חולין פ׳

בְּשֶׂה וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה, רַבָּנַן סָבְרִי: ״שֶׂה״ – וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: ״שֶׂה״ – וְלֹא מִקְצָת שֶׂה.

בשאלה האם אומרים: "שה" שאמר הכתוב, כוונתו — ואפילו מקצת שה. רבנן סברי [חכמים סבורים]: "שה" — ואפילו מקצת שה, ור' אליעזר סבר [סבור]: "שה" כוונתו שה גמור, ולא מקצת שה. אמר רב

אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכָּךְ, לְעִנְיַן כִּסּוּי הַדָּם וּמַתָּנוֹת, לָא מַשְׁכַּחַתְּ אֶלָּא בִּצְבִי הַבָּא עַל הַתְּיָישָׁה.

פפא: הלכך [על כן], לדרך זו, שגם לדעת חכמים וגם לדעת ר' אליעזר, ספק אם חוששים לזרע האב או לא, אלא שנחלקו האם אומרים "שה" ואפילו מקצת שה, יש לפרש את המקורות השונים שהובאו לעיל בענין כוי באופן זה: לענין כסוי הדם, שעולה מן המשנה שדמו של הכוי טעון כיסוי מצד הספק, ולענין מתנות, שחכמים מחייבים את הכוי בזרוע לחיים וקיבה כדין בהמה, ור' אליעזר פוטר — לא משכחת [אין אתה מוצא], אין אתה יכול להעמידם אלא בכוי הנולד מצבי הבא על התיישה.

דְּבֵין לְרַבָּנַן, וּבֵין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מְסַפְּקָא לְהוּ אִי חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב אוֹ לָא.

שבין לדעת רבנן [חכמים] ובין לדעת ר' אליעזר, מספקא להו [מסופק להם] אי [אם] חוששין לזרע האב, והריהו נחשב מקצת חיה, או לא, אלא הוא נחשב בהמה גמורה.

וְקָא מִיפַּלְגִי בְּ״שֶׂה וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה״.

וקא מיפלגי [והם חלוקים] בשאלה האם אומרים "שה" ואפילו מקצת שה. ולכן, המשנה המחייבת כיסוי של דם הכוי מספק הולכת במקרה זה רק לשיטת חכמים, הסבורים ש"שה" ואפילו מקצת שה (ובהקשר זה, צבי — ואפילו מקצת צבי), ושמא דמו חייב בכיסוי מצד הצבי שבו. אבל ר' אליעזר פוטר, משום שלשיטתו רק צבי גמור חייב בכיסוי הדם, ואין אומרים צבי ואפילו מקצת צבי. ולענין מתנות — חכמים מחייבים בן צבי ותיישה במחצית המתנות, משום שיש כאן מקצת שה, ור' אליעזר פוטר, משום שלדעתו אין אומרים: "שה" — ואפילו מקצת שה, ורק בהמה גמורה חייבת במתנות.

לְעִנְיַן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בֵּין בְּתַיִישׁ הַבָּא עַל הַצְּבִיָּיה, וּבֵין בִּצְבִי הַבָּא עַל הַתְּיָישָׁה.

לענין איסור אותו ואת בנו, שנחלקו ר' אליעזר וחכמים האם הוא נוהג בכוי, משכחת לה [מוצא אתה אותה] את המחלוקת בין בתייש הבא על הצבייה וילדה בת, ובין בצבי הבא על התיישה וילדה בת.

בְּתַיִישׁ הַבָּא עַל הַצְּבִיָּיה, וּלְאִיסּוּרָא דְּרַבָּנַן סָבְרִי: דִּילְמָא חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, ״שֶׂה וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה״ אָמְרִינַן, וְאָסוּר.

ומפרטים: בתייש הבא על הצבייה וילדה בת — ולאיסורא [ולענין איסור] לכתחילה, האם מותר לשחוט אותה בת ואת בנה ביום אחד. דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: דילמא [שמא] חוששין לזרע האב, והאם היא מקצת שה, ולשיטתם הרי שה ואפילו מקצת שה אמרינן [אומרים אנו], ולכן אסור לשחוט אותה ואת בנה ביום אחד, אלא שאינו לוקה משום הספק.

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: נְהִי נָמֵי דְּחוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, ״שֶׂה וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה״ לָא אָמְרִינַן.

ור' אליעזר סבר [סבור]: נהי נמי [גם אם אמנם] חוששין לזרע האב, ויש באם מקצת שה, הרי שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן [אין אנו אומרים], ואם כן מותר לשחוט אותה ואת בנה ביום אחד.

בִּצְבִי הַבָּא עַל הַתְּיָישָׁה, וּלְמַלְקוּת. רַבָּנַן סָבְרִי: נְהִי נָמֵי דְּחוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, ״שֶׂה וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה״ אָמְרִינַן, וּמַלְקֵינַן לֵיהּ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אִיסּוּרָא אִיכָּא, מַלְקוּת לֵיכָּא.

וכן חולקים ר' אליעזר וחכמים בצבי הבא על התיישה, וילדה בת, ושחט אותה ואת בנה ביום אחד, ולענין מלקות. רבנן סברי [חכמים סבורים]: נהי נמי [גם אם אמנם] נאמר שחוששין לזרע האב, ואם זו היא במקצתה צבי, הרי במקצתה היא שה, ולשיטתם "שה" ואפילו מקצת שה אמרינן [אומרים אנו], ולכן מלקינן ליה [מלקים אותו], שעבר על איסור ודאי. ור' אליעזר סבר [סבור]: איסורא איכא [איסור יש] בבת הצבי והתיישה, לשחוט אותה ואת בנה ביום אחד, אבל אם עשה כן — מלקות ליכא [אין כאן].

אִיסּוּרָא אִיכָּא, דִּלְמָא אֵין חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, וְהַאי שֶׂה מְעַלְּיָא הוּא. מַלְקוּת לֵיכָּא, דִּלְמָא חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב.

ומסבירים: איסורא איכא [איסור יש כאן] — דלמא [שמא] אין חוששין כלל לזרע האב, והאי [וזה], האם — שה מעליא [מעולה, גמור] הוא, כאמה. אבל מלקות ליכא [אין כאן], מספק דלמא [שמא] חוששין לזרע האב, והאם חציה צבי וחציה שה,

וְ״שֶׂה וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה״ לָא אָמְרִינַן.

ולשיטתו "שה" ואפילו מקצת שה לא אמרינן [אין אנו אומרים]. ואם כן אינו לוקה, שאין לוקים אלא בהתראה ודאית, וכאן אם התרו בו, התראת ספק היא.

אָמַר רַב יְהוּדָה: כּוֹי – בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא, וְלֹא הִכְרִיעוּ בָּהּ חֲכָמִים אִם מִין בְּהֵמָה הִיא אִם מִין חַיָּה הִיא. רַב נַחְמָן אָמַר: כּוֹי – זֶה אֵיל הַבָּר.

א עד כאן דנה הגמרא בעניינו של הכוי, מתוך הנחה שהוא הכלאה של צבי ועז. וכאן מובאות דעות נוספות בעניינו. אמר רב יהודה: כוי — בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חיה היא. רב נחמן אמר: כוי — זה איל הבר.

כְּתַנָּאֵי: כּוֹי – זֶה אַיִל הַבָּר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: זֶה הַבָּא מִן הַתַּיִישׁ וּמִן הַצְּבִיָּיה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כּוֹי בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא, וְלֹא הִכְרִיעוּ בָּהּ חֲכָמִים אִם מִין חַיָּה אִם מִין בְּהֵמָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִין בְּהֵמָה הִיא, וְשֶׁל בֵּית דּוּשַׁאי הָיוּ מְגַדְּלִין מֵהֶן עֲדָרִים עֲדָרִים.

ומעירים: מחלוקת זו היא כתנאי [כמחלוקת תנאים] ששנינו בברייתא: כוי — זה איל הבר. ויש אומרים: זה יצור כלאיים הבא מן התייש ומן הצבייה. ר' יוסי אומר: כוי בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מין בהמה היא, ואנשיהם של בית דושאי היו מגדלין מהן עדרים עדרים כשאר בהמות.

אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב סָפְרָא אָמַר רַב הַמְנוּנָא: הָנֵי עִזֵּי דְּבָאלָא כְּשֵׁרוֹת לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, סָבַר לַהּ כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת מָנָה הַכָּתוּב, וְתוּ לָא.

ב מתוך שהוזכר איל הבר, מביאים מה שאמר ר' זירא אמר רב ספרא אמר רב המנונא: הני עזי דבאלא [אותן עיזים של יער, עזי בר] כשרות לגבי מזבח, שהן נחשבות בהמות, כאחד ממיני העיזים. ומעירים: סבר לה כי הא [סבור הוא כמו זו] שאמר ר' יצחק: עשר בהמות טהורות מנה הכתוב, שנאמר: "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור, שה כשבים, שה עזים, איל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו, זמר" (דברים יד, ד— ה). שלוש מהן הן בהמות — שור, כשבים, עיזים, ושבע מהן חיות ותו לא [ולא יותר].

וְהָנֵי מִדְּלָא קָחָשֵׁיב לְהוּ בַּהֲדֵי חַיּוֹת – שְׁמַע מִינַּהּ דְּעֵז נִינְהוּ. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וְאֵימָא ״אַיָּל וּצְבִי״ – פָּרַט, ״כׇּל בְּהֵמָה״ – כָּלַל.

והני [ואלו], עיזי היער, מדלא קחשיב להו בהדי [מתוך שלא מנה אותן בתוך] החיות כמין בפני עצמו — שמע מינה [למד מכאן] שמין עז נינהו [הן], שהרי הן קרויות עז ודומות לה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בר יעקב: ושמא מין אחר של חיה הן, שלא נתפרש בכתוב. שהרי לאחר רשימת הבהמות והחיות נאמר: "וכל בהמה מפרסת פרסה" וכו', ואימא [ואמור], דרוש כך את הכתוב: "איל וצבי ויחמור" וכו' — הרי כל אחד מהם הוא פרט, "כל בהמה" — כלל, ולפי כללי מדרש ההלכה, במקום שיש

פָּרַט וְכָלַל – נַעֲשֶׂה כְּלָל מוּסָף עַל הַפְּרָט, אִיכָּא טוּבָא.

פרט ואחריו כלל — נעשה כלל מוסף (מוסיף) על הפרט, ואם כן איכא טובא [יש יותר] מיני חיות טהורות מאלו שפירט הכתוב, ועיזי היער אחד מהם!

אִם כֵּן, כֹּל הָנֵי פְּרָטֵי לְמָה לִי? מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: וְדִלְמָא מִינָא דְּאַקּוֹ נִינְהוּ!

ודוחים: אם כן, שיש כאן פרט וכלל, כל הני פרטי [כל אותם הפרטים], כל מיני החיות שמנה הכתוב בפירוט, למה לי? די שיזכיר אחד מהם! אלא ודאי רק אלו הם המינים הכשרים. ואם כן, בהכרח צריך אתה לומר שעיזי היער — מין עז הן. מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: גם אם נניח שעיזי היער אינן מין חיה לעצמו, מדוע נאמר שמין עז הן? ודלמא מינא [ושמא מין] אקו אחד ממיני החיות שפירש הכתוב נינהו [הם]!

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי, וְאָמְרִי לַהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי: דִּלְמָא מִינָא דִּתְאוֹ אוֹ מִינָא דְּזֶמֶר נִינְהוּ? אֲמַר לֵיהּ רַב חָנָן לְרַב אָשֵׁי: אַמֵּימָר שָׁרֵי תַּרְבַּיְיהוּ.

וכן אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: דלמא מינא [שמא מין] תאו, או מינא [מין] זמר נינהו [הם], שמנה הכתוב בין החיות! ואכן בניגוד למה שנאמר בשם רב המנונא, שעיזי היער מין בהמה הן, אמר ליה [לו] רב חנן לרב אשי: אמימר שרי תרבייהו [התיר את חלבן] של עיזי היער, שהוא סבור בוודאות שהם מין חיה, שחלבה מותר.

בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַב מִנְיָמִין בַּר חִיָּיא מֵרַב הוּנָא בַּר חִיָּיא: הָנֵי עִזֵּי דְּבָאלָא מַהוּ לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ? אֲמַר לֵיהּ: עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבִּי יוֹסֵי וְרַבָּנַן אֶלָּא בְּשׁוֹר הַבָּר.

ועוד בענין זה מסופר, בעא מיניה [שאל אותו] אבא בריה [בנו] של רב מנימין בר חייא מרב הונא בר חייא: הני עזי דבאלא [אותם עזי היער], מהו דינן לגבי מזבח? אמר ליה [לו]: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] ר' יוסי ורבנן [וחכמים] אלא בשור הבר,

דִּתְנַן: שׁוֹר הַבָּר מִין בְּהֵמָה הוּא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִין חַיָּה. דְּרַבָּנַן סָבְרִי: מִדִּמְתַרְגְּמִינַן ״תּוֹרְבָּלָא״, מִינָא דִּבְהֵמָה הוּא, וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: מִדְּקָא חָשֵׁיב לֵיהּ בַּהֲדֵי חַיּוֹת, מִינָא דְּחַיָּה הוּא. אֲבָל הָנֵי, דִּבְרֵי הַכֹּל מִינָא דְּעֵז נִינְהוּ.

דתנן [ששנינו במשנה] במסכת כלאיים: שור הבר מין בהמה הוא, ר' יוסי אומר: מין חיה. דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: מדמתרגמינן [מתוך שמתרגמים אנו] "תאו" שבכתוב — תורבלא [שור יער], אם כן מינא [מין] של בהמה הוא, אחד ממיני השור. ור' יוסי סבר [סבור]: מדקא חשיב ליה בהדי [מכיון שהוא מונה אותו בין] החיות — מינא [מין] של חיה הוא. אבל הני [אלה], עיזי היער, מתוך שלא נימנו בין החיות — דברי הכל מינא [מין] העז נינהו [הם] וראויות להקרבה.

מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: וְדִלְמָא מִינָא דְּאַקּוֹ נִינְהוּ! אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְדִלְמָא מִינָא דְּתָאוֹ, אוֹ מִינָא דְּזֶמֶר נִינְהוּ! אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב אָשֵׁי: אַמֵּימָר שָׁרֵי תַּרְבַּיְיהוּ.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: ודלמא מינא [ושמא מין] אקו נינהו [הם]! וכיוצא בזה אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ודלמא מינא [ושמא מין] תאו, או מינא [מין] זמר נינהו [הם]! וכן אמר ליה [לו] רב נחמן לרב אשי: אמימר שרי תרבייהו [התיר את חלבן], שהוא מגדיר אותן כחיה.

כֵּיצַד הַשּׁוֹחֵט וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: כּוּלַּהּ מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, מִמַּאי? מִדְּקָא תָנֵי: קָדָשִׁים בַּחוּץ הָרִאשׁוֹן חַיָּיב כָּרֵת, וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים. מִכְּדִי שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה – לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה,

ג שנינו במשנה: כיצד השוחט וכו'. אמר ר' אושעיא: כולה מתניתין [כל משנתנו זו] שלא כשיטת ר' שמעון היא, ממאי [ממה, מנין] אתה יודע זאת? מדקא תני [ממה שהוא שונה בה]: אם שחט אם ובנה ששניהם מן הקדשים בחוץ ביום אחד — על שחיטת הראשון חייב כרת, משום שחיטת חוץ, ושניהם פסולים, ושניהם סופגים (לוקים) את הארבעים (מלקות). מכדי שמעינן ליה [הואיל ושמענו אותו] את ר' שמעון שאמר: שחיטה שאינה ראויה לאכילה — לא שמה שחיטה, אינה נחשבת לשחיטה כלל, אלא כהריגה סתם,

קַמָּא מִיקְטָל קַטְלֵיהּ, שֵׁנִי מִתְקַבֵּל בִּפְנִים הוּא, כָּרֵת נָמֵי לִיחַיַּיב.

אם כן, כששוחט קדשים בחוץ, אם ובנה — קמא מיקטל קטליה [את הראשון כאילו הרג אותו], ולא שחטו, ששחיטת קדשים בחוץ שחיטה שאינה ראויה היא, ולפיכך שני — ראוי להיות מתקבל בפנים הוא, שאין איסור לשוחטו בו ביום. ואם כן כששוחט אותו בחוץ, מדוע שנינו שרק סופג את הארבעים? כרת נמי ליחייב [גם כן יתחייב]!

חוּלִּין בִּפְנִים – שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. מִכְּדֵי שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה – לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, קַמָּא מִיקְטָל קַטְלֵיהּ, שֵׁנִי אַמַּאי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים?

וכן מה ששנינו שאם שחט אותו ואת בנו חולין בפנים — שניהם פסולין, והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו; מכדי שמעינן ליה [הואיל ושמענו אותו] את ר' שמעון שאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אם כן קמא מיקטל קטליה [את הראשון כאילו הרג אותו], ששחיטת חולין בפנים שחיטה שאינה ראויה היא, שהרי נאסר בהנאה. והואיל ושחיטת הראשון אינה שחיטה, על שחיטת השני אמאי [מדוע] סופג את הארבעים? והרי לא שחט אותו ואת בנו!

קָדָשִׁים בִּפְנִים – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וּפָסוּל.

וכן מה ששנינו: שחט אותו ואת בנו קדשים בפנים — הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים, ופסול משום פסול מחוסר זמן, שכיון שאינו יכול להישחט באותו יום הריהו כנשחט קודם זמנו.

מִכְּדֵי שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, שְׁחִיטַת קֳדָשִׁים נָמֵי שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה הִיא, דְּכַמָּה דְּלָא זָרֵיק דָּם – לָא מִישְׁתְּרֵי בָּשָׂר. שֵׁנִי אַמַּאי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וּפָסוּל? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

מכדי שמעינן ליה [הואיל ושמענו אותו] את ר' שמעון שאמר: שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, הרי שחיטת קדשים נמי [גם כן] שחיטה שאינה ראויה היא, ומדוע? דכמה דלא זריק [שכל עוד שאינו זורק] דם — לא מישתרי בשר [אין הבשר מותר] בהקרבה ובאכילה. וכיון ששחיטת הראשון אינה קרויה שחיטה, אם כן על שחיטת השני אמאי [מדוע] סופג את הארבעים, ומדוע הוא פסול? הרי לא נשחט קודם זמנו! אלא, שמע מינה [למד מכאן] שמשנתנו היא שלא כר' שמעון.

פְּשִׁיטָא דְּהָכִי אִיתַהּ? שְׁחִיטַת קָדָשִׁים אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: שְׁחִיטַת קָדָשִׁים שְׁחִיטָה רְאוּיָה הִיא, דְּהָא אִי נָחַר וְזָרֵיק דָּם – לָא מִישְׁתְּרֵי בָּשָׂר, וְכִי שָׁחַט – מִישְׁתְּרֵי בָּשָׂר, וּשְׁחִיטָה רְאוּיָה הִיא; קָא מַשְׁמַע לַן.

ומתקשים: פשיטא דהכי איתא [פשוט שכך הוא]! ומדוע היה צריך להביא את כל הראיות האלה? ומשיבים: בענין שחיטת קדשים אותו ואת בנו בפנים איצטריכא ליה [הוצרכה לו] להשמיע שאינה כשיטת ר' שמעון. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: שחיטת קדשים — שחיטה ראויה היא, דהא אי נחר וזריק [שהרי אם היה נוחר, הורג את הבהמה, וזורק] את הדם — לא מישתרי בשר [אין הבשר ניתר], וכי שחט [ורק כאשר שוחט] את הבהמה מישתרי [מותר] הבשר, ואם כן נמצא ששחיטה ראויה היא, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלא.

וְלִילְקֵי נָמֵי מִשּׁוּם לָאו דִּמְחוּסַּר זְמַן, דְּתַנְיָא: מִנַּיִן לְכׇל הַפְּסוּלִין שֶׁבַּשּׁוֹר וְשֶׁבַּשֶּׂה שֶׁהוּא בְּ״לֹא יֵרָצֶה״?

ושואלים על מקרה זה של קדשים בפנים, שלפי משנתנו הריהו לוקה על שחיטת השני משום אותו ואת בנו: ולילקי נמי [ושילקה גם כן] על שחיטת השני משום לאו של הקרבת קרבן מחוסר זמן, שאינו ראוי להקרבה עד למחרת. דתניא [ששנויה ברייתא]: מנין לכל הפסולין שבשור ושבשה, מן הבקר ומן הצאן, שאם הקדישם, או שחטם, או הקריבם, שהוא עובר ולוקה עליו באיסור "לא ירצה"?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט וְגוֹ׳״, לִימֵּד עַל הַפְּסוּלִין שֶׁבַּשּׁוֹר וְשֶׁבַּשֶּׂה, שֶׁהוּא בְּ״לֹא יֵרָצֶה״!

תלמוד לומר באמצע פרשת איסור בעלי מום למזבח: "ושור ושה שרוע וקלוט... ולנדר לא ירצה" וגו' (ויקרא כב, כג), ולא היה צריך לכתוב "ושור ושה", שהרי בהם הוא עוסק באותה פרשה. אלא לימד על כל הפסולין להקרבה שבשור ושבשה, ובכלל זה מחוסר זמן, שהוא באיסור "לא ירצה"!

כִּי קָא חָשֵׁיב לָאוֵי דְּ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ – לָאוֵי נוּכְרָאֵי לָא קָא חָשֵׁיב.

ומשיבים: אכן, כך הדין, אלא כי קא חשיב [כאשר הוא מונה] במשנתנו את הלאוים — לאוי [את הלאוים] של אותו ואת בנו הוא מונה, לאוי נוכראי לא קא חשיב [לאוים זרים, אחרים, אינו מונה].

וְלָא? וְהָא קָדָשִׁים בַּחוּץ, דְּלָאוֵי נוּכְרָאֵי נִינְהוּ, וְקָא חָשֵׁיב, דְּקָתָנֵי: קָדָשִׁים בַּחוּץ – הָרִאשׁוֹן חַיָּיב כָּרֵת, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִין אֶת הָאַרְבָּעִים.

ושואלים: ולא מונה אותם התנא? והא [והרי] קדשים בחוץ, דלאוי נוכראי נינהו [שלאוים זרים הם], וקא חשיב [והוא מונה אותם]! דקתני [שהוא שונה]: קדשים בחוץ — הראשון חייב כרת, ושניהם סופגין את הארבעים;

בִּשְׁלָמָא שֵׁנִי, מִשּׁוּם לָאו דְּ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״, אֶלָּא רִאשׁוֹן אַמַּאי סוֹפֵג? לָאו מִשּׁוּם לָאו דִּשְׁחוּטֵי חוּץ?

בשלמא [נניח, מובן הדבר] שעל השני סופג את הארבעים משום הלאו של אותו ואת בנו, אלא על הראשון אמאי [מדוע] סופג מלקות? לאו [האם לא] משום שהוא עובר על לאו של שחוטי חוץ? ואם כן, בדין קדשים בפנים גם כן היה צריך למנות את הלאו של "לא ירצה"!

כֹּל הֵיכָא דְּלֵיכָּא לָאו דְּ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ – חָשֵׁיב לָאוֵי נוּכְרָאֵי, וְכֹל הֵיכָא דְּאִיכָּא לָאו דְּ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ – לָא חָשֵׁיב לָאוֵי נוּכְרָאֵי.

ומשיבים: כל היכא דליכא [בכל מקום שאין] בשחיטה לאו של אותו ואת בנו — חשיב לאוי נוכראי [מונה הוא לאוים זרים], וכל היכא דאיכא [ובכל מקום שיש] לאו של אותו ואת בנו — לא חשיב לאוי נוכראי [אין מונה הוא לאוים זרים], אלא רק את הלאו של "אותו ואת בנו".

רַבִּי זֵירָא אָמַר: הַנַּח לִמְחוּסַּר זְמַן, דְּהַכָּתוּב

ר' זירא אמר הסבר אחר: הנח למחוסר זמן, שאין לוקים עליו, מפני שהכתוב