חולין צ״ב

״בָּרוּךְ״ – אוֹפַנִּים הוּא דְּאָמְרִי לֵיהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב רְשׁוּתָא, אִתְיְהִיב.

ומשיבים: "ברוך כבוד ה' ממקומו" אינו נאמר על ידי השרפים, אלא האופנים הוא דאמרי ליה [שאומרים אותה], ולא באופנים אמר רב את דבריו. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: כיון דאתיהיב רשותא [שכבר ניתנה רשות] למלאכים להזכיר את השם, לאחר שלוש תיבות "קדוש" שאמרו, אתיהיב [ניתנה] להם רשות להזכיר אף אחרי שתי תיבות.

״וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ״ – אֵינִי יוֹדֵעַ מִי נַעֲשָׂה שַׂר לְמִי, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים״ – הֱוֵי אוֹמֵר יַעֲקֹב נַעֲשָׂה שַׂר לַמַּלְאָךְ.

א ועוד בדרשות הכתובים בענין מאבק יעקב והמלאך, נאמר בנביא בתיאור מאבק זה "וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו" (הושע יב, ה). אכן מכתוב זה כשלעצמו איני יודע מי נעשה שר למי, אם יעקב למלאך או המלאך ליעקב? ולכן כשהוא המלאך אומר ליעקב לאחר המאבק "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב, כח), הוי אומר כי יעקב הוא זה שנעשה שר למלאך.

״בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ״ – אֵינִי יוֹדֵעַ מִי בָּכָה לְמִי, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי״, הֱוֵי אוֹמֵר: מַלְאָךְ בָּכָה לְיַעֲקֹב.

וכן בהמשך דברי הנביא "בכה ויתחנן לו", איני יודע מי הוא זה שבכה והתחנן למי, אם יעקב למלאך או המלאך ליעקב. אבל כשהוא המלאך אומר ליעקב "ויאמר שלחני כי עלה השחר" (בראשית שם, כו), הוי אומר: המלאך הוא זה שבכה והתחנן ליעקב.

״כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים״, אָמַר רַבָּה: רֶמֶז רָמַז לוֹ שֶׁעֲתִידִים שְׁנֵי שָׂרִים לָצֵאת מִמֶּנּוּ, רֹאשׁ גּוֹלָה שֶׁבְּבָבֶל וְנָשִׂיא שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִכָּאן רָמַז לוֹ גָּלוּת.

ב ועוד בדרשות הכתובים הללו. נאמר כי אמר המלאך ליעקב "כי שרית עם אלהים ועם אנשים", אמר רבה: רמז רמז לו שעתידים שני שרים (מנהיגי אומה) לצאת ממנו, והם ראש הגולה שבבבל, והנשיא שבארץ ישראל. ומכאן גם שרמז לו על גלות עם ישראל העתידה להיות.

״וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים״, אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַב: אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה שָׂרֵי גֵּאִים הַיּוֹצְאִים מִיִּשְׂרָאֵל בְּכׇל דּוֹר וָדוֹר, פְּעָמִים שֶׁשְּׁנַיִם כָּאן וְאֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, פְּעָמִים שֶׁשְּׁנַיִם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כָּאן. יְהִיבוּ רַבָּנַן עֵינַיְיהוּ בְּרַבָּנָא עוּקְבָא וְרַבָּנָא נְחֶמְיָה בְּנֵי בְרַתֵּיה דְּרַב.

וכן בחלומו של שר המשקים במצרים "ובגפן שלשה שריגים" (שם מ, י), אמר רב חייא בר אבא, אמר רב: אלו שלשה שרי גאים ("שריגים"), מנהיגים נישאים, היוצאים מישראל בכל דור ודור, בבבל ובארץ ישראל. ומאלה פעמים שמקומם של שנים מהם הוא כאן בבבל ומקומו של האחד הנוסף הוא בארץ ישראל, ופעמים שמקומם של שנים מהם הוא בארץ ישראל ומקומו של האחד הנוסף הוא כאן בבבל. ומסופר כי יהיבו רבנן עינייהו [נתנו חכמים עיניהם] כדוגמה לשני מנהיגי הדור הגרים בבבל, ברבנא [ברב] עוקבא ורבנא [ורב] נחמיה בני ברתיה [בני בתו] של רב שהיו מבית ראש הגולה.

רָבָא אָמַר: אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה שָׂרֵי גוֹיִם, שֶׁמְלַמְּדִים זְכוּת עַל יִשְׂרָאֵל בְּכׇל דּוֹר וָדוֹר.

רבא אמר בפירוש הכתוב "ובגפן שלושה שריגים": אלו שלשה שרי גוים (מלאכים הממונים על אומות העולם) שמלמדים זכות על ישראל בכל דור ודור.

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״גֶּפֶן״ – זֶה הָעוֹלָם, ״שְׁלֹשָׁה שְׂרִיגִים״ – זֶה אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, ״וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ״ – אֵלּוּ הָאִמָּהוֹת, ״הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים״ – אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים.

ג ועוד מדרשות חכמים על הכתוב "ובגפן שלושה שריגים", תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: "גפן" — זה העולם, "שלשה שריגים" — זה אברהם יצחק ויעקב, "והיא כפורחת עלתה נצה" — אלו האמהות, "הבשילו אשכלותיה ענבים" — אלו השבטים.

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי מַרְאִין לוֹ לְאָדָם מַה שֶּׁהָיָה? וַהֲלֹא אֵין מַרְאִין לוֹ לְאָדָם אֶלָּא מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת! אֶלָּא ״גֶּפֶן״ – זֶה תּוֹרָה, ״שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים״ – אֵלּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, ״וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ״ – אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין, ״הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים״ – אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר.

אמר לו ר' יהושע לר' אליעזר: וכי מראין לו לאדם, כדרך שהראו לשר המשקים במצרים בחלומו, את מה שכבר היה? והרי האבות והאמהות והשבטים כבר היו! והלא אין מראין לו לאדם בחזון אלא מה שעתיד להיות! אלא כך יש לדרוש מקרא זה: "גפן" — זה תורה, שעתידים ישראל לקבלה במעמד הר סיני, "שלשה שריגים" — אלו משה ואהרן ומרים שעתידים להנהיג את ישראל כשיצאו ממצרים, "והיא כפורחת עלתה נצה" — אלו סנהדרין שעתידים לשפוט ולהנהיג את ישראל. "הבשילו אשכלותיה ענבים" — אלו הצדיקים שעתידים להיות בכל דור ודור.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עֲדַיִין צְרִיכִין אָנוּ לַמּוֹדָעִי, דְּמוֹקֵים לֵיהּ כּוּלֵּיהּ בְּחַד מָקוֹם. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: ״גֶּפֶן״ – זֶה יְרוּשָׁלַיִם, ״שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים״ – זֶה מִקְדָּשׁ, מֶלֶךְ, וְכֹהֵן גָּדוֹל, ״וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ״ – אֵלּוּ פִּרְחֵי כְהוּנָּה, ״הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים״ – אֵלּוּ נְסָכִים.

אמר רבן גמליאל: בפירוש מקרא זה, אף שדרשוהו ר' אליעזר ור' יהושע, עדיין צריכין אנו לדבריו של ר' אלעזר המודעי, שהוא גדול באגדה, דמוקים ליה כוליה בחד מקום [שמעמיד את כל דברי הכתוב במקום אחד]. שכך היה ר' אלעזר המודעי אומר: "גפן" — זה ירושלים, "שלשה שריגים" — זה מקדש, מלך, וכהן גדול, "והיא כפורחת עלתה נצה" — אלו פרחי כהונה, "הבשילו אשכלותיה ענבים" — אלו נסכים.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מוֹקֵים לַהּ בְּמַתָּנוֹת, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: ״גֶּפֶן״ – זוֹ תּוֹרָה, ״שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים״ – זֶה בְּאֵר, עַמּוּד עָנָן, וּמָן, ״וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ״ – אֵלּוּ הַבִּכּוּרִים, ״הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים״ – אֵלּוּ נְסָכִים.

ומביאים עוד בדרשת כתוב זה כי ר' יהושע בן לוי מוקים לה [מעמיד, מפרש אותו] בענין המתנות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל. שכך אמר ר' יהושע בן לוי: "גפן" — זו התורה, שניתנה לעם ישראל בסיני. "שלשה שריגים" — זה מתנות הבאר, עמוד ענן, ומן שניתנו לישראל במדבר. "והיא כפורחת עלתה נצה" — אלו פירות ארץ ישראל, שהנחילה הקדוש ברוך הוא לישראל מלאת פירות הראויים להביא מהם את הבכורים. "הבשילו אשכלותיה ענבים" — אלו הנסכים הבאים מענביה.

רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: ״גֶּפֶן״ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ״. ״שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים״ – אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה רְגָלִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹלִין בָּהֶן בְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה. ״וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ״ – הִגִּיעַ זְמַנָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ״.

ואילו ר' ירמיה בר אבא העמיד את הכתוב כמדבר בעם ישראל, שכך אמר בדרשת הכתוב: "גפן" — אלו ישראל, וכן הוא אומר בתיאור עם ישראל היוצא ממצרים: "גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה. פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ" (תהלים פ, ט—י), "שלשה שריגים" — אלו שלשה רגלים שישראל עולין בהן לירושלים בכל שנה ושנה, "והיא כפורחת עלתה נצה" — הגיע זמנן של ישראל לפרות ולרבות, וכן הוא הכתוב אומר בתיאור התרבות בני ישראל במצרים: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם" (שמות א, ז),

״עָלְתָה נִצָּה״ – הִגִּיעַ זְמַן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִיגָּאֵל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכׇל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי״, ״הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים״ – הִגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה.

"עלתה נצה" — הגיע זמן של ישראל ליגאל, וכן הוא, הכתוב, אומר בתיאור הגאולה ונקמת ה' באויביהם: "ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי" (ישעיהו סג, ג), "הבשילו אשכלותיה ענבים" — הגיע זמנה של מצרים לשתות כוס התרעלה.

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא: שְׁלֹשָׁה כּוֹסוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּמִצְרַיִם לָמָה? אֶחָד, שֶׁשָּׁתָת בִּימֵי מֹשֶׁה, וְאֶחָד שֶׁשָּׁתָת בִּימֵי פַּרְעֹה נְכֹה, וְאֶחָד שֶׁעֲתִידָה לִשְׁתּוֹת עִם כׇּל הַגּוֹיִם.

והיינו [וזהו] שאמר רבא: שלשה כוסות האמורות במצרים בחלומו של שר המשקים ("וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה". בראשית מ, יא) למה? — כנגד שלוש כוסות תרעלה שעתידה מצרים לשתות: אחד, ששתה העם המצרי בימי משה בעשרת המכות וקריעת ים סוף. ואחד ששתה בימי פרעה נכה (בחורבן שהמיט עליה נבוכדנצר מלך בבל), ואחד שעתידה מצרים לשתות עם כל הגוים לעת ימות המשיח.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: כִּי דָרֵישׁ לְהוּ רַב לְהָנֵי קְרָאֵי בְּאַגַּדְתָּא, כְּוָותָךְ דָּרֵישׁ לְהוּ.

אמר ליה [לו] ר' אבא לר' ירמיה בר אבא: כי דריש להו [כאשר דרש אותם] רב להני קראי באגדתא [את הפסוקים הללו באגדה], כוותך דריש להו [כמוך דרש אותם], ולא כדרשות האחרות.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אוּמָּה זוֹ כְּגֶפֶן נִמְשְׁלָה. זְמוֹרוֹת שֶׁבָּהּ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי בָתִּים, אֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁבָּהּ – אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, עָלִין שֶׁבָּהּ – אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ, קְנוֹקָנוֹת שֶׁבָּהּ – אֵלּוּ רֵיקָנִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל.

ומוסיפים כי כדרך שדרש ר' ירמיה בר אבא את הכתוב "גפן" כמתאר את עם ישראל, כך גם אמר ר' שמעון בן לקיש: אומה זו ישראל כגפן נמשלה. וכשם שיש בגפן זמורות (הענפים), ואשכולות (ענבים), ועלים, וקנוקנות (כעין חוטים שבהם נאחזים ענבי הגפן), כן יש בעם ישראל. זמורות שבה — אלו הם בעלי בתים, שכשם שזמורות הגפן נושאות עליהן את האשכולות והעלים והקנוקנות, כן בעלי הבתים הם המקיימים בממונם את כלל האומה. אשכולות הענבים שבה — אלו הם תלמידי חכמים, שהם הפרי. העלין שבה — אלו הם עמי הארץ המגוננים על תלמידי החכמים בעם ישראל, כדרך שהעלים מגינים על אשכלות הענבים. ואילו הקנוקנות שבה — אלו הם הריקנים שבישראל, וכעין הקנוקנות, שאינן תורמות דבר לאשכולות הענבים.

וְהַיְינוּ דִּשְׁלַחוּ מִתָּם: לִיבְעֵי רַחֲמִים אִיתְכָּלַיָּא עַל עָלַיָּא, דְּאִילְמָלֵא עָלַיָּא לָא מִתְקַיְּימָן אִיתְכָּלַיָּא.

והיינו [וזהו] ששלחו מתם [משם, מארץ ישראל]: בבקשה: ליבעי רחמים איתכליא על עליא [יבקשו רחמים, יתפללו האשכולות על העלים], שכן אילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא [העלים לא יתקיימו האשכולות].

״וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: אֵין ״כִּירָה״ אֶלָּא לְשׁוֹן מְכִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי״.

ד למעלה דובר בענין ראשי עם ישראל שבבבל ושבארץ ישראל, ובענין זה מביאים עוד. שכן נאמר "ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחומר שעורים ולתך שעורים" (הושע ג, ב), ובפירוש פסוק זה אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יהוצדק: אין כירה האמור בכתוב זה ("ואכרה") אלא לשון מכירה, שכן נאמר בדברי יעקב ליוסף "בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני" (בראשית נ, ה), ואין הכוונה אלא לקנין הקבר (מידי עשיו), ולא שנחפר כבר הקבר.

״בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר״ – זֶה חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן שֶׁבּוֹ נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, ״כָּסֶף״ – אֵלּוּ צַדִּיקִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ״.

"בחמשה עשר" — זה חמשה עשר בניסן שבו נגאלו ישראל ממצרים, "כסף" — אלו צדיקים, וכן הוא אומר "צרור הכסף לקח בידו" (משלי ז, כ),

״חוֹמֶר שְׂעוֹרִים וְלֶתֶךְ שְׂעוֹרִים״ – אֵלּוּ אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקִים שֶׁהָעוֹלָם מִתְקַיֵּים בָּהֶם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם שְׁלֹשִׁים כָּאן וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאִם שְׁלֹשִׁים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּאן. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וָאֶקְחָה שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בֵּית ה׳ אֶל הַיּוֹצֵר״ – הֱוֵי אוֹמֵר: שְׁלֹשִׁים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּאן.

"חומר שעורים ולתך שעורים" — אלו ארבעים וחמשה צדיקים שהעולם מתקיים בהם. שכן מידת חומר היא בת שלושים סאה, ומידת הלתך היא בת חמישה עשר סאה, ומסתכמים שניהם בארבעים וחמש סאים, כמניינם של הצדיקים. כאשר שלושים מהם נמצאים במקום אחד וחמישה עשר במקום אחר, ומתוך הכתוב הזה עדיין איני יודע אם השלשים נמצאים כאן בבבל והחמשה עשר בארץ ישראל, ואם השלשים בארץ ישראל והחמשה עשר כאן. ואולם כשהוא הכתוב אומר: "ואקחה שלשים הכסף ואשליך אותו בית ה' אל היוצר" (זכריה יא, יג), הוי אומר: שלשים הצדיקים נמצאים בארץ ישראל וחמשה עשר כאן בבבל.

אָמַר אַבָּיֵי: וְרוּבַּיְיהוּ מִשְׁתַּכְחִי בְּבֵי כְנִישְׁתָּא דְּתוּתֵי אַפְּתָא, וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִם טוֹב בְּעֵינֵיכֶם הָבוּ שְׂכָרִי וְאִם לֹא חֲדָלוּ וַיִּשְׁקְלוּ אֶת שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף״.

אמר אביי: ורובייהו [ורוב] חמישה עשר הצדיקים שבבבל משתכחי בבי כנישתא דתותי אפתא [מצויים בבית הכנסת שמתחת ליציע]. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר] עוד בנבואת זכריה (שם יב) בדברי ה' לאומות העולם "ואומר אליהם אם טוב בעיניכם הבו שכרי ואם לא חדלו וישקלו את שכרי שלשים כסף". שיחזירו לה' את שלושים הצדיקים, שהיו מקבלים בעבורם שכר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵלּוּ שְׁלֹשִׁים צַדִּיקֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם מִתְקַיְּימִים עֲלֵיהֶם. עוּלָּא אָמַר: אֵלּוּ שְׁלֹשִׁים מִצְוֹת שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי נֹחַ, וְאֵין מְקַיְּימִין אֶלָּא שְׁלֹשָׁה. אַחַת

ר' יהודה אומר: אלו שלשים צדיקי אומות העולם, שבזכותם אומות העולם מתקיימים עליהם. עולא אמר: אלו שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח מתחילה, ואולם הם אין מקיימין מהם אלא שלשה בלבד, ואלו הן: אחת —

שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתוּבָּה לִזְכָרִים, וְאַחַת שֶׁאֵין שׁוֹקְלִין בְּשַׂר הַמֵּת בְּמָקוֹלִין, וְאַחַת שֶׁמְּכַבְּדִין אֶת הַתּוֹרָה.

שאין כותבין כתובה לזכרים, שאף על פי שנוהגים במשכב זכר, ואף מייחדים להם זכר לתשמישם, אין הם מזלזלים עד כדי כך באיסור זה לעשותו כדרך שעושים בנישואין, בכתיבת כתובה. ואחת — אף שחשודים הם על אכילת בשר המת, אין הם שוקלין בשר המת במקולין (באיטליז) למוכרו לעיני כל. ואחת — שמכבדין את התורה.

וְאֵינוֹ נוֹהֵג בָּעוֹף. וְהָא קָא חָזֵינַן דְּאִית לֵיהּ? אִית לֵיהּ, וְלָא עֲגִיל.

א שנינו במשנתנו כי גיד הנשה אינו נוהג בעוף, מפני שאין לו בליטת בשר עגולה סביב הירך ("כף"), ובאיסור גיד הנשה נאמר "אשר על כף הירך" (בראשית לב, לב). ותוהים: והא קא חזינן דאית ליה [והרי אנו רואים שיש לו, לעוף] בליטת בשר כזו? ומשיבים: אמנם אית ליה [יש לו] לעוף בליטת בשר זו, ואולם היא לא עגיל [עגולה] סביב עצם הירך אלא ברוחבה בלבד.

בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: אִית לֵיהּ לְעוֹף וַעֲגִיל, אִית לֵיהּ לִבְהֵמָה וְלָא עֲגִיל, מַאי? בָּתַר דִּידֵיהּ אָזְלִינַן, אוֹ בָּתַר מִינֵיהּ אָזְלִינַן? תֵּיקוּ.

ומביאים כי בענין זה בעי [שאל] ר' ירמיה: במקרה ואית ליה [יש לו] לעוף כף שכזו, ועגיל [והיא עגולה], וכן במקרה ואית ליה [יש לה] לבהמה כף הירך, ואולם היא לא עגיל [אינה עגולה], מאי [מה] הדין? האם בתר דידיה אזלינן [אחריו, אחרי אותו בעל חיים לעצמו אנו הולכים בקביעת דינו], או שמא בתר מיניה אזלינן [אחר מינו של בעל החיים אנו הולכים בקביעת דינו], ולכך עוף זה אף שכף הירך שלו עגולה, אין נוהג בו איסור גיד הנשה. ואילו בהמה זו אף שאין כף הירך שלה עגולה, מכל מקום נוהג בה איסור גיד הנשה. ומסכמים: שאלה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

וְנוֹהֵג בַּשְּׁלִיל. אָמַר שְׁמוּאֵל: וְחֶלְבּוֹ מוּתָּר לְדִבְרֵי הַכֹּל.

ב ועוד שנינו במשנתנו כי איסור גיד הנשה נוהג בשליל, ור' יהודה אומר כי אינו נוהג בשליל, וחלבו גם כן מותר. ובפירוש הדברים אמר שמואל כי הלשון "וחלבו מותר" הנאמרת במשנתנו אינה המשך לדברי ר' יהודה, אלא זוהי הלכה לדברי הכל, שאף חכמים החולקים על ר' יהודה בדין גיד הנשה בשליל, סבורים כן.

חֶלְבּוֹ דְּמַאי? אִילֵימָא דִּשְׁלִיל – וְהָא מִיפְלָג פְּלִיגִי בֵּיהּ, דְּתַנְיָא: נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, וְחֶלְבּוֹ אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, וְחֶלְבּוֹ מוּתָּר.

ושואלים: חלבו זה שמותר הוא לדעת שמואל לדברי הכל, חלב דמאי [של מה] הוא? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא לחלבו של השליל — אין לומר כן, כי הא מיפלג פליגי [הרי חלוקים] חכמים ביה [בו, בדין זה], דתניא [שכן שנויה ברייתא]: איסור גיד הנשה נוהג בשליל, וכן חלבו של השליל אסור, אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יהודה אומר כי איסור גיד הנשה אינו נוהג בשליל, וחלבו של השליל מותר.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מַחְלוֹקֶת בְּבֶן תִּשְׁעָה חַי, וְהָלַךְ רַבִּי מֵאִיר לְשִׁיטָתוֹ, וְרַבִּי יְהוּדָה לְשִׁיטָתוֹ.

ואמר ר' אלעזר, אמר ר' אושעיא בפירוש מחלוקת זו, כי המדובר בה בוולד בן תשעה חודשים חי העומד לפנינו, שנמצא במעי בהמה לאחר שנשחטה. והלך ר' מאיר בהלכה זו לשיטתו (כמבואר לעיל עד,א) שוולד כזה דורש שחיטה לעצמו כדי להתירו באכילה, ואינו מותר לאכילה על ידי שחיטת אמו (כדרך עובר אחר). ומאחר וולד כזה נחשב לעצמו, והינו כשאר בהמות, לכך אף נוהגים בו איסורי גיד הנשה וחלב כבשאר בהמות. וכן ר' יהודה הלך בה לשיטתו בענין זה, שסבור כי ולד כזה ניתר לאכילה על ידי שחיטת אמו. ומכאן שאינו נחשב כבעל חיים לעצמו, ולכך אף אין נוהגים בו איסורי גיד הנשה וחלב. הרי שאין דין חלבו של שליל מוסכם על הכל!

וְאֶלָּא חֶלְבּוֹ דְּגִיד? הָא מִיפְלָג פְּלִיגִי בָּהּ, דְּתַנְיָא: גִּיד הַנָּשֶׁה מְחַטֵּט אַחֲרָיו בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהוּא, וְחוֹתֵךְ שׇׁמְנוֹ מֵעִיקָּרוֹ – דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גּוֹמְמוֹ עִם הַשּׁוֹפִי.

ואלא תאמר בדברי שמואל שהכוונה היא לחלבו של גיד הנשה — אף כך אין לומר, כי הא מיפלג פליגי [הרי חלוקים] חכמים בה, בהלכה זו. דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדרך הוצאת גיד הנשה מן הירך, שצריך שיהא מחטט אחריו בכל מקום שהוא, וחותך שמנו מעיקרו (משורשו), שמוציא מכל מקום שהוא בלוע בבשר הירך, אלו הם דברי ר' מאיר. ואילו ר' יהודה אומר כי אין צורך להוציא מכל מקום, אלא די שיהא גוממו (גודעו) עם השופי (בהחלקה, ביישור), שדי בהסרת הגבשושית שמעל הירך, באופן שהכל יהיה משטח ישר, ואולם אין צורך להעמיק יתר על כך בהוצאת הגיד. הרי איפוא שחלוקים חכמים על ר' יהודה גם בדין חלבו של הגיד, ומעתה אין זה ברור מה כוונת דברי שמואל!

לְעוֹלָם חֶלְבּוֹ דְּגִיד, מוֹדֶה שְׁמוּאֵל דִּלְרַבִּי מֵאִיר מִדְּרַבָּנַן אָסוּר, דְּתַנְיָא: וְשׇׁמְנוֹ מוּתָּר, וְיִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים נָהֲגוּ בּוֹ אִיסּוּר. מַאי לָאו רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: מוּתָּר מִן הַתּוֹרָה וְאָסוּר מִדְּרַבָּנַן?

ומשיבים: לעולם מדובר בחלבו של גיד הנשה, ולדעת שמואל הכל (ואף ר' מאיר) סבורים שהריהו מותר מן התורה, ואולם מודה שמואל שלשיטת ר' מאיר מדרבנן [מדברי חכמים] חלבו של גיד הנשה אסור, ולכך יש לדעת ר' מאיר לגוממו. וראיה לדבר שלדעת ר' מאיר מותר חלבו של גיד הנשה מן התורה ואינו אסור אלא מדברי חכמים, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: ושמנו של גיד הנשה מותר מן התורה, ואולם ישראל שקדושים הם נהגו בו איסור. מאי לאו [האם לא] שיטת ר' מאיר היא שאמר: מותר מן התורה ואסור מדרבנן [מדברי סופרים]?!

מִמַּאי דִּילְמָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא, אֲבָל לְרַבִּי מֵאִיר מִדְּאוֹרָיְיתָא נָמֵי אֲסִיר!

ודוחים: אין מכאן ראיה שכן ממאי [ממה] אתה יודע שברייתא זו היא כדעת ר' מאיר, דילמא [שמא] כשיטת ר' יהודה היא, אבל לר' מאיר מדאורייתא נמי אסיר [מהתורה גם כן אסור חלבו של גיד הנשה]!

לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: גִּיד הַנָּשֶׁה מְחַטֵּט אַחֲרָיו בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהוּא, וְשׇׁמְנוֹ מוּתָּר. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ חֲטִיטָה? רַבִּי מֵאִיר, וְקָאָמַר: שׇׁמְנוֹ מוּתָּר.

ומשיבים: לא סלקא דעתך [אל יעלה על דעתך] לומר כן, דתניא [שכן שנויה ברייתא] האומרת כי גיד הנשה מחטט אחריו בכל מקום שהוא, ושמנו מותר. ויש לברר: מאן [מי] החכם ששמעת ליה דאית ליה [אותו שיש לו, שהוא סבור] דין זה של חטיטה? הלא ר' מאיר הוא, כמבואר למעלה, ושלא כדעת ר' יהודה. וקאמר [והוא אומר] בברייתא זו כי שמנו של גיד הנשה מותר. הרי איפוא שסבור ר' מאיר כי מן התורה מותר חלבו של גיד הנשה, ואינו אסור אלא מדברי חכמים.

אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָּא, אָמַר רַב: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא קְנוֹקָנוֹת שֶׁבּוֹ. עוּלָּא אָמַר: עֵץ הוּא, וְהַתּוֹרָה חִיְּיבָה עָלָיו.

ג ועוד בענין איסור גיד הנשה, אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא, אמר רב: לא אסרה תורה אלא רק את הקנוקנות שבו, הגידים הדקים שלאורך הירך מתחת לבשר, וסמוכים לגיד העיקרי, שרק הם אסורים, שכן הם רכים ויש בהם טעם. ואולם הגיד עצמו, שהוא קשה ואין בו טעם, הריהו כעץ ולא נאסר מן התורה. ואילו עולא אמר כי אמנם הגיד עצמו כעץ הוא, ואולם התורה חייבה עליו. כפי שהוא, אף שאין בו טעם.

אָמַר אַבָּיֵי: כְּוָותֵיהּ דְּעוּלָּא מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר רַב שֵׁשֶׁת אָמַר רַב אַסִּי: חוּטִין שֶׁבַּחֵלֶב אֲסוּרִין, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן, אַלְמָא ״חֵלֶב״ אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא חוּטִין, הָכָא נָמֵי ״גִּיד״ אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא קְנוֹקָנוֹת.

אמר אביי: כוותיה [כשיטתו] של עולא מסתברא [מסתבר], שהרי אמר רב ששת, אמר רב אסי כי החוטין שבתוך החלב (כחוטי הכסלים, והחוטים הדקים שעל הקרב) אסורין באכילה, ואולם אין חייבין עליהן, אלמא [מכאן] שחלב אמר רחמנא [אמרה התורה] ולא חוטין, הכא נמי [כאן גם כן] גיד אמר רחמנא [אמרה התורה] ולא קנוקנות.

גּוּפָא: אָמַר רַב שֵׁשֶׁת אָמַר רַב אַסִּי: חוּטִין שֶׁבַּחֵלֶב אֲסוּרִין, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן. שֶׁבַּכּוּלְיָא אֲסוּרִין, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן. לוֹבֶן כּוּלְיָא – רַבִּי וְרַבִּי חִיָּיא: חַד אָסַר, וְחַד שָׁרֵי.

ד למעלה הובאה הלכה שאמר רב ששת בשם רב אסי לבירור הכרעת הדין במחלוקת רב ועולא, ועתה דנים בה גופא [עצמה]. שכן אמר רב ששת, אמר רב אסי: חוטין שבחלב אסורין, ואין חייבין עליהן, חוטים שבכוליא (כליה) אסורין ואין חייבין עליהן. לובן כוליא שהוא כעין חלב, נחלקו בכך רבי ור' חייא, חד [אחד מהם] אסר וחד שרי [ואחד מהם התיר],

רַבָּה מְמַרְטֵט לֵיהּ, רַבִּי יוֹחָנָן מְמַרְטֵט לֵיהּ, רַבִּי אַסִּי גָּאֵים לֵיהּ. אָמַר אַבָּיֵי: כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי אַסִּי מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל:

רבה ממרטט ליה [היה מחטט אחריו], ר' יוחנן ממרטט ליה [היה מחטט אחריו], ר' אסי גאים ליה [חותך אותו] מבחוץ. אמר אביי: כוותיה [כשיטתו] של ר' אסי מסתברא [מסתבר], שכן אמר ר' אבא, אמר רב יהודה, אמר שמואל: