חולין פ״ט

״אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל״, זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְוֹת: לְחוּט שֶׁל תְּכֵלֶת, וּרְצוּעָה שֶׁל תְּפִילִּין.

"אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך" (בראשית יד, כג), שלא רצה ליהנות ממה שאינו שלו, וקידש שם שמים — זכו בניו לשתי מצות, לחוט של תכלת בציצית, שנאמר "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו, לח), ורצועה של תפילין, שהיא עשויה עור, כמו שרגיל היה להיות שרוך של נעל.

בִּשְׁלָמָא רְצוּעָה שֶׁל תְּפִילִּין, כְּתִיב: ״וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ״, וְתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִילִּין שֶׁבָּרֹאשׁ, אֶלָּא חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת מַאי הִיא?

ושואלים: בשלמא [נניח, מובן הדבר] מה זכות מיוחדת ברצועה של תפילין, שהרי כתיב [נאמר]: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, ו), ותניא [ושנויה ברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש, שניכר בהם ששם השם נקרא על ישראל. אלא חוט של תכלת מאי [מה] היא הזכות המיוחדת שיש בו?

דְּתַנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָה נִשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכׇּל הַצִּבְעוֹנִין? מִפְּנֵי שֶׁתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְאֶבֶן סַפִּיר, וְאֶבֶן סַפִּיר דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, דִּכְתִיב: ״וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא״.

ומשיבים: דתניא [ששנויה ברייתא], רבי מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני הצבעונין, שנותנים אותו על ציצית הכנף? מפני שתכלת דומה בצבעה לים, וים דומה בצבעו לרקיע ורקיע דומה לאבן ספיר, ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד, וזכות מיוחדת היא לישראל שזכר כסא הכבוד נמצא על בגדיהם. ומנין שרקיע דומה לאבן ספיר, ואבן הספיר דומה לכסא הכבוד? דכתיב [שנאמר]: "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר" (שמות כ״ד:י׳), הרי שמראה אבן הספיר הוא כעצם השמים, כלומר כמראה הרקיע. וכתיב [ונאמר] בחזון יחזקאל: "כמראה אבן ספיר דמות כסא" (יחזקאל א, כו), הרי שכסא הכבוד הוא כמראה אבן ספיר.

אָמַר רַבִּי אַבָּא: קָשֶׁה גָּזֵל הַנֶּאֱכָל, שֶׁאֲפִילּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָן יְכוֹלִין לְהַחְזִירוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים״.

אגב שנזכרו דברי אברהם למלך סדום, מביאים מה שאמר ר' אבא: קשה השבת גזל של הדבר שכבר נאכל יותר מגזל רגיל, שאפילו צדיקים גמורים אינן יכולין להחזירו, שנאמר: "ואם אקח מכל אשר לך בלעדי רק אשר אכלו הנערים" (בראשית יד, כד), הרי שחוט ושרוך נעל החזיר, ולא יכול היה להחזיר מה שאכלו הנערים.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בַּהַגָּדָה – עֲשֵׂה אׇזְנֶיךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת. ״לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכׇּל הָעַמִּים חָשַׁק ה׳ בָּכֶם וְגוֹ׳״ – אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: חוֹשְׁקַנִי בָּכֶם, שֶׁאֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַשְׁפִּיעַ לָכֶם גְּדוּלָּה – אַתֶּם מְמַעֲטִין עַצְמְכֶם לְפָנַי.

א מתוך שהוזכרו דברי אברהם "ואנכי עפר ואפר", מביאים מה שאמר בענין זה ר' יוחנן משום ר' אלעזר בר' שמעון: כל מקום שאתה מוצא דבריו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי בהגדה — עשה אזניך כאפרכסת, כמשפך, לקלוט את דבריו. שכך אמר על הפסוק "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז, ז) — אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני (חושק אני) בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה — אתם ממעטין עצמכם לפני;

נָתַתִּי גְּדוּלָּה לְאַבְרָהָם – אָמַר לְפָנַי: ״וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר״, לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן – אָמַר: ״וְנַחְנוּ מָה״, לְדָוִד – אָמַר: ״וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ״.

נתתי גדולה לאברהם — אמר לפני: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), נתתי גדולה למשה ואהרן — אמר משה: "ונחנו מה" (שמות טז, ז), נתתי גדולה לדוד — אמר: "ואנכי תולעת ולא איש" (תהלים כב, ז).

אֲבָל אוּמּוֹת הָעוֹלָם אֵינָן כֵּן, נָתַתִּי גְּדוּלָּה לְנִמְרוֹד – אָמַר: ״הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר״, לְפַרְעֹה – אָמַר: ״מִי ה׳״, לְסַנְחֵרִיב – אָמַר: ״מִי בְּכׇל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת וְגוֹ׳״, לִנְבוּכַדְנֶצַּר – אָמַר: ״אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב״, לְחִירָם מֶלֶךְ צוֹר – אָמַר: ״מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים״.

אבל אומות העולם אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד — אמר: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם" (בראשית יא, ד), נתתי גדולה לפרעה — אמר: "מי ה' "(שמות ה, כ), נתתי גדולה לסנחריב — אמר: "מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי, כי יציל ה' את ירושלים מידי" (מלכים ב יח, לה), נתתי גדולה לנבוכדנצר — אמר: "אעלה על במתי עב" (ישעיהו יד, ד), נתתי גדולה לחירם מלך צור — אמר: "מושב אלהים ישבתי בלב ימים" (יחזקאל כח, ב).

אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן: גָּדוֹל שֶׁנֶּאֱמַר בְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם, דְּאִילּוּ בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: ״וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר״, וְאִילּוּ בְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כְּתִיב: ״וְנַחְנוּ מָה״. וְאָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא בִּשְׁבִיל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כְּתִיב הָכָא: ״וְנַחְנוּ מָה״, וּכְתִיב הָתָם: ״תּוֹלֶה אָרֶץ עַל בְּלִימָה״.

אגב כך מביאים מה שאמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] ר' יוחנן: גדול מה שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, שאילו באברהם כתיב [נאמר]: "ואנכי עפר ואפר", ואילו במשה ואהרן כתיב [נאמר]: "ונחנו מה", כלומר, איננו כלום, אפילו לא עפר ואפר. ואמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] ר' יוחנן: אין העולם מתקיים אלא בשביל (בגלל, בזכות) משה ואהרן, כתיב הכא [נאמר כאן]: "ונחנו מה", וכתיב התם [ונאמר שם]: "תולה ארץ על בלימה" (איוב כו, ז), כלומר, הארץ תלויה על מי שאמר "ונחנו מה", שאינו כלום.

אָמַר רַבִּי אִילְעָא: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה״. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: מִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִתַּחַת זְרוֹעוֹת עוֹלָם״.

ודרשה אחרת בענין "בלימה" אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר "תולה ארץ על בלימה". רבי אבהו אמר: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר "ומתחת זרועות עולם" (דברים ל, כז), כלומר, מי שמשים עצמו מתחת — הריהו כזרועות המחזיקות את העולם.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ״הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם״? מָה אוּמָּנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה – יָשִׂים עַצְמוֹ כְּאִלֵּם. יָכוֹל אַף לְדִבְרֵי תוֹרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן״. יָכוֹל יָגִיס דַּעְתּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם״.

אמר רבי יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם" (תהלים נח, ב)? מה אומנותו ("האמנם") של אדם בעולם הזה — ישים עצמו כאלם, ישתוק. יכול אף לדברי תורה ישים עצמו כאלם? תלמוד לומר: "צדק תדברון", שמצוה לדבר בדברי תורה. ושמא תעלה על דעתך: הואיל ומותר ואף מצוה להרבות בדברי תורה, יכול יגיס דעתו, שהעוסק יתגאה? תלמוד לומר: "מישרים תשפטו בני אדם", שצריך לנהוג במישור, בדרך ענוה.

אָמַר רַבִּי זְעֵירָא, וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר יִרְמְיָה: מְכַסִּין בַּעֲפַר עִיר הַנִּדַּחַת. וְאַמַּאי? אִיסּוּרֵי הֲנָאָה הוּא!

ב ושבים לדין כיסוי הדם. אמר רבי זעירא, ואיתימא [ויש אומרים] רבה בר ירמיה: מכסין דם חיה או עוף בעפר עיר הנדחת, שהדיחו אנשיה את יושבי עירם לעבוד עבודה זרה, ודין העיר וכל אשר בה לשריפה (דברים יד, יז). ומתחילה הבינו כי הכוונה היא לאפר השריפה, ושאלו: ואמאי [ומדוע] מכסים? והרי אפר זה איסורי הנאה הוא, שנאמר שם: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח), ממה שהוחרם ונשרף!

אָמַר זְעֵירִי: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לַעֲפַר עֲפָרָהּ, דִּכְתִיב: ״וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ״, מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא קְבִיצָה וּשְׂרֵפָה, יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר תְּלִישָׁה, קְבִיצָה וּשְׂרֵפָה.

אמר זעירי: לא נצרכה הלכה זו אלא לעפר עפרה, כלומר, לעפר הקרקע של עיר הנידחת, שהוא איננו אסור בהנאה, דכתיב [שנאמר]: "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת" (שם יז) — מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושרפה נאמר בו דין זה, יצא זה, עפר עפרה — שמחוסר גם תלישה מן הקרקע, וגם קביצה ושרפה.

וְרָבָא אָמַר: מִצְוֹת לָאו לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ.

ורבא אמר: גם באפר השריפה שאסור בהנאה ניתן לקיים כיסוי הדם, מפני שמצות לאו [לא] ליהנות ניתנו, שאין מתייחסים לקיום מצוה כאל הנאה, אלא כקיום גזירת ה'.

יָתֵיב רָבִינָא וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֵיתִיבֵיהּ רַב רְחוּמִי לְרָבִינָא: שׁוֹפָר שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה לֹא יִתְקַע בּוֹ. מַאי לָאו, אִם תָּקַע לֹא יָצָא? לָא, אִם תָּקַע יָצָא.

מסופר, יתיב [יושב היה] רבינא וקאמר לה להא שמעתא [ואומר שמועה זו] של רבא, שניתן לקיים מצות כיסוי הדם באיסורי הנאה. איתיביה [הקשה לו] רב רחומי לרבינא ממה ששנינו בברייתא: שופר של עבודה זרה, שאסור בהנאה — לא יתקע בו; מאי לאו [האם אין] הכוונה שאם תקע — לא יצא? השיב לו: לא, לכתחילה לא יתקע, אבל אם תקע — יצא.

לוּלָב שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה לֹא יִטּוֹל. מַאי לָאו, אִם נָטַל לֹא יָצָא? לָא, אִם נָטַל יָצָא. וְהָתַנְיָא: תָּקַע לֹא יָצָא, נָטַל לֹא יָצָא!

עוד הקשה לו ממה ששנינו: לולב של עבודה זרה לא יטול בסוכות, מאי לאו [האם אין] הכוונה שאם נטל — לא יצא? השיב לו: לא, אם נטל — יצא. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] מפורשת: תקע בשופר — לא יצא, נטל לולב — לא יצא!

אָמַר רַב אָשֵׁי: הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם

אמר רב אשי: הכי השתא [כך אתה משווה]? מתחילה אין להקשות מדין שופר ולולב של עבודה זרה על מצוות כיסוי הדם, שכן התם [שם] בשופר ולולב של עבודה זרה, טעם הדבר שלא יצא אינו משום שהוא אסור בהנאה, שהרי מצוות לא ליהנות ניתנו, אלא

שִׁיעוּרָא בָּעֵינַן, וַעֲבוֹדָה זָרָה כַּתּוֹתֵי מְכַתַּת שִׁיעוּרַאּ. הָכָא, כֹּל מָה דִּמְכַתַּת מְעַלֵּי לְכִסּוּי.

שיעורא בעינן [שיעור מינימאלי אנו צריכים] לקיום המצוה, בשופר — כדי שיוכל לאוחזו בידו וייראה מכאן ומכאן, ובלולב — שיעורו ארבעה טפחים. ועבודה זרה ומשמשיה, כיון שהם עומדים לשריפה — הרי זה כאילו נשרפו, וכתותי מכתת שיעורא [כתות ושבור שיעורו], וכאילו אין לשופר או ללולב שיעור. אבל הכא [כאן] בכיסוי הדם, אין צורך בשיעור, ואדרבה — כל מה דמכתת מעלי [כל מה שהוא כתות יותר הרי זה טוב יותר] למצות הכיסוי.

הֲדַרַן עֲלָךְ כִּסּוּי הַדָּם.

מַתְנִי׳ גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחוּלִּין וּבַמּוּקְדָּשִׁין, וְנוֹהֵג בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה, בְּיָרֵךְ שֶׁל יָמִין וּבְיָרֵךְ שֶׁל שְׂמֹאל, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בָּעוֹף – מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ כַּף.

א משנה איסור אכילתו של גיד הנשה נוהג (קיים) בין בארץ ובין בחוצה לארץ; בין בפני הבית (בזמן שבית המקדש היה קיים), ובין שלא בפני הבית; בין בבעלי חיים שהם חולין, ובין באלה שהם מוקדשין. ונוהג איסור זה בבהמה ובחיה, בירך של צד ימין שבהן ובירך של צד שמאל שבהן. ואולם איסור זה אינו נוהג בעוף — מפני שבאיסור גיד הנשה נאמר "אשר על כף הירך" (בראשית לב, לב), ואילו העוף אין לו כף (בליטה של בשר שעל עצם הירך, שצורתה עגולה).

וְנוֹהֵג בַּשְּׁלִיל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, וְחֶלְבּוֹ מוּתָּר.

ונוהג איסור זה אף בשליל (עובר בסמוך ללידתו הנתון בשליה במעי אמו). ר' יהודה אומר: אינו נוהג בשליל, ובדומה לכך, גם חלבו של השליל מותר.

וְאֵין הַטַּבָּחִין נֶאֱמָנִין עַל גִּיד הַנָּשֶׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נֶאֱמָנִין עָלָיו וְעַל הַחֵלֶב.

ואין הטבחין (קצבים) נאמנין לומר על הבשר שהם מוכרים כי הוציאו ממנו את גיד הנשה, אלו דברי ר' מאיר. ואילו חכמים אומרים כי הקצבים נאמנין בדבריהם הן עליו, על גיד הנשה שהוציאוהו, והן על החלב שהוציאוהו.

גְּמָ׳ מוּקְדָּשִׁין – פְּשִׁיטָא! מִשּׁוּם דְּאַקְדְּשֵׁיהּ פְּקַע לֵיהּ אִיסּוּר גִּיד מִינֵּיהּ?

ב גמרא שנינו במשנתנו כי איסור אכילת גיד הנשה הריהו נוהג בין בבהמות וחיות שהן חולין ובין באלה שהן מוקדשין, ותוהים: מה טעם יש לשנות כן, והרי פשיטא [פשוט] הוא שכך הדין? וסברה היא: הרי בתחילה בעל חיים זה המוקדש היה של חולין, ואז חל עליו איסור גיד הנשה, ומעתה יש לומר, וכי משום דאקדשיה [שהקדישו] בעליו, פקע ליה [לו] בכך איסור גיד הנשה מיניה [ממנו]?

וְכִי תֵּימָא יֵשׁ בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם, וְאָתֵי אִיסּוּר מוּקְדָּשִׁין וְחָיֵיל אַאִיסּוּר גִּיד, הַאי ״מוּקְדָּשִׁין נוֹהֵג בְּגִיד״ מִיבְּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא קָסָבַר אֵין בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם, וּבְמוּקְדָּשִׁין אִיסּוּר גִּיד אִיכָּא, אִיסּוּר מוּקְדָּשִׁין לֵיכָּא.

וכי תימא [ואם תאמר] בטעם הדבר שנצרך הדבר להישנות במפורש, שכן איסור גיד הנשה אינו מותנה בטעם שיש בגיד, ואף אם הגיד לא היה מכיל כל טעם (ונמצא שבאכילתו לא היתה כל הנאה), הריהו בכלל איסור זה. ואולם מעתה שיש בגידין בנותן טעם, ואתי [ובא] איסור אכילת מוקדשין וחייל אאיסור [וחל על איסור] גיד הנשה. ומעתה יש בו אף איסור אכילת קדשים — אין לומר כן, שהרי האי [זה] "מוקדשין נוהג בגיד" מיבעי ליה [נצרך לו, לתנא] לומר. שכן עיקר חידושו הוא שאיסור מוקדשים חל עליו! וחוזרים ומתרצים: אלא קסבר [סבור הוא, התנא במשנתנו] כי אין בגידין בנותן טעם, ולכך בבהמות מוקדשין, איסור גיד — איכא [יש], שכן אין איסור זה מותנה באכילה שיש בה טעם. ואילו איסור אכילת מוקדשין — ליכא [אין] בו, מאחר שאין זו אכילה בדבר שיש בו טעם.

וְסָבַר תַּנָּא דִּידַן אֵין בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם? וְהָתְנַן: יָרֵךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה, אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה!

ומקשים על הסבר זה: והאם סבר [סבור] תנא דידן [שלנו, במשנתנו] כי אין בגידין בנותן טעם? והתנן [והרי שנינו] בפרקנו (להלן צו,ב): ירך שלא הוצא גיד הנשה מתוכה, ונתבשל בה (יחד עם הירך) בקדירה, גיד הנשה, אם יש בה שיעור בכדי שיהא גיד הנשה נותן טעם בירך — הרי זו הירך כולה אסורה באכילה. הרי שסבור התנא כי יש בגיד הנשה נתינת טעם! ומציעים הסבר אחר:

אֶלָּא, הָכָא בְּוַלְדוֹת קָדָשִׁים עָסְקִינַן, וְקָסָבַר נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, וְקָסָבַר וַלְדוֹת קָדָשִׁים בִּמְעֵי אִמָּן הֵן קְדוֹשִׁים, דְּאִיסּוּר גִּיד וְאִיסּוּר מוּקְדָּשִׁין בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתֵי.

אלא, הכא [כאן, במשנתנו] לא בבהמות קדשים מדובר, אלא בולדות בהמות קדשים עסקינן [עוסקים אנו], וקסבר [וסבור הוא, התנא] כי איסור גיד הנשה נוהג אף בשליל, וכן קסבר [סבור הוא, התנא] כי ולדות קדשים הנמצאים עדיין במעי אמן הן קדושים. ומעתה נמצא כי לא קדם איסור אכילת גיד הנשה לאיסור אכילת מוקדשים, אלא איסור גיד הנשה ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קאתי [ביחד הם באים].

וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לַהּ בִּשְׁלִיל, וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא ״נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל״, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בִּשְׁלִיל עָסְקִינַן! הָכִי קָאָמַר: דָּבָר זֶה מַחְלוֹקֶת דְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן.

ומקשים על כך: ומי מצית מוקמת לה [והאם אתה יכול להעמיד אותה, את משנתנו] בשליל, והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסוף המשנה] "נוהג בשליל", מכלל דרישא לאו [מכאן נלמד שבתחילת המשנה לא] בשליל עסקינן [עוסקים אנו]! ומשיבים: אף בתחילת המשנה מדובר בשליל, והכי קאמר [כך הוא, התנא בסוף המשנה אומר]: דבר זה ששנינו בדין גיד הנשה בשליל, אין הוא כדברי הכל, אלא שנוי במחלוקת של ר' יהודה ורבנן [וחכמים].

וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ דְּתַרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתוּ? וְהָתְנַן: עַל אֵלּוּ טוּמְאוֹת הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ, עַל הַמֵּת וְעַל כְּזַיִת מִן הַמֵּת.

וחוזרים ומקשים על העמדת משנתנו בשליל, וכשיטה הסבורה שוולדות קדשים הריהם קדושים במעי אמם: ומי מצית אמרת דתרוייהו בהדי הדדי קאתו [והאם אתה יכול לומר ששניהם, איסור גיד הנשה ואיסור מוקדשים, באים ביחד]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: על אלו טומאות הנזיר סותר את מנין ימי נזירותו ומגלח את שערו, ופותח במנין חדש של ימי נזירות?

וְקַשְׁיָא לַן: עַל כְּזַיִת מִן הַמֵּת מְגַלֵּחַ, עַל כּוּלּוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְנֵפֶל שֶׁלֹּא (נקשרו) [נִתְקַשְּׁרוּ] אֵבָרָיו בְּגִידִין.

על הנטמא מן המת ועל הנטמא מן כזית מן המת, וקשיא לן [והיה קשה לנו] בדברי המשנה הללו: אם על כזית מן המת בלבד הנזיר מגלח, על המת כולו לא כל שכן שהוא מגלח, ומדוע שנה זאת התנא? ואמר ר' יוחנן בהסבר הדברים: לא נצרכה משנה זו להשמיענו דינו של הנטמא במת כולו, אלא לזה שנטמא בגופו של נפל שמת, שאמנם השלד הריהו שלם, והריהו נחשב כמת כולו, ואולם עדיין לא נקשרו אבריו בגידין, ואין בו כזית בשר. וללמדנו שאף באופן זה הנזיר מגלח.