חולין ע״ט

וְלַחֲנַנְיָה, כְּתִיב ״אוֹתוֹ״ דְּמַשְׁמַע זָכָר, וּכְתִיב ״בְּנוֹ״ – מִי שֶׁבְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו דְּמַשְׁמַע נְקֵבָה, הִלְכָּךְ נוֹהֵג בֵּין בִּזְכָרִים בֵּין בִּנְקֵבוֹת.

ומן הצד השני, לשיטת חנניה, כתיב [נאמר] "אותו" שמשמע זכר, וכתיב [ונאמר] "בנו" — מי שבנו כרוך אחריו, שמשמע נקבה, הלכך [על כן] נוהג איסור זה בין בזכרים בין בנקבות.

אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא אָמַר שְׁמוּאֵל: הִלְכְתָא כַּחֲנַנְיָה, וְאַזְדָּא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דִּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַנּוֹלָדִים מִן הַסּוּס, אַף עַל פִּי שֶׁאֲבִיהֶן חֲמוֹר – מוּתָּרִין זֶה בְּזֶה, אֲבָל הַנּוֹלָדִין מִן הַחֲמוֹר עִם הַנּוֹלָדִין מִן הַסּוּס – אֲסוּרִין.

ובפסיקת ההלכה במחלוקת זו, אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכתא [הלכה] כחנניה, שאיסור אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים ובין בנקבות. ומעירים: ואזדא [והלך] שמואל לטעמיה [לטעמו לשיטתו]: דתנן [ששנינו במשנה] במסכת כלאיים, ר' יהודה אומר: כל הנולדים מן נקבת הסוס, אף על פי שאביהן של אחד מהם חמור, ושל האחר סוס — מותרין זה בזה בהרבעה, שכיון ששניהם בני סוסה — הריהם נחשבים בני אותו מין. אבל הנולדין מן נקבת החמור עם הנולדין מן נקבת הסוס, גם אם אביו של זה ושל זה חמור או סוס — אסורין בהרבעה זה בזה משום כלאיים.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר אֵין חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל מִינֵי פְּרָדוֹת אַחַת הֵן.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי ר' יהודה, שאמר אין חוששין לזרע האב בקביעת זהות הוולד, אלא הוולד מתייחס רק לאמו, אבל חכמים אומרים: זהות הוולד נקבעת גם לפי האם וגם לפי האב, ולכן כל מיני פרדות, כל תערובת של סוס וחמור — אחת הן, נחשבים למין אחד, ומותרים בהרבעה זה בזה.

מַאן חֲכָמִים? חֲנַנְיָה הוּא, דְּאָמַר חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, וְהַאי בַּר סוּסְיָא וַחֲמָרָא, וְהַאי בַּר חֲמָרָא וְסוּסְיָא – כּוּלְּהוּ חֲדָא מִינָא נִינְהוּ.

והרי מאן [מי הוא] הקרוי כאן חכמים? חנניה הוא, שאמר חוששין לזרע האב, שהרי לדעתו חל איסור אותו ואת בנו גם על הזכר ובנו. ואם כן, גם לענין כלאיים, האי בר סוסיא וחמרא [זה הפרד בן הסוסה והחמור], והאי בר חמרא וסוסיא [וזה הפרד בן החמורה והסוס] — כולהו חדא מינא נינהו [כולם מין אחד הם].

אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִי פְּשִׁיט לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאֵין חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, אוֹ דִלְמָא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ?

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: מי פשיט ליה [האם פשוט לו] לר' יהודה שאין חוששין לזרע האב, ואין מתחשבים בו כלל בהגדרת הוולד, או דלמא ספוקי מספקא ליה [שמא מסופק בעיניו הדבר]? ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן משאלה זו] להלכה?

לְמִישְׁרֵא פְּרִי עִם הָאֵם, אִי אָמְרַתְּ: מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ – פְּרִי עִם הָאֵם שְׁרֵי, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ – פְּרִי עִם הָאֵם אָסוּר.

ומשיבים: למישרא [להתיר] פרי (ולד הסוס והחמור) בהרבעה עם מין האם, כגון להתיר הרבעה של פרד בן סוסה וחמור, עם סוסה. אי אמרת [אם אתה אומר]: מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו] שאין חוששים כלל לזרע האב, אם כן פרי עם האם שרי [מותר], שהרי שניהם מין סוס בלבד, אלא אי אמרת [אם אתה אומר]: ספוקי מספקא ליה [מסופק לו], הרי גם פרי עם האם כגון פרד בן חמור וסוסה, עם סוסה — אסור בהרבעה, שמא יש לחשוש לזרע האב שבו, שהוא חמור.

מַאי תָּא שְׁמַע: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל הַנּוֹלָדִים מִן הַסּוּס, אַף עַל פִּי שֶׁאֲבִיהֶן חֲמוֹר – מוּתָּרִין זֶה בָּזֶה. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דַּאֲבוּהּ דְּהַאי חֲמוֹר וַאֲבוּהּ דְּהַאי חֲמוֹר – צְרִיכָא לְמֵימַר? אֶלָּא לָאו דַּאֲבוּהּ דְּהַאי סוּס וַאֲבוּהּ דְּהַאי חֲמוֹר;

ואם כן, מאי [מה] התשובה לכך? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו לעיל, ר' יהודה אומר: כל הנולדים מן נקבת הסוס, אף על פי שאביהן חמור — מותרין זה בזה. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר], אילימא דאבוה דהאי [אם תאמר שמדובר בפרד ופרדה, שאביו של זה] הוא חמור ואמו סוסה, ואבוה דהאי [וגם אביו של זה, של הנקבה] חמור ואמה סוסה, צריכא למימר [צריך הדבר להיאמר] שהם מותרים זה בזה? והרי מדובר באותו מין בעל חיים! אלא לאו [האם לא] מדובר דאבוה דהאי [שאביו של זה] סוס ואמו סוסה, ואבוה דהאי [ואביו של זה, של הנקבה] חמור ואמה סוסה?

וְקָתָנֵי מוּתָּרִים זֶה עִם זֶה, אַלְמָא מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ!

וקתני [והוא שונה] שהם מותרים זה עם זה. אלמא מיפשט פשיטא ליה [מכאן שפשוט לו] שאין חוששים כלל לזרע האב, שאם היה לו ספק אם חוששים לזרע האב — צריך היה לאסור, שהרי אביו של זה סוס ושל זו חמור!

לָא, לְעוֹלָם דַּאֲבוּהּ דְּהַאי חֲמוֹר, וַאֲבוּהּ דְּהַאי חֲמוֹר. וּדְקָאָמְרַתְּ: צְרִיכָא לְמֵימַר? מַהוּ דְּתֵימָא: אָתֵי צַד דְּסוּס מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּצַד חֲמוֹר, וְצַד חֲמוֹר מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּצַד סוּס, קָא מַשְׁמַע לַן.

ומשיבים: לא, אין מכאן ראיה, לעולם תפרש שמדובר דאבוה דהאי [שאביו של זה] חמור, ואבוה דהאי [ואביו של זה, הנקבה] גם כן חמור. ודקאמרת, צריכא למימר [ומה שאמרת, וכי צריך הדבר להיאמר] שהם מותרים? על כך יש להשיב, כי יש בכך חידוש, שכן מהו דתימא [שתאמר]: הרי בכל אחד מהם יש צד סוס מצד האם, וצד חמור מצד האב, ואם כן נאמר: אתי [בא] צד הסוס שבזכר ומשתמש (רובע) בצד החמור שבנקבה, וצד החמור שבזכר משתמש (רובע) בצד הסוס שבנקבה, ויש פה לכאורה הרבעת כלאיים, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ר' יהודה שאין אומרים כן, אלא כולם מין אחד הם.

תָּא שְׁמַע: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, פִּרְדָּה שֶׁתָּבְעָה – אֵין מַרְבִּיעִין עָלֶיהָ לֹא סוּס וְלֹא חֲמוֹר, אֶלָּא מִינָהּ. וְאִי אָמְרַתְּ מִפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ לַרְבַּע עֲלַהּ מִינָא דְּאִמַּהּ! דְּלָא יָדְעִינַן מִינָא דְּאִמַּהּ מַאי נִיהוּ.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: פרדה שתבעה זכר — אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור, אלא מינה, כלומר, פרד. ואי אמרת מפשט פשיטא ליה [ואם אתה אומר שפשוט לו] לר' יהודה שאין חוששים לזרע האב, אלא רק לאם — לרבע עלה מינא דאמה [שירביע עליה את מין אמה], שאם היתה אמה סוסה — ירביע עליה סוס, ואם היתה אמה חמורה — ירביע עליה חמור! אלא מכאן שלדעתו יש לחשוש מספק לזרע האב, ולכן אם היה אביה חמור ואמה סוסה — אינו יכול להרביע עליה סוס, בגלל זרע החמור שיש בה. ודוחים: יש לומר שמדובר במקרה דלא ידעינן מינא דאמה מאי ניהו [שאין אנו יודעים מין אמה מהו].

וְהָא ״אֶלָּא מִינַּהּ״ קָתָנֵי? הָכִי קָאָמַר: אֵין מַרְבִּיעִין עָלֶיהָ לֹא מִין סוּס וְלֹא מִין חֲמוֹר, לְפִי שֶׁאֵין יוֹדְעִין בְּמִינָהּ. וְלִיבְדּוֹק בְּסִימָנִין? דְּאָמַר אַבָּיֵי: עָבֵי קָלֵיהּ – בַּר חַמָּרָא, צְנִיף קָלֵיהּ – בַּר סוּסְיָא. וְאָמַר רַב פָּפָּא: רַבְרְבָן אוּדְנֵיהּ וְזוּטְרָא גְּנוּבְתֵיהּ – בַּר חַמָּרָא, זוּטְרָן אוּדְנֵיהּ וְרַבָּה גְּנוּבְתֵיהּ – בַּר סוּסְיָא. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּאִלֶּמֶת וְגִידֶּמֶת.

ומקשים: והא [והרי] בלשון "אין מרביעין עליה אלא מינה" קתני [הוא שונה], משמע שאנו יודעים מהו מינה! ומשיבים, הכי קאמר [כך אומר]: אין מרביעין עליה לא מין סוס ולא מין חמור, לפי שסתם פרדה שלפנינו אין אנו יודעין במינה של אמה. ושואלים: וכיצד ייתכן הדבר? וליבדוק [ושיבדוק] בסימנין שיש בגופה, שאמר אביי: עבי קליה [פרד שעבה קולו] — בר חמרא [בן חמורה] הוא, צניף קליה [דק קולו] — בר סוסיא [בן סוסה] הוא. וכן אמר רב פפא: רברבן אודניה וזוטרא גנובתיה [גדולות אוזניו וקטן זנבו] — בר חמרא [בן חמורה] הוא, זוטרן אודניה ורבה גנובתיה [קטנות אוזניו וגדול זנבו] — בר סוסיא [בן סוסה] הוא! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בפרדה שהיא אלמת, שאין לה קול, והיא גידמת, שאזניה וזנבה קצוצים. ואין להוכיח מכאן את שיטתו של ר' יהודה.

מַאי הָוֵי עֲלַהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַכֹּל מוֹדִין בִּפְרִי עִם הָאֵם שֶׁאָסוּר. שְׁמַע מִינַּהּ סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, שְׁמַע מִינַּהּ.

ושואלים: בסופו של דבר מאי הוי עלה [מה היה עליה]? כיצד נפתרה השאלה ביחס לשיטת ר' יהודה? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: בענין הרבעה של פרד, הכל, ובכללם ר' יהודה, מודין בהרבעת פרי עם האם, כגון פרד בן חמור וסוסה, עם סוסה — שאסור; שמע מינה [למד מכאן] ספוקי מספקא ליה [שמסופק לו] לר' יהודה האם חוששים לזרע האב. שאם ודאי לו שאין חוששים לזרע האב — מותר היה הפרד במין אמו, שהרי אין חשיבות למין האב. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְשַׁמָּעֵיהּ: אִי מְעַיְּילַתְּ לִי כּוּדַנְיָיתָא בְּרִיסְפַּק, עַיֵּין לְהָנָךְ דְּדָמְיָין לַהֲדָדֵי, וְעַיֵּיל לִי. אַלְמָא קָסָבַר: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב.

ובענין זה מסופר, אמר ליה [לו] ר' אבא לשמעיה [לשמשו]: אי מעיילת לי כודנייתא בריספק [אם אתה מכניס לי פרדות בעגלה], עיין להנך דדמיין להדדי, ועייל לי [בדוק את אלה שדומות זו לזו בקולותיהן, וכן בגודל האזנים והזנב שלהן, והכנס לי], שלא אהיה נוהג בכלאיים. אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור]: אין חוששין לזרע האב, שהרי כפי שנאמר לעיל, הסימנים הללו מורים על מין האם.

וְסִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא.

וסימנין כמו אלו שאמרנו, של קול הבהמה, וכן גודל האזניים והזנב, הם דאורייתא [מן התורה], שאפשר לסמוך עליהם לגמרי, עד כדי להתיר חשש איסור.

תָּנוּ רַבָּנַן: אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בְּכִלְאַיִם וּבְכוֹי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כִּלְאַיִם הַבָּא מִן הָעֵז וּמִן הָרָחֵל – אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בּוֹ, כּוֹי – אֵין אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בּוֹ. אָמַר רַב חִסְדָּא: אֵיזֶהוּ כּוֹי שֶׁנֶּחְלְקוּ בּוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וַחֲכָמִים? זֶה הַבָּא מִן הַתַּיִישׁ וּמִן הַצְּבִיָּיה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: איסור אותו ואת בנו נוהג בכלאים של שני מיני בהמה, כגון של עז (תיש) ורחל. וגם בכוי, הבא מן העז ומן הצבי, למרות שאותו ואת בנו אינו נוהג בצבי, שהוא חיה. ר' אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל — אותו ואת בנו נוהג בו, ואילו כוי — אין אותו ואת בנו נוהג בו. אמר רב חסדא: איזהו כוי שנחלקו בו ר' אליעזר וחכמים? זה הבא מן התייש ומן הצבייה.

הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּתַיִישׁ הַבָּא עַל הַצְּבִיָּיה, וְיָלְדָה, וְקָא שָׁחֵיט לַהּ וְלִבְרַהּ – וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: הַכֹּל מוֹדִים בְּהִיא צְבִיָּיה וּבְנָהּ תַּיִישׁ, שֶׁפָּטוּר! שֶׂה וּבְנוֹ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא צְבִי וּבְנוֹ!

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] שמדובר בתייש הבא על הצבייה, וילדה, וקא שחיט לה ולברה [והוא שוחט אותה ואת בנה]; והאמר [והרי אמר] רב חסדא: הכל מודים בהיא צבייה ובנה תייש (שאביו תייש), שאם שחטם ביום אחד — שפטור ממלקות, ומדוע? שה ובנו, כלומר, בהמה ובנה אמר רחמנא [אמרה התורה] שאסור לשחוט ביום אחד, שנאמר "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח), ולא חיה ובנה, כגון צבי ובנו (צביה ובנה)!

אֶלָּא בִּצְבִי הַבָּא עַל הַתְּיָישָׁה וְיָלְדָה, וְקָא שָׁחֵיט לַהּ וְלִבְרַהּ, וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: הַכֹּל מוֹדִים בְּהִיא תְּיָישָׁה וּבְנָהּ צְבִי – שֶׁחַיָּיב, ״שֶׂה״ אָמַר רַחֲמָנָא, וּבְנוֹ כֹּל דְּהוּ!

אלא תאמר שמדובר בצבי הבא על התיישה (העז) וילדה, וקא שחיט לה ולברה [והוא שוחט אותה ואת בנה], ובכך נחלקו; והאמר [והרי אמר] רב חסדא: הכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי (שאביו צבי) — שחייב, שהרי "שה אותו ואת בנו" אמר רחמנא [אמרה התורה] שאסור לשחוט, והכוונה שהוא שה, כלומר, בהמה, ובנו — כל דהו [כל שהוא], ואפילו אינו שה!

לְעוֹלָם, בְּתַיִישׁ הַבָּא עַל הַצְּבִיָּיה, וְיָלְדָה בַּת, וּבַת יָלְדָה בֵּן, וְקָא שָׁחֵיט לַהּ וְלִבְרַהּ.

ומשיבים: לעולם מדובר בתייש הבא על הצבייה, וילדה בת, ובת זו, שהיא כלאיים, ילדה בן, וקא שחיט לה ולברה [והוא שוחט אותה ואת בנה].

רַבָּנַן סָבְרִי: חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, וְשֶׂה – וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, וְ״שֶׂה וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה״ – לָא אָמְרִינַן.

רבנן סברי [חכמים סבורים]: חוששין לזרע האב, מתחשבים בו בהגדרת הוולד, ואם כן יש באם (בת התיש והצביה) גם צד בהמה ("שה"). ולשיטתם מה שנאמר "שה" שאסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, כוונתו — ואפילו יש בו מקצת שה, ולכן אסור לשחוט אותה ואת בנה. ור' אליעזר סבר [סבור]: אין חוששין כלל לזרע האב שיש באם, וממילא, לומר: "שה" ואפילו מקצת שה— לא אמרינן [אין אנו אומרים], אינו שייך כאן, באם שנולדה מתיש וצביה, שהרי אין מתחשבים כלל באב.

וְלִיפְלוֹג בְּחוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, בִּפְלוּגְתָּא דַּחֲנַנְיָה וְרַבָּנַן?

ושואלים: אם כן, מדוע נחלקו דווקא במקרה זה? וליפלוג [ושיחלקו] בשאלה העקרונית האם חוששין לזרע האב, בפלוגתא [במחלוקת] של חנניה ורבנן [וחכמים], האם יש איסור אותו ואת בנו גם באב ובנו, מפני שחוששים לזרע האב, או אין חוששים לזרע האב, ויש איסור רק באם ובנה!

אִי פְּלִיגִי בְּהָהִיא, הֲוָה אָמֵינָא: בְּהָא אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ, דְּ״שֶׂה וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה״ לָא אָמְרִינַן, קָא מַשְׁמַע לַן.

ומשיבים: אי פליגי [אם היו חולקים רק] בשאלה ההיא, האם חוששים לזרע האב, הוה אמינא [הייתי אומר]: בהא [במקרה זה], שאמה צביה ואביה תיש ("שה") — אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שאין הולכים אחרי האב, מפני שהם סבורים ש"שה" ואפילו מקצת שה— לא אמרינן [אין אנו אומרים], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלדעת חכמים לא רק שחוששים לזרע האב, אלא גם אומרים: שה — ואפילו מקצת שה.

וְהָא דִּתְנַן: כּוֹי אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְאִם שְׁחָטוֹ – אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ.

ושואלים: ואלא, הא דתנן [וזו ששנינו במשנה]: כוי — לכתחילה אין שוחטין אותו ביום טוב, מספק שמא מין חיה הוא וצריך לכסות את דמו בעפר, ואם עברו ושחטו כוי — אין מכסין את דמו, מפני שחכמים אסרו לטלטל עפר ביום טוב, אם לא לצורך מצוה ודאית שמן התורה.

בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּתַיִישׁ הַבָּא עַל הַצְּבִיָּיה וְיָלְדָה, בֵּין לְרַבָּנַן בֵּין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – לִשְׁחוֹט וְלִיכַסֵּי, צְבִי וַאֲפִילּוּ מִקְצָת צְבִי.

ויש לשאול: במאי עסקינן [במה, באיזה מקרה עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] בתייש הבא על הצבייה וילדה, הלוא בין לדעת רבנן [חכמים] בין לדעת ר' אליעזר — לשחוט וליכסי [שישחט ויכסה את הדם], שהרי מצד אמו הוא חיה, ויש לומר בענין זה: צבי — ואפילו מקצת צבי, שהרי אין מי שחולק שמייחסים את הוולד לאם!

אֶלָּא בִּצְבִי הַבָּא עַל הַתְּיָישָׁה וְיָלְדָה, אִי לְרַבָּנַן – לִשְׁחוֹט וְלִיכַסֵּי, אִי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – לִשְׁחוֹט וְלָא לִיכַסֵּי.

אלא תאמר שמשנה זו עוסקת בצבי הבא על התיישה וילדה — גם באופן זה לא ניתן להסביר את המשנה, שהרי אי לרבנן [אם לדעת חכמים] האומרים שחוששים לזרע האב, מדוע לא ישחט אותו ביום טוב? לשחוט וליכסי [שישחט לכתחילה ויכסה], שהרי מקצת חיה הוא מצד אביו; אי [אם] לדעת ר' אליעזר, הסבור שאין חוששים כלל לזרע האב — לשחוט ולא ליכסי [שישחוט לכתחילה ולא יכסה], שהרי מין בהמה הוא, ואין דמו צריך כיסוי!

לְעוֹלָם בִּצְבִי הַבָּא עַל הַתְּיָישָׁה, וְרַבָּנַן סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לְהוּ אִי חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב אִי אֵין חוֹשְׁשִׁין.

ומשיבים: לעולם מדובר בצבי הבא על התיישה, ומשנה זו כשיטת חכמים היא. ורבנן [חכמים] אינם אומרים בוודאות שחוששים לזרע האב, אלא ספוקי מספקא להו [מסופק להם] אי [אם] חוששין לזרע האב אי [או] אין חוששין, ולכן לכתחילה לא ישחוט, כדי שלא להיכנס לספק איסור, ואם שחט — לא יכסה את דמו, שאין מחללים יום טוב בספק מצוה.

וּמִדִּלְרַבָּנַן מְסַפְּקָא לְהוּ, לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פְּשִׁיטָא לֵיהּ.

ואומרים: ומדלרבנן מספקא להו [ומכיון שלדעת חכמים מסופק להם] אם חוששים לזרע האב, ומחמת כן הם סבורים שאותו ואת בנו נוהג בכוי, נמצא שלר' אליעזר הפוטר — פשיטא ליה [פשוט לו] שבכוי כזה, הבא מצבי הבא על התיישה — אין לחשוש לזרע האב.

וְהָא דְּתַנְיָא: הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִים בְּכוֹי וּבְכִלְאַיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כִּלְאַיִם הַבָּא מִן הָעֵז וּמִן הָרָחֵל – חַיָּיב בְּמַתָּנוֹת, מִן הַכּוֹי – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.

ומקשים: ואלא מעתה, הא דתניא [זו ששנויה בברייתא]: הזרוע והלחיים והקבה, שמצוה לתת לכהן מכל בהמת חולין, נוהגים גם בכוי וגם בכלאים. ר' אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל — חייב במתנות, מן הכוי — פטור מן המתנות.

בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּתַיִישׁ הַבָּא עַל הַצְּבִיָּיה וְיַלְדָּה, בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּפָטַר, קָסָבַר ״שֶׂה וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה״ לָא אָמְרִינַן.

ויש לשאול: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? באיזה כוי? אילימא [אם תאמר] בתייש הבא על הצבייה וילדה, בשלמא [נניח] לדעת ר' אליעזר שפטר אותו מן המתנות — קסבר [סבור הוא] ש"שה" ואפילו מקצת שה לא אמרינן [אין אנו אומרים], שהרי אין חוששים לזרע האב, ואין כאן אלא בן של צביה שפטור מן המתנות.

אֶלָּא לְרַבָּנַן, נְהִי דְּקָסָבְרִי ״שֶׂה וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה״, בִּשְׁלָמָא פַּלְגָא לָא יָהֵיב לֵיהּ, אִידַּךְ פַּלְגָא לֵימָא לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָיה דְּחוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, וּשְׁקוֹל.

אלא לרבנן [לדעת חכמים], נהי דקסברי [גם אם אמנם הם סבורים] שה ואפילו מקצת שהמחייב במתנות, מדוע צריך לתת הבעלים את המתנות לכהן? שכן בשלמא [פשוט הדבר] שפלגא לא יהיב ליה [חצי מן המתנות לא נותן לו], שהרי בחציו שמצד אמו הוא חיה שאינה חייבת במתנות, ואולם גם את אידך פלגא [החצי האחר] מדוע חייב לתת לכהן? לימא ליה [יאמר לו לכהן]: אייתי [הבא] ראייה שחוששין לזרע האב, ושקול [וטול]!

אֶלָּא, בִּצְבִי הַבָּא עַל הַתְּיָישָׁה וְיָלְדָה. בִּשְׁלָמָא לְרַבָּנַן, מַאי ״חַיָּיב״ – בַּחֲצִי מַתָּנוֹת; אֶלָּא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לִיחַיַּיב בְּכוּלְּהִי מַתָּנוֹת?

אלא תאמר שמדובר כאן בצבי הבא על התיישה וילדה; בשלמא לרבנן [נניח לדעת חכמים] שאמרו שזרוע לחיים וקיבה נוהגים בו, מאי [מה פירוש] חייב — בחצי מתנות, שמצד אמו הוא בוודאי חייב במתנות, ועל הצד השני הוא אומר לכהן: הבא ראיה שאין חוששים לזרע האב, וטול. אלא לדעת ר' אליעזר, הסבור שאין חוששים כלל לזרע האב, נמצא שהוא מתייחס רק לאמו התיישה, ואם כן ליחייב בכולהי [שיתחייב בכל] המתנות, ומדוע הוא פוטרו?

לְעוֹלָם בִּצְבִי הַבָּא עַל הַתְּיָישָׁה וְיָלְדָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב אוֹ לָא, וְכֵיוָן דִּלְרַבָּנַן מְסַפְּקָא לְהוּ וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְסַפְּקָא לֵיהּ, בְּמַאי פְּלִיגִי?

ומשיבים: לעולם מדובר בצבי הבא על התיישה וילדה, וצריכים לומר שר' אליעזר נמי ספוקי מספקא ליה [גם כן מסופק לו] אי [האם] חוששין לזרע האב או לא. ושואלים: וכיון דלרבנן מספקא להו [שלחכמים מסופק הדבר], ולדעת ר' אליעזר מספקא ליה [גם כן מסופק לו], במאי פליגי [במה הם חולקים]? מדוע פוטר ר' אליעזר לגמרי מן המתנות?