חולין צ״ו

וְלָא מַהְדְּרִינַן בִּטְבִיעוּת עֵינָא. הַשְׁתָּא דִּשְׁמַעְתִּינְהוּ לְהָנֵי שְׁמַעְתָּתָא, אָמֵינָא: טְבִיעוּת עֵינָא עֲדִיפָא.

ולא מהדרינן [ואין אנו מחזירים] אבידה בהסתמך על טביעות עינא [עין] של בעל האבידה המזהה אותה כשלו. ואולם השתא דשמעתינהו להני שמעתתא [עכשיו ששמעתי את כל השמועות הללו], שלא היה לבעלי האבידה סימן בדבר, אלא טביעת עין בלבד, ובכל זאת הותרו להם הדברים שאבדו להם, אף שהיה חשש איסור בהם, אמינא [אומר אני]: טביעות עינא עדיפא [טביעת עין עדיפה] מסימנים.

דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הֵיאַךְ סוֹמֵא מוּתָּר בְּאִשְׁתּוֹ, וּבְנֵי אָדָם אֵיךְ מוּתָּרִין בִּנְשׁוֹתֵיהֶן בַּלַּיְלָה? אֶלָּא בִּטְבִיעוּת עֵינָא דְּקָלָא, הָכָא נָמֵי בִּטְבִיעוּת עֵינָא.

דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], היאך (איך) סומא (עיור) מותר בתשמיש המיטה עם אשתו, והלא יש לחשוש שמא זו היא אשה אחרת? ואף בני האדם הרואים, איך הם מותרין בתשמיש המיטה עם נשותיהן בלילה, בזמן שאינם רואים? אלא יש לומר כי הותר הדבר בהסתמך על טביעות עינא דקלא [טביעת עין, הכרה של הקול]. הכא נמי בטביעות עינא [כאן, בשמועות הללו, שהותרו דברים שיש בהם חשש איסור, גם כן הרי זה בהסתמך על טביעת עין].

אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא: תֵּדַע, דְּאִילּוּ אָתוּ בִּתְרֵי וְאָמְרִי: פְּלָנְיָא, דְּהַאי סִימָנֵיהּ וְהַאי סִימָנֵיהּ, קְטַל נַפְשָׁא – לָא קָטְלִינַן לֵיהּ, וְאִילּוּ אָמְרִי: אִית לַן טְבִיעוּת עֵינָא בְּגַוֵּיהּ – קָטְלִינַן לֵיהּ.

אמר רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא: תדע שכך הוא, שטביעת עין עדיפה על סימנים, שכן אילו אתו בתרי ואמרי [יבואו שנים עדים ויאמרו] לפני בית הדין כי פלניא, דהאי סימניה והאי סימניה, קטל נפשא [פלוני, שזה סימנו וזה סימנו, הרג נפש] — לא קטלינן ליה [אין אנו הורגים אותו], שאין בסימניו כדי לזהותו בשלמות. ואולם אילו אמרי [אומרים] כי מזהים אנו שכן אית לן [יש לנו] טביעות עינא בגויה [טביעת עין בו] — על סמך עדות זו קטלינן ליה [הורגים אנו אותו].

אָמַר רַב אָשֵׁי: תֵּדַע, דְּאִילּוּ אָמַר לֵיהּ אִינִישׁ לִשְׁלוּחֵיהּ: קַרְיֵיהּ לִפְלָנְיָא, דְּהַאי סִימָנֵיהּ וְהַאי סִימָנֵיהּ – סָפֵק יָדַע לֵיהּ, סָפֵק לָא יָדַע לֵיהּ, וְאִילּוּ אִית לֵיהּ טְבִיעוּת עֵינָא בְּגַוֵּיהּ – כִּי חָזֵי לֵיהּ, יָדַע לֵיהּ.

וכן אמר רב אשי ראיה שטביעת עין עדיפה על סימנים: תדע, שאילו אמר ליה איניש לשלוחיה [לו אדם לשלוחו]: קרייה לפלניא, דהאי סימניה והאי סימניה [קרא אלי את פלוני, שזה סימנו וזה סימנו] — ספק ידע ליה [מכיר, מזהה, אותו] השליח בכך, ספק לא ידע ליה [אין מכיר אותו], ואילו כאשר אית ליה טביעות עינא בגויה [יש לו טביעת עין בו] — כי חזי ליה, ידע ליה [כאשר רואה אותו, מכיר אותו].

מַתְנִי׳ הַנּוֹטֵל גִּיד הַנָּשֶׁה, צָרִיךְ שֶׁיִּטּוֹל אֶת כּוּלּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לְקַיֵּים בּוֹ מִצְוַת נְטִילָה.

א משנה הנוטל את גיד הנשה מן הירך, צריך שיחטט היטב בכל מקום בירך שבו נמצא הגיד, עד שיטול את הגיד כולו. ר' יהודה אומר: אין צורך לחטט אחר הגיד, אלא די בחיתוכו מלמעלה, בחלק שעל כף הירך כדי לקיים בו בכך מצות נטילה של גיד הנשה.

הָאוֹכֵל מִגִּיד הַנָּשֶׁה כְּזַיִת – סוֹפֵג אַרְבָּעִים. אֲכָלוֹ וְאֵין בּוֹ כְּזַיִת – חַיָּיב. אָכַל מִזֶּה כְּזַיִת וּמִזֶּה כְּזַיִת – סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ סוֹפֵג אֶלָּא אַרְבָּעִים.

האוכל מגיד הנשה שיעור כזית — סופג (לוקה) ארבעים (חסר אחת) מלקות, ככל העובר על איסור תורה. אכלו את גיד הנשה כולו, ואולם אין בו בגיד זה כולו שיעור כזית, וכגון שבא מבהמה קטנה ביותר — חייב מלקות על כך. שכן גיד הנשה השלם נחשב בריה בפני עצמה, שחייבים על אכילתה אף בשיעור הקטן מכזית. היו לפניו שני גידי הנשה, של ירך ימין ושל ירך שמאל, ואכל מזה שיעור כזית ומזה שיעור כזית — סופג שמונים (שתי סדרות מלקות, שכל אחת בת ארבעים חסר אחת). ר' יהודה אומר: אינו סופג אלא סדרה אחת של ארבעים מלקות, על אכילת גיד הנשה של ירך ימין ולא על אכילת הגיד של ירך שמאל.

גְּמָ׳ בַּר פָּיוֹלֵי הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, וְקָא מְנַקַּר אַטְמָא. הֲוָה קָא גָאֵים לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: חוֹת בֵּיהּ טְפֵי, הַשְׁתָּא לָא חֲזֵיתָךְ – סְפֵית לִי אִיסּוּרָא!

ב גמרא שנינו במשנתנו שלדעת חכמים יש ליטול את כל גיד הנשה, ואילו לדעת ר' יהודה די בנטילת החלק שעל כף הירך. ובענין זה מסופר כי אדם בשם בר פיולי הוה קאי קמיה [היה עומד לפני] החכם שמואל, להכין לו סעודה, וקא מנקר אטמא [והיה מנקר את הירך]. ולא היה מחטט אחר גיד הנשה, אלא הוה קא גאים ליה [היה חותך אותה], ממה שעל כף הירך, וכשיטת ר' יהודה. אמר ליה [לו] שמואל: חות ביה טפי [הכנס בו בירך יותר], וחטט כדי להוציא את כל גיד הנשה, השתא [עתה] אם לא חזיתך [ראיתיך] כיצד אתה נוטל את גיד הנשה, כי אז ספיתא [היית מאכיל] לי איסורא [איסור]!

אִירְתַת, נְפַל סַכִּינָא מִידֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא תִּירְתַת, דְּאוֹרִי לָךְ כְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹרִי לָךְ.

אירתת [נפחד] בר פיולי זה מפני נזיפתו של שמואל, ונפל סכינא מידיה [סכין הניקור מידו] מרוב פחדו. אמר ליה [לו] שמואל: לא תירתת [אל תפחד], שכן אין אני חושד בכך שהינך עם הארץ (הנוהג כן מחוסר ידיעה) או רשע (הנוהג כן מתוך רשעותו), וודאי הינך נוהג כדרך שהורו לך. אולם אותו חכם דאורי [שהורה] לך לנהוג כן — כשיטת ר' יהודה אורי [הורה] לך, ואין אני פוסק כן.

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מַאי דִּשְׁקַל בַּר פָּיוֹלֵי – דְּאוֹרָיְיתָא, לְרַבִּי יְהוּדָה. מִכְּלָל דְּשַׁיַּיר – דְּרַבָּנַן, לְרַבִּי יְהוּדָה. אֶלָּא, דְּאוֹרִי לֵיהּ כְּמַאן אוֹרִי לֵיהּ?

ובהסבר הדברים אמר רב ששת: מאי דשקל [מה שנטל, חתך] בר פיולי היה אותו חלק גיד הנשה שחייבים מדאורייתא [מן התורה] ליטלו, לדעת ר' יהודה. ותוהים על דבריו: מכלל הדברים נלמד שאותו חלק ששייר בר פיולי ולא נטלו, חייבים ליטלו מדרבנן [מדברי חכמים] אף לדעת ר' יהודה. אלא מעתה, זה דאורי ליה [שהורה לו, לבר פיולי] לנהוג כפי שנהג, כמאן אורי ליה [כמי הורה לו], שהרי אף לדעת ר' יהודה חייבים למעשה ליטול את הכל!

אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מַאי דִּשְׁקַל בַּר פָּיוֹלֵי – דְּאוֹרָיְיתָא, וּמַאי דְּשַׁיַּיר – דְּרַבָּנַן, לְרַבִּי מֵאִיר; דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה – אֲפִילּוּ מִדְּרַבָּנַן שְׁרֵי.

אלא יש לתקן את נוסח הדברים, שכך אמר רב ששת: מאי דשקל [מה שנטל] בר פיולי היה חלק גיד הנשה שחייבים ליטלו מדאורייתא [מן התורה] לדעת הכל, חכמים ור' יהודה. ומאי [ומה] ששייר בר פיולי, הוא אותו חלק גיד הנשה שחייבים מדרבנן [מדברי חכמים] ליטלו, לשיטתם של חכמים במשנתנו, שהיא דעת ר' מאיר (כמובא בברייתא לעיל צב,ב), ולא לשיטת ר' יהודה. דאי [שכן אם] כשיטת ר' יהודה — אפילו מדרבנן, שרי [מדברי חכמים, מותר].

הָאוֹכֵל מִגִּיד הַנָּשֶׁה [וְכוּ׳]. אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שֶׁעַל הַכַּף בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל כַּף הַיָּרֵךְ״.

ג עוד שנינו במשנה כי האוכל מגיד הנשה שיעור כזית הריהו לוקה על כך. וכן האוכל גיד הנשה שלם, אף שאין בו כשיעור כזית, הריהו לוקה על כך. ובענין זה מביאים מה שאמר שמואל: לא אסרה תורה באכילת גיד הנשה אלא את החלק שנמצא על הכף בלבד, שכן נאמר באיסור גיד הנשה: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה" (בראשית לב, לב).

אָמַר רַב פָּפָּא: כְּתַנָּאֵי, אֲכָלוֹ וְאֵין בּוֹ כְּזַיִת – חַיָּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּזַיִת.

אמר רב פפא: דברי שמואל אלה שנויים כמחלוקתם של תנאי [תנאים]. שכך שנינו: אם אכלו את גיד הנשה בשלימותו, ואין בו שיעור כזית — חייב מלקות על כך. ר' יהודה אומר: אין האוכל גיד הנשה חייב עד שיהא בו שיעור כזית.

מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? בְּרִיָּה (בִּפְנֵי עַצְמָהּ) הִיא.

ומסבירים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? — גיד הנשה בריה היא, ומכיון שכך, הרי אכילתו נחשבת, אף שאין בה שיעור כזית.

וְרַבִּי יְהוּדָה – אֲכִילָה כְּתִיבָה בֵּיהּ, וְרַבָּנַן – הַהִיא אֲכִילָה דְּכִי אִית בֵּיהּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה זֵיתִים וַאֲכַל חַד כְּזַיִת מִיחַיַּיב.

ואילו ר' יהודה הפוטר אכילה שכזו ממלקות, סבור לשון אכילה כתיבה ביה [כתובה בו, באיסור גיד הנשה], ואין אכילה נחשבת בפחות מכזית. ורבנן [וחכמים], מה הם משיבים על דבריו אלה של ר' יהודה? ההיא [אותה] לשון אכילה שנאמרה בגיד הנשה, באה ללמד על מקרה מיוחד, דכי אית ביה [שכאשר יש בו, בגיד הנשה] שיעור ארבעה וחמשה זיתים, ואכל מהם חד כזית [כזית אחד] בלבד — הריהו מיחייב [חייב] על כך. אבל כשיש בגיד הנשה כולו פחות מכזית, הריהו חייב אף על אכילתו של זה.

וְרַבִּי יְהוּדָה, מֵ״אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ״ נָפְקָא.

ושבים ושואלים: ור' יהודה, שדרש מלשון אכילה האמורה בגיד הנשה לענין שיעור כזית, מנין לו שחייבים על אכילת כזית אחד, בגיד הנשה שיש בו ארבעה וחמישה זיתים? ומשיבים: הלכה זו מהכתוב "אשר על כף הירך" (בראשית לב, לב) נפקא [יוצאת, נלמדת].

וְרַבָּנַן, הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לִכְדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שֶׁעַל כַּף הַיָּרֵךְ. וְרַבִּי יְהוּדָה – ״הַיָּרֵךְ״ כְּתִיב, דְּכוּלַּהּ יָרֵךְ.

ושבים ושואלים: ורבנן [וחכמים] שלמדו הלכה זו מלשון אכילה, מה למדים הם מהכתוב "אשר על כף הירך"? ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] לכ דברי שמואל. שכן אמר שמואל: לא אסרה תורה בגיד הנשה אלא זה שעל כף הירך. ושואלים: ולדעת ר' יהודה שלמד מהכתוב "אשר על כף הירך" דרשה אחרת, מנין לו דברי שמואל? ומשיבים: לדעת ר' יהודה גיד הנשה שבכל הירך אסור, שלא כשיטת שמואל, שהרי "הירך" כתיב [נאמר], והרי זה מורה שהגיד שבכולה של הירך הריהי אסור.

וְרַבָּנַן, הַהוּא דְּפָשֵׁיט אִיסּוּרֵיהּ בְּכוּלַּיהּ יָרֵךְ, לְאַפּוֹקֵי חִיצוֹן דְּלָא, וּלְעוֹלָם שֶׁעַל הַכַּף.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] הסבורים כדברי שמואל, כיצד הם מפרשים את הכתוב "הירך"? ומשיבים: הכתוב ההוא בא להורות שמדובר בגיד דפשיט איסוריה בכוליה ירך [שפושט איסורו בכל הירך], והרי זה הגיד הפנימי, ולאפוקי [להוציא, למעט] את הגיד החיצון הקצר, שלא אסור. ולעולם לא נאסר גיד הנשה אלא בחלק שעל הכף. הרי איפוא שמחלוקת תנאים היא בדברי שמואל.

וְהַאי ״כַּף״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמַעוֹטֵי עוֹף, דְּלֵית לֵיהּ כַּף! תְּרֵי ״כַּף״ כְּתִיבִי.

ושואלים: למדנו למעלה שהן חכמים והן ר' יהודה דרשו מן הכתוב "אשר על הכף", ואולם הלא האי [זה] הכתוב "כף" מיבעי ליה למעוטי [נצרך לו למעט] עוף מאיסור גיד הנשה, דלית ליה [שכן אין לו] כף! ומשיבים: תרי [שתי פעמים] "כף" כתיבי [כתובות]. באיסור גיד הנשה ("על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בהאבקו עמו"), ללמד על שני אלה.

מַתְנִי׳ יָרֵךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה, אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ? כְּבָשָׂר בְּלֶפֶת.

א משנה ירך שלא ניטל ממנה גיד הנשה, וכשנתבשלה בקדירה נתבשל בה עמה גיד הנשה, אם יש בירך כשיעור שגיד הנשה יתן בה בנותן טעם — הרי זו הירך אסורה באכילה. וכיצד משערין אותה אם יש בה כשיעור זה האוסרה באכילה? מתייחסים לדבר כאילו היה גיד הנשה שבירך בשר הנתון בתוך לפת. ומעתה אם בשר (בשיעור זה של גיד הנשה) היה נותן טעם בלפת (בשיעור מידתה של הירך), אף הירך נאסרת על ידי גיד הנשה.

גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַגִּידִים, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירוֹ – בְּנוֹתֵן טַעַם, וְאִם לָאו – כּוּלָּן אֲסוּרִין, וְהָרוֹטֶב בְּנוֹתֵן טַעַם.

גיד הנשה שנתבשל עם הגידים האחרים, המותרים באכילה, מה הדין? בזמן (באופן) שבו הוא מכירו את גיד הנשה ומוציאו מבין שאר הגידים, ואין איפוא בתבשיל אלא פליטת טעמו — שאר הגידים אסורים רק במקרה שבו יש בגיד הנשה כשיעור שבנותן טעם, ואם לאו [לא], שאינו יכול לזהות את גיד הנשה ולהפרידו משאר הגידים — הגידים כולן אסורין, שחוששים שכל גיד הריהו גיד הנשה. ואילו הרוטב שלהם נאסר רק בזמן שיש בגיד הנשה כדי שיהיה נותן טעם ברוטב.

וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה, וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל דָּג טָמֵא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עִם הַחֲתִיכוֹת, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירָן – בְּנוֹתֵן טַעַם, וְאִם לָאו – כּוּלָּן אֲסוּרוֹת, וְהָרוֹטֶב בְּנוֹתֵן טַעַם.

וכן הדין בחתיכה של בשר נבלה, וכן הוא בחתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות אחרות המותרות באכילה, שבזמן שמכירן את החתיכות האסורות — הריהו מוציא אותן משאר החתיכות, והן אוסרות את החתיכות המותרות רק בשיעור שיש בו נותן טעם, ואם לאו [לא], שאינו מזהה את החתיכות האסורות — החתיכות כולן אסורות, והרוטב שבו נתבשלו החתיכות אסור בנותן טעם.

גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ, אֲבָל נִצְלָה בָּהּ – קוֹלֵף וְאוֹכֵל עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַגִּיד.

ב גמרא שנינו במשנתנו שירך שהתבשלה עם גיד הנשה שבתוכה, הריהי נאסרת אם יש בגיד הנשה כשיעור נתינת טעם בירך. ועל כך אמר שמואל: לא שנו במשנתנו הלכה זו אלא באופן שנתבשל בה הגיד בתוך הירך, שכן הרוטב שבתבשיל מפעפע ומעביר את טעם הגיד בכל המתבשל בקדירה. אבל ירך שנצלה בה גיד הנשה, שאין טעם הגיד מתפשט בירך אלא נצמת במקומו — אין הירך נאסרת בכך, והריהו קולף את בשר הירך שמעל גיד הנשה ואוכל, עד שהוא מגיע למקומו של גיד הנשה, ואז מוציא אותו.

אִינִי? וְהָאָמַר רַב הוּנָא: גְּדִי שֶׁצְּלָאוֹ בְּחֶלְבּוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל אֲפִילּוּ מֵרֹאשׁ אׇזְנוֹ!

ותוהים: איני [כך הוא] שאין הדבר הצלוי מפעפע?! והאמר [והרי אמר] רב הונא: גדי שצלאו בחלבו (עם החלב שבו), שלא נטל את החלב שעל הכליות לפני שנצלה הגדי — אסור לאכול מאף חלק שבו, ואפילו מראש (קצה) אזנו של הגדי, אף שאין שם חלב, והריהו מרוחק מהחלב. שנאסר כל הגדי באכילה, משום שאנו אומרים כי האיסור מפעפע בכולו!