חולין צ״ד

חֲתוּכָה נָמֵי לִישַׁדַּר לֵיהּ, דְּהָא לָא אָתוּ לְמִזְבַּן מִינֵּיהּ! אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין, שְׁלֵימָה נָמֵי לָא לִישַׁדַּר לֵיהּ, דְּחָתֵיךְ לֵיהּ וּמְזַבֵּין לֵיהּ.

ירך חתוכה נמי [גם כן] יהיה מותר לישדר ליה [לשלוח לו], דהא [שהרי] לא אתו למזבן מיניה [לא יבואו ישראלים לקנות ממנו]! אלא תאמר שמדובר במקום שבו הטבחים מכריזין בכל מקרה בו נמכר בשר טריפה לגויים, ומשום כך נוהגים בני ישראל לקנות בשר אצל הגויים (כשלא הוכרז על טריפה שניתנה לגויים) — לא רק ירך חתוכה אין לשלוח לגוי, אלא אף ירך שלימה נמי [גם כן] לא לישדר ליה [לא ישלח לו], שיש לחשוש דחתיך ליה ומזבין ליה [שהגוי יחתוך אותה, את הירך עם הגיד שבה, וימכור אותה] לישראלי, ולא יוכל הישראלי להבחין שלא ניטל ממנה הגיד, ויבוא לאוכלו!

אִי בָּעֵית אֵימָא – בִּמְקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין, וְאִי בָּעֵית אֵימָא – בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין.

ומשיבים באופנים שונים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר במשנתנו במקום שבו מכריזין הטבחים על מכירתו של בשר טריפה לגוי, ומדובר ביום שלא הכריזו על כך, וסימן הוא שלא נמכרה היום טריפה לגוי. ובאותו יום קונים בני ישראל בשר מאת הגוי. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שבמשנתנו מדובר במקום שבו אין הטבחים מכריזין על בשר טריפה שנמכר לגוי, ושם אין בני ישראל קונים בשר מאת הגוי.

אִיבָּעֵית אֵימָא בִּמְקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין – חִיתּוּכָא דְּגוֹי מִידָּע יְדִיעַ.

ומפרטים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר במשנתנו במקום שבו מכריזין על מכירת בשר טריפה לגוי, והטעם שמותר לשלוח לגוי ירך שלימה ואין חוששים שיחתוך הגוי את הירך, ועלול ישראל להיכשל באכילת גיד הנשה — כיון שחיתוכא [החיתוך] של הגוי, מידע ידיע [ידוע], שניכר שהוא של גוי. ולכך אין מקום לחשש שיחתוך הגוי ולא יבחינו בכך בני ישראל.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִתְּנֶנָּה לוֹ בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל אַחֵר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שמדובר במשנתנו במקום שבו אין מכריזין על מכירת בשר טריפה לגוי, ובאותו מקום אין בני ישראל קונים בשר מן הגוי, ומשום כך מותר לשלוח להם ירך שלימה. וזה שאסרו לשלוח להם ירך חתוכה — הרי זו משום גזירה שגזרו חכמים בדבר, ומפני החשש שמא בן ישראל יתננה לו לגוי את הירך החתוכה בפני ישראל אחר, וישראלי הרואה כן עלול לחשוב שאין זה בשר טריפה ויבוא לקנותה מן הגוי. ומאחר וזו היא ירך חתוכה, עלול הישראלי הקונה לחשוב שהוצא גיד הנשה מן הירך כראוי.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מִשּׁוּם דְּקָא גָנֵיב לֵיהּ לְדַעְתֵּיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אָסוּר לִגְנוֹב דַּעַת הַבְרִיּוֹת, וַאֲפִילּוּ דַּעְתּוֹ שֶׁל גּוֹי.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] בטעם הדבר שאסור לשלוח לגוי ירך חתוכה (במקום שבו אין מכריזים על מכירת בשר טריפה לגוי) — משום דקא גניב ליה לדעתיה [שהוא הישראלי גונב את דעתו של הגוי], שהגוי סבור שישראלי זה ששלח לו את הירך החתוכה עשה כן משום שהריהו מחבבו ביותר, עד שטרח וחתך את הירך כדי להוציא את גיד הנשה מתוכה, וראויה היתה ירך זו להיאכל על ידי השולח, ועמד ושלחה לגוי. ומתוך כך הגוי מחזיק לו טובה בחינם לישראל זה. שכן אמר שמואל: אסור לגנוב דעת הבריות, ובכלל זה אפילו דעתו של גוי.

וְהָא דִּשְׁמוּאֵל, לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר. דִּשְׁמוּאֵל הֲוָה קָא עָבַר בְּמַבָּרָא, אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: ״פַּיְּיסֵיהּ לְמַבּוֹרֹיָה״, פַּיְּיסֵיהּ, וְאִיקְּפַד.

א מתוך שהובאה דעת שמואל מרחיבים בה דברים : והא [והלכה זו] של שמואל, לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמרה] מפיו כהוראה מפורשת, אלא מכללא איתמר [מכלל מעשה שהיה נאמרה]. שכן פעם אחת שמואל הוה קא עבר במברא [היה עובר את הנהר במעבורת], אמר ליה לשמעיה [לו שמואל לשמשו]: פייסיה, למבוריה [פייס, הנח דעתו בתשלום הוגן, את בעל המעבורת], עמד השמש ופייסיה ואיקפד [פייס אותו, והקפיד על כך שמואל].

מַאי טַעְמָא אִיקְּפַד? אָמַר אַבָּיֵי: תַּרְנְגוֹלֶת טְרֵפָה הֲוַאי, וְיַהֲבַהּ נִיהֲלֵיהּ בְּמָר דִּשְׁחוּטָה. רָבָא אָמַר: אַנְפָּקָא אֲמַר לֵיהּ (לאשקויי) [לְאַשְׁקוֹיֵיהּ], וְאַשְׁקְיֵיהּ חַמְרָא מְזִיגָא.

ושואלים: מאי טעמא איקפד [מה הטעם הקפיד] שמואל על כך? אמר אביי: תרנגולת טרפה הואי [היתה] זו שנתן השמש לבעל המעבורת בשכרו, ויהבה ניהליה במר [ונתן אותה לו כמו היתה זו] תרנגולת שחוטה, ונמצא שגנב את דעתו של הגוי, ועל כך הקפיד שמואל. רבא אמר כי סיבת הדבר ששמואל הקפיד על השמש היתה משום ששמואל באנפקא [כלי המשמש לשתייית יין חי] אמר ליה לאשקויי [לו להשקותו את בעל המעבורת], ואילו הוא אשקייה חמרא מזיגא [השקה אותו יין מזוג], ועל גניבת דעת זו הקפיד שמואל.

וְכִי מִכְּלָלָא מַאי? לְמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה הֲוַאי, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי תְּשַׁהֵא אִיסּוּרָא?

ושואלים: וכי מכללא מאי [ואם מכלל מעשה הובן שזו דעת שמואל, מה בכך]? והלא על כל פנים למדים אנו כי דעתו של שמואל שאסור לגנוב את דעת הבריות, ואף זו של הגוי! ומסבירים: מאחר ולא אמר שמואל כן במפורש — אין זו הוראה גמורה, כי ניתן לפרש את הקפדתו של שמואל על שמשו מטעם אחר: למאן דאמר טרפה הואי [לדעת מי שאמר כי תרנגולת טריפה היתה] זו שניתנה לבעל המעבורת, אמר ליה [לו] שמואל לשמש בהקפדה: אמאי תשהא איסורא [מדוע אתה משהה ברשותך דבר איסור כתרנגולת טריפה זו], שאפשר להיכשל בו?

לְמַאן דְּאָמַר אַנְפָּקָא אֲמַר לֵיהּ לְאַשְׁקוֹיֵי, אַנְפָּקָא חַיָּיא מַשְׁמַע.

ולמאן דאמר אנפקא אמר ליה לאשקויי [לדעת מי שאומר כי אנפקא אמר לו להשקות], ואילו הוא השקה אותו יין מזוג — הקפיד עליו שמואל, משום שכאשר הוא הורה לו להשקות את בעל המעבורת "אנפקא", אנפקא חייא משמע [יין חי משמע] דבריו היה, ולא יין מזוג, והקפיד עליו שמואל על שעבר על דבריו.

תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַל יְסַרְהֵב אָדָם לַחֲבֵירוֹ לִסְעוֹד אֶצְלוֹ, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ סוֹעֵד, וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ בְּתִקְרוֹבֶת, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל.

ב מתוך שהובא למעלה איסור גניבת דעת, מביאים עוד בענין זה. תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר: אל יסרהב (יפציר) אדם לחבירו לסעוד אצלו, וכשהוא יודע בו בחבירו שאינו סועד אצלו. שהרי זו גניבת דעת, שחבירו סבור שהוא מזמינו בכנות, ולאמיתו של דבר לא התכוון לכך. ובדומה לכך לא ירבה לו בתקרובת (מתנות) וכשהוא יודע בו שאינו מקבל מתנות.

וְלֹא יִפְתַּח לוֹ חָבִיּוֹת הַמְּכוּרוֹת לְחֶנְוָנִי, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ. וְלֹא יֹאמַר לוֹ סוֹךְ שֶׁמֶן מִפַּךְ רֵיקָן. וְאִם בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ – מוּתָּר.

ובדומה לכך, לא יפתח לו לאורח הסועד אצלו חביות המכורות כבר לחנוני. שכן האורח סבור כי המארח פתח את חבית היין לכבודו, ואין פותחים חבית חדשה אלא לכבודו של אורח חשוב (שכן יין משובח הוא זה הבא מחבית שעתה נפתחה. ומשעה שנפתחת חבית היין, היין שבה הולך ומאבד את ערכו). ולאמיתו של דבר לא פתח המארח את החבית אלא משום שהריהו עומד להעבירה אל החנווני, המוכר יין בחנותו. אלא אם כן הודיעו שהוא פותח את החבית בין כה וכה, עבור החנווני. ובדומה לכך, לא יאמר לו לאורחו "סוך שמן", בזמן שיודע שהאורח לא יסוך מהפך שלפניו, אם היה זה פך ריקן משמן. ואולם אם המארח עשה כן, לא על מנת שיחזיק לו האורח טובה על כך, אלא בשביל כבודו של האורח, שמראה בכך שנחשב הוא בעיני מארחו — מותר הדבר.

אִינִי? וְהָא עוּלָּא אִיקְּלַע לְבֵי רַב יְהוּדָה, פָּתַח לוֹ חָבִיּוֹת הַמְּכוּרוֹת לַחֶנְוָנִי! אוֹדוֹעֵי אוֹדְעֵיהּ, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי עוּלָּא דְּחַבִּיב לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה, דִּבְלָאו הָכִי נָמֵי (פַּתּוֹחֵי) מִפְתָּח [הֲוָה פָּתַח] לֵיהּ.

ושואלים על מה ששנינו שאין פותחים לאורח חבית חדשה המכורה לחנווני: איני [האמנם כן הוא]? והא [והרי] עולא איקלע לבי [נזדמן לבית] רב יהודה, פתח לו חביות המכורות לחנוני! ומשיבים: רב יהודה אודועי אודעיה [הודיע לו לעולא] שחביות אלה הינן מכורות לחנווני. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: שאני [שונה] הוא עולא מסתם אורח, שכן חביב ליה [עליו] על רב יהודה, דבלאו הכי נמי פתוחי מפתח ליה [שבלי זה, שהחביות היו מכורות לחנווני, גם כן היה פותח לו חבית חדשה], ואם כן לא הטעה אותו.

תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יֵלֵךְ אָדָם לְבֵית הָאֵבֶל, וּבְיָדוֹ לָגִין הַמִּתְקַשְׁקֵשׁ. וְלֹא יְמַלְּאֶנּוּ מַיִם, מִפְּנֵי שֶׁמַּתְעֵהוּ. וְאִם יֵשׁ שָׁם חֶבֶר עִיר – מוּתָּר.

ג ומביאים עוד מענין הטעיית הבריות. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: לא ילך אדם לבית האבל, ובידו לגין (כד) המתקשקש, שאינו מלא יין, ואולם האבל סבור שלגין זה מלא יין. ולא ימלאנו לאותו לגין במים, מפני שמתעהו את האבל הסבור שלגין יין הביא. אבל אם יש שם חבר עיר (ציבור, קבוצה גדולה של אנשים), וכוונת מביא הלגין לכבד את האבל, שיראו אנשים כי מכובד האבל בעיני המביא — מותר הדבר. ועוד מענין הטעיית הבריות.

תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם לַחֲבֵירוֹ סַנְדָּל שֶׁל מֵתָה בִּכְלַל שֶׁל חַיָּה שְׁחוּטָה, מִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים: אֶחָד – מִפְּנֵי שֶׁמַּתְעֵהוּ, וְאֶחָד – מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: לא ימכור אדם לחבירו סנדל העשוי מעור של בהמה שמתה מעצמה, ולא נשחטה, בכלל (בתור) סנדל העשוי מעור של בהמה חיה שחוטה, שעור בהמה שמתה מעצמה גרוע מעור בהמה בריאה שנשחטה. וטעם האיסור, מפני שני דברים: אחד — מפני שמתעהו, שכן סבור הקונה

וְלֹא יְשַׁגֵּר אָדָם לַחֲבֵירוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן וְשֶׁמֶן צָף עַל פִּיהָ. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשִּׁיגֵּר לַחֲבֵירוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן וְשֶׁמֶן צָף עַל פִּיהָ, וְהָלַךְ וְזִימֵּן עָלֶיהָ אוֹרְחִין, וְנִכְנְסוּ, מְצָאָהּ שֶׁהִיא שֶׁל יַיִן, וְחָנַק אֶת עַצְמוֹ.

שהסנדל עשוי מעור משובח, ולמעשה הריהו מקבל סנדל העשוי מעור פחות. ואחד — מפני הסכנה, שמא מתה הבהמה מחמת נשיכת נחש, והארס חלחל אל העור שממנו נעשה הסנדל. וכן לא ישגר (ישלח) אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה, ויהיה המקבל סבור שיש בידו חבית שמן. ומספרים כי אכן היה מעשה באדם אחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה, וחשב המקבל שיש בידו חבית שמן, והלך וזימן עליה (על סמך זה) אורחין לסעודה. וכיון שנכנסו האורחים הלך אותו אדם לקחת שמן מאותה חבית, ומצאה שהיא של יין. ומרוב בושה שאין בידו לתת לאורחים שזימן לסעודתו, עמד וחנק את עצמו למוות.

וְאֵין הָאוֹרְחִין רַשָּׁאִין לִיתֵּן מִמַּה שֶּׁלִּפְנֵיהֶם לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֶלָּא אִם כֵּן נָטְלוּ רְשׁוּת מִבַּעַל הַבַּיִת.

ועוד אמרו חכמים כי על מנת שלא לגרום לבעל הבית בושה, אין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית לעשות כן.

וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁזִּמֵּן שְׁלֹשָׁה אוֹרְחִין בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת, וְלֹא הָיָה לוֹ לְהַנִּיחַ לִפְנֵיהֶם אֶלָּא כְּשָׁלֹשׁ בֵּיצִים. בָּא בְּנוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, נָטַל אֶחָד מֵהֶן חֶלְקוֹ וּנְתָנוֹ לוֹ, וְכֵן שֵׁנִי, וְכֵן שְׁלִישִׁי. בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק, מְצָאוֹ שֶׁעוֹזֵק אֶחָד בְּפִיו וּשְׁתַּיִם בְּיָדוֹ, חֲבָטוֹ בַּקַּרְקַע וָמֵת. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אִמּוֹ, עָלְתָה לַגָּג וְנָפְלָה וָמֵתָה, אַף הוּא עָלָה לַגָּג וְנָפַל וָמֵת.

ומעשה היה באדם אחד שזמן לביתו לסעודה שלשה אורחין, והיה הדבר בשני (בשנות) בצורת, ומועטים היו מזונותיו. ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים. בא בנו של בעל הבית, נטל אחד מהן מן האורחים את חלקו ונתנו לו, וכן עשה האורח השני, וכן עשה האורח השלישי. כיון שבא אביו של אותו תינוק, מצאו שעוזק (מחזיק) אחד בפיו ושתים בידו, כעס האב על הבן וחבטו בקרקע, ומת. כיון שראתה אמו שנהרג בנה בידי בעלה, עלתה לגג ונפלה ומתה, אף הוא שראה כי מתו בנו ואשתו,

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: עַל דָּבָר זֶה נֶהֶרְגוּ שָׁלֹשׁ נְפָשׁוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. מַאי קָמַשְׁמַע לַן? דְּכוּלַּהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא.

עלה לגג ונפל ומת. אמר ר' אליעזר בן יעקב: על דבר זה (שנתנו האורחים ממזונם לבנו של המארח, בלא קבלת רשות ממנו) נהרגו שלש נפשות מישראל! ותוהים: מאי קא משמע לן [מה הוא, ר' אליעזר בן יעקב, השמיע לנו] בכך, והרי הדברים מפורשים לפנינו? ומשיבים: דבריו אלה באו להורות דכולה [שכולה, כל הברייתא], דעת ר' אליעזר בן יעקב היא.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַשּׁוֹלֵחַ יָרֵךְ לַחֲבֵירוֹ, שְׁלֵימָה – אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּטּוֹל הֵימֶנָּה גִּיד הַנָּשֶׁה. חֲתוּכָה – צָרִיךְ לִיטּוֹל הֵימֶנָּה גִּיד הַנָּשֶׁה. וּבְגוֹי, בֵּין חֲתוּכָה וּבֵין שְׁלֵימָה – אֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל הֵימֶנָּה גִּיד הַנָּשֶׁה.

ד ועוד בענין שליחת ירך. תנו רבנן [שנו חכמים]: השולח ירך לחבירו, אם היתה הירך שלימה לגמרי — השולח אינו צריך שיטול הימנה (ממנה) את גיד הנשה, שהרי המקבל רואה שלא ניטל ממנה גיד הנשה. ואם היתה הירך חתוכה — השולח צריך ליטול הימנה את גיד הנשה, מפני שהמקבל עלול להניח שכבר ניטל גיד הנשה מהירך, ויבוא לאכילת גיד הנשה. ובאשר לשליחת ירך לגוי, בין שהיתה חתוכה ובין שלימה — אין צריך ליטול הימנה גיד הנשה.

וּמִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים אָמְרוּ אֵין מוֹכְרִין נְבֵילוֹת וּטְרֵפוֹת לְגוֹי: אֶחָד – מִפְּנֵי שֶׁמַּתְעֵהוּ, וְאֶחָד – שֶׁמָּא יַחְזוֹר וְיִמְכְּרֶנָּה לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר.

ומפני שני דברים אמרו חכמים שאין מוכרין בשר בהמות נבילות וטרפות לגוי בלא להודיעו שבשר זה אינו כשר: אחד — מפני שמתעהו, שכן חושב הגוי שהבשר כשר, והרי בשר כשר עדיף מבשר נבילה וטריפה. ואחד — שמא יחזור הגוי וימכרנה לישראל אחר. וכן

וְלֹא יֹאמַר אָדָם לְגוֹי ״קַח לִי בְּדִינָר זֶה בָּשָׂר״, מִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים:

לא יאמר אדם לגוי "קח (קנה) לי בדינר זה שאני נותן לך בשר", מפני שני דברים:

אֶחָד מִפְּנֵי הָאַנָּסִין, וְאֶחָד שֶׁמָּא מוֹכְרִין לוֹ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת.

טעם אחד — מפני האנסין, שמא אותו גוי יקח את הדינר לעצמו, ויכריח את מוכר הבשר לתת לו בשר בלא תשלום. ועוד טעם אחד — שמא מוכרי הבשר מוכרין לו לגוי זה בשר נבלות וטרפות שברשותם, שהרי אינם יודעים שהוא שליח של ישראל, ויביאם למשלח, ויכשילו באכילת איסור.

אָמַר מָר: וּבְגוֹי, בֵּין שְׁלֵימָה בֵּין חֲתוּכָה – אֵינוֹ צָרִיךְ לִיטּוֹל הֵימֶנָּה גִּיד הַנָּשֶׁה. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּמָקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין – חֲתוּכָה אַמַּאי אֵינוֹ צָרִיךְ לִיטּוֹל הֵימֶנָּה גִּיד הַנָּשֶׁה? כֵּיוָן דְּלָא אַכְרוּז, אָתֵי לְמִיזְבַּן מִינֵּיהּ.

ודנים בברייתא זו, אמר מר [החכם בברייתא]: ובזמן ששולח אדם מישראל ירך לגוי, בין שהיא שלימה בין שהיא חתוכה — אינו צריך ליטול הימנה (ממנה) גיד הנשה. ושואלים: במאי עסקינן [במה, באיזה אופן, עוסקים אנו] בהלכה זו? אילימא [אם תאמר] שמדובר במקום שבו מכריזין הקצבים הישראלים שהיום נמכר בשר בהמה נבלה וטרפה לגויים. ובמקום כזה קונים היהודים בשר מן הגויים, אלא אם כן הוכרז באותו יום שנמכר לגויים בשר אסור — ירך חתוכה אמאי [מדוע] אינו צריך ליטול הימנה גיד הנשה? והרי כיון דלא אכרוז [שלא הכריזו] היום שנמכר לגויים בשר האסור באכילה, אתי למיזבן מיניה [יבואו היהודים לקנות ממנו, מהגוי], שיחשבו כי מירך חתוכה זו שקנה ניטל גיד הנשה, ויבואו לאוכלה!

אֶלָּא פְּשִׁיטָא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין, אֵימָא מְצִיעֲתָא: מִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים אָמְרוּ אֵין מוֹכְרִין נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת לְגוֹי: אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁמַּטְעֵהוּ, וְאֶחָד שֶׁמָּא יַחְזוֹר וְיִמְכְּרֶנָּה לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר.

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר בברייתא זו במקום שבו אין מכריזין על מכירת בשר אסור לגויים. ובמקום כזה אין היהודים קונים מן הגויים — אימא מציעתא [אמור את ההלכה האמצעית שבברייתא]: מפני שני דברים אמרו שאין מוכרין נבלות וטרפות לגוי: אחד, מפני שמטעהו. ואחד, שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר. ואולם

וְאִי בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין – הָא לָא אָתֵי לְמִיזְבַּן מִינֵּיהּ! אֶלָּא פְּשִׁיטָא בִּמְקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין.

אי [אם] מדובר במקום שבו אין מכריזין על מכירת בשר אסור לגויים — הא לא אתי למיזבן מיניה [הרי לא יבואו לקנות ממנו]! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר במקום שמכריזין.

אֵימָא סֵיפָא: לֹא יֹאמַר אָדָם לְגוֹי ״קַח לִי בְּדִינָר זֶה בָּשָׂר״ מִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים, אֶחָד – מִפְּנֵי הָאַנָּסִין, וְאֶחָד – שֶׁמָּא מוֹכְרִין לוֹ נְבֵילוֹת וּטְרֵפוֹת, וְאִי בִּמְקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין, אִי אִיתָא דַּהֲוָה טְרֵפָה – אַכְרוֹזֵי הֲווֹ מַכְרְזִי!

ומעתה אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא: לא יאמר אדם לגוי "קח (קנה) לי בדינר זה בשר" מפני שני דברים, אחד — מפני האנסין, ואחד — שמא מוכרין לו נבילות וטרפות, ואי [ואם] מדובר במקום שמכריזין, אי איתא דהוה [אם אמנם היה מקרה שהיתה] טרפה — אכרוזי הוו מכרזי [היו מכריזים על כך]!

אֶלָּא פְּשִׁיטָא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין, רֵישָׁא וְסֵיפָא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין, מְצִיעֲתָא בִּמְקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין!

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר במקום שאין מכריזין, ונמצא אם כן שאתה מעמיד את רישא וסיפא [ראשה וסופה] של הברייתא במקום שאין מכריזין, ואילו את מציעתא [האמצעית] במקום שמכריזין!

אָמַר אַבָּיֵי: אִין, רֵישָׁא וְסֵיפָא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין, מְצִיעֲתָא בִּמְקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין.

אמר אביי: אין [כן], באמת כך צריך להעמיד, רישא וסיפא [ראשה וסופה] במקום שאין מכריזין, מציעתא [האמצעית] במקום שמכריזין.

רָבָא אָמַר: כּוּלַּהּ בִּמְקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין. רֵישָׁא וְסֵיפָא – שֶׁהִכְרִיזוּ, מְצִיעֲתָא – שֶׁלֹּא הִכְרִיזוּ.

ואילו רבא אמר: הברייתא כולה מדברת במקום שמכריזין, רישא וסיפא [בהתחלה ובסוף] מדובר באופן שהכריזו, מציעתא [באמצעית] מדובר במקום שמכריזים אבל במקרה זה לא הכריזו.

רַב אָשֵׁי אָמַר: כּוּלַּהּ בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין, וּמְצִיעֲתָא גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִמְכְּרֶנָּה בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל.

ואילו רב אשי אמר: כולה מדברת במקום שאין מכריזין, ומציעתא [והאמצעית] האומרת שאסור למכור לגוי אינה מעיקר הדין, אלא גזירה שמא ימכרנה בפני ישראל.

הֵיכִי מַכְרְזִינַן? אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף: נְפַל בִּישְׂרָא לִבְנֵי חֵילָא.

א למעלה דובר על ההכרזה שמכריזים אם נמכרה טריפה לגוי, ועתה מבררים: היכי מכרזינן [איך, באיזו לשון, מכריזים]? אמר רב יצחק בר יוסף, אומרים: נפל בישרא לבני חילא [נפל בשר לבני העיר], שבא לידינו בשר עבור הגוים.

וְלֵימָא: נְפַל טְרֵיפְתָּא לִבְנֵי חֵילָא! לָא זָבְנִי.

ולימא נפל טריפתא לבני חילא [ושיאמרו נפלה טריפה לבני העיר הגוים]! ומשיבים: אם יכריזו בלשון זו לא זבני [לא יקנו], הגוים בשר זה, מפני שבזוי בעיניהם לאכול דבר שאין ישראל רוצים לאכול.

וְהָא קָמַטְעֵי לְהוּ? אִינְהוּ הוּא דְּקָמַטְעוּ נַפְשַׁיְיהוּ.

ושואלים: והא קמטעי להו [והרי באופן הכרזה זה שהצענו, הוא מטעה אותם, את הגוים, בכך], שאין הם יודעים שזהו בשר טריפה? ומשיבים: אינהו הוא דקמטעו נפשייהו [הם שמטעים את עצמם], שהרי אינו אומר להם איזה בשר הוא מוכר. ומביאים ראיה שאין זו נחשבת הטעיה,

כִּי הָא דְּמָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן הֲוָה קָאָזֵיל מִסִּיכְרָא לְבֵי מָחוֹזָא, וְרָבָא וְרַב סָפְרָא הֲווֹ קָא אָתוּ לְסִיכְרָא, פְּגַעוּ אַהֲדָדֵי. הוּא סָבַר לְאַפֵּיהּ הוּא דְּקָאָתוּ, אֲמַר לְהוּ: לְמָה לְהוּ לְרַבָּנַן דִּטְרוּחַ וַאֲתוֹ כּוּלֵּי הַאי? אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא: אֲנַן לָא הֲוָה יָדְעִינַן דְּקָאָתֵי מָר, אִי הֲוָה יָדְעִינַן טְפֵי הֲוָה טָרְחִינַן.

כי הא [כמו מעשה זה], שמר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן הוה קאזיל [היה הולך] מהעיר סיכרא שבבבל לבי [לבית] מחוזא, ובאותה עת רבא ורב ספרא הוו קא אתו [היו הולכים] לעיר סיכרא, פגעו אהדדי [פגשו זה את זה]. הוא, מר זוטרא, סבר [סבור היה] כי רבא ורב ספרא לאפיה [לקדם פניו] הוא דקאתו [שהם באו], אמר להו [להם]: למה להו לרבנן דטרוח ואתו כולי האי [מדוע להם לחכמים שטרחו ובאו כל כך]? אמר ליה [לו] רב ספרא: אנן לא הוה ידעינן דקאתי מר [אנו לא ידענו שאדוני בא]. אי הוה ידעינן, טפי הוה טרחינן [אם היינו יודעים, יותר היינו טורחים].

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַאי טַעְמָא אֲמַרְתְּ לֵיהּ הָכִי, דְּאַחְלֵישְׁתֵּיהּ לְדַעְתֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ: וְהָא קָא מַטְעֵינַן לֵיהּ! אִיהוּ הוּא דְּקָא מַטְעֵי נַפְשֵׁיהּ.

אמר ליה [לו] רבא לרב ספרא: מאי טעמא [מה טעם] אמרת ליה הכי [לו כך], דאחלישתיה לדעתיה [שהרי החלשת את דעתו], שהודעת לו שלא באנו לקבל את פניו? אמר ליה [לו] רב ספרא לרבא בתשובה: והא [והרי] אילו לא הייתי מספר שלא יצאנו כדי לקבל את פניו קא מטעינן ליה [אנו נמצאים שמטעים אותו]! אמר לו רבא לרב ספרא: אין זה נחשב שאנו מטעים אותו, שכן איהו הוא דקא מטעי נפשיה [הוא זה שמטעה עצמו].

הָהוּא טַבָּחָא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ:

ב ומביאים עוד בענין מכירת נבילות וטריפות לגוי, ובמקום שמכריזים בו כשנמכרת טריפה לגוי. מסופר: ההוא טבחא [שוחט אחד] שאמר ליה לחבריה [לו לחבירו]: