חולין צ׳

אַלְמָא אִיסּוּר מוּקְדָּשִׁין קָדֵים!

אלמא [הרי איפוא] שיצירת איברי הגוף קודמת ליצירת הגידים, ומכאן שאיסור מוקדשין החל על גוף ולד הבהמה משעה שנוצר הריהו קדים [קודם] לאיסור גיד הנשה, ואין שני איסורים אלה באים כאחד! ומשיבים: אף על גב [אף על פי] שאיסור מוקדשין אמנם קדים [קודם] לאיסור גיד הנשה, מכל מקום

אַף עַל גַּב דְּאִיסּוּר מוּקְדָּשִׁין קָדֵים, אָתֵי אִיסּוּר גִּיד חָיֵיל עֲלַיְיהוּ, שֶׁכֵּן אִיסּוּרוֹ נוֹהֵג בִּבְנֵי נֹחַ.

אתי [בא] איסור גיד וחייל עלייהו [וחל עליהם, על ולדות המוקדשים], וטעם הדבר: משום שהריהו איסור חמור, שכן איסורו נוהג אף בבני נח (בנכרים, בשאינם יהודים). שהרי חל איסור זה על בני ישראל עוד קודם למתן תורה, ובאותה עת היו בני ישראל בכלל "בני נח". ומקשים על הסבר זה: אי אפשר להעמיד את דברי משנתנו כשיטה זו, שהרי

מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ הַאי סְבָרָא? רַבִּי יְהוּדָה, וְהָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּקָתָנֵי: נוֹהֵג בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה, בְּיָרֵךְ שֶׁל יָמִין וּבְיָרֵךְ שֶׁל שְׂמֹאל!

מאן [מי] החכם ששמעת ליה [אותו] אומר האי סברא [סברה זו], שאיסור גיד הנשה נוהג אף בבני נח? — הלא הוא ר' יהודה (להלן במשנה ק,ב), והא מתניתין [והרי משנתנו] היא שלא כשיטת ר' יהודה, דקתני [שכן שנינו במשנתנו] כי איסור גיד הנשה נוהג בבהמה ובחיה, בירך של ימין ובירך של שמאל, ואילו שיטת ר' יהודה (בברייתא המובאת בעמוד הבא) היא שאיסור גיד הנשה נוהג בירך אחת בלבד! ודוחים:

הַאי תַּנָּא סָבַר לַהּ כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא, וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.

האי [זה] התנא של משנתנו סבר לה כוותיה בחדא [הריהו סבור כמותו, כדעת ר' יהודה, בענין אחד], שאיסור גיד הנשה נוהג אף בבני נח, ופליג עליה בחדא [וחולק עליו בענין אחד], ולדעתו נוהג איסור זה בשתי הירכיים.

אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בִּטְמֵאָה, דְּאִיסּוּר לָאו, קָדָשִׁים דְּאִיסּוּר כָּרֵת – מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?

ושואלים עוד על העמדת משנתנו כשיטת ר' יהודה: אימר [אמור, יש מקום לומר] ששמעת ליה [אותו] את ר' יהודה שסבור כי משום שאיסור גיד הנשה הוא איסור חמור (שכן הוא אסור אף לבני נח), ולכך הריהו חל על איסור קודם. ואולם אין זה אלא בבהמה האסורה באכילה משום שהיא טמאה, שכן איסור אכילת בהמה טמאה אינו אלא איסור לאו, שאיסור קל הוא, שעונשו מלקות. מה שאין כן איסור אכילת קדשים, שהריהו איסור חמור, שעונשו כרת, מי [האם] גם כן שמעת ליה [אותו] שחל איסור

אֶלָּא, הָכָא בִּמְבַכֶּרֶת עָסְקִינַן, דְּבָרֶחֶם קָדוֹשׁ.

גיד הנשה על בהמת המוקדשים? ומציעים הסבר אחר: אלא, הכא [כאן, במשנתנו] אין אנו עוסקים בבהמה שהיא מוקדשת, אלא בבהמת חולין, ואולם בזו המבכרת (הממליטה לראשונה) עסקינן [עוסקים אנו], ולענין דין איסור גיד הנשה בעובר שיצא ממנה, שכן רק ביציאתו מרחם אמו הריהו קדוש בקדושת בכור. והשמיעתנו משנתנו שאף שאין איסור גיד הנשה נוהג בשאר המוקדשים, מכל מקום יש מוקדשים שנוהג בהם איסור גיד הנשה, כבכור. ומוסיפים:

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: וַלְדוֹת קָדָשִׁים בַּהֲוָויָיתָן הֵן קְדוֹשִׁים.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור הסבר אחר]: משנתנו אמנם עוסקת בולדות קדשים, ובאשר לשאלה שנשאלה כי איסור מוקדשים קודם לאיסור גיד הנשה, ולכך אין מקום לאיסור גיד הנשה לחול — סבור התנא של משנתנו בדינם של ולדות קדשים כי הם מתקדשים בהווייתן (בהתהוותם), בעת שהם יצורים לעצמם, שרק בשעת יציאתם ממעי אמם הן נעשים קדושים. ולכך נוהג בהם איסור גיד הנשה שכן הוא קודם לאיסור קדושתם, שכן חל עוד בהיותם במעי אמם (ולשיטה הסבורה כי אין איסור גיד הנשה נוהג בשליל — הרי שני האיסורים באים כאחד).

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא קֳדָשִׁים הַנֶּאֱכָלִין, אֲבָל קָדָשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין – אֵין אִיסּוּר גִּיד נוֹהֵג בָּהֶן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֶחָד קָדָשִׁים הַנֶּאֱכָלִין וְאֶחָד קָדָשִׁים שֶׁאֵין נֶאֱכָלִין – אִיסּוּר גִּיד נוֹהֵג בָּהֶן.

א אחר שנתברר טעם הדין השנוי במשנתנו באיסור גיד הנשה במוקדשים, דנים באלו קדשים אמורים הדברים. אמר ר' חייא בר יוסף: לא שנו במשנתנו שנוהג איסור גיד הנשה אלא דווקא בקדשים הנאכלין (כחטאת, ואשם, ושלמים), אבל קדשים שאינן נאכלין (כקרבן עולה) — אין איסור גיד נוהג בהן. ואילו ר' יוחנן אמר כי אחד (בין) קדשים הנאכלין, ואחד (ובין) קדשים שאין נאכלין — איסור גיד נוהג בהן.

אָמַר רַב פָּפָּא: וְלָא פְּלִיגִי, כָּאן – לְהַלְקוֹתוֹ, כָּאן – לְהַעֲלוֹתוֹ.

אמר רב פפא בהסבר דברי חכמים אלה: ולא פליגי [ולא נחלקו], ר' חייא בר יוסף ור' יוחנן בעיקר הדין, שהכל סבורים כי נוהג איסור אכילת גיד הנשה אף בקדשים שאינם נאכלים. ולכך כאן שאמר ר' יוחנן את דבריו, בא רק להוסיף ולומר כי נוהג איסור זה אף לענין להלקותו את האוכל גיד הנשה של קרבן עולה. וכמו כן, כאן שאמר ר' חייא בר יוסף שאין איסור גיד הנשה נוהג בקדשים שאינם נאכלים, בא רק להשמיענו שאין איסור גיד הנשה נוהג לענין להעלותו (להקריבו) על המזבח. שאין אכילת מזבח נחשבת כאיסור אכילת גיד הנשה, והריהו מוקרב על גבי המזבח.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב פָּפָּא: וְלָא פְּלִיגִי – כָּאן לְחׇלְצוֹ, וְכָאן לְהַעֲלוֹתוֹ.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר רב פפא בלשון אחרת: ולא פליגי [ולא נחלקו] ר' חייא בר יוסף ור' יוחנן בעיקר הדין, שהכל סבורים כי נוהג איסור אכילת גיד הנשה אף בקדשים שאינם נאכלים. ולכך כאן שאמר ר' חייא בר יוסף שאין איסור גיד הנשה נוהג בקדשים שאינם נאכלים — הרי זה לענין לחלצו (להוציאו) את גיד הנשה מירך בהמת הקרבן, לפני הקרבתה על גבי המזבח. והשמיענו שאין איסור גיד הנשה נוהג בקדשים שאינם נאכלים, ולכך אין נדרשים להוציא את גיד הנשה לפני ההקרבה. וכן כאן שאמר ר' יוחנן שנוהג גיד הנשה אף בקדשים שאינם נאכלים — הרי זה לענין להעלותו על גבי המזבח את גיד הנשה כשלעצמו (אם הוצא מן הירך). והשמיענו שלענין זה נוהג איסור גיד הנשה, ואין להקריבו על גבי המזבח כשלעצמו. ואילו

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: לְהַעֲלוֹתוֹ פְּלִיגִי, דְּתַנְיָא: ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה״ – לְרַבּוֹת הַעֲצָמוֹת וְהַגִּידִין וְהַקְּרָנַיִם וְהַטְּלָפַיִם.

רב נחמן בר יצחק אמר כי ר' חייא בר יוסף ור' יוחנן בדין להעלותו על גבי המזבח את גיד הנשה הנמצא בתוך הירך פליגי [חלוקים]. ומנמק רב נחמן בר יצחק את דבריו: דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הכתוב בדין העולה "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א, ט), ובאה הלשון המכלילה "הכל" לרבות להקרבה על גבי המזבח אף את העצמות והגידין והקרנים והטלפים שבקרבן.

יָכוֹל אֲפִילּוּ פֵּרְשׁוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם״.

יכול כך הוא הדין אפילו בעצמות וגידים וקרניים וטלפיים שכבר פרשו מגוף הקרבן, שיעלו על המזבח כשלעצמם? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך" (דברים יב, כז) — שאין מקריבים על המזבח אלא את בשר הקרבן ודמו. וממשיכים לדון:

אִי בָּשָׂר וָדָם, יָכוֹל יַחְלוֹץ גִּידִים וַעֲצָמוֹת וְיַעֲלֶה בָּשָׂר לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה״. הָא כֵּיצַד? מְחוּבָּרִין – יַעֲלוּ, פֵּרְשׁוּ, אֲפִילּוּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ – יֵרְדוּ.

אי [אם] כדברי דרשה זו שאין מקריבים אלא את בשר הקרבן ודם, מעתה יכול יהא הדין שהמקריב צריך שיחלוץ (יוציא) מגוף הקרבן גידים ועצמות שיש בו, ולא יעלה אלא בשר ודם בלבד לגבי מזבח? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" כי מקריבים אף את העצמות והגידים והקרניים והטלפיים שבגוף הקרבן. הא [הרי] כיצד ניישב שתי דרשות אלה, הנראות כסותרות זו את זו? כל דרשה עניינה באופן אחר: אם העצמות וגידים וקרניים וטלפיים עדיין מחוברין לגוף הקרבן — יעלו על גבי המזבח. ואם פרשו מגוף הקרבן, אפילו כשהו עלו למזבח והינם עתה בראשו של מזבח — ירדו מן המזבח, ולא יוקרבו עליו.

וּמַאן תַּנָּא דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר פֵּרְשׁוּ יֵרְדוּ? רַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא: ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל״ – לְרַבּוֹת הַעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקְּרָנַיִם וְהַטְּלָפַיִם, וַאֲפִילּוּ פֵּרְשׁוּ.

עד כאן דברי הברייתא, ויש לברר: מאן [מי] הוא התנא ששמעת ליה [אותו] שאמר דין זה בעצמות וגידים וקרניים וטלפיים שפרשו מגוף הקרבן, שאף אם עלו למזבח דינם שירדו? הלא שיטת רבי היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הכתוב בקרבן העולה "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" — באה לשון "הכל" לרבות להקרבה אף את העצמות והגידים והקרנים והטלפים, ואפילו פרשו מגוף הקרבן, הריהם קרבים כשלעצמם.

וְהָא, מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם״? בְּפוֹקְעִין. הָא כֵּיצַד? עִיכּוּלֵי בָשָׂר – אַתָּה מַחֲזִיר, וְאִי אַתָּה מַחֲזִיר עִיכּוּלֵי גִּידִים וַעֲצָמוֹת.

והא [והרי] מה אני מקיים (באיזה אופן יש להעמיד) את הכתוב "ועשית עולותיך הבשר והדם"? בחלקי הקרבן הפוקעין (מתפקעים על ידי האש) ונושרים אל מחוץ למזבח. הא [הרי] כיצד ניישב את דרשות הכתובים הנראות כסותרות זו את זו? אם היו אלה עיכולי בשר הקרבן שפקעו מעל המזבח — אתה מחזיר אותם אל המזבח. ואי (ואין) אתה מחזיר עיכולי גידים ועצמות קרניים וטלפיים שפקעו ונשרו מעל המזבח. אלה דברי חכמים.

רַבִּי אוֹמֵר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל״ – רִיבָּה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם״ – מִיעֵט, הָא כֵּיצַד? מְחוּבָּרִין – יַעֲלוּ, פֵּרְשׁוּ – אֲפִילּוּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ יֵרְדוּ.

ואילו רבי אומר: כתוב אחד אומר "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" — הרי זה הכתוב ריבה, וכתוב אחד אומר ועשית "עולותיך הבשר והדם" — הרי זה הכתוב מיעט, הא [הרי] כיצד ניישב את דרשות הכתובים הנראות כסותרות זו את זו? אם היו אלה מחוברין עדיין לגוף הקרבן — יעלו, ואולם אם פרשו מגוף הקרבן — אפילו קרה והם הינם עתה בראשו של מזבח, ירדו. ובבירור שיטותיהם של חכמים ורבי

וְרַבָּנַן, מְחוּבָּרִין לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְרַבּוֹיֵי, מִידֵי דְּהָוֵה אַרֹאשָׁהּ שֶׁל עוֹלָה, כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְפֵרְשׁוּ.

יש לומר כי רבנן [חכמים] אינם מיישבים כרבי — שכן לגבי גידים ועצמות וקרניים וטלפיים המחוברין לא איצטריך קרא לרבויי [לא נצרך הכתוב לרבות], שהריהם קרבים למזבח, מידי דהוה [כדבר שהוא] ראשה של העולה, שהריהו קרב בשלמותו (כנאמר וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על המזבח". ויקרא א, ח), אף שיש בו עצמות רבות. ואולם כי איצטריך קרא [כאשר נצרך הכתוב] לרבות — הרי זה למקרה שבו פרשו מגוף הקרבן.

וְרַבִּי, מְחוּבָּרִין דְּהֶיתֵּירָא

ואילו רבי שלדעתו בא הכתוב לרבות את המחוברים, סבור כי אכן למחוברין דהיתירא [של היתר],

לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְרַבּוֹיֵי, כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְגִיד הַנָּשֶׁה בִּמְחוּבָּר.

אכן לא איצטריך קרא לרבויי [לא נצרך הכתוב לרבות], וכדברי חכמים. ואולם כי איצטריך קרא [כאשר נצרך הכתוב] לרבות, הרי זה לענין הקרבתו של גיד הנשה במחובר, שקרב על המזבח. ואולם אם פרש, אין הוא קרב.

וְרַבָּנַן, ״מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל״ – מִן הַמּוּתָּר לְיִשְׂרָאֵל.

ורבנן [וחכמים] משיבים על דבריו אלה של רבי, כי אין מקום לרבות את גיד הנשה (אף שהוא מחובר לגוף ירך הבהמה) להקרבה. שכן נאמר בדינם של הקרבנות "ממשקה ישראל" (יחזקאל מה, טו) — שאין דבר ראוי להיות קרב על המזבח אלא מן המותר באכילה לישראל. וכיון שגיד הנשה אסור באכילה לישראל, מעתה אף להקרבה על המזבח הריהו פסול.

וְרַבִּי, מִידֵי דְּהָוֵה אַחֵלֶב וָדָם. וְרַבָּנַן, מִצְוָתָן בְּכָךְ שָׁאנֵי.

ורבי משיב על דברי חכמים אלה, שאין גיד הנשה (המחובר לירך) נפסל להקרבה משום "ממשקה ישראל", מידי דהוה [כדבר שהוא] בדינם של החלב ודם, שאסורים למאכל ישראל, ובכל זאת הריהם קרבים על המזבח. ורבנן [וחכמים] משיבים על דברי רבי, שאין להשוות את הדברים — שכן דברים שמצותן בכך, כחלב ודם, שהתורה ציותה שיש להקריבם שאני [שונה]. הוא מדינו של גיד הנשה, שלא נאמר ציווי להקריבו. ונמצא איפוא כי ר' חייא בר יוסף ור' יוחנן אכן חלוקים ביניהם (ושלא כדעת רב פפא), ומחלוקתם היא כמחלוקתם של תנאים אלה. שדעת ר' חייא בר יוסף כדעת רבי, ודעת ר' יוחנן כדעת חכמים.

אָמַר רַב הוּנָא: גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל עוֹלָה חוֹלְצוֹ לַתַּפּוּחַ. אָמַר רַב חִסְדָּא: מָרִי דֵּיכִי, מִי כְּתִיב ״עַל כֵּן לֹא יֹאכַל הַמִּזְבֵּחַ״? ״עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ כְּתִיב.

א ועוד בדין הקרבת גיד הנשה בקרבנות שאינם נאכלים (עולה), אמר רב הונא: אין גיד הנשה של עולה (קרב) על המזבח, אלא המקריב את העולה חולצו לגיד הנשה מן הירך לפני ההקרבה, ומטילו לתפוח (ערימה עגולה של אפר הנתונה בראש המזבח). אמר רב חסדא לרב הונא בתמיהה על דבריו: מרי דיכי [אדון הלכה זו, בעל שמועה זו], מי כתיב [האם נאמר] בתורה באיסור גיד הנשה "על כן לא יאכל המזבח את גיד הנשה"? שנלמד מכאן איסור זה אף בקרבנות העולים על המזבח, והרי "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה" (בראשית לב, לב) כתיב [נאמר]. הרי שלא נאמר איסור זה אלא לענין אכילת אדם ולא לענין אכילת מזבח.

וְרַב הוּנָא, ״מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל״ – מִן הַמּוּתָּר לְיִשְׂרָאֵל.

ורב הונא הסבור שאף מזבח אסור באכילת גיד הנשה, מה טעם אמר כן? שכן נאמר בדין הקרבנות שיהיו "ממשקה ישראל" (יחזקאל מה, טו) — שאין הם באים אלא מן הדבר המותר באכילה לישראל, וגיד הנשה מאחר שאסור לישראל, אף למזבח הריהו פסול.

מֵיתִיבִי: גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל שְׁלָמִים – מְכַבְּדוֹ לָאַמָּה, וְשֶׁל עוֹלָה – מַעֲלֵהוּ. מַאי לָאו, מַעֲלֵהוּ וּמַקְטִירוֹ?

מיתיבי [מקשים] על דברי רב הונא ממה ששנינו בברייתא כי גיד הנשה (האסור באכילה) של קרבן שלמים (שמצוותו באכילה), מה יעשה בו? מוציאו מן הירך, ומכבדו (מטאטא אותו) לאמה (תעלת מים העוברת בעזרה שבמקדש, ודרכה היו מתפנות הפסולת ושאריות אל מחוץ למקדש), ואילו גיד הנשה של קרבן עולה — מעלהו להקרבה על גבי המזבח. ובפירוש דברי הברייתא האומרת בגיד הנשה של עולה "מעלהו", מאי לאו [האם אין] הכוונה שמעלהו ומקטירו, שלא כדברי רב הונא! ודוחים:

לֹא, מַעֲלֵהוּ וְחוֹלְצוֹ. וּמֵאַחַר שֶׁחוֹלְצוֹ לָמָּה מַעֲלֵהוּ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ״.

לא, כוונת הדברים היא שמעלהו את קרבן העולה כפי שהוא, ולאחר מכן הריהו חולצו לגיד הנשה מתוך הירך, בראש המזבח. ותוהים על הסבר זה: ומאחר שלאחר מכן הריהו חולצו לגיד הנשה, ואינו מקריבו, אם כן למה הריהו מעלהו בתחילה, ומדוע לא יחתוך את הירך ויוציא את הגיד מתוכה לפני העלאתה למזבח? ומשיבים: הטעם שמעלים בתחילה את הירך בשלמותה, משום שנאמר כנגד המביאים למקדש קרבנות פגומים ופחותים: "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך" (מלאכי א, ח). ואף ירך חתוכה הריהי כדבר הפחות ופגום, שאין זו כדרך כבוד הראויה להביאה לפני מלכים.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב הוּנָא: גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל שְׁלָמִים – מְכַבְּדוֹ לָאַמָּה, וְשֶׁל עוֹלָה – חוֹלְצוֹ לַתַּפּוּחַ.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כמותו], כשיטתו של רב הונא: גיד הנשה של קרבן שלמים — מכבדו לאמה העוברת בעזרה, וגיד הנשה של קרבן עולה — חולצו מתוך הירך של הקרבן, ונותנו לתפוח.

תְּנַן הָתָם: תַּפּוּחַ הָיָה בְּאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ, פְּעָמִים הָיָה עָלָיו כִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת כּוֹר. אָמַר רָבָא: גּוּזְמָא.

ב מתוך שהוזכר למעלה התפוח שבראש המזבח, מביאים עוד בעניינו, שכן תנן התם [שנינו שם, במשנה במסכת תמיד]: תפוח היה באמצע המזבח, פעמים היה עליו אפר ששיעורו כשלש מאות כור. אמר על כך רבא: לשון זו הריהי לשון גוזמא (הפלגה מרובה). ועניינה לומר שהיתה גדולה ביותר, ואולם מעולם לא היה בתפוח שיעור שכזה.

הִשְׁקוּ אֶת הַתָּמִיד בְּכוֹס שֶׁל זָהָב, אָמַר רָבָא: גּוּזְמָא.

וכן על זו ששנינו עוד במסכת תמיד כי לפני שחיטתו, השקו את קרבן התמיד מים בכוס של זהב, כדי להקל בכך על פשיטת עורו לאחר השחיטה, אמר רבא: הרי זו לשון גוזמא, שלא היתה זו כוס של זהב.

אָמַר רַבִּי אַמֵּי: דִּבְּרָה תּוֹרָה לְשׁוֹן הֲוַאי, דִּבְּרוּ נְבִיאִים לְשׁוֹן הֲוַאי, דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲוַאי. דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲוַאי – הָא דַּאֲמַרַן.

ועוד בענין שימוש לשון שאינו מכוון כדיוקו, אמר ר' אמי: יש ודברה תורה לשון הואי (גוזמה), וכמו כן יש ודברו נביאים לשון הואי, וכיוצא בזה יש ודברו חכמים לשון הואי. ומפרטים: דברו חכמים לשון הואי — הא דאמרן [זה שאמרנו מקודם, בתפוח ובכוס של זהב],

דִּבְּרָה תּוֹרָה לְשׁוֹן הֲוַאי – ״עָרִים גְּדוֹלוֹת וּבְצוּרוֹת בַּשָּׁמַיִם״, דִּבְּרוּ נְבִיאִים לְשׁוֹן הֲוַאי – ״וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ לְקוֹלָם״.

דברה תורה לשון הואי — שכן נאמר ("שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבוא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים" (דברים ט, א). והרי זו לשון גוזמה. וכן דברו נביאים לשון הואי — כגון זה שנאמר בתיאור המלכת שלמה המלך "ויעלו כל העם אחריו והעם מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה ותבקע הארץ לקולם" (מלכים א א, מ). וודאי לא נבקעה הארץ למשמע קול זה.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי אָמַר שְׁמוּאֵל: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲוַאי, אֵלּוּ הֵן: תַּפּוּחַ, גֶּפֶן, וּפָרוֹכֶת. תַּפּוּחַ – הָא דַּאֲמַרַן.

ועוד בענין זה, אמר ר' יצחק בר נחמני אמר שמואל: בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הואי, אלו הן: תפוח, גפן, ופרוכת. ומפרטים: תפוח — הא דאמרן [זה שאמרנו מקודם],

גֶּפֶן – דִּתְנַן: גֶּפֶן שֶׁל זָהָב הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, מוּדְלָה עַל גַּבֵּי כְּלוֹנְסוֹת, וְכׇל מִי שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב גַּרְגֵּיר אוֹ אֶשְׁכּוֹל – מֵבִיא וְתוֹלֶה בָּהּ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: מַעֲשֶׂה הָיָה, וְנִמְנוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים לְפַנּוֹתָהּ.

גפן — דתנן [ששנינו במשנה]: כי צורה כעין גפן של זהב היתה עומדת באולם המקדש על פתחו של היכל, ומודלה (מורמת) היתה על גבי כלונסות (מוטות), וכל מי שהיה מתנדב (נודב) למקדש זהב בצורת עלה או בשיעור גדול יותר של גרגיר (ענבה יחידה), או שיעור גדול יותר כעין אשכול ענבים, היה מביא למקדש והיה תולה אותה תרומה בה, בצורת גפן זו. ועל כך אמר ר' אלעזר בר' צדוק: מעשה היה במקדש, שכה גדולה היתה גפן זו, עד שהיה צורך שנמנו עליה שלש מאות כהנים כדי לפנותה ממקומה למקום אחר, והרי זו לשון גוזמה.

פָּרוֹכֶת, דִּתְנַן: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן הַסְּגָן – פָּרוֹכֶת עוֹבְיָהּ טֶפַח, וְעַל שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם נִירִים נֶאֱרֶגֶת, וְעַל כׇּל נִימָה וְנִימָה עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חוּטִין. אׇרְכָּהּ אַרְבָּעִים בָּאַמָּה, וְרׇחְבָּהּ עֶשְׂרִים בְּאַמָּה, וּמִשְּׁמוֹנִים וּשְׁתֵּי רִבּוֹא נַעֲשֵׂת, וּשְׁתַּיִם עוֹשִׂים בְּשָׁנָה, ושְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים מַטְבִּילִין אוֹתָהּ.

פרוכת מה עניינה? — דתנן [שכן שנינו], רבן שמעון בן גמליאל אומר משום [בשם] ר' שמעון הסגן (סגן הכהנים): הפרוכת שבמקדש היה עוביה כשיעור טפח, ועל שבעים ושנים נירים (נימים, חוטי שתי) היתה נארגת, ועל כל נימה ונימה מאותן שבעים ושנים נימים היו עשרים וארבעה חוטין לעשותה. שכן היתה הפרוכת עשויה מארבעה מינים: תכלת, ארגמן, תולעת שני, ושש, וחוטו של כל אחד מארבעת אלה היה כפול ששה חוטים. ומידותיה של הפרוכת: ארכה — ארבעים באמה, כגובהו של פתח האולם. ורחבה — עשרים באמה, כרוחבו של פתח האולם. ומשמונים ושתי רבוא (שמונה מאות ועשרים אלף) דינרים היתה הפרוכת נעשת, ושתים פרוכות חדשות היו עושים בכל שנה ושנה. וכה כבדה היתה הפרוכת עד שהוצרכו לשלש מאות כהנים לשאת אותה כשהיו מטבילין אותה. ואף זו לשון גוזמה הבאה להורות שהיתה כבדה מאד.

בְּיָרֵךְ שֶׁל יָמִין וּבְיָרֵךְ שֶׁל שְׂמֹאל. מַתְנִיתִין לָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּאַחַת, וְהַדַּעַת מַכְרַעַת אֶת שֶׁל יָמִין.

ג שנינו במשנתנו כי נוהג דין גיד הנשה בירך של ימין ובירך של שמאל. ומסבירים: מתניתין [משנתנו] היא שלא כדעת ר' יהודה, דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: איסור גיד הנשה אינו נוהג אלא בירך אחת בלבד משתי ירכותיה של הבהמה, והדעת מכרעת כי את גיד הנשה של ירך צד ימין הוא שאסרה התורה.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה, וּמַאי דַּעַת? דַּעַת תּוֹרָה, אוֹ דִלְמָא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, וּמַאי דַּעַת? דַּעַת נוֹטָה.

איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים] מה כוונתו: האם מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו] לר' יהודה שכך הוא הדין, ומאי [ומה] היא דעת זו המכרעת? דעת תורה, או דלמא ספוקי מספקא ליה [או שמא מסופק לו] ר' יהודה בדבר, ומאי [ומה] היא דעת זו המכרעת? דעת נוטה מן הסברה?

תָּא שְׁמַע: הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַנּוֹתָר יִשָּׂרְפוּ לְשִׁשָּׁה עָשָׂר. וְהָוֵינַן בַּהּ: הָנֵי גִּידֵי מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אִי גִּידֵי בָשָׂר – לֵיכְלִינְהוּ, וְאִי דְּאִיַּיתּוּר – הַיְינוּ נוֹתָר! אֶלָּא גִּידֵי צַוָּאר, אִי לָאו בָּשָׂר נִינְהוּ – לִישְׁדִּינְהוּ?

ומציעים: תא שמע [בא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו כי העצמות והגידים והבשר הנותר מקרבן פסח ישרפו ליום ששה עשר בניסן (למחרת יום טוב ראשון של פסח), והוינן [והתקשינו] בה, בלשונה של ברייתא זו: הני גידי מאי עבידתייהו [אלה הגידים הנזכרים בה, מה עניינם], שהרי אי [אם] המדובר בגידי בשר, הגידים הרכים המצויים בבשר הבהמה — ליכלינהו [שיאכלם], שהרי הם בני אכילה, ובכלל מצות אכילת קרבן הפסח הם. ואי דאייתור [ואם המדובר שקרה ולא אכלם והם נותרו] — היינו [זהו] השנוי בברייתא זו "נותר"! אלא יש לומר כי המדובר בגידי צואר הקשים כעצמות, ודרכם של בני אדם שלא לאוכלם בכלל. ויש להקשות: אי לאו [אם לא] בשר נינהו [הם] — לישדינהו [שיזרקם] לאשפה, ואין צורך להמתין ליום ט"ז בניסן ולשורפם אז!

וְאָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְגִיד הַנָּשֶׁה, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּאַחַת.

ואמר רב חסדא: לא נצרכא [לא נצרכה] זו להישנות אלא לענין גיד הנשה, ואליבא [ולשיטתו] של ר' יהודה שאמר שאיסור גיד הנשה אינו נוהג אלא בירך אחת בלבד.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּהֶיתֵּירָא – לֵיכְלֵיהּ, דְּאִיסּוּרָא – לִשְׁדְּיֵיהּ!

ומכאן נאמר: אי אמרת בשלמא ספוקי מספקא ליה [נוח הוא אם אומר אתה כי מסופק לו] לר' יהודה אם איסור גיד הנשה נוהג בירך ימין או בירך שמאל — שפיר [יפה, מובן] מדוע הגידים של ירך ימין ושל ירך שמאל, אינם נאכלים (מפני הספק שמדין התורה), ונשרפים שניהם למחרת יום ראשון של פסח (מפני הספק איזהו הגיד הנאכל, ולכן עתה הוא נותר החייב בשריפה). ואלא אי אמרת מיפשט פשיטא ליה [אם אומר אתה כי פשוט לו, לר' יהודה שאיסור גיד הנשה נוהג בירך של ימין], אם כך את הגיד דהיתירא [של היתר], שאין בו איסור גיד הנשה, זה שבירך שמאל — ליכליה [שיאכלנו], כשאר קרבן הפסח, ואילו הגיד שבירך ימין שהוא דאיסורא [של איסור] — אין צורך לשרפו למחרת היום, אלא לשדייה [שיזרקנו]!

אָמַר רַב אִיקָא בַּר חֲנִינָא: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּשֶׁהוּכְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִתְעָרְבוּ.

אמר רב איקא בר חנינא בדחיית הראיה: לעולם אימא [אומר] לך כי אכן מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו, לר' יהודה] שאיסור גיד הנשה נוהג בירך של ימין, והכא במאי עסקינן [וכאן בברייתא זו ששנינו בה ששני הגידים נשרפים, במה אנו עוסקים] — כשהוכרו בתחילה שני הגידים, של ירך ימין ושל ירך שמאל, והאחד נועד לאכילה והשני נועד להיזרק, ואולם לבסוף (לאחר מכן) נתערבו זה עם זה, ואין יודעים מיהו הנאכל ומיהו הנזרק. ומפני הספק שניהם אינם נאכלים ונשרפים למחרת היום.