חולין פ״ב

וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, פָּרָה נִפְדֵּית עַל גַּבֵּי מַעֲרַכְתָּהּ. אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פָּרַת חַטָּאת אֵינָהּ מִשְׁנָה.

ומהי אותה שעה? אמר ר' שמעון בן לקיש, אומר היה ר' שמעון: פרה אדומה נפדית, אם יש בכך צורך, אפילו כבר נשחטה על גבי מערכתה, מערכת העצים המיועדת לשריפתה. ואם כן, כשנשחטה היתה ראויה לאכילה, ומדוע אומר ר' שמעון שאינו חייב עליה משום אותו ואת בנו? אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: פרת חטאת אינה משנה, כלומר, יש למחוק פרת חטאת מן המשנה, שאף לדעת ר' שמעון חייבים על שחיטתה משום אותו ואת בנו.

וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, לָאו שְׁחִיטָה רְאוּיָה הִיא? וְהָתְנַן: נִמְצָא הַהוֹרֵג עַד שֶׁלֹּא תֵּעָרֵף הָעֲגָלָה – תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי: עֶגְלָה עֲרוּפָה אֵינָהּ מִשְׁנָה.

ועוד שואלים: ועגלה ערופה, ששנינו שלדעת ר' שמעון אין חייבים על שחיטתה משום אותו ואת בנו, לאו [האם לא] שחיטה ראויה היא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אם לקחו עגלה כדי לעורפה ובכך לכפר על חלל שנמצא ולא נודע מי הרגו, ונמצא ההורג עד שלא תערף העגלה — תצא ותרעה בעדר, ככל בהמה. הרי שקודם עריפה אינה אסורה בהנאה, ושחיטה ראויה היא! אמר ר' שמעון בן לקיש משום (בשם) ר' ינאי: עגלה ערופה אינה משנה, וגם לדעת ר' שמעון חייבים על שחיטתה משום אותו ואת בנו.

וּמִי אָמַר רַבִּי יַנַּאי הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יַנַּאי: גְּבוּל שָׁמַעְתִּי בָּהּ, וְשָׁכַחְתִּי, וְנָסְבִין חַבְרַיָּא לוֹמַר: יְרִידָתָהּ לְנַחַל אֵיתָן אוֹסַרְתָּהּ.

ושואלים: ומי אמר [והאם אומר] ר' ינאי הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' ינאי: גבול שמעתי בה בעגלה הערופה, ממתי היא נאסרת בהנאה, ושכחתי מהו הגבול, ונסבין חבריא [ומציעים החברים, בני הישיבה] לומר שירידתה לנחל איתן היא אוסרתה.

וְאִם אִיתָא, לִישַׁנֵּי: כָּאן קוֹדֶם יְרִידָה, כָּאן לְאַחַר יְרִידָה.

ואם איתא [אכן] כך הוא, לישני [שיתרץ] כך את הקושיה: כאן שלפני עריפתה הריהי מותרת בהנאה, ויכול לעבור עליה משום אותו ואת בנו — מדובר שנשחטה קודם ירידה לנחל איתן. כאן במשנתנו ששנה ר' שמעון שאינו עובר משום אותו ואת בנו — מדובר לאחר ירידה, שכבר נאסרה בהנאה, ובמקרה זה, ששחיטתה אינה ראויה, חלוקים ר' שמעון וחכמים במשנתנו!

אָמַר רַב פִּנְחָס בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי: אֲנַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מַתְנֵינַן לַהּ, עֶגְלָה עֲרוּפָה אֵינָהּ מִשְׁנָה. אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב פַּפֵּי קַשְׁיָא לַן, מִי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הָכִי?

אמר ר' פנחס בריה [בנו] של רב אמי: אנן משמיה [אנו משמו] של ר' שמעון בן לקיש בלבד מתנינן לה [שונים אנו אותה], שאמר בעצמו שעגלה ערופה אינה משנה, ולא שאמר כן משמו של ר' ינאי. אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו לומדים בבית מדרשו] של רב פפי קשיא לן [היה קשה לנו] על כך: מי אמר [האם אומר] ר' שמעון בן לקיש הכי [כך], שעגלה ערופה אינה משנה, משום ששחיטתה שחיטה ראויה היא?

וְהָא אִיתְּמַר, צִפּוֹרֵי מְצוֹרָע מֵאֵימָתַי נֶאֱסָרִין? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִשְּׁעַת שְׁחִיטָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מִשְּׁעַת לְקִיחָה, וְאָמְרִינַן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ?

והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה: צפורי מצורע שעושים לטהרת המצורע, שהם אסורים בהנאה, מאימתי נאסרין? ר' יוחנן אמר: משעת שחיטה של הציפור, ור' שמעון בן לקיש אמר: משעת לקיחה, משעה שקנו אותם לשם כך. ואמרינן [ואמרנו]: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון בן לקיש?

גָּמַר ״קִיחָה״ ״קִיחָה״ מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה.

גמר [הריהו לומד] דבר זה בגזירה שווה "קיחה" "קיחה" מעגלה ערופה, שכשם שעגלה ערופה שנאמר בה "ולקחו" (דברים כא, ד) אסורה בהנאה משעת לקיחתה לשם כך — כך ציפורי מצורע, שנאמר בהם "ולקח" (ויקרא יד, ד) נאסרו משעת לקיחה. והואיל ולדעתו עגלה ערופה אסורה בהנאה כבר משעת לקיחתה בעודה חיה, נמצא ששחיטתה אינה ראויה, וממילא ר' שמעון פוטר על שחיטתה משום אותו ואת בנו, כפי ששנינו במשנתנו!

אֶלָּא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֶגְלָה עֲרוּפָה אֵינָהּ מִשְׁנָה.

אלא צריך לומר שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: עגלה ערופה אינה משנה, כלומר, שדבר זה נאמר על ידי ר' יוחנן, ולא על ידי ריש לקיש.

מַתְנִי׳ שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ פָּרָה וּבְנָהּ, אֵיזֶה שֶׁלָּקַח רִאשׁוֹן יִשְׁחוֹט רִאשׁוֹן, וְאִם קָדַם הַשֵּׁנִי – זָכָה.

א משנה שנים שלקחו (קנו) פרה ובנה, האחד אותה והאחר את בנה, איזה מהם שלקח (קנה) ראשון — הוא ישחוט ראשון, והשני ימתין וישחט ביום הבא, כדי שלא יעבור על "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח), ואם קדם השני ושחט — זכה.

גְּמָ׳ אָמַר רַב יוֹסֵף: לְעִנְיַן דִּינָא תְּנַן, תְּנָא: אִם קָדַם הַשֵּׁנִי – הֲרֵי זֶה זָרִיז וְנִשְׂכָּר, זָרִיז – דְּלָא עֲבַד אִיסּוּרָא, וְנִשְׂכָּר – דְּקָאָכֵיל בִּשְׂרָא.

ב גמרא אמר רב יוסף: מה ששנינו שאיזה שלקח ראשון ישחט ראשון, לא לענין איסור והיתר נאמר, שאין איסור על השני לשחוט קודם הראשון, אלא לענין דינא תנן [דין שנינו], שאם באים שניהם לבית דין — יכול הראשון לעכב את השני מלשחוט עד שהוא ישחט תחילה. וכן תנא [שנה] החכם בברייתא: אם קדם השני ושחט — הרי זה זריז ונשכר. ומפרשים: זריז — שעשה כראוי, דלא עבד איסורא [שלא עשה איסור], שנמנע מלהגיע לידי איסור, ונשכר — דקאכיל בשרא [שהוא אוכל כבר היום בשר].

מַתְנִי׳ שָׁחַט פָּרָה וְאַחַר כָּךְ שְׁנֵי בָּנֶיהָ – סוֹפֵג שְׁמוֹנִים, שָׁחַט שְׁנֵי בָּנֶיהָ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ – סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, שְׁחָטָהּ וְאֶת בִּתָּהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ – סוֹפֵג שְׁמוֹנִים.

ג משנה שחט פרה ואחר כך שחט את שני בניה באותו יום — סופג שמונים מלקות, שעבר שתי עבירות נפרדות. אבל אם שחט שני בניה ואחר כך שחטה — סופג את הארבעים, שעשה מעשה אחד של איסור. אם שחטה ואת בתה, ואחר כך שחט את בת בתה באותו יום — סופג שמונים, ששחט פעמיים בת אחרי האם.

שְׁחָטָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט בִּתָּהּ – סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: סוֹפֵג שְׁמוֹנִים.

אבל אם שחטה ואחר כך את בת בתה, ובשלב זה לא עבר איסור, ואחר כך שחט את בתה בו ביום — סופג את הארבעים על שחיטת בתה. סומכוס אומר משום (בשם) ר' מאיר: במקרה זה סופג שמונים, שהרי בשחיטת בתה עבר שתי עבירות. שבת זו נשחטה ביום ששחט את אמה וביום ששחט את בתה.

גְּמָ׳ אַמַּאי? ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא בְּנוֹ וְאוֹתוֹ! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, אוֹתוֹ וְאֶת אִמּוֹ מִנַּיִן?

ד גמרא שנינו במשנה שאם שחט שני בניה של פרה ואחר כך שחט אותה — לוקה. שואלים: אמאי [מדוע] לוקה? והרי "אותו ואת בנו" (ויקרא כב, כח) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולא בנו ואותו! ודוחים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לפרש כן, דתניא [ששנינו בברייתא]: "אותו ואת בנו" — אין לי אלא אותו ואת בנו, קודם האם ואחר כך הבן, אותו ואחר כך את אמו מנין שאסור לשחוט ביום אחד?

כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״לֹא תִשְׁחֲטוּ״ – הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם, הָא כֵּיצַד? אֶחָד הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה, וְאֶחָד הַשּׁוֹחֵט אֶת אִמָּהּ, וְאֶחָד הַשּׁוֹחֵט אֶת בְּנָהּ – שְׁנַיִם הָאַחֲרוֹנִים חַיָּיבִין.

כשהוא אומר "לא תשחטו ביום אחד" — הרי כאן שנים, ששני אנשים הוזהרו באיסור זה. הא כיצד מתקיים הדבר? כשיש שלוש בהמות — פרה, ואמה, ובנה, כאשר אחד השוחט תחילה את הפרה, ואחד השוחט אחר כך את אמה, ואחד השוחט אחר כך את בנה — שנים האחרונים חייבין, האחד משום אותו ואת אמו, והשני משום אותו ואת בנו.

הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ? אִם כֵּן, לִיכְתּוֹב ״לֹא תִשְׁחוֹט״, מַאי ״לֹא תִשְׁחֲטוּ״?

ושואלים: האי מיבעי ליה לגופיה [כתוב זה נצרך לו לגופו], לעצם האיסור לשחוט אותו ואת בנו! ומשיבים: אם כן ליכתוב [שתכתוב התורה] "לא תשחוט" בלשון יחיד, מאי [מה, מדוע] "לא תשחטו" בלשון רבים? אלא מכאן למדנו אזהרה לשנים.

וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״לֹא תִשְׁחוֹט״ הֲוָה אָמֵינָא: חַד – אִין, תְּרֵי – לָא.

ושואלים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין נצרך לו] לשון רבים לענין אחר, דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] "לא תשחוט" הוה אמינא [הייתי אומר]: חד [אדם אחד] — אין [כן], אסור לו לשחוט אותו ואת בנו, תרי [שנים] — לא, ואם אדם אחד שחט את האם — מותר לאחר לשחוט את הבן, על כן

כְּתַב רַחֲמָנָא ״לֹא תִשְׁחֲטוּ״, וַאֲפִילּוּ תְּרֵי! אִם כֵּן, לִכְתּוֹב ״לֹא יִשְׁחֲטוּ״!

כתב רחמנא [כתבה התורה] "לא תשחטו" — ואפילו תרי [שנים]! ומשיבים: אם כן, שרק דבר זה למדנו מכאן, לכתוב [שתכתוב התורה] "לא ישחטו", לומר שאין חשיבות מי שוחט, אלא שלא יישחטו האם ובנה ביום אחד.

מַאי ״לֹא תִשְׁחֲטוּ״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.

נמצא שבכל אופן, רק אחד עובר על האיסור, מאי [מה פירוש] "לא תשחטו", שיש איסור על שני אנשים שונים לשחוט? שמע מינה תרתי [למד מכאן שתים], שתי הלכות: שהאיסור הוא גם בשנים, וגם שיש שני איסורים, לשחוט אותו ואת בנו, ולשחוט את בנו ואותו.

שְׁחָטָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ, אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מַאי טַעְמָא דְּסוֹמְכוֹס?

א שנינו במשנה: שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט את בתה — סופג ארבעים. סומכוס אומר משום ר' מאיר: סופג שמונים, שבשחיטת הבת עבר פעמיים על איסור אותו ואת בנו. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאי טעמא [מה הטעם] של סומכוס שלוקה פעמיים על שחיטת הבת?

קָא סָבַר סוֹמְכוֹס: אָכַל שְׁנֵי זֵיתֵי חֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד – חַיָּיב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת.

האם משום שקא סבר [סבור] סומכוס באופן כללי, שאם אכל שני זיתי (שתי חתיכות בשיעור כזית) חלב בהעלם אחד, כלומר, בשגגה אחת, שלא נודע לו חטאו בין שני הזיתים — חייב שתי חטאות, כיון שעבר פעמיים על האיסור. וכן במזיד, אם לאחר שהתרו בו שהוא עומד ללקות, עשה איסור אחד פעמיים — לוקה פעמיים. והוא הדין במשנתנו, כשעבר בשחיטת הבת פעמיים על איסור אותו ואת בנו.

וּבְדִין הוּא דְּלַישְׁמְעִינַן בְּעָלְמָא, וְהַאי דְּקָא מַשְׁמַע לַן בְּהָא, לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּרַבָּנַן, דְּאַף עַל גַּב דְּגוּפִין מוּחְלָקִין – פָּטְרִי רַבָּנַן.

ובדין הוא (ראוי היה) דלישמעינן בעלמא [שהיה רבי מסדר המשנה משמיע לנו דבר זה בכלל, במקרה רגיל], כגון אוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, שלדעת סומכוס חייב שתי חטאות, והאי דקא משמע לן בהא [וזה שמשמיע לנו במקרה זה], כששחט אותה ואת בת בתה, ואחר כך שחט בתה, הוא להודיעך כחן דרבנן [של חכמים], עד כמה הם מקילים, דאף על גב [שאף על פי] שגופין מוחלקין, שעל ידי שחיטת שתי פרות שונות, האם והבת, נעברה העבירה — פטרי רבנן [פוטרים חכמים] מעונש כפול.

אוֹ דִלְמָא קָסָבַר סוֹמְכוֹס: אָכַל שְׁנֵי זֵיתֵי חֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא – הוֹאִיל וְגוּפִין מוּחְלָקִין? אֲמַר לֵיהּ: אִין, קָסָבַר אָכַל שְׁנֵי זֵיתֵי חֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד חַיָּיב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת.

או דלמא קסבר [שמא סבור] סומכוס: בדרך כלל, מי שאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, שעבר עבירה כפולה באיסור אחד ובהתראה אחת — אינו חייב אלא אחת, והכא היינו טעמא [כאן זהו הטעם] שלוקה פעמיים — הואיל וגופין מוחלקין? אמר ליה [לו] רב יוסף: אין [כן], קסבר [סבור] סומכוס שאם אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד — חייב שתי חטאות.

מִמַּאי? מִדִּתְנַן: הַזּוֹרֵעַ כִּלְאַיִם כִּלְאַיִם לוֹקֶה. מַאי לוֹקֶה? אִילֵּימָא לוֹקֶה אַחַת – פְּשִׁיטָא! וְעוֹד, מַאי כִּלְאַיִם כִּלְאַיִם? אֶלָּא פְּשִׁיטָא שְׁתֵּי מַלְקִיּוֹת.

ממאי [ממה, מנין]? מדתנן [ממה ששנינו בברייתא]: הזורע כלאים כלאים, שזרע פעמיים תבואה יחד עם חרצני ענבים — לוקה משום כלאי הכרם. ויש לשאול: מאי [מה פירוש] לוקה? אילימא [אם תאמר] לוקה סדרת מלקות אחת — פשיטא [פשוט] הדבר, ומה באה הברייתא לחדש? ועוד, אם לוקה אחת, מאי [מה ענין] כלאים כלאים, שזרע פעמיים? והרי אפילו זרע פעם אחת לוקה! אלא פשיטא [פשוט] שהכוונה היא שלוקה שני עונשי מלקיות.

בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּזֶה אַחַר זֶה וּבִשְׁתֵּי הַתְרָאוֹת – תְּנֵינָא: נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כׇּל הַיּוֹם אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, אָמְרוּ לוֹ: ׳אַל תִּשְׁתֶּה!׳ וְהוּא שׁוֹתֶה, ׳אַל תִּשְׁתֶּה!׳ וְהוּא שׁוֹתֶה – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּבַת אַחַת וּבְהַתְרָאָה אַחַת.

ויש לשאול: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שזרע בזה אחר זה, ובשתי התראות שונות — לא הוצרכנו לומר דין זה בברייתא, שהרי כבר תנינא [שנינו] במפורש במשנה: נזיר שהיה שותה יין כל היום — אינו חייב אלא אחת. אמרו לו: אל תשתה! והוא שותה, ושוב חזרו והתרו בו: אל תשתה! והוא שותה — חייב על כל אחת ואחת! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר שזרע פעמיים בבת אחת ובהתראה אחת, שלאחר שהתרו בו, זרע ביד אחת חטה וחרצן של ענבים, ובידו האחרת שעורה וחרצן של ענבים, ובא ללמד שלוקה על כך פעמיים.

מַנִּי? אִילֵּימָא רַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּסוֹמְכוֹס – הַשְׁתָּא, וּמָה הָתָם דְּגוּפִין מוּחְלָקִין פָּטְרִי רַבָּנַן, הָכָא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?

ויש לשאול: ברייתא זו מני [כשיטת מי היא]? אילימא רבנן דפליגי עליה [אם תאמר כשיטת חכמים שחולקים עליו] על סומכוס במשנתנו, ואומרים שאם שחט את האם ובת הבת, ואחר כך שחט את הבת לוקה פעם אחת — לא ייתכן הדבר, שהרי השתא [עכשיו] ומה התם [שם] במשנתנו, שיש גופין מוחלקין, ששחט את האם ואת בת הבת, ואחר כך את הבת — פטרי רבנן [פוטרים אותו חכמים] משתי מלקויות, כיון שעשה מעשה אחד ובהתראה אחת. הכא [כאן] בזריעת כלאיים, שאין גופים מוחלקים של בעלי חיים שונים, אם זרע שתי זריעות בבת אחת — לא כל שכן שאינו חייב אלא אחת?

אֶלָּא לָאו סוֹמְכוֹס הִיא? לָא, לְעוֹלָם רַבָּנַן, וּמִילְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן דְּאִיכָּא תְּרֵי גַּוְונֵי כִּלְאַיִם.

אלא ברייתא זו בענין כלאיים לאו [האם לא] שיטת סומכוס היא? ובא ללמד, שגם בגוף אחד של איסור, אם עשה את האיסור פעמיים, כגון שאכל חלב וחזר ואכל חלב — לוקה שתים? ודוחים: לא, לעולם תאמר שברייתא זו שיטת רבנן [חכמים] היא, ומדובר כשהתרו בו לפני כל זריעה, ולכן לוקה פעמיים. ואף שלכאורה אין בכך חידוש, מילתא אגב אורחיה קא משמע לן [דבר אחר בדרך אגב משמיע לנו] במה ששנה "כלאים כלאים" — דאיכא תרי גווני [שיש שני סוגי] כלאים בכלאי הכרם, חיטה וגפן, ושעורה וגפן.

וּלְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה, דְּאָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: עַד שֶׁיִּזְרַע חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְחַרְצָן בְּמַפּוֹלֶת יָד, קָא מַשְׁמַע לַן דְּכִי זָרַע חִטָּה וְחַרְצָן וּשְׂעוֹרָה וְחַרְצָן נָמֵי מִחַיַּיב.

ולאפוקי [ולהוציא] מדברי ר' יאשיה, שאמר ר' יאשיה: אינו חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע גם חטה וגם שעורה וגם חרצן של גפן במפולת יד אחת (בבת אחת), קא משמע לן [משמיע לנו] התנא דכי זרע [שכאשר זורע] חטה וחרצן בלבד, וכן שעורה וחרצן בלבד, נמי מחייב [גם כן מתחייב] משום כלאי הכרם. ואם כן, עדיין לא נתבררה שיטת סומכוס במי שעובר פעמיים על איסור אחד, בהעלם אחד, או בהתראה אחת.

תָּא שְׁמַע: אָכַל מִזֶּה כְּזַיִת וּמִזֶּה כְּזַיִת – סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ סוֹפֵג אֶלָּא אַרְבָּעִים. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּזֶה אַחַר זֶה וּבִשְׁתֵּי הַתְרָאוֹת – מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? הַתְרָאַת סָפֵק הִיא, וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: הַתְרָאַת סָפֵק לֹא שְׁמָהּ הַתְרָאָה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בענין אכילת גיד הנשה: אכל מזה כזית ומזה כזית, מירך ימין וירך שמאל של בהמה אחת — סופג שמונים מלקות. ר' יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים. ויש לברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] שאכלם בזה אחר זה ובשתי התראות שונות — מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה שלוקה? והרי לדעת ר' יהודה התראת ספק היא, שכן לשיטתו ספק אם איסור גיד הנשה נוהג בירך ימין או בירך שמאל, ושמעינן ליה [ושמענו אותו] את ר' יהודה שאמר: התראת ספק לא שמה התראה.

דְּתַנְיָא: הִכָּה אֶת זֶה וְחָזַר וְהִכָּה אֶת זֶה, קִלֵּל אֶת זֶה וְחָזַר וְקִלֵּל אֶת זֶה, אוֹ שֶׁהִכָּה שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת, אוֹ שֶׁקִּלֵּל שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת – חַיָּיב.

דתניא [ששנויה ברייתא]: מי שספק אם הוא בנו של אדם זה או אדם אחר, אם הכה את זה וחזר והכה את זה, או קלל את זה וחזר וקלל את זה, או שהכה שניהם בבת אחת, או שקלל שניהם בבת אחת — חייב משום "ומכה אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, טו), או משום "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שם יז).

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּבַת אַחַת – חַיָּיב, בְּזֶה אַחַר זֶה – פָּטוּר. אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּבַת אַחַת וּבְהַתְרָאָה אַחַת.

ר' יהודה אומר: היכה או קילל את שניהם בבת אחת — חייב, בזה אחר זה — פטור, כיון שבכל פעם שהיכה או קילל — הרי זו התראת ספק, שמא אין זה אביו (והרי רק כאשר הוא ודאי אביו — חייב). ואם כן, הוא הדין אם התרו בו ואכל גיד הנשה מירך ימין, ואחר כך חזרו והתרו בו ואכל מגיד הנשה של ירך שמאל, שיהא פטור, שהרי בכל פעם היתה זו התראת ספק! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר שאכל אותם בבת אחת ובהתראה אחת, ולכן לוקה ארבעים לדעת ר' יהודה.

וּמַאן תַּנָּא קַמָּא? אִילֵימָא רַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּסוֹמְכוֹס – הַשְׁתָּא, וּמָה הָתָם דְּגוּפִין מוּחְלָקִין פָּטְרִי רַבָּנַן, הָכָא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא לָאו סוֹמְכוֹס הִיא!

ומעתה יש לשאול: ומאן תנא קמא [ומיהו התנא הראשון], הסבור שבמקרה זה סופג שמונים? אילימא רבנן דפליגי עליה [אם תאמר חכמים שחולקים עליו] על סומכוס במשנתנו בענין אותו ואת בנו — דבר זה לא ייתכן לשיטתם, שהרי השתא [עכשיו], ומה התם [שם] ששחט תחילה אותה ואת בת בתה ואחר כך שחט בתה, שיש גופין (בעלי חיים) מוחלקין — פטרי רבנן [פוטרים חכמים] משתי מלקיות, הכא [כאן], בגיד הנשה, שאין מדובר בשני בעלי חיים שונים — לא כל שכן שאינו חייב אלא אחת? אלא לאו [האם לא] שיטת סומכוס היא? ומכאן, שלדעתו, האוכל פעמיים אותו דבר איסור, כגון שני זיתי חלב, בהתראה אחת — לוקה פעמיים!

לָא, לְעוֹלָם בְּזֶה אַחַר זֶה, וְרַבָּנַן, וְהַאי תַּנָּא סָבַר לַהּ כְּאִידַּךְ תַּנָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.

ודוחים: לא, לעולם תפרש שאכל מגיד של ירך ימין ומגיד של ירך שמאל בזה אחר זה, ובהתראות נפרדות, ורבנן [ושיטת חכמים] החולקים במשנתנו על סומכוס היא. ומה שהקשית: אם מדובר כשאכלם בזה אחר זה, מדוע מחייב ר' יהודה? והרי בכל פעם התראת ספק היא! על כך יש לומר כי האי תנא סבר לה כאידך תנא [ותנא זה ששנה את המשנה סבור בענין זה כתנא האחר] בשיטתו של ר' יהודה,

דְּאָמַר: הַתְרָאַת סָפֵק שְׁמָהּ הַתְרָאָה, דְּתַנְיָא: ״לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ״ –

דאמר [שהוא אומר]: התראת ספק שמה התראה. דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר בקרבן הפסח "לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו" (שמות יב, י) —