חולין פ״ז

הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם מִשְׁתֵּא וּבָרוֹכֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי לָא אֶפְשָׁר, הָכָא אֶפְשָׁר דְּשָׁחֵיט בַּחֲדָא וּמְכַסֵּי בַּחֲדָא.

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם [שם] במעשה בתלמידי רב — משתא וברוכי בהדי הדדי [לשתות ולברך ביחד] לא אפשר, ולכן, משעה שזימנו עצמם לברך, נתנו דעתם שלא לשתות יותר. אבל הכא [כאן], כששחט חיה, והוא רוצה לשחוט עוף, כשהוא מכסה את דם החיה אינו מסיח דעתו מן השחיטה, שהרי אפשר דשחיט בחדא, ומכסי בחדא [שישחוט ביד אחת, ויכסה ביד אחת].

מַתְנִי׳ שָׁחַט וְלֹא כִּסָּה, וְרָאָהוּ אַחֵר – חַיָּיב לְכַסּוֹת. כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. (כִּסָּהוּ) [כִּסַּתּוּ] הָרוּחַ – חַיָּיב לְכַסּוֹת.

א משנה שחט חיה או עוף ולא כסה את הדם בעפר, וראהו אחר — חייב האחר לכסות. כסהו ונתגלה — פטור מלכסות. כסהו הרוח — חייב לכסות.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשָׁפַךְ וְכִסָּה״ – מִי שֶׁשָּׁפַךְ יְכַסֶּה. שָׁחַט וְלֹא כִּסָּה, וְרָאָהוּ אַחֵר, מִנַּיִן שֶׁחַיָּיב לְכַסּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ – אַזְהָרָה לְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "ושפך וכסה" ("ושפך את דמו וכסהו בעפר", ויקרא יז, יג), ודברים אלו שנאמרו ברצף אחד מלמדים כי מי ששפך כלומר, שחט את החיה או העוף — מצוה שיכסה את דמו. שחט ולא כסה, וראהו אחר, מנין שחייב לכסות? שנאמר באותה פרשה: "ואומר לבני ישראל" (שם יד) — אזהרה לכל בני ישראל.

תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וְשָׁפַךְ וְכִסָּה״, בַּמֶּה שֶׁשָּׁפַךְ – בּוֹ יְכַסֶּה, שֶׁלֹּא יְכַסֶּנּוּ בָּרֶגֶל, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִצְוֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וְשָׁפַךְ וְכִסָּה״, מִי שֶׁשָּׁפַךְ – הוּא יְכַסֶּנּוּ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁחַט, וְקָדַם חֲבֵירוֹ וְכִסָּה, וְחִיְּיבוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִיתֵּן לוֹ עֲשָׂרָה זְהוּבִים.

ומעיהם תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] על כתוב זה: "ושפך וכסה", במה ששפך — בו יכסה, כלומר בידו, או בסכין, שלא יכסנו ברגל, כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו. וכן תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "ושפך וכסה", מי ששפך — הוא יכסנו. מעשה באחד ששחט חיה או עוף, וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׂכַר מִצְוָה אוֹ שְׂכַר בְּרָכָה? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן. אִי אָמְרַתְּ שְׂכַר מִצְוָה – אַחַת הִיא, וְאִי אָמְרַתְּ שְׂכַר בְּרָכָה – הָוְיָין אַרְבָּעִים. מַאי?

איבעיא להו [נשאלה להם]: האם עשרה זהובים אלה הם שכר מצוה שגזל ממנו, או שכר ברכה, ברכת המצוות? ומסבירים, למאי נפקא מינה [מה יוצא ממנה] משאלה זו למעשה — לברכת המזון, אי אמרת [אם אתה אומר] שכר מצוה חייבו רבי — ברכת המזון כולה מצוה אחת היא, ואי אמרת [ואם אתה אומר] שכר ברכה — ארבע ברכות של ברכת המזון הויין [הריהן] שוות ארבעים זהובים. מאי [מה] התשובה?

תָּא שְׁמַע, דַּאֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי: מִי שֶׁיָּצַר הָרִים לֹא בָּרָא רוּחַ, וּמִי שֶׁבָּרָא רוּחַ לֹא יָצַר הָרִים, דִּכְתִיב: ״כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ״. אֲמַר לֵיהּ: שׁוֹטֶה, שְׁפֵיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא – ״ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ״.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה שמסופר שאמר ליה [לו] ההוא מינא [אותו מין, כופר] לרבי בקינטור: מי שיצר הרים לא ברא רוח, ומי שברא רוח לא יצר הרים, דכתיב [שנאמר]: "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח" (עמוס ד, יג), הרי שיש יוצר ויש בורא! אמר ליה [לו] רבי: שוטה, שפיל לסיפיה דקרא [רד, המשך לסופו של הכתוב], שנאמר: "ה' אלהי צבאות שמו", שהוא גם היוצר וגם הבורא.

אֲמַר לֵיהּ: נְקוֹט לִי זִימְנָא תְּלָתָא יוֹמֵי וּמַהְדַּרְנָא לָךְ תְּיוּבְתָּא. יְתֵיב רַבִּי תְּלָת תַּעֲנִיָּתָא. כִּי הֲוָה קָא בָּעֵי מִיבְרָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: מִינָא קָאֵי אַבָּבָא. אֲמַר: ״וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רוֹשׁ וְגוֹ׳״.

אמר ליה [לו] אותו מין: נקוט לי זימנא תלתא יומי ומהדרנא לך תיובתא [תן לי זמן שלושה ימים ואחזיר לך תשובה]. יתיב רבי תלת תעניתא [ישב רבי שלוש תעניות], באותם שלושה ימים, כדי שלא ימצא לו אותו מין תשובה, שלא יהיה בכך חילול שם שמים. כי הוה קא בעי מיברך [כאשר עברו אותם שלושה ימים, והיה רוצה רבי לסעוד], אמרו ליה [לו] לרבי: מינא קאי אבבא [מין עומד בשער]. אמר רבי על עצמו את הפסוק: "ויתנו בברותי רוש (עשב מר) ולצמאי ישקוני חומץ" (תהלים סט, כב), כלומר, נותנים דבר מר לסעודתי.

אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, מְבַשֵּׂר טוֹבוֹת אֲנִי לָךְ, לֹא מָצָא תְּשׁוּבָה אוֹיִבְךָ וְנָפַל מִן הַגָּג וָמֵת. אָמַר לוֹ: רְצוֹנְךָ שֶׁתִּסְעוֹד אֶצְלִי? אָמַר לוֹ: הֵן. לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ, אָמַר לוֹ: כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אַתָּה שׁוֹתֶה אוֹ אַרְבָּעִים זְהוּבִים אַתָּה נוֹטֵל? אָמַר לוֹ: כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אֲנִי שׁוֹתֶה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה שָׁוֶה אַרְבָּעִים זְהוּבִים.

אמר ליה [לו] המין שעמד בפתח: רבי, מבשר טובות אני לך, לא מצא תשובה אויבך, ונפל (הפיל עצמו) מן הגג ומת. אמר לו רבי: הואיל ובישרת לי בשורה טובה, רצונך שתסעוד אצלי? אמר לו: הן. לאחר שאכלו ושתו, אמר ליה [לו] רבי: כוס של ברכה אתה שותה, כלומר האם רצונך לברך ברכת מזון על הכוס, או ארבעים זהובים אתה נוטל, ואני אברך? אמר לו: כוס של ברכה אני שותה. יצתה בת קול ואמרה: כוס של ברכה ישוה ארבעים זהובים.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: עֲדַיִין יֶשְׁנָהּ לְאוֹתָהּ מִשְׁפָּחָה בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי, וְקוֹרְאִין אוֹתָהּ מִשְׁפַּחַת בַּר לוּיָאנוּס.

אמר רבי יצחק: עדיין ישנה לאותה משפחה של אותו מין שבישר לו את הבשורה, בין גדולי רומי, וקוראין אותה משפחת בר לויאנוס.

כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: מַאי שְׁנָא מֵהֲשָׁבַת אֲבֵדָה, דְּאָמַר מָר: ״הָשֵׁב״ – אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים.

ג שנינו במשנה: כסהו ונתגלה — פטור מלכסות. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מאי שנא [במה שונה הדבר] מהשבת אבדה, שאמר מר [החכם]: מה שנאמר "השב תשיבם" (דברים כב, א) "השב" — אפילו מאה פעמים?

אֲמַר לֵיהּ: הָתָם לָא כְּתִיב מִיעוּטָא, הָכָא כְּתִיב מִיעוּטָא ״וְכִסָּהוּ״.

אמר ליה [לו]: התם לא כתיב מיעוטא [שם לא נאמרה לשון מיעוט], הכא, כתיב מיעוטא [כאן נאמרה לשון מיעוט] "וכסהו" כלומר, כסה אותו, כיסוי זה ולא יותר.

כִּסָּהוּ הָרוּחַ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָזַר וְנִתְגַּלָּה, אֲבָל לֹא חָזַר וְנִתְגַּלָּה – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. וְכִי חָזַר וְנִתְגַּלָּה מַאי הָוֵי? הָא אִידְּחִי לֵיהּ! אָמַר רַב פָּפָּא: זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין דִּיחוּי אֵצֶל מִצְוֹת.

ד שנינו במשנה: כסהו הרוח — חייב לכסות. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שחזר ונתגלה לאחר שכיסהו הרוח. אבל לא חזר ונתגלה — פטור מלכסות. ושואלים: וכי [וכאשר] חזר ונתגלה מאי הוי [מה בכך]? הא אידחי ליה [הרי כבר נדחה] ממצות הכיסוי כשכיסהו הרוח! אמר רב פפא, זאת אומרת: אין מושג דיחוי שייך אצל מצות, וכיון שנתחייב הדם בכיסוי — לא נדחתה ממנו המצוה, ואם נתגלה — עומדת בעינה המצוה לכסותו.

וּמַאי שְׁנָא מֵהָא דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט וְנִבְלַע דָּם בַּקַּרְקַע – חַיָּיב לְכַסּוֹת. הָתָם כְּשֶׁרִשּׁוּמוֹ נִיכָּר.

ושואלים: ואם כסהו הרוח ולא נתגלה, מדוע פטור מלכסות? ומאי שנא מהא דתניא [ובמה שונה הדבר מזו ששנויה בברייתא]: השוחט חיה או עוף ונבלע דם בקרקע — חייב לכסות? ומשיבים: התם [שם מדובר] כשרשומו של הדם ניכר בקרקע, שלא נבלע לגמרי.

מַתְנִי׳ דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, אִם יֵשׁ בּוֹ מַרְאִית דָּם – חַיָּיב לְכַסּוֹת. נִתְעָרֵב בְּיַיִן – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַיִם. נִתְעָרֵב בְּדַם הַבְּהֵמָה

ה משנה דם חיה או עוף שנתערב במים, אם יש בו מראית דם בתערובת — חייב לכסות. נתערב הדם ביין שהוא אדום — רואין אותו את היין כאילו הוא מים, ואם בכמות כזו של מים היתה מראית דם — חייב לכסות. נתערב דם החיה או העוף בדם הבהמה

אוֹ בְּדַם הַחַיָּה – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הֵן מַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם.

או בדם אחר של החיה, שאינו דם השחיטה — רואין אותו, את דם הבהמה או את דם החיה האחר, כאילו הן מים. רבי יהודה אומר: אין דם מבטל דם, ואפילו לא היה ניכר בו דם השחיטה — חייב לכסות את התערובת.

דָּם הַנִּיתָּז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין – חַיָּיב לְכַסּוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא, אֲבָל יֵשׁ שָׁם דָּם שֶׁלֹּא הוּא – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.

דם הניתז מחוץ לגומה ששוחט לתוכה, או על הכותל, וכן הדם שנותר על הסכין ששחט בה — חייב לכסות. אמר רבי יהודה: אימתי חייב לכסות — בזמן שאין שם דם אלא הוא, אבל יש שם דם שלא הוא, שמקיים בו מצות כיסוי — פטור מלכסות.

גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, אִם יֵשׁ בּוֹ מַרְאִית דָּם – כָּשֵׁר. נִתְעָרֵב בְּיַיִן – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַיִם. נִתְעָרֵב בְּדַם בְּהֵמָה אוֹ בְּדַם הַחַיָּה – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם.

א גמרא תנן התם [שנינו שם] במסכת זבחים ביחס לדם הקרבנות: דם קרבן שנתערב במים, אם יש בו בתערובת מראית דם — כשר לזריקה על המזבח ולכפר. נתערב דם הקרבן ביין — רואין אותו את היין כאילו הוא מים, ואם היה ניכר בהם הדם — כשר. נתערב דם הקרבן בדם בהמה של חולין, או בדם החיה — רואין אותו, את דם הבהמה או החיה, כאילו הוא מים. רבי יהודה אומר: אין דם מבטל דם.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנָּפְלוּ מַיִם לְתוֹךְ דָּם, אֲבָל נָפַל דָּם לְתוֹךְ מַיִם – רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל.

ועל אותה משנה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא שנו שאם יש מראית דם במים הרי זה כשר לזריקה — אלא שנפלו מים לתוך דם הקרבן, אבל נפל דם הקרבן לתוך מים — ראשון ראשון בטל, כל טיפת דם שנפלה למים נתבטלה, וגם אם בסופו של דבר יש שם מראית דם — אינו יכול לזורקו על המזבח, שהדם שנדחה מהקרבה אינו חוזר ונעשה ראוי לכך.

אָמַר רַב פָּפָּא: וּלְעִנְיַן כִּסּוּי אֵינוֹ כֵּן, אֵין דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת.

אמר רב פפא: ולענין כסוי דם החיה או העוף אינו כן, אלא אם לאחר שנפלה טיפה ועוד טיפה למים יש בהם מראה דם — צריך לכסות, ואין אומרים שכל טיפה וטיפה נדחתה ממצוותה, לפי שאין דחוי אצל מצות, שהדם שנתבטל תחילה במים לא נדחה ממצוותו, ולכן כשהוא חוזר ומקבל מראה דם — טעון כיסוי.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל מַרְאֵה אַדְּמוּמִית – מְכַפְּרִין, וּמַכְשִׁירִין, וְחַיָּיבִין בְּכִסּוּי. מַאי קָמַשְׁמַע לַן? מְכַפְּרִין – תְּנֵינָא, חַיָּיבִין בְּכִסּוּי – תְּנֵינָא!

ב ועוד בעניינים אלה, אמר רב יהודה אמר שמואל: כל מים שיש בהם מראה אדמומית של דם — מכפרין על המזבח, ומכשירין אוכל לקבלת טומאה, וחייבין בכסוי, אם מדובר בדם שחיטה של חיה או עוף. ומקשים: מאי קמשמע לן [מה משמיע לנו] ר' יהודה? שהם מכפרין — תנינא [שנינו] במשנה במסכת זבחים שהובאה לעיל, שהם חייבין בכסוי — תנינא [שנינו] במשנתנו!

מַכְשִׁירִין אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ. מַכְשִׁירִין נָמֵי, אִי דָּם – אַכְשׁוֹרֵי מַכְשַׁר, אִי מַיָּא – אַכְשׁוֹרֵי מַכְשְׁרִי! לָא צְרִיכָא, שֶׁתִּמְּדוֹ בְּמֵי גְשָׁמִים.

ומשיבים: לומר שהם מכשירין איצטריכא ליה [הוצרך לו], שלא שנינו דין זה במשנה. ומתקשים: מכשירין נמי [גם כן] לא הוצרך לאומרו, שהרי בין אי [אם] יש לתערובת דין דם — אכשורי מכשר [הריהו מכשיר], ובין אי מיא [אם הוא מים] — אכשורי מכשרי [הריהם מכשירים]! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכו] דברי רב יהודה בשם שמואל, אלא למקרה שתמדו, שעירב את הדם במי גשמים, שאינם מכשירים את האוכלים, לפי שמשקים מכשירים לקבל טומאה רק כאשר אדם חשב עליהם, ומי גשמים באים מעצמם.

מֵי גְשָׁמִים נָמֵי, כֵּיוָן דְּשָׁקֵיל וְרָמֵי, אַחְשְׁבִינְהוּ. לָא צְרִיכָא, שֶׁנִּתְמְדוּ מֵאֲלֵיהֶן.

ומקשים: מי גשמים שנתערב בהם דם נמי [גם כן], כיון דשקיל ורמי [שנטל אותם והטיל אותם בכלי] שבו נתערב הדם אחשבינהו [הרי החשיב אותם], ומכשירים לקבל טומאה! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] אלא במקרה שנתמדו מאליהן, שמי גשמים ירדו מעצמם לתוך כלי, ונתערב בהם הדם.

רַבִּי אַסִּי מִנְּהַרְבִּיל אוֹמֵר: בִּצְלַלְתָּא דִּדְמָא. רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי אָמַר: עָנוּשׁ כָּרֵת, וְהוּא דְּאִיכָּא כְּזַיִת. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מְטַמְּאִים בְּאֹהֶל, וְהוּא דְּאִיכָּא רְבִיעִית.

רבי אסי מנהרביל אומר: דבריו של רב יהודה בשם שמואל נאמרו בצללתא דדמא [בנוזל הצלול של הדם], שכשהדם נקרש הוא נפרד לעצמו, לומר שאם יש בו מראה אדמומית — דינו כדם, ומכשיר, ואם לא — אינו מכשיר, שאינו מים ולא דם. רבי ירמיה מדפתי אמר: האוכל מנוזל זה כשיש בו מראה אדמומית, ענוש כרת, כדין אוכל דם (ויקרא יז, יד), והוא דאיכא [שיש] בו כזית דם גמור. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: משקים שיש בהם מראית דם, אם היה זה דם המת — מטמאים באהל, והוא דאיכא [שיש] שם רביעית הלוג דם גמור, שדם המת מטמא אם היה בו שיעור רביעית.

תְּנַן הָתָם: כׇּל מַשְׁקֵה הַמֵּת טְהוֹרִין, חוּץ מִדָּמוֹ, וְכׇל מַרְאֵה אַדְּמוּמִית שֶׁבּוֹ מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל. וּמַשְׁקֵה הַמֵּת טְהוֹרִין? וּרְמִינְהוּ: מַשְׁקֶה טְבוּל יוֹם, מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִמֶּנּוּ כְּמַשְׁקִין שֶׁנּוֹגֵעַ בָּהֶן,

ועוד בענין זה, תנן התם [שנינו שם]: כל משקה המת, כל הנוזלים שבגופו, כגון דמעות, או חלב האשה — טהורין, חוץ מדמו; וכל מראה אדמומית שבו, כלומר, נוזל הבא מן המת, אם יש בו מראית דם — מטמאין באהל. ושואלים: ומשקה המת טהורין? ורמינהו [ומטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו: כדין משקה טבול יום, של אדם ביום שטבל לטומאתו, דין משקין היוצאין ממנו כדין משקין שהוא נוגע בהן,