חולין פ״א

נִתְּקוֹ לַעֲשֵׂה. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה״ – מִיּוֹם הַשְׁמִינִי אִין, מֵעִיקָּרָא לָא. לָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה – עֲשֵׂה.

נתקו משאר הפסולים שעובר עליהם בלאו "לא ירצה", לעבור עליו בעשה בלבד. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מהיכן למדים שיש בו איסור עשה? דאמר קרא [שאמר הכתוב] במחוסר זמן: "מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן" (ויקרא כב, כז), "מיום השמיני" — אין [כן], מעיקרא [מתחילה, קודם לכן] — לא, ואם כן הרי זה לאו הבא מכלל עשה, ולאו הבא מכלל עשה אינו נידון כלאו ללקות עליו, אלא כעשה.

וְהָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ לְכִדְרַבִּי אַפְטוֹרִיקִי, דְּרַבִּי אַפְטוֹרִיקִי רָמֵי: כְּתִיב ״וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ״, הָא לַיְלָה חֲזֵי, וּכְתִיב ״מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה״ – מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה אִין, לַיְלָה לָא!

ושואלים: והא מיבעיא ליה [והרי צריך פסוק זה] לכ מו שאמר ר' אפטוריקי, שר' אפטוריקי רמי [השליך, הראה סתירה], בפסוק אחד כתיב [נאמר]: "והיה שבעת ימים תחת אמו" (שם), ומשמע: הא [אבל] בלילה שלאחר היום השביעי הוא כבר חזי [ראוי]; וכתיב [ונאמר]: "מיום השמיני והלאה ירצה", ומשמע: מיום השמיני והלאה — אין [כן], אבל לילה שלפני כן — לא!

הָא כֵּיצַד? לַיְלָה לִקְדוּשָּׁה, יוֹם לְהַרְצָאָה. כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא: ״כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ״.

ותירץ: הא כיצד מיישבים את הכתובים? לילה הוא לקדושה, שאפשר להקדיש אותו כבר בלילה שלאחר היום השביעי, ואינו עובר על איסור הקדשת קרבן פסול. ויום השמיני הוא להרצאה, שאפשר להקריב אותו שיעלה לרצון! ומשיבים: כתיב קרא אחרינא [כתוב פסוק אחר] שיש בו עשה זה — "כן תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי" (שמות כב, כט).

אָמַר רַב הַמְנוּנָא: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵין אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בְּקׇדָשִׁים, מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, שְׁחִיטַת קֳדָשִׁים נָמֵי שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה הִיא.

א ושבים לדון בשיטת ר' שמעון בענין אותו ואת בנו. אמר רב המנונא: אומר היה ר' שמעון, אין איסור אותו ואת בנו נוהג בקדשים, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיון שאמר ר' שמעון: שחיטה שאינה ראויה (שאינה מתירה באכילה) — לא שמה [אינה נחשבת] כשחיטה כלל, הרי שחיטת קדשים נמי [גם כן] שחיטה שאינה ראויה היא, שאינה מתירה את הבשר להקרבה ולאכילה עד שייזרק הדם.

מֵתִיב רָבָא: אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ קָדָשִׁים בַּחוּץ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שֵׁנִי בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל הָרָאוּי לָבֹא לְאַחַר זְמַן – הֲרֵי הוּא בְּלֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין בּוֹ כָּרֵת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵין בּוֹ כָּרֵת – אֵינוֹ בְּלֹא תַעֲשֶׂה.

מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו בברייתא: שחט אותו ואת בנו קדשים בחוץ, ר' שמעון אומר: על השני עובר בלא תעשה, משום שחיטת חוץ. שהיה ר' שמעון אומר, כל הראוי לבא לאחר זמן והקריבו בחוץ — הרי הוא עובר עליו בלא תעשה משום שחיטת חוץ, ואין בו עונש כרת. וחכמים אומרים כל שאין בו כרת משום שחיטת חוץ, שאינו ראוי להקרבה באותה שעה — אף אינו בלא תעשה.

וְקַשְׁיָא לַן: קָדָשִׁים בַּחוּץ, שֵׁנִי בְּלֹא תַעֲשֶׂה? קַמָּא מִיקְטָל קְטַל, שֵׁנִי מִתְקַבֵּל בִּפְנִים הוּא, כָּרֵת נָמֵי לִיחַיַּיב!

וקשיא לן [והיה קשה לנו]: שחט קדשים בחוץ, מדוע השני רק באיסור לא תעשה? הלא לשיטת ר' שמעון, ששחיטה שאינה ראויה להתיר את הבהמה באכילה — אינה קרויה כלל שחיטה, נמצא כי קמא מיקטל קטל [את הראשון ששחט בחוץ כאילו הרג אותו], שהרי שחיטה פסולה היא, ואם כן השני מקבל [מתקבל] בפנים הוא, וראוי להקרבה, ולפי זה כרת נמי ליחייב [גם כן שיתחייב] על שחיטתו בחוץ!

וְאָמַר רָבָא, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי: חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: קָדָשִׁים שְׁנֵיהֶם בַּחוּץ, לְרַבָּנַן – רִאשׁוֹן עָנוּשׁ כָּרֵת, שֵׁנִי פָּסוּל וּפָטוּר מִלָּאו דִּשְׁחוּטֵי חוּץ.

ואמר רבא ואמרי לה כדי [ויש אומרים אותה בלי שם]: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: אם שחט קדשים אותו ואת בנו שניהם בחוץ, לרבנן [לדעת חכמים] על הראשון ענוש כרת, השני פסול משום שהוא מחוסר זמן ולכן פטור עליו מלאו של שחוטי חוץ. לדעת

לְרַבִּי שִׁמְעוֹן – שְׁנֵיהֶם עֲנוּשִׁים כָּרֵת.

ר' שמעון — על שניהם ענושים כרת, גם על השני, כיון ששחיטתו של הראשון אינה שחיטה, לאסור את השני משום אותו ואת בנו.

אֶחָד בַּחוּץ וְאֶחָד בִּפְנִים: לְרַבָּנַן – רִאשׁוֹן עָנוּשׁ כָּרֵת, שֵׁנִי פָּסוּל וּפָטוּר; לְרַבִּי שִׁמְעוֹן – שֵׁנִי כָּשֵׁר.

אם שחט קדשים, אותו ואת בנו, אחד בחוץ ואחד אחריו בפנים — לרבנן [לדעת חכמים] על הראשון ענוש כרת, ואילו השני פסול, משום שהוא מחוסר זמן, ולכן פטור על שחיטתו משום שחיטת חוץ. לדעת ר' שמעון שני כשר לגמרי, ומקריבים אותו, שאין בו איסור אותו ואת בנו, שהרי שחיטת הראשון שחיטה שאינה ראויה היא.

אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ: לְרַבָּנַן – רִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, שֵׁנִי פָּסוּל וּפָטוּר, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן – שֵׁנִי בְּלֹא תַעֲשֶׂה.

שחט קדשים, אותו ואת בנו, אחד בפנים ואחד אחריו בחוץ, לרבנן [לדעת חכמים] הראשון כשר ופטור, שאין כל פגם בשחיטתו. השני פסול משום שנשחט בחוץ, ופטור על שחיטתו בחוץ, משום שאינו ראוי להקרבה בפנים, שהרי הוא מחוסר זמן. ואילו לדעת ר' שמעון על שחיטת השני בחוץ עובר בלא תעשה, וכדין מחוסר זמן שהקריבו בחוץ.

וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אֵין ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ נוֹהֵג בְּקָדָשִׁים, שֵׁנִי אַמַּאי בְּלֹא תַעֲשֶׂה וְתוּ לָא? כָּרֵת נָמֵי לִיחַיַּיב!

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שאין איסור אותו ואת בנו נוהג בקדשים, על שחיטת השני בחוץ אמאי [מדוע] עובר רק בלא תעשה ותו [ועוד] לא? עונש כרת נמי ליחייב [גם כן שיתחייב], שהואיל ואין בו איסור אותו ואת בנו — מתקבל בפנים הוא! אלא בוודאי יש איסור אותו ואת בנו בקדשים!

אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָא אָמַר רַב הַמְנוּנָא: אֵין מַלְקוֹת ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ נוֹהֵג בְּקָדָשִׁים,

אלא אמר רבא, הכי קא אמר [כך אומר] רב המנונא: איסור אותו ואת בנו נוהג בקדשים, אבל אין עונש מלקות על אותו ואת בנו נוהג בקדשים, ומדוע?

כֵּיוָן דְּכַמָּה דְּלָא זָרֵיק דָּם – לָא מִישְׁתְּרֵי בָּשָׂר, מֵעִידָּנָא דְּקָא שָׁחֵיט הָוֵאי הַתְרָאַת סָפֵק, וְהַתְרָאַת סָפֵק – לֹא שְׁמָהּ הַתְרָאָה.

כיון דכמה דלא זריק [שכל עוד שלא זורק] את הדם לא מישתרי בשר [לא מותר הבשר] לאכילה ולהקרבה. נמצא כי מעידנא דקא שחיט [מזמן שהוא שוחט], כשמתרים בו על איסור שחיטת אותו ואת בנו — הואי [הרי זו] רק התראת ספק, שמא לא ייזרק הדם, והתראת ספק לא שמה [אינה נחשבת] התראה ללקות עליה.

וְאַזְדָּא רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: הִיא חוּלִּין וּבְנָהּ שְׁלָמִים, שָׁחַט חוּלִּין וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט שְׁלָמִים – פָּטוּר.

ומעירים: ואזדא [והולך] רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: לדעת ר' שמעון, ששחיטה שאינה ראויה אין חייבים עליה משום אותו ואת בנו, אם היא האם חולין ובנה שלמים, ושחט תחילה את האם שהיא חולין, ואחר כך שחט את הבן שהוא שלמים בו ביום — הרי הוא פטור על שחיטת הבן, משום התראת ספק, שמא לא ייזרק הדם, ואין זו שחיטה ראויה.

שְׁלָמִים וְאַחַר כָּךְ חוּלִּין – חַיָּיב, וְאָמַר רָבָא: הִיא חוּלִּין וּבְנָהּ עוֹלָה, לָא מִיבַּעְיָא שָׁחַט חוּלִּין וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט עוֹלָה דְּפָטוּר,

אבל אם שחט קודם את הבן שהוא שלמים, ואחר כך שחט את האם שהיא חולין — חייב על שחיטת האם, שהרי התראת ודאי היא, שכיון שהוא חולין — אין אחר השחיטה כלום. ואמר רבא: היא הבהמה חולין ובנה עולה, ושחטם ביום אחד, לא מיבעיא [לא נצרכה לומר] במקרה ששחט תחילה את האם החולין ואחר כך שחט את הבן העולה שהוא פטור,

אֶלָּא אֲפִילּוּ שָׁחַט עוֹלָה וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט חוּלִּין – פָּטוּר, שְׁחִיטָה קַמַּיְיתָא לָאו שְׁחִיטָה בַּת אֲכִילָה הִיא.

אלא, אפילו שחט את בנה לעולה וזרק את דמו, ואחר כך שחט אותה לחולין — פטור, ומדוע? שחיטה קמייתא לאו [ראשונה לא] שחיטה בת אכילה היא, שהרי עולה קריבה כליל ואינה נאכלת. ולדעת ר' שמעון, שחיטה שאינה ראויה לאכילה — אינה שחיטה.

וְרַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲכִילַת מִזְבֵּחַ שְׁמָהּ אֲכִילָה. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו״.

ור' יעקב אמר ר' יוחנן: אכילת מזבח שמה [נחשבת] אכילה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דאמר קרא [שאמר הכתוב] בדין פיגול: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה" (ויקרא ז, יח) — הביטוי הכפול "האכל יאכל" מלמד כי

בִּשְׁתֵּי אֲכִילוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶחָד אֲכִילַת אָדָם וְאֶחָד אֲכִילַת מִזְבֵּחַ.

בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח, ששתיהן נחשבות אכילה, לענין פיגול, ולעניינים אחרים. ולכן, שחיטת עולה — שחיטה ראויה לאכילה היא, והשוחט את הבן לעולה, ואת אמו לחולין — לוקה משום אותו ואת בנו, גם לדעת ר' שמעון.

מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, הַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַשּׁוֹחֵט פָּרַת חַטָּאת, וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה – רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, וַחֲכָמִים מְחַיְּיבִין.

א משנה השוחט בהמה ובנה ונמצא שאחד מהם טרפה, ושחיטתו לא התירה אותו באכילה. וכן השוחט אחד מהם לשם עבודה זרה, והשוחט פרת חטאת (פרה אדומה), והשוחט שור הנסקל, שנגזר דינו לסקילה, כגון שהרג אדם, וכן השוחט עגלה ערופה, שכל אלה אסורים בהנאה — ר' שמעון פוטר משום אותו ואת בנו, שלדעתו, שחיטה שאינה ראויה (שאינה מתירה את הבהמה לאכילה) — אינה קרויה שחיטה לחייב עליה. וחכמים מחייבין, שלדעתם אין צורך שתהא השחיטה ראויה לאכילה.

הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, וְהַנּוֹחֵר, וְהַמְעַקֵּר – פָּטוּר מִשּׁוּם ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״.

אבל גם לדעת חכמים, השוחט ונתנבלה הבהמה בידו, שקלקל בשחיטתה, או הנוחר (הורג אותה על ידי דקירה), או המעקר את הקנה והוושט, וכך הורג אותה — פטור משום אותו ואת בנו, שאיסור זה נאמר רק בשחיטה, שנאמר "אותו ואת בנו לא תשחטו" (ויקרא כב, כח), והרי לא היתה כאן שחיטה.

גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשָּׁחַט רִאשׁוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה וְשֵׁנִי לְשֻׁלְחָנוֹ, אֲבָל רִאשׁוֹן לְשֻׁלְחָנוֹ וְשֵׁנִי לַעֲבוֹדָה זָרָה – פָּטוּר, דְּקָם לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ.

ב גמרא בענין השוחט לעבודה זרה, שנחלקו במשנה האם חייב על שחיטה זו משום אותו ואת בנו, אמר ר' שמעון בן לקיש: לא שנו שמחייבים חכמים על שחיטת השני, אלא ששחט את הראשון לעבודה זרה ואת השני לשלחנו, לעצמו, אבל אם שחט את הראשון לשלחנו ואת השני לעבודה זרה — הריהו פטור ממלקות על השני, גם לדעת חכמים, משום דקם ליה בדרבה מיניה [שהוא עומד בעונש גדול ממנו], שהשוחט לעבודה זרה חייב מיתה.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ, אֲפִילּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹדְעִין אוֹתָהּ! אֶלָּא, פְּעָמִים שֶׁאֲפִילּוּ שָׁחַט רִאשׁוֹן לְשֻׁלְחָנוֹ וְשֵׁנִי לַעֲבוֹדָה זָרָה – חַיָּיב.

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: זו, שהנענש בעונש חמור נפטר מן העונש הקל יותר — אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה! אלא, פעמים שאפילו שחט את הראשון לשלחנו ואת השני לעבודה זרה — חייב מלקות על שחיטת השני, כיצד?

כְּגוֹן דְּאַתְרוֹ בֵּיהּ מִשּׁוּם ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״, וְלֹא אַתְרוֹ בֵּיהּ מִשּׁוּם עֲבוֹדָה זָרָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: כֵּיוָן דְּכִי אַתְרוֹ בֵּיהּ – פָּטוּר, כִּי לָא אַתְרוֹ בֵּיהּ נָמֵי – פָּטוּר.

כגון דאתרו ביה [שהתרו בו] על שחיטת השני משום אותו ואת בנו, ולא אתרו [התרו] בו משום עבודה זרה, שכיון שאינו נענש משום עבודה זרה — לוקה על האיסור הקל. ור' שמעון בן לקיש אמר: כיון דכי אתרו ביה [שכאשר, אם היו מתרים בו] משום עבודה זרה היה פטור משום אותו ואת בנו, כי לא אתרו ביה [כאשר לא התרו בו] משום עבודה זרה — נמי [גם כן] פטור. שכיון שעבר אדם על איסור חמור שיש בו עונש מיתה, למרות שאינו נענש עליו בפועל — אינו נענש על האיסור הקל.

וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: חַיָּיבֵי מִיתוֹת שׁוֹגְגִין, וְחַיָּיבֵי מַלְקוֹת שׁוֹגְגִין, וְדָבָר אַחֵר – רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: חַיָּיב, וְרֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: פָּטוּר.

ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והולכים הם לטעמיהם, לשיטותיהם] לענין זה, דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: חייבי מיתות שוגגין, וחייבי מלקות שוגגין, ודבר אחר, אדם שעשה מעשה שיש בו שני איסורים, אחד שיש בו עונש מיתה או מלקות, ואחד שיש בו עונש ממון, והתרו בו על עונש הממון, ולא התרו בו על עונש המיתה או המלקות — ר' יוחנן אומר: חייב בעונש הממון, וריש לקיש אומר: פטור.

רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: חַיָּיב, דְּהָא לָא אַתְרוֹ בֵּיהּ; וְרֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: פָּטוּר, דְּכֵיוָן דְּכִי אַתְרוֹ בֵּיהּ פָּטוּר – כִּי לָא אַתְרוֹ בֵּיהּ נָמֵי פָּטוּר.

ומסבירים: ר' יוחנן אומר חייב בעונש הממון — דהא לא אתרו [שהרי לא התרו] בו על העבירה החמורה, ונשאר עונש זה לבדו. וריש לקיש אומר פטור — דכיון דכי אתרו ביה [שכיון שכאשר, אם, היו מתרים בו] על העבירה החמורה היה פטור מתשלום הממון, כי לא אתרו ביה [כאשר לא התרו בו] על העבירה החמורה — נמי [גם כן] פטור.

וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אֲבָל בְּהָא – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן.

ומעירים: וצריכא [וצריכה] המחלוקת להיאמר בשני המקרים, דאי אשמועינן בהא [שאם היה משמיע לנו רק בזו] בשוחט את האם לצורך עצמו, ואת בנה באותו יום לעבודה זרה — הייתי אומר: בהא קאמר [בזו, שיש מיתה ומלקות, אומר] ר' שמעון בן לקיש שאם לא התרו בו משום עבודה זרה — פטור ממלקות משום אותו ואת בנו, אבל בהא [בזו], בעבירה שיש בה עונש מיתה או מלקות, ועונש ממון, ולא התרו בו בעונש המיתה או המלקות — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' יוחנן, שחייב בעונש הממון.

וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֲבָל בְּהָא אֵימָא מוֹדֵי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, צְרִיכָא.

ולהיפך, ואי איתמר בהא [ואם היה נאמר בזו], בעבירה שיש בה עונש מיתה או מלקות, ועונש ממון, ולא התרו בו על עונש המיתה או המלקות — הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אומר] ר' יוחנן שחייב בעונש הממון, אבל בהא [בזו], ששחט אותו ואת בנו לעבודה זרה, שיש עונש מיתה ועונש מלקות, ולא התרו בו על המיתה — אימא מודי [אמור שמודה] לר' שמעון בן לקיש שפטור ממלקות, על כן צריכא [צריכה] המחלוקת להיאמר בשני אופנים אלה.

וּפָרַת חַטָּאת שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה הִיא? וְהָתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פָּרָה מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳכָלִין, הוֹאִיל וְהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר.

ג שנינו במשנה, שהשוחט פרת חטאת (פרה אדומה), פטור לדעת ר' שמעון משום אותו ואת בנו, מפני שהיא שחיטה שאינה ראויה לאכילה. ושואלים: והאם שחיטת פרת חטאת שחיטה שאינה ראויה היא? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: פרה אדומה שנשחטה מטמאה טומאת אוכלין, אף על פי שאינה מותרת באכילה, ומדוע? הואיל והיתה לה שעת הכושר, שהיתה שעה שהיתה ראויה להיפדות ולהיאכל.