן: האם אית [יש] לך טביעות עינא בגויה [טביעת עין בו]? אמר ליה [לו]: אין [כן], אמר לו רב נחמן: אם כן, זיל שקול [לך קח] בשר זה לאכילתך.

רַב נָתָן בַּר אַבָּיֵי אִיתְּבַד לֵיהּ קִיבּוּרָא דִּתְכֵלְתָּא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא. אֲמַר לֵיהּ: אִית לָךְ סִימָנָא בְּגַוֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אִית לָךְ טְבִיעוּת עֵינָא בְּגַוֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אִם כֵּן, זִיל שְׁקוֹל.

וכן מסופר ברב נתן בר אביי שאיתבד ליה קיבורא דתכלתא [אבדה לו פקעת של חוטי תכלת לציצית], ולאחר מכן חזרה ונמצאה. אתא לקמיה [בא לפני] רב חסדא, לשאול אם החוטים הללו כשרים לציצית, או שיש לחשוש שמא הם חוטים אחרים שאינם כשרים לציצית. אמר ליה [לו] רב חסדא: האם אית [יש] לך סימנא בגויה [סימן בו]? אמר ליה [לו]: לא. חזר רב חסדא ושאל: האם אית [יש] לך טביעות עינא בגויה [טביעת עין בו]? אמר ליה [לו]: אין [כן], אמר לו רב חסדא: אם כן, זיל שקול [לך קח] אותם להשתמש בהם לציצית.

אָמַר רָבָא: מֵרֵישָׁא הֲוָה אָמֵינָא סִימָנָא עֲדִיף מִטְּבִיעוּת עֵינָא, דְּהָא מַהְדְּרִינַן אֲבֵידְתָא בְּסִימָנָא,

ו בסיפורים שהובאו למעלה דובר על סימנים שיש בדבר שאבד, ועל טביעות עין שיש בו. ובענין זה אמר רבא: מרישא הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] כי סימנא [סימן] עדיף מטביעות עינא [עין], דהא מהדרינן אבידתא בסימנא [שהרי אנו מחזירים אבידה בסימן],