חולין צ״ג

חֵלֶב שֶׁהַבָּשָׂר חוֹפֶה אוֹתוֹ מוּתָּר, אַלְמָא שֶׁעַל הַכְּסָלִים אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּסָלִים, הָכָא נָמֵי שֶׁעַל הַכְּלָיוֹת אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלָיוֹת.

חלב שעל הכסלים, שתחת הכליות, שנראה בגובה הכסלים, ולאחר מכן הבשר חופה אותו, שנבלע תחת הבשר — הריהו מותר. אלמא [מכאן נסיק] כי דווקא בחלב זה שעל הכסלים אמר רחמנא [אמרה התורה] שהוא אסור, ולא בחלב שבתוך הכסלים. הכא נמי [כאן, בענייננו, גם כן] יש לומר כי דווקא חלב שעל הכליות אמר רחמנא [אמרה התורה] שהוא אסור, ולא בחלב שבתוך הכליות.

גּוּפָא, אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חֵלֶב שֶׁהַבָּשָׂר חוֹפֶה אוֹתוֹ – מוּתָּר. אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי תַּרְבָּא דְּתוּתֵי מָתְנֵי – אֲסִיר!

א מקודם, במהלך הסוגיה, הובאו דברים בדינו של חלב שהבשר חופה אותו. ועתה דנים בהלכה זו גופא [לגופה, כשלעצמה]. אמר ר' אבא, אמר רב יהודה, אמר שמואל: חלב שהבשר חופה אותו — הריהו מותר. ושואלים על כך: איני [וכי כן היא] דעת ר' אבא בשם רב יהודה בשם שמואל, והאמר [והרי אמר] ר' אבא, אמר רב יהודה, אמר שמואל: האי תרבא דתותי מתני [זה החלב שתחת המתניים] — הריהו אסיר [אסור], אף שהוא מכוסה בבשר המתניים, הרי שחלב המכוסה בבשר אסור!

אָמַר אַבָּיֵי: בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ פָּרוֹקֵי מִיפַּרְקָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲנָא לָאו טַבָּחָא אֲנָא וְלָאו בַּר טַבָּחָא אֲנָא, וּנְהִירְנָא דְּהָכִי הֲווֹ אָמְרִי בֵּי מִדְרְשָׁא: בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ פָּרוֹקֵי מִיפַּרְקָא.

אמר אביי בתשובה: הבהמה בחייה, בשעה שהיא נעה ממקום למקום, פרוקי מיפרקא [מפורקת, שאבריה נפרדים זה מזה], ואף הכסלים והמתניים מתרחקים אלה מאלה בשעה שהיא נעה, שהמתניים עולות כלפי מעלה, והכסלים יורדים כלפי מטה, ובאותה עת החלב שעל הכסלים מתגלה, ולכך אין הוא נחשב כחלב המכוסה בבשר. וכיוצא בדבר אמר ר' יוחנן: אנא לאו טבחא אנא ולאו בר טבחא אנא [אני לא טבח אני ולא בן טבח אני], ואין אני בקי בטיבן של בהמות, ואולם נהירנא דהכי הוו אמרי בי מדרשא [זוכר אני שכך היו אומרים בבית המדרש]: בהמה בחייה בשעת תנועתה ממקום למקום פרוקי מיפרקא [מפורקת איברים].

אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: חֵלֶב שֶׁעַל הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת (אסורין) [אָסוּר], וְעָנוּשׁ כָּרֵת, וְזֶהוּ חֵלֶב שֶׁעַל הַקֶּרֶב. אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי תַּרְבָּא דִּקְלִיבוּסְתָּא אָסוּר, וְעָנוּשׁ כָּרֵת, וְזֶהוּ חֵלֶב שֶׁעַל הַכְּסָלִים.

ב ועוד בדיני החלב אמר ר' אבא, אמר רב יהודה, אמר שמואל: החלב שעל חלק הקיבה המכונה המסס וכן זה שעל חלק הקיבה המכונה בית הכוסות — אסורין באכילה, והאוכלם ענוש כרת, וזהו החלב שאמרה בו התורה "ה חלב (שעל) אשר על הקרב" (ויקרא ג, ג). ועוד אמר ר' אבא, אמר רב יהודה, אמר שמואל: האי תרבא [חלב זה] הנמצא על העצם הנקרא קליבוסתא — הריהו אסור באכילה והאוכלו ענוש כרת על אכילתו, וזהו החלב שאמרה בו תורה "ה חלב אשר עליהן (שעל) אשר על הכסלים" (שם ד).

וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: חוּטִין שֶׁבַּיָּד אֲסוּרִין. אָמַר רַב סָפְרָא: מֹשֶׁה, מִי אָמַר רַחֲמָנָא ״לָא תֵּיכוֹל בִּישְׂרָא״? אָמַר רָבָא: מֹשֶׁה, מִי אָמַר רַחֲמָנָא ״אֲכוֹל דְּמָא״? חַתְכֵיהּ וּמַלְחֵיהּ, אֲפִילּוּ לִקְדֵירָה נָמֵי שַׁפִּיר דָּמֵי.

ועוד אמר ר' אבא, אמר רב יהודה, אמר שמואל: החוטין (ורידי הדם) שנמצאים ביד (כתף הבהמה) אסורין באכילה. אמר רב ספרא בתמיהה על דברי רב יהודה בשם שמואל: משה (כינוי לתלמיד חכם), כיצד אתה אומר כן, מי אמר רחמנא "לא תיכול בישרא" [האם אמרה התורה "אל תאכל בשר"]?! שהרי אף חוטים אלה הינם בשר, ולא חלב! וכמו כן אמר רבא בתמיהה על דברי רב יהודה: משה, מי אמר רחמנא "אכול דמא" [האם אמרה התורה "אכול דם"]?! שהרי חוטים אלה אסורים באכילה משום דם הנמצא בהם, ולכך, אם חתכיה ומלחיה [חתכם ומלחם, כדי להוציא בכך את הדם מתוכם], אפילו לבישול בקדירה נמי שפיר דמי [גם כן יפה הוא, מותר הדבר].

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: רֵישׁ מְעַיָּא בְּאַמְּתָא בָּעֵי גְּרִירָה, וְזֶהוּ חֵלֶב שֶׁעַל הַדַּקִּין.

ועוד הלכה בדין חלב אמר רב יהודה, אמר שמואל: החלב הנמצא בריש מעיא [תחילת המעיים], במקום בו המעיים הדקים יוצאים מהקיבה, באמתא בעי [בשיעור אמה צריך] גרירה, וזהו החלב המכונה בפי חכמים "חלב שעל המעיים הדקין".

וְאָמַר רַב יְהוּדָה: חוּטִין שֶׁבָּעוֹקֶץ אֲסוּרִין. חַמְשָׁא חוּטֵי אִית בֵּיהּ בְּכַפְלָא, תְּלָתָא מִיַּמִּינָא וְתַרְתֵּי מִשְּׂמָאלָא. תְּלָתָא מִפַּצְלִי לִתְרֵי תְּרֵי, תְּרֵי מִפַּצְלִי לִתְלָתָא תְּלָתָא. נָפְקָא מִינַּהּ, דְּאִי שָׁלֵיף לְהוּ עַד דְּחַמִּימֵי – מִשְׁתַּלְּפִי, וְאִי לָא – בָּעֵי חַטּוֹטֵי בָּתְרַיְיהוּ.

ג ועתה מביאים מהלכות איסור חלב שאמרן רב יהודה עצמו, וכן הלכות באיסור חלב שיש אומרים שרב יהודה הוא שאמרן. אמר רב יהודה: חוטין שנמצאים בעוקץ (עצם הזנב) אסורין באכילה משום חלב. ומבאר דבריו: חמשא חוטי אית ביה בכפלא [חמישה חוטים יש בו במקום הזנב], שהם תלתא מימינא ותרתי משמאלא [שלושה מימין הבהמה ושנים משמאל], אלה תלתא מפצלי לתרי תרי [השלושה מתפצלים כל אחד מהם לשנים שנים חוטים], ואילו אלה תרי מפצלי לתלתא תלתא [השנים מתפצלים לשלושה שלושה]. ובטעם פירוט זה: נפקא מינה [יוצא מכך] השלכה הלכתית במקרה דאי שליף להו עד דחמימי [שאם שלף אותם עד שהם חמים, בעוד שהבשר טרי], מיד לאחר השחיטה — כל החוטים הללו משתלפי [נשלפים] היטב. ואי [ואם] לא שלף אותם באותה עת — בעי חטוטי בתרייהו [צריך לחטט אחריהם], וצריך איפוא לדעת את מספרם כדי למצוא את כולם.

אָמַר אַבָּיֵי, וְאִיתֵּימָא רַב יְהוּדָה: חַמְשָׁא חוּטֵי הָווּ, תְּלָתָא מִשּׁוּם תַּרְבָּא, וּתְרֵין מִשּׁוּם דְּמָא. דִּטְחָלֵי וּדְכַפְלֵי וּדְכוּלְיָתָא – מִשּׁוּם תַּרְבָּא, דִּידָא וּדְלוֹעָא – מִשּׁוּם דְּמָא.

ועוד בהלכה דומה, אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יהודה: חמשא חוטי הוו [חמישה חוטים האסורים באכילה, הם] המצויים בחמשה מקומות בבהמה, תלתא [שלשה] מהם אסורים משום תרבא [חלב], ותרין [ושנים] מהם אסורים משום דמא [דם], ומפרטים: החוטים דטחלי ודכפלי ודכוליתא [של הטחול ושל הזנב ושל הכליות] אסורים משום תרבא [החלב], ואילו החוטים דידא ודלועא [של היד ושל הלוע] אסורים משום דמא [דם].

לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ – הָנֵי דְּמִשּׁוּם דְּמָא, אִי מְחַתֵּךְ לְהוּ וּמָלַח לְהוּ – שַׁפִּיר דָּמֵי, הָנָךְ – לֵית לְהוּ תַּקַּנְתָּא.

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם הם אסורים משום חלב או משום דם? ומשיבים: הני דמשום דמא [אלה שאסורים משום דם], אי מחתך להו ומלח להו [אם חותך אותם מגוף הבהמה, ומולח אותם, להוציא את דמם] — שפיר דמי [יפה הוא], שהותרו בכך לאכילה. ואולם הנך [האחרים, שאסורים משום חלב] — לית להו תקנתא [אין להם תקנה] לאוכלם. ועוד הלכה דומה.

אָמַר רַב כָּהֲנָא, וְאִיתֵּימָא רַב יְהוּדָה: חַמְשָׁא קְרָמֵי הָווּ, תְּלָתָא מִשּׁוּם תַּרְבָּא, וּתְרֵי מִשּׁוּם דְּמָא. דִּטְחָלֵי דְּכַפְלֵי וּדְכוּלְיָתָא מִשּׁוּם תַּרְבָּא, דְּבֵיעֵי וּדְמוֹקְרָא מִשּׁוּם דְּמָא.

אמר רב כהנא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יהודה: חמשא קרמי הוו [חמישה קרומים הם] האסורים באכילה, תלתא [שלושה] מהם אסורים משום תרבא [חלב], ותרי [ושנים] אסורים משום דמא [דם], ומפרטים: הקרומים דטחלי דכפלי ודכוליתא [של הטחול, של הזנב ושל הכליות] אסורים באכילה משום תרבא [חלב], ואילו הקרומים דביעי ודמוקרא [של ביצי, אשכי בהמה ושל המוח] הריהם אסורים משום דמא [דם].

רַב יְהוּדָה בַּר אוֹשַׁעְיָא הֲוָה קָא קָלֵיף לֵיהּ טְחָלָא לְלֵוִי בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בַּר חִיָּיא, הֲוָה קָא גָאֵים לֵיהּ מֵעִילַּאי. אֲמַר לֵיהּ: חוֹת בֵּיהּ טְפֵי. אֲתָא אֲבוּהּ אַשְׁכְּחֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר אֲבוּהּ דְּאִמָּךְ מִשּׁוּם דְּרַב, וּמַנּוּ רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שֶׁעַל הַדַּד בִּלְבָד.

מסופר, רב יהודה בר אושעיא הוה קא קליף ליה טחלא [היה קולף לו את קרום הטחול] ללוי בריה [בנו] של רב הונא בר חייא, הוה קא גאים ליה מעילאי [היה הוא חותך אותו מלמעלה, בחלק העליון של הטחול] בלבד. אמר ליה [לו] לוי בנו של רב הונא לרב יהודה בר אושעיא: חות ביה טפי [רד בו יותר, עליך לחתוך יותר עמוק], ולהסיר את כל הקרום! אתא אבוה אשכחיה [בא אביו של לוי, רב הונא בר חייא, מצא אותו] בשעה שהוא אומר כן לרב יהודה בר אושעיא, אמר ליה [לו] לבנו, הכי אמר אבוה דאמך [כך אמר אבי אמך] משום [בשם] רב, ומנו [ומיהו] אבי אמו של לוי? רב ירמיה בר אבא: לא אסרה תורה אלא את קרום הטחול שעל הדד (מקום עוביו של הטחול) בלבד.

אִינִי? וְהָאָמַר רַב הַמְנוּנָא: תָּנָא קְרוּם שֶׁעַל הַטְּחוֹל אָסוּר, וְאֵין חַיָּיבִים עָלָיו. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא שֶׁעַל הַדַּד – אַמַּאי אֵין חַיָּיבִין עָלָיו? אֶלָּא דְּכוּלֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִי תַּנְיָא – תַּנְיָא.

הקשה לוי לאביו: איני [כך הוא]? והאמר [והרי אמר] רב המנונא, תנא [שנה] החכם בברייתא: הקרום שעל הטחול אסור באכילה, ואין חייבים עונש כרת עליו, על אכילתו, שאין זה כאוכל חלב. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] שהכוונה לקרום שעל הדד — אמאי [מדוע] אין חייבין עליו? אלא צריך לומר שהכוונה לקרום דכוליה [שמכסה את כולו], ואין זה רק הקרום שעל הדד, הרי איפוא שאין לאכול את כל הקרום שעל הטחול. ולכך אמרתי לו שיסיר היטב את כל הקרום! אמר ליה [לו] אביו של לוי לבנו: אי תניא תניא [אם שנויה ברייתא שכזו, הריהי שנויה], ובטלים דברי ר' ירמיה בר אבא מפני דברי הברייתא.

גּוּפָא, אָמַר רַב הַמְנוּנָא: תָּנָא, קְרוּם שֶׁעַל הַטְּחוֹל אָסוּר וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו, קְרוּם שֶׁעַל גַּבֵּי כּוּלְיָא אָסוּר וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו. וְהָתַנְיָא: חַיָּיבִין עָלָיו!

ד למעלה הובאו דברי הברייתא בדין הקרום שעל הטחול, ועתה דנים בה גופא [לגופה, עצמה]. אמר רב המנונא, תנא [שנה] החכם בברייתא: הקרום שעל הטחול אסור באכילה, ואין חייבין כרת עליו, על אכילתו. וכיוצא בדבר אף הקרום שעל גבי כוליא [כליה] אסור באכילה, ואין חייבין כרת עליו. ותוהים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאם אכלו קרום שעל הטחול או קרום שעל הכליה חייבין עליו!

טְחוֹל אַטְּחוֹל לָא קַשְׁיָא: הָא כְּנֶגֶד הַדַּד, הָא שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַדַּד.

ומשיבים: סתירה זו מדין קרום טחול שבברייתא זו על דין קרום טחול שבברייתא האחרת, לא קשיא [לא קשה], שכן יש לומר כי הא [זו הברייתא המחייבת על אכילת קרום הטחול] מדברת בקרום שכנגד הדד. ואילו הא [זו הברייתא שאינה מחייבת על אכילת קרום הטחול] מדברת בקרום הטחול שלא כנגד הדד.

כּוּלְיָא אַכּוּלְיָא נָמֵי לָא קַשְׁיָא: הָא בְּעִילָּאָה, הָא בְּתַתָּאָה.

וכן גם הסתירה שבין דין קרום כוליא [כליה] שבברייתא זו לבין דין קרום כוליא [כליה] שבברייתא האחרת, נמי לא קשיא [גם כן לא קשה], שכן יש לומר כי הא [זו הברייתא המחייבת על אכילת קרום כליה] מדברת בעילאה [בקרום העליון שבכליה]. ואילו הא [זו הברייתא שאינה מחייבת על אכילת קרום כליה] מדברת בתתאה [בקרום התחתון שבכליה].

בֵּיעֵי חֲשִׁילָתָא, רַב אַמֵּי וְרַב אַסִּי – חַד אָסַר וְחַד שָׁרֵי. מַאן דְּאָסַר,

ה למעלה הוזכר דין הקרום שעל ביצי הזכר, ובענין ביצים אלה שנינו ביעי חשילתא [ביצי זכר] הנמצאות בתוך כיס האשכים ונמעכו, ואולם עדיין הן מחוברות בחוטים שלהן לגוף הבהמה, ולאחר מכן נשחטה הבהמה, נחלקו בדבר רב אמי ורב אסי. חד [אחד מהם] אסר אותם באכילה, וחד שרי [ואחד מהם התיר], ומסבירים את טעמיהם: מאן [מי] שאסר,

מִדְּלָא קָא בָרְיָין, הָנֵי אֵבֶר מִן הַחַי נִינְהוּ. מַאן דְּשָׁרֵי, מִדְּלָא קָא מַסְרְחָן, הָנֵי חִיּוּתָא אִית בְּהוּ.

סבור כי מדלא קא בריין [מכיון שאינן מבריאות, שאין הביצים הללו מתפתחות] לאחר שנמעכו, הרי זה מוכיח כי כאילו פרשו מגופה משנמעכו, וממילא הני [אלה] אבר מן החי נינהו [הן], ולכך שחיטתה לא התירה אותם באכילה. והרי זה כשאר אבר שנלקח מן החי, שאסור באכילה. ואילו מאן דשרי [מי שהתיר] את הביצים באכילה, סבור כי מדלא קא מסרחן [מכיון שאינן מסריחות], הרי זה מוכיח כי הני חיותא אית בהו [אלה חיות יש בהם], שהריהן עדיין יונקות מהבהמה, ואינן נחשבות כאילו פרשו מן הבהמה ואינן בכלל איסור אבר מן החי ושחיטתן מתירתן.

וְאִידָּךְ, הַאי דְּלָא קָא מַסְרְחָן – דְּלָא קָא שָׁלֵיט בְּהוּ אַוֵּירָא, וְאִידָּךְ – הַאי דְּלָא בָּרְיָין, כְּחִישׁוּתָא הוּא דִּנְקַט לְהוּ.

ושואלים: ואידך [והחכם האחר, האוסר], מה הוא אומר על כך שאין הביצים מסריחות? ומשיבים: סבור הוא כי האי דלא קא מסרחן [זה שהן לא מסריחות] אין הוא משום שהן עדיין יונקות מהבהמה, אלא משום דלא קא שליט בהו אוירא [שאין שולט בהן האויר] הגורם לרקבונו ולסרחונו של דבר שנלקח מן החי, שהרי ביצים אלה נתונות בתוך כיס האשכים. ושואלים לצד האחר, ואידך [והחכם האחר המתיר] מה הוא משיב להוכחה מהעובדה שאין הביצים מתפתחות? ומשיבים: סבור הוא כי האי דלא בריין כחישותא הוא דנקט להו [זה שאינן מתפתחות] אינו משום שהן מנותקות מגוף הבהמה, אלא משום שכחישותא [רזון, חולשה] הוא דנקט להו [שאחזה בהן].

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא: הָנֵי בֵּיעֵי חֲשִׁילָתָא שַׁרְיָין, וְאַתְּ לָא תֵּיכוֹל מִשּׁוּם ״וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״.

ומביאים בענין ביצים אלה, שאמר ליה [לו] ר' יוחנן לרב שמן בר אבא: הני ביעי חשילתא שריין [אותן ביצים המעוכות הריהן מותרות] באכילה, ואולם את לא תיכול [ואתה אל תאכל מהם] משום "ואל תטוש תורת אמך" (משלי א, ח), שכך הוא מנהג מקומך, שאתה בא מארץ בבל, ושם נוהגים איסור בהן.

אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: הָנֵי בֵּיעֵי דְּגַדְיָא, עַד תְּלָתִין יוֹמִין שַׁרְיָין בְּלָא קְלִיפָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ – אִי אזַרְעָן אֲסוּרִין, וְאִי לָא אזַרְעָן שַׁרְיָין. מְנָא יָדְעִינַן? אִי אִית בְּהוּ שׁוּרְיָיקֵי סוּמָּקֵי – אֲסִירָן, לֵית בְּהוּ שׁוּרְיָיקֵי סוּמָּקֵי – שַׁרְיָין.

א ועוד בדיני ביצי בהמת זכר. אמר מר בר רב אשי: הני ביעי דגדיא [אלה הביצים של גדי], בפרק הזמן מלידתו של הגדי ועד שהוא מגיע להיות בן תלתין יומין [שלושים יום] — שריין [מותרות] הביצים אף בלא קליפה של הקרום שעליהן, שכן בשלב זה של התפתחותו, עדיין אין בגדי כמות דם הנבלעת בקרום ביציו. ואולם מכאן ואילך, אי אזרען [אם יש בהן זרע] — הריהן אסורין, ואי לא אזרען [ואם אין בהן זרע] — הריהן שריין [מותרות]. מנא ידעינן [מנין יודעים אנו] אם יש בהן זרע? — אי אית בהו שורייקי סומקי [אם יש בהן גידים אדומים] — סימן הוא שיש בהן זרע ואסירן [אסורות], ואם לית בהו שורייקי סומקי [אין בהן גידים אדומים] — סימן הוא שאין בהן זרע ושריין [מותרות].

אוּמְצֵי בֵּיעֵי וּמְזִירְקֵי, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא. בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, רָבִינָא לְקוּלָּא וְרַב אַחָא לְחוּמְרָא, וְהִלְכְתָא כְּרָבִינָא לְקוּלָּא, לְבַר מֵהָנֵי תְּלָת דְּרַב אַחָא לְקוּלָּא וְרָבִינָא לְחוּמְרָא, וְהִלְכְתָא כְּרַב אַחָא לְקוּלָּא.

ב ומתוך שהובא למעלה בדינן של ביצים, מביאים כי בדינם של אומצי ביעי ומזרקי [אומצות בשר, חתיכות בשר חי שלא בושל, ביצי בהמת זכר, ומזרקים, ורידי הצוואר], פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא. ובטרם מציגים את הדעות החלוקות אומרים: בכל דיני התורה כולה שנחלקו בהם רב אחא ורבינא, ולא נתפרש מיהו המיקל ומיהו המחמיר במחלוקות הללו, דעת רבינא היא לקולא [להקל] ודעת רב אחא היא לחומרא [להחמיר], ונקבעה הלכתא [הלכה] במחלוקות הללו כדעת רבינא לקולא [להקל], לבר מהני תלת [חוץ משלוש מחלוקות אלה] שבהן רב אחא הוא זה שהולך בהן לקולא [להקל] ואילו רבינא הוא זה הולך בהן לחומרא [להחמיר], ונקבעה בהן הלכתא [הלכה] כרב אחא לקולא [להקל].

אוּמְצָא דְּאַסְמֵיק, חַתְכַהּ וּמַלְחַהּ – אֲפִילּוּ לִקְדֵרָה נָמֵי שַׁפִּיר דָּמֵי. תַּלְיַיהּ נָמֵי בְּשַׁפּוּדָא, דָּאֵיב דְּמָא. אַגּוּמְרֵי – פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא: חַד אָמַר: מִשְׁאָב שָׁאיְבִי לֵיהּ, וְחַד אָמַר: מִצְמָת צָמְתִי לֵיהּ. וְכֵן בֵּיעֵי, וְכֵן מְזִירְקֵי.

ומפרטים מהן שלוש מחלוקות אלה: אומצא דאסמיק [חתיכת בשר חי שהאדימה] מחמת מכה שהוכתה הבהמה בחייה במקום שממנו נלקחה האומצה, אם עמד וחתכה לאומצה זו לחתיכות רבות, ומלחה — הרי המלח שאב את הדם ממנה, ומעתה אפילו לתבשיל בקדרה נמי שפיר דמי [גם כן יפה הדבר, מותר לעשות כן], וכמו כן אם עמד ותלייה נמי בשפודא [תלה אותה גם כן בשיפוד] בתוך התנור לצלותה, אף שלא חתכה לחתיכות, ולא מלחה אלא בשיעור מועט (כראוי לבשר הנצלה) — הריהי מותרת באכילה, שכן דאיב דמא [זב הדם]. ואולם אם הניח אותה אגומרי [על גחלים], פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא. שחד [אחד מהם] אמר שהריהי מותרת לאכילה, שכן הגחלים משאב שאיבי ליה [שואבים אותו, את הדם] והוא יוצא כולו. וחד [ואחד מהם] אמר שאסורה, שכן הגחלים מצמת צמתי ליה [מצמיתים, מקרישות אותו, את הדם], והוא נשאר באומצה. וכן נחלקו רב אחא ורבינא בדין ביעי [ביצים], וכן נחלקו בדין מזרקי [ורידי הצוואר].

רֵישָׁא בְּכִיבְשָׁא, אוֹתְבֵיהּ אַבֵּית הַשְּׁחִיטָה – דָּיֵיב דְּמָא וּשְׁרֵי. אַצְּדָדִין – מִיקְפָּא קָפֵי וַאֲסִיר. אוֹתְבֵיהּ אַנְּחִירֵיהּ, דָּץ בֵּיהּ מִידֵּי – שְׁרֵי, וְאִי לָא – אֲסִיר.

ג מתוך שהוזכר למעלה דין האומצה הניתנת על הגחלים, מביאים דין דומה. רישא [ראש בהמה] שרוצים להסיר את שערו, ולשם כך כובשים אותו בכיבשא [ברמץ, אפר חם], אם אותביה [הושיב אותו] על בית (מקום) השחיטה, שהניח את ראש הבהמה באופן שמקום השחיטה שבראש נתון מלמטה — באופן זה דייב דמא ושרי [זב הדם, ומותר]. ואם הניח את ראש הבהמה על הצדדין — באופן זה מיקפא קפי [קופא, נקרש] הדם בתוך הראש, ואסור. ואם אותביה אנחיריה [הושיב אותו על נחיריו], אם דץ ביה מידי [נעץ בו דבר] שלא ייסתמו — שרי [מותר], ואי [ואם] לא נעץ בו דבר — אסיר [אסור].

אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַנְּחִירֵיהּ וְאַבֵּית הַשְּׁחִיטָה – דָּאֵיב, אַצְּדָדִין – אִי דָּץ בֵּיהּ מִידֵּי – שְׁרֵי, וְאִי לָא – אֲסִיר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] הלכה זו בנוסח אחר: אם הניח את ראש הבהמה באפר אנחיריה [על הנחירים] ועל בית השחיטה — דאיב [זב] הדם, ומותר. ואם הניח אותו על הצדדין, אי דץ ביה מידי [אם נעץ בו דבר] — הריהו שרי [מותר], ואי [ואם] לא — הריהו אסיר [אסור].

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, שְׁנֵי גִּידִין הֵן: הַפְּנִימִי סָמוּךְ לָעֶצֶם – אָסוּר, וְחַיָּיבִין עָלָיו; חִיצוֹן סָמוּךְ לַבָּשָׂר – אָסוּר, וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו.

ד ושבים לבירור דינו של גיד הנשה, כמובא למעלה (צא,א). אמר רב יהודה, אמר שמואל: שני גידין הן בגיד הנשה, הגיד הפנימי הסמוך לעצם — אסור מן התורה, וחייבין מלקות עליו, על אכילתו. ואילו הגיד החיצון הסמוך לבשר — אסור באכילה, ואולם אין חייבין עליו מלקות.

וְהָתַנְיָא: פְּנִימִי סָמוּךְ לַבָּשָׂר! אָמַר רַב אַחָא אָמַר רַב כָּהֲנָא: אִיקְּלוֹדֵי מִיקְּלִיד.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: הגיד הפנימי סמוך לבשר, ושלא כדברי שמואל! אמר רב אחא, אמר רב כהנא: הגיד הפנימי אכן סמוך לעצם, אך הוא חוזר ואיקלודי מיקליד [חודר] אל תוך הבשר.

וְהָא תַּנְיָא: חִיצוֹן הַסָּמוּךְ לָעֶצֶם! אָמַר רַב יְהוּדָה: הֵיכָא דְּפָרְעִי טַבָּחֵי.

ומוסיפים ומקשים על דברי שמואל בגיד החיצון שסמוך לבשר: והא תניא [והרי שנויה ברייתא] כי הגיד החיצון הוא זה הסמוך לעצם! אמר רב יהודה: הברייתא מדברת היכא דפרעי טבחי [במקום הירך שבו חותכים וחושפים הטבחים את הגיד] ששם הגיד החיצון הוא סמוך לעצם.

אִיתְּמַר: טַבָּח שֶׁנִּמְצָא חֵלֶב אַחֲרָיו, רַב יְהוּדָה אָמַר: בְּכִשְׂעוֹרָה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בִּכְזַיִת.

ה מתוך שהוזכר מנהג הטבחים המנקרים את הבהמה מן הדברים האסורים בה, מביאים עוד בענין זה. איתמר [נאמר]: טבח שנמצא חלב אחריו, שלאחר שהוציא את החלב, עדיין נותר חלב בבשר, רב יהודה אמר: שיעור החלב שדנים את הטבח הוא בכשעורה. ר' יוחנן אמר: שיעורו הוא בכזית.

אָמַר רַב פָּפָּא: וְלָא פְּלִיגִי, כָּאן – לְהַלְקוֹתוֹ, כָּאן – לְעַבְּרוֹ.

אמר רב פפא: ולא פליגי [ולא נחלקו ביניהם רב יהודה ור' יוחנן], אלא כל אחד אמר את דבריו לענין אחר. כי כאן שאמר ר' יוחנן ששיעורו בכזית, מדובר לענין להלקותו לאותו טבח על רשלנותו. ואילו כאן שאמר רב יהודה ששיעורו בכשעורה, הרי זה לענין לעברו (להעבירו, להדיח את הטבח מתפקידו), שכיון שהתרשל מעבירים אותו ממלאכתו.

אָמַר מָר זוּטְרָא: כִּשְׂעוֹרָה בְּמָקוֹם אֶחָד, כְּזַיִת – אֲפִילּוּ בִּשְׁנַיִם וּבִשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת. וְהִלְכְתָא: לְהַלְקוֹתוֹ – בִּכְזַיִת, לְעַבְּרוֹ – בְּכִשְׂעוֹרָה.

הסבר אחר בדבר: אמר מר זוטרא: רב יהודה ור' יוחנן אינם חלוקים, וזה שאמר רב יהודה כשעורה — הכוונה היא שנמצא החלב דווקא במקום אחד. וזה שאמר ר' יוחנן כזית — הכוונה היא אפילו היה מפוזר החלב בשנים ובשלשה מקומות. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא: לענין להלקותו — הרי זה דווקא בחלב שיש בו שיעור כזית, לענין לעברו (להעבירו מתפקידו) — אפילו בכשעורה.

אֵין הַטַּבָּחִין נֶאֱמָנִין [וְכוּ׳]. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָזְרוּ לוֹמַר נֶאֱמָנִין.

ו שנינו במשנתנו שלדעת ר' מאיר אין הטבחין נאמנין על גיד הנשה, ולדעת חכמים הריהם נאמנים. אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: חזרו אחר כך לומר שלדעת הכל הטבחים נאמנין.

אָמַר רַב נַחְמָן: אִכַּשּׁוּר דָּרֵי? מֵעִיקָּרָא דַּהֲווֹ סָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר – לָא הֲווֹ מְהֵימְנִי, וּלְבַסּוֹף סָבְרִי כְּרַבִּי יְהוּדָה.

אמר רב נחמן בתמיה: וכי אכשור דרי [הוכשרו הדורות], שדורות אחרונים נאמנים יותר מדורות ראשונים? ומשיבים: לא מטעם זה אלא מעיקרא דהוו סברי לה [מתחילה שהיו סבורים] כשיטת ר' מאיר בברייתא המצריך לחטט אחר גיד הנשה היטב, ויש בדבר זה טירחה מרובה — לא הוו מהימני [לא היו נאמנים] הטבחים על גיד הנשה. ואולם לבסוף סברי [סברו] כשיטת ר' יהודה שאין צריך לחטט אחר גיד הנשה אלא די לגודעו ("גוממו"), ובדבר קטן זה אין לחשוד בטבחים שלא יעשוהו, ולכך האמינום.

אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נֶאֱמָנִין עָלָיו וְעַל הַחֵלֶב. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָזְרוּ לוֹמַר אֵין נֶאֱמָנִין. אָמַר רַב נַחְמָן: בִּזְמַן הַזֶּה נֶאֱמָנִין.

איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונים אותה הלכה על סוף משנתנו], ששנינו בה: וחכמים אומרים נאמנין עליו, על גיד הנשה, ועל החלב, ועל כך אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: חזרו חכמים לומר אין נאמנין. אמר רב נחמן על כך: ואולם בזמן הזה נאמנין הטבחים.

אִכַּשּׁוּר דָּרֵי? מֵעִיקָּרָא סַבְרוּהָ כְּרַבִּי יְהוּדָה, הֲדַר סַבְרוּהָ כְּרַבִּי מֵאִיר.

ותוהים: וכי אכשור דרי [הוכשרו הדורות]? ומשיבים: מעיקרא סברוה [מתחילה חכמים סברו] כדעת ר' יהודה, שאין צורך לחטט היטב היטב, ולכך האמינו לטבחים על כך. ואולם הדר סברוה [חזרו אחר כך וסברו] כשיטת ר' מאיר, המצריך לחטט אחר גיד הנשה.

כַּמָּה דַּהֲווֹ דְּכִירִי לַהּ לִדְרַבִּי יְהוּדָה – לָא מְהֵימְנֵי, וְהַשְׁתָּא דְּאִנַּשְׁיוּהָ לִדְרַבִּי יְהוּדָה – מְהֵימְנֵי.

וכל כמה דהוו דכירי לה [זמן שהיו הטבחים עדיין זוכרים אותה], את שיטת ר' יהודה ונהגו לפיה — לא מהימני [לא היו נאמנים]. והשתא דאנשיוה [ועכשיו ששכחוה] את שיטת ר' יהודה והמנהג הוא כשיטת ר' מאיר — הרי הם מהימני [נאמנים].

וְעַל הַחֵלֶב – חֵלֶב, מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ? הָכִי קָאָמַר: אֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו וְעַל הַחֵלֶב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נֶאֱמָנִין עָלָיו וְעַל הַחֵלֶב.

ז למעלה הוזכר שלדעת חכמים במשנה הטבחים נאמנים על גיד הנשה ועל החלב. ותוהים: חלב, מאן דכר שמיה [מי הזכיר את שמו]. שהרי לא הזכיר ר' מאיר בדבריו חלב! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא, ר' מאיר, אמר], כך יש לשנות: אין נאמנין עליו, על גיד הנשה, וכן אין נאמנים אף על החלב. וכנגד זה אמרה המשנה כי חכמים אומרים שנאמנין הטבחים הן עליו והן על החלב.

מַתְנִי׳ שׁוֹלֵחַ אָדָם יָרֵךְ לְגוֹי שֶׁגִּיד הַנָּשֶׁה בְּתוֹכָהּ, מִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹמוֹ נִיכָּר.

ח משנה אף שאסור אדם מישראל באכילת גיד הנשה, שולח (מותר שישלח) אדם מישראל ירך שלימה של בהמה לגוי כמתנה, אף על פי שגיד הנשה בתוכה של ירך זו. ואין אנו חוששים שמא יחזור הגוי וימכרנה לאדם מישראל, ונמצא השולח לגוי מכשיל ישראל, מפני שמקומו של גיד הנשה ניכר הוא בירך. ואדם מישראל הקונה ירך מן הגוי הריהו רואה שלא ניטל ממנה גיד הנשה.

גְּמָ׳ שְׁלֵמָה – אִין, חֲתוּכָה – לָא. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין,

ט גמרא שנינו במשנתנו כי רשאי אדם מישראל לשלוח ירך בהמה לגוי, אף שגיד הנשה לא הוצא ממנה. ומן הלשון "ירך" שמשמעה — ירך שלימה, מדייקים: דווקא ירך שלמה — אין [כן] מותר לשלוח לגוי, בלא שהוציאו את גיד הנשה מתוכה, ואולם ירך חתוכה שלא הוצא ממנה גיד הנשה — לא הותר לשלוח לגוי. שיש לחשוש שמא יקנה ישראל מידי הגוי את הירך הזה, ויחשוב שהוצא גיד הנשה ממנה, ויבוא לכלל עבירה. ומבררים: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] שמדובר במקום שבו כל השוחטים הם ישראליים, וכאשר מזדמנת להם בהמה טריפה אין הם מכריזין (מפרסמים) שמכרו באותו יום בשר טריפה לגוי — הרי במקום כזה אין בני ישראל לוקחים בשר מאת הגויים (שמא הוא בשר טריפה), ומעתה לא רק ירך שלימה מותר לשלוח לגוי, אלא אף