חולין פ״ח

וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵין מְטַמְּאִין, וּשְׁאָר כׇּל הַטְּמֵאִין, בֵּין קַלִּין בֵּין חֲמוּרִין – מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן כְּמַשְׁקֶה הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן, וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ תְּחִלָּה, חוּץ מִן הַמַּשְׁקֶה שֶׁהוּא אַב הַטּוּמְאָה.

ואלו ואלו, משקה היוצא מטבול יום ומשקה הנוגע בו — אין מטמאין את מה שנגעו בו. ושאר כל הטמאין, חוץ מטבול יום, בין קלין בין חמורין — דין משקין היוצאין מהן כדין משקה הנוגע בהן, ואלו ואלו, המשקין היוצאים משאר הטמאים, כגון חלב האשה הזבה, והמשקים שנגעו בהם — הריהם תחלה, בדרגת ראשון לטומאה, שהרי נגעו באב הטומאה כשיצאו מגופו. חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה בעצמו, כגון זובו של הזב ושכבת זרעו, ומי רגליו, ורוקו, שנאמר בתורה שהם מטמאים.

מַאי קַלִּין וּמַאי חֲמוּרִין? מַאי לָאו: קַלִּין – שֶׁרֶץ וְזָב, וַחֲמוּרִין – מֵת? לָא, קַלִּין – שֶׁרֶץ, וַחֲמוּרִין – זָב.

ויש לשאול: מאי [מה פירוש] טמאים קלין ומאי [ומה פירוש] טמאים חמורין? מאי לאו [האם לא]: קלין — שרץ וזב, וחמורין — מת? הרי שהמשקה היוצא מן המת (חוץ מדמו) הריהו ראשון לטומאה, ואינו טהור כפי ששנינו בברייתא בעמוד הקודם! ומשיבים: לא, קלין — שרץ, כגון מי רגלים שנמצאו בגוף השרץ, וחמורין — זב. אבל מת, המשקים היוצאים ממנו — טהורים.

מַאי שְׁנָא זָב, דִּגְזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן, וּמַאי שְׁנָא מֵת דְּלָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן? זָב דְּלָא בְּדִילִי אִינָשֵׁי מִינֵּיהּ – גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן, מֵת דִּבְדִילִי אִינָשֵׁי מִינֵּיהּ – לָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] זב, דגזרו ביה רבנן [שגזרו בו חכמים] טומאה על המשקים (שאינם אב הטומאה) היוצאים ממנו, ומאי שנא [ומה שונה] מת דלא גזרו ביה רבנן [שלא גזרו בו חכמים]? ומשיבים: זב דלא בדילי אינשי מיניה [שאין אנשים בדלים ממנו] — גזרו ביה רבנן [בו חכמים] על שאר משקים היוצאים ממנו, כדי שאנשים יזהרו ולא ייטמאו על ידו טומאה שמן התורה. אבל מת, דבדילי אינשי מיניה [שבדלים אנשים ממנו] — לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים].

דָּם הַנִּיתָּז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין, תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכִסָּהוּ״ – מְלַמֵּד שֶׁדַּם הַנִּיתָּז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין חַיָּיב לְכַסּוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא, אֲבָל יֵשׁ שָׁם דָּם שֶׁלֹּא הוּא – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.

א שנינו: דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: "וכסהו" (ויקרא יז, יג) — מלמד שדם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שאין שם דם אלא הוא, אבל יש שם דם שלא הוא, שנעשתה בו מצות כיסוי — פטור מלכסות.

תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וְכִסָּהוּ״ – מְלַמֵּד שֶׁכׇּל דָּמוֹ חַיָּיב לְכַסּוֹת, מִכָּאן אָמְרוּ: דָּם הַנִּיתָּז וְשֶׁעַל אֲגַפַּיִים חַיָּיב לְכַסּוֹת. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא כִּסָּה דַּם הַנֶּפֶשׁ, אֲבָל כִּסָּה דַּם הַנֶּפֶשׁ – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "וכסהו" — מלמד שכל דמו חייב לכסות, מכאן אמרו: דם הניתז ושעל אגפיים, צדדי מקום השחיטה — חייב לכסות. אמר רבן שמעון בן גמליאל; במה דברים אמורים — בשלא כסה את דם הנפש, הדם שהנפש יוצאת בו, אבל כסה דם הנפש — פטור מלכסות את הדם הניתז ושעל האגפיים.

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבָּנַן סָבְרִי: ״דָּמוֹ״ – כׇּל דָּמוֹ, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״דָּמוֹ״ – וַאֲפִילּוּ מִקְצָת דָּמוֹ, וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: ״דָּמוֹ״ – הַמְיוּחָד.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים]? ומשיבים, רבנן סברי [חכמים סבורים]: מה שנאמר "דמו", כוונתו — כל דמו, ולכן גם דם הניתז חייב לכסות. ר' יהודה סבר [סבור]: "דמו" כוונתו — כל חלק מדמו, ואפילו מקצת דמו מתקיימת בו מצות כיסוי, ולכן אם נתכסה חלק מן הדם — פטור מלכסות את השאר. ורבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור]: "דמו" — המיוחד, דם הנפש, שהוא צריך כיסוי.

מַתְנִי׳ בַּמֶּה מְכַסִּין וּבַמֶּה אֵין מְכַסִּין? מְכַסִּין בְּזֶבֶל הַדַּק, וּבְחוֹל הַדַּק, בְּסִיד, וּבְחַרְסִית, וּבִלְבֵנָה וּבִמְגוּפָה שֶׁכְּתָשָׁן, אֲבָל אֵין מְכַסִּין לֹא בְּזֶבֶל הַגַּס, וְלֹא בְּחוֹל הַגַּס, וְלֹא בִּלְבֵנָה וּבִמְגוּפָה שֶׁלֹּא כְּתָשָׁן, וְלֹא יִכְפֶּה עָלָיו אֶת הַכְּלִי. כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: דָּבָר שֶׁמְּגַדֵּל בּוֹ צְמָחִים – מְכַסִּין בּוֹ, וְשֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל צְמָחִים – אֵין מְכַסִּין בּוֹ.

ב משנה במה מכסין את הדם ובמה אין מכסין? מכסין בזבל הדק שעשוי מגרגרים קטנים, ובחול הדק, בסיד, ובחרסית, ובלבנה ובמגופה (כיסוי של חבית) שכתשן. אבל אין מכסין לא בזבל הגס (עבה, גדול), ולא בחול הגס שעשוי גושים, ולא בלבנה ובמגופה שלא כתשן, ולא יכפה עליו את הכלי. כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל: דבר שמגדל בו צמחים — מכסין בו, ושאינו מגדל צמחים — אין מכסין בו.

גְּמָ׳ הֵיכִי דָמֵי חוֹל הַדַּק? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֹּל שֶׁאֵין הַיּוֹצֵר צָרִיךְ לְכׇתְשׁוֹ. וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: אֲבָל אֵין מְכַסִּין לֹא בְּזֶבֶל הַגַּס וְלֹא בְּחוֹל הַגַּס. הֵיכִי דָּמֵי חוֹל הַגַּס? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֹּל שֶׁהַיּוֹצֵר צָרִיךְ לְכׇתְשׁוֹ.

ג גמרא שנינו במשנה: מכסים בחול הדק. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] חול הדק? מהי הגדרתו? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל שאין היוצר (עושה כלי החרס) צריך לכתשו כדי ליצור ממנו את כלי החרס. ואיכא דמתני לה אסיפא [ויש ששונה אותה, בשינוי, על סופה של המשנה]: אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] חול הגס שאין מכסים בו? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל שהיוצר צריך לכתשו כדי לעשות בו מלאכתו.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּצְרִיךְ וְלָא צְרִיךְ, דְּמִיפְּרִיךְ אִיפְּרוֹכֵי.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ביניהם, בין שתי הלשונות]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] חול שצריך ולא צריך כתישה, דמיפריך איפרוכי [שנפרך ביד]; ללשון הראשונה, שכל שאינו צריך כתישה הוא חול הדק — חול שצריך פריכה גם הוא אינו צריך כתישה, והוא כשר לכיסוי. לפי הלשון השניה, שכל שצריך כתישה הוא חול הגס שאין מכסים בו — גם מה שצריך פריכה בכלל זה, ואין מכסים בו.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכִסָּהוּ״, יָכוֹל יְכַסֶּנּוּ בַּאֲבָנִים אוֹ יִכְפֶּה עָלָיו אֶת הַכְּלִי? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בֶּעָפָר״. וְאֵין לִי אֶלָּא עָפָר, מִנַּיִן לְרַבּוֹת זֶבֶל הַדַּק, וְחוֹל הַדַּק, וּשְׁחִיקַת אֲבָנִים, וּשְׁחִיקַת חַרְסִית, וּנְעוֹרֶת פִּשְׁתָּן דַּקָּה,

ד ובענין ששנינו במשנתנו תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר במצות כיסוי הדם "וכסהו" (ויקרא יז, יג), יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי? תלמוד לומר: "בעפר" (שם). ואין לי אלא עפר, מנין לרבות זבל הדק, וחול הדק, ושחיקת אבנים, ושחיקת חרסית, ונעורת פשתן דקה סיבים קטנים שמנערים מן הפשתן,

וּנְסוֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁין דַּקָּה, וְסִיד, וְחַרְסִית לְבָנָה וּמְגוּפָה שֶׁכְּתָשָׁן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִסָּהוּ״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף זֶבֶל הַגַּס, וְחוֹל הַגַּס, וּשְׁחִיקַת כְּלֵי מַתָּכוֹת, וּלְבֵנָה וּמְגוּפָה שֶׁלֹּא כְּתָשָׁן, וְקֶמַח, וְסוּבִּין, וּמוּרְסָן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בֶּעָפָר״.

ונסורת של חרשין (נגרים) דקה, וסיד, וחרסית, וכן לבנה ומגופה (כיסוי של חבית) שכתשן? תלמוד לומר: "וכסהו" (ויקרא יז, יג), ומשמע — בכל דבר. יכול שאני מרבה אף זבל הגס, וחול הגס, ושחיקת כלי מתכות, ולבנה ומגופה שלא כתשן, וקמח, וסובין, שנשאר בנפה לאחר סינון הקמח, ומורסן, שאריות של קליפות החיטה שנכתשה? תלמוד לומר: "וכסהו בעפר", ומכאן אתה למד שהציווי "וכסהו" אינו כולל כל דבר.

וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת אֵלּוּ וּלְהוֹצִיא אֶת אֵלּוּ? אַחַר שֶׁרִיבָּה הַכָּתוּב וּמִיעֵט, מְרַבֶּה אֲנִי אֶת אֵלּוּ שֶׁהֵן מִין עָפָר, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מִין עָפָר.

ויש לשאול: ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו? על כך יש להשיב: אחר שריבה הכתוב ("וכסהו") ומיעט ("בעפר"), מרבה אני את אלו, חול הדק וכו' — שהן מין עפר, שמגדל צמחים, ומוציא אני את אלו, חול הגס וכו' — שאין מין עפר, שאינם מגדלים צמחים.

אֵימָא: ״וְכִסָּהוּ״ – כָּלַל, ״עָפָר״ – פָּרַט, כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט, עָפָר – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא!

ושואלים: ומדוע אתה דורש כך את הכתוב? אימא [אמור] "וכסהו" — כלל, "עפר" — פרט, ולפי כללי מדרש ההלכה, כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט, ואם כן, עפר — אין [כן], מידי אחרינא [כל דבר אחר] — לא!

אָמַר רַב מָרִי: מִשּׁוּם דְּהָוֵה כְּלָל הַצָּרִיךְ לִפְרָט, וְכׇל כְּלָל הַצָּרִיךְ לִפְרָט – אֵין דָּנִין אוֹתוֹ בִּכְלָל וּפְרָט.

אמר רב מרי: משום דהוה [ש"וכסהו" הוא] כלל הצריך לפרט, ש"בעפר" מפרש מהי מהות הכיסוי, שהוא נעשה בדבר שהדם נבלע ומתערב בו. וכל כלל הצריך לפרט — אין דנין אותו בכלל ופרט.

דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא: אֵין מְכַסִּים אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁזּוֹרְעִין בּוֹ וּמַצְמִיחַ. אָמַר רָבָא: הַאי בּוּרְכָא!

מסופר, דרש רב נחמן בר רב חסדא בפני הרבים: אין מכסים דם חיה או עוף אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח. אמר רבא: האי בורכא [זו היא בורות, שטות], שהרי במשנה ובברייתא שנינו שמכסים בדברים שאם זורעים בהם אינם מצמיחים!

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: מַאי בּוּרְכָתֵיהּ? אֲנָא אַמְרִיתַהּ נִיהֲלֵיהּ, וּמֵהָא מַתְנִיתָא אַמְרִיתַהּ נִיהֲלֵיהּ: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר, וְאֵין לוֹ אֵפֶר לְכַסּוֹת – שׁוֹחֵק דִּינַר זָהָב וּמְכַסֶּה. הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה, וְאֵין לוֹ עָפָר לְכַסּוֹת – שׂוֹרֵף טַלִּיתוֹ וּמְכַסֶּה.

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי בורכתיה [מה היא בורותו]? אנא אמריתה ניהליה [אני אמרתי אותה לו] לרב נחמן בר רב חסדא, ומהא מתניתא אמריתה ניהליה [ומברייתא זו אמרתי אותה לו], ששנינו: היה מהלך במדבר, שהעפר שם אינו מצמיח מה שזורעים בו, ורוצה לשחוט חיה או עוף, ואין לו אפר לכסות את דמו — שוחק דינר זהב ומכסה בו. וכן היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות — שורף טליתו ומכסה באפרה. הרי שאין מכסים בעפר המדבר, שאינו מצמיח.

בִּשְׁלָמָא שׂוֹרֵף טַלִּיתוֹ וּמְכַסֶּה, אַשְׁכְּחַן אֵפֶר דְּאִיקְּרִי עָפָר, אֶלָּא דִּינַר זָהָב מְנָלַן? אָמַר רַבִּי זֵירָא: ״וְעַפְרוֹת זָהָב לוֹ״.

ושואלים לגופה של הברייתא: בשלמא [נניח, מובן הדבר] ששורף טליתו ומכסה, שכן אשכחן [מצאנו] אפר דאיקרי [שנקרא] "עפר", כאשר יבואר להלן, ואם כן מתקיים בו "וכיסהו בעפר". אלא דינר זהב מנלן [מנין לנו] שאפשר לשחוק אותו ולכסות בו? אמר רבי זירא, שנאמר: "ועפרות זהב לו" (איוב כח, ו), הרי שזהב קרוי עפר.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְכַסִּין אֶלָּא בְּעָפָר, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מָצִינוּ אֵפֶר שֶׁקָּרוּי עָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵיפַת״. וּבֵית שַׁמַּאי: עֲפַר שְׂרֵיפָה אִיקְּרִי, עָפָר סְתָמָא לָא אִיקְּרִי.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מכסין אלא בעפר, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: מצינו אפר שקרוי "עפר", שנאמר "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת" (במדבר יט, יז). ובית שמאי משיבים: עפר שריפה איקרי [הוא נקרא], עפר סתמא לא איקרי [עפר סתם אינו נקרא].

תָּנָא: הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן הַשְּׁחוֹר, וְהַכְּחוֹל, וְנִקְרַת פִּיסּוּלִין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַזַּרְנִיךְ.

ביחס לרשימת הדברים ששנינו במשנתנו שמכסים בהם, תנא [שנה]: הוסיפו עליהן השחור (פחם כתוש), והכחול (צבע המשמש לכחול עינים), ונקרת פיסולין, עפר של פיסול וחציבה באבנים, ויש אומרים: אף הזרניך, אחד ממיני המחצבים.

אָמַר רָבָא: בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ ״וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר״, זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְוֹת: אֵפֶר פָּרָה, וַעֲפַר סוֹטָה.

א ומביאים דברי אגדה בענין מצות כיסוי הדם. אמר רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז) — זכו בניו לשתי מצות: אפר פרה אדומה, שמטהרים בו מטומאת מת (במדבר יט, ט), ועפר סוטה, עפר מקרקע המשכן שנותן הכהן במים שבודקים בהם את הסוטה לבודקה אם זינתה (שם ה, יז).

וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי עֲפַר כִּסּוּי הַדָּם? הָתָם הֶכְשֵׁר מִצְוָה אִיכָּא, הֲנָאָה לֵיכָּא.

ושואלים: וליחשוב נמי [ושיחשיב גם כן] עפר כסוי הדם! ומשיבים: התם [שם] בכיסוי הדם — הכשר מצוה איכא [יש], שמשתמש בעפר לצורך קיום מצוה, אבל הנאה ליכא [אין], כמו שיש בשתי מצוות אלו, שיש בהן טהרתם וחשיבותם של ישראל.

וְאָמַר רָבָא: בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ

ואמר רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו