חולין ע״ח

דְּנִיכְחוֹשׁ חֵילֵיהּ, אֶלָּא סוֹקְרוֹ בְּסִיקְרָא אַמַּאי? כִּי הֵיכִי דְּלִיחְזְיוּהּ אִינָשֵׁי וְלִיבְעֻי רַחֲמֵי עִילָּוֵיהּ.

דניכחוש חיליה [שייחלש כוחו], שמא מרוב שומן שבו הוא משיר פירותיו. אלא סוקרו בסיקרא, אמאי [מדוע]? ומשיבים: כי היכי דליחזיוה אינשי וליבעי רחמי עילויה [כדי שיראו אותו בני האדם ויבקשו רחמים עליו].

כִּדְתַנְיָא: ״וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא״ – צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לָרַבִּים, וְרַבִּים מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים. וְכֵן מִי שֶׁאֵירַע בּוֹ דָּבָר – צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לָרַבִּים, וְרַבִּים מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים.

כדתניא [כמו ששנויה ברייתא] על המצורע: "וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג, נה) — צריך להודיע לרבים שהוא טמא, ורבים מבקשים עליו רחמים. וכן כל מי שאירע בו דבר של צרה צריך להודיע לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים.

אָמַר רָבִינָא: כְּמַאן תָּלֵינַן כּוּבְסָא בְּדִיקְלָא, כְּמַאן? כִּי הַאי תַּנָּא.

אמר רבינא: כמאן תלינן כובסא בדיקלא [כדעת מי תולים אנו אשכול תמרים בדקל שמשיר פירותיו], כמאן [כדעת מי]? כי האי תנא [כדעת תנא זה] שאומר שצריך להודיע לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים.

הֲדַרַן עֲלָךְ בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה.

מַתְנִי׳ אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בְּחוּלִּין וּבְמוּקְדָּשִׁין.

א משנה איסור אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ, בין בפני הבית, בזמן שהמקדש קיים, ובין שלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין.

כֵּיצַד? הַשּׁוֹחֵט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, חוּלִּין בַּחוּץ – שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

כיצד? השוחט אותו ואת בנו באותו יום, והיו שניהם חולין, ושחטם בחוץ, מחוץ לעזרה — שניהם כשרים לאכילה, ועל שחיטת השני סופג את הארבעים מלקות, שעבר על "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח).

קָדָשִׁים בַּחוּץ – הָרִאשׁוֹן חַיָּיב כָּרֵת, וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים.

אם היו שניהם קדשים ושחטם בחוץ ביום אחד — על הראשון חייב כרת משום שחיטת קדשים בחוץ. ועל השני אינו חייב משום שחיטת חוץ, שהרי אינו ראוי להקרבה בגלל איסור אותו ואת בנו. ושניהם פסולים להקרבה. ועל שחיטת שניהם סופגים את הארבעים, על הראשון — משום שחיטת חוץ, ועל השני — משום אותו ואת בנו.

חוּלִּין בִּפְנִים – שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים; קָדָשִׁים בִּפְנִים – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל.

אם היו שניהם חולין ושחטם בפנים העזרה — שניהם פסולין להקרבה, כדין חולין שנשחטו בעזרה, ועל השני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו. היו שניהם קדשים ושחטום בפנים ביום אחד — הראשון כשר להקרבה ופטור על שחיטתו, ועל השני — סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו, ופסול, להקרבה, משום שהוא מחוסר זמן עד שיעבור אותו יום.

חוּלִּין וְקָדָשִׁים בַּחוּץ – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר, וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וּפָסוּל.

שחט חולין ואחר כך קדשים בחוץ ביום אחד — הראשון כשר לאכילה, ופטור, ועל השני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו, ופסול להקרבה.

קָדָשִׁים וְחוּלִּין בַּחוּץ – הָרִאשׁוֹן חַיָּיב כָּרֵת וּפָסוּל, וְהַשֵּׁנִי כָּשֵׁר, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים.

שחט תחילה קדשים ואחר כך חולין בחוץ — על הראשון חייב כרת משום שחיטת חוץ, והוא פסול להקרבה, והשני כשר לאכילה, ועל שניהם סופגים את הארבעים, על הראשון — משום שחיטת קדשים בחוץ, ועל השני — משום אותו ואת בנו.

חוּלִּין וְקָדָשִׁים בִּפְנִים – שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. קָדָשִׁים וְחוּלִּין בִּפְנִים – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל.

שחט חולין ואחר כך קדשים בפנים — שניהם פסולין להקרבה, הראשון — משום שהוא חולין, והשני — משום שהוא מחוסר זמן, ועל השני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו. שחט קדשים ואחר כך חולין בפנים ביום אחד — הראשון כשר ופטור, ועל שחיטת השני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו, ופסול להקרבה, משום שהוא חולין.

חוּלִּין בַּחוּץ וּבִפְנִים – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר, וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וּפָסוּל.

שחט חולין בחוץ ואחר כך את השני בפנים — הראשון כשר ופטור, ועל השני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו, ופסול מפני שהוא חולין.

קָדָשִׁים בַּחוּץ וּבִפְנִים – הָרִאשׁוֹן חַיָּיב כָּרֵת, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים, וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים.

שחט קדשים בחוץ ואחר כך בפנים — על הראשון חייב כרת, ועל שניהם סופגים את הארבעים, על הראשון — משום שחיטת חוץ, ועל השני — משום אותו ואת בנו, ושניהם פסולים להקרבה, הראשון — מפני שנשחט בחוץ, והשני — מפני שהוא מחוסר זמן.

חוּלִּין בִּפְנִים וּבַחוּץ – הָרִאשׁוֹן פָּסוּל, וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וְכָשֵׁר. קָדָשִׁים בִּפְנִים וּבַחוּץ – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר, וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וּפָסוּל.

שחט אותו ואת בנו חולין בפנים ואחר כך את השני בחוץ — הראשון פסול להקרבה, שהרי הוא חולין, ופטור עליו ממלקות, ועל השני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו, וכשר. שחט קדשים בפנים ואחר כך בחוץ — הראשון כשר ופטור, ועל השני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו, ופסול, שהרי הוא מחוסר זמן.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לְאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ שֶׁנּוֹהֵג בְּמוּקְדָּשִׁין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד״ – לִימֵּד עַל אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ שֶׁנּוֹהֵג בְּמוּקְדָּשִׁין.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין לאיסור אותו ואת בנו שנוהג במוקדשין? תלמוד לומר: "שור או כשב או עז כי יולד וכו' ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן לה'" (ויקרא כב, כז), וכתיב בתריה [ונאמר מיד אחריו]: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (שם כח) — לימד על אותו ואת בנו שנוהג גם במוקדשין.

וְאֵימָא: בְּמוּקְדָּשִׁין – אִין, בְּחוּלִּין – לָא! ״שׁוֹר״ הִפְסִיק הָעִנְיָן.

ושואלים: הואיל ונאמר איסור זה בענייני קדשים, ואימא [ואמור]: במוקדשין — אין [כן] יש איסור אותו ואת בנו, בחולין — כלל לא! ומשיבים, מה שחזר הכתוב ואמר "שור או שה", שלא הוצרך, שהרי בשור ושה עסק מתחילה — הפסיק הענין, לומר שאין כתוב זה מדבר בקדשים שעסק בהם הכתוב תחילה.

וְאֵימָא: בְּחוּלִּין – אִין, בְּמוּקְדָּשִׁין – לָא! כְּתִיב: ״וְשׁוֹר״ – וָי״ו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן.

ושואלים: אם כן, שהפסיק הענין, ואימא [ואמור]: בחולין — אין [כן], יש איסור אותו ואת בנו, במוקדשין — לא! ומשיבים: כתיב [נאמר]: "ושור וכו' אותו ואת בנו" — וי"ו מוסיף את מה שנאמר כאן גם על הענין ראשון שעסק בו הכתוב תחילה, כלומר, מוקדשים.

אִי מָה קָדָשִׁים כִּלְאַיִם לָא, אַף אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ כִּלְאַיִם לָא? אַלְּמָה תַּנְיָא: אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בְּכִלְאַיִם וּבְכוֹי?

ושואלים: אי [אם] כך, שכתוב זה נאמר גם בענין קדשים, אמור: מה קדשים כלאים לא, שוולד הנולד לכבשה מן התייש פסול לקרבן — אף איסור שחיטת אותו ואת בנו בכלאים לא, שאם שחט את הכבשה — מותר לשחוט ולד שנולד לה מן התיש! אלמה תניא [ומדוע שנויה ברייתא]: אותו ואת בנו נוהג בין בכלאים ובין בכוי, יצור שהוא ספק בהמה ספק חיה?

וְעוֹד, ״שֶׂה״ כְּתִיב, וְאָמַר רָבָא:

ועוד, מדוע דין אותו ואת בנו נוהג בכלאיים? הרי "שה" כתיב [נאמר], ואמר רבא:

זֶה בָּנָה אָב – כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״שֶׂה״ אֵינוֹ אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת הַכִּלְאַיִם. אָמַר קְרָא ״אוֹ״ לְרַבּוֹת אֶת הַכִּלְאַיִם.

זה בנה אב, כלומר מן הכתוב "שה כבשים ושה עזים" (דברים יד, ד) למדנו בבנין אב: כל מקום בתורה שנאמר "שה", אינו אלא להוציא את הכלאים! ומשיבים, אמר קרא [המקרא] בענין אותו ואת בנו: "שור או שה" (ויקרא כב, כח), "או" — לרבות את הכלאים.

הַאי ״אוֹ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק, דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: עַד דְּשָׁחֵיט שׁוֹר וּבְנוֹ שֶׂה וּבְנוֹ לָא מִיחַיַּיב, קָא מַשְׁמַע לַן. לְחַלֵּק – מִ״בְּנוֹ״ נָפְקָא.

ושואלים: והרי האי [אותו] "או" מיבעי ליה [צריך אותו] כדי לחלק, דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר]: עד דשחיט [ששוחט] גם שור ובנו וגם שה ובנו ביום אחד לא מיחייב [אינו חייב], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] "שור או שה", שאם שחט או שור ובנו, או שה ובנו — חייב! ומשיבים: לחלק ולחייב על כל אחד מהם, מ"ואת בנו" נפקא [יוצא], שלא נאמר "ואת בניהם".

וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: אִילּוּ נֶאֱמַר ״שׁוֹר וָשֶׂה וּבְנוֹ״, הָיִיתִי אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט שׁוֹר וָשֶׂה וּבְנוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שׁוֹר אוֹ שֶׂה אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״. מַאי לָאו מֵ״אוֹ״ נָפְקָא לֵיהּ? לָא, מֵ״אוֹתוֹ״.

ושואלים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין נצרך לו] "או" לחלק, לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא]: אילו נאמר רק "שור ושה ובנו לא תשחטו ביום אחד", הייתי אומר: אינו חייב עד שישחוט שור ושה ובנו של אחד מהם, לכך תלמוד לומר: "שור או שה אותו ואת בנו", שחייב גם אם שחט רק אחד מהם ובנו; מאי לאו [האם לא] מ"או" נפקא ליה [יוצא לו] הלימוד הזה? ודוחים: לא, מ"אותו" הוא נלמד, שאסור לשחוט אפילו אחד מהם ובנו, ומ"או" למדנו לרבות כלאיים.

הָנִיחָא לְרַבָּנַן, דִּמְיַיתַּר לְהוּ ״אוֹתוֹ״, אֶלָּא לַחֲנַנְיָה, דְּלָא מְיַיתַּר לֵיהּ ״אוֹתוֹ״, לְחַלֵּק מְנָא לֵיהּ? לְחַלֵּק לָא צְרִיךְ קְרָא, דְּסָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹנָתָן.

ומקשים: הניחא לרבנן [זה נוח לשיטת חכמים] שתובא להלן, דמייתר להו [שמיותר להם] "אותו" לחלק, ומ"או" למדנו לרבות כלאיים. אלא לשיטת חנניה, דלא מייתר ליה [שלא מיותר לו] "אותו", לחלק ולחייב על כל אחד מהם, שור ובנו או שה ובנו, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: לשיטתו, לחלק לא צריך קרא [מקרא] מיוחד, מפני דסבר לה [שהוא סבור] כדעת ר' יונתן.

דְּתַנְיָא: ״אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ״, אֵין לִי אֶלָּא אָבִיו וְאִמּוֹ, אָבִיו שֶׁלֹּא אִמּוֹ וְאִמּוֹ שֶׁלֹּא אָבִיו מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל״ – אָבִיו קִלֵּל, אִמּוֹ קִלֵּל, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.

דתניא [ששנויה ברייתא] לענין אחר: "איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת" (ויקרא כ, ט), אין לי שחייב אלא מי שקילל את אביו וגם את אמו, אבל אם קילל אביו שלא (ולא) אמו, או אמו שלא אביו, מנין שחייב? תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "אביו ואמו קלל דמיו בו", לומר: אביו קלל — חייב, אמו קלל — חייב, אלו דברי ר' יאשיה.

רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מַשְׁמָע שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, וּמַשְׁמָע אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב ״יַחְדָּו״.

ר' יונתן אומר: לא הוצרכנו לכך, אלא בכל מקום שנאמר "ואת" משמע גם שניהם כאחד, ומשמע גם כל אחד בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב "יחדו", לומר: דווקא שניהם יחד. ולשיטת ר' יונתן נמצא שלענין אותו ואת בנו, גם אם היה הכתוב אומר "ושור ושה" ולא "שור או שה", היינו למדים לחלק ולחייב על כל אחד מהם, ואם כן "או" מיותר לרבות את הכלאיים. וכשיטה זו הולך חנניה.

מַאי חֲנַנְיָה, וּמַאי רַבָּנַן? דְּתַנְיָא: אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בִּנְקֵבוֹת, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּזְכָרִים. חֲנַנְיָה אוֹמֵר: נוֹהֵג בֵּין בִּזְכָרִים וּבֵין בִּנְקֵבוֹת.

א הזכרנו את שיטת חנניה וחכמים. ומבררים: מאי [מהי] שיטת חנניה ומאי רבנן [ומהי שיטת חכמים]? דתניא [ששנויה ברייתא]: איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות, כלומר, באם ובנה, ואינו נוהג בזכרים, שאין איסור לשחוט אב ובנו ביום אחד. חנניה אומר: איסור אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים ובין בנקבות.

מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בֵּין בִּזְכָרִים וּבֵין בִּנְקֵבוֹת? וְדִין הוּא: חִיֵּיב כָּאן, וְחַיָּיב בְּאֵם עַל הַבָּנִים; מָה כְּשֶׁחִיֵּיב בְּאֵם עַל הַבָּנִים – בִּנְקֵבוֹת וְלֹא בִּזְכָרִים, אַף כְּשֶׁחִיֵּיב כָּאן – בִּנְקֵבוֹת וְלֹא בִּזְכָרִים.

ומסבירים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? דתניא [ששנויה ברייתא]: יכול יהא איסור אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים ובין בנקבות? ולכאורה דין הוא, אפשר ללמוד דבר זה מסברה, ממצוה דומה: חייב כאן באותו ואת בנו, וחייב באיסור לקיחת אם על הבנים, כלומר, במצות שילוח הקן; מה כשחייב באם על הבנים — חייב בנקבות ולא בזכרים, שהרי נאמר "והאם רובצת על האפרוחים" (דברים כב, ו), אף כשחייב כאן, באותו ואת בנו — הרי זה בנקבות ולא בזכרים.

לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּאֵם עַל הַבָּנִים, שֶׁכֵּן לֹא עָשָׂה בָּהּ מְזוּמָּן כְּשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן, תֹּאמַר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, שֶׁעָשָׂה בּוֹ מְזוּמָּן כְּשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן?

אלא שיש לדחות: לא, אם אמרת באם על הבנים, שהוא נוהג רק באם, מפני שהקל במצוה זו, שכן לא עשה בה מזומן כשאינו מזומן, שאין חובה זו אלא כשהוא מוצא באקראי אם על הבנים, ולא בקן שבביתו — תאמר כן באותו ואת בנו, שהחמיר בו יותר, ועשה בו מזומן כשאינו מזומן? ואם כן הדין נותן שינהג בזכרים ובנקבות!

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹתוֹ״ – אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם. אַחַר שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב, זָכִיתִי לְדִין: חִיֵּיב כָּאן וְחִיֵּיב בְּאֵם עַל הַבָּנִים – מָה כְּשֶׁחִיֵּיב בְּאֵם עַל הַבָּנִים – בִּנְקֵבוֹת וְלֹא בִּזְכָרִים, אַף כְּשֶׁחִיֵּיב כָּאן – בִּנְקֵבוֹת וְלֹא בִּזְכָרִים.

על כן תלמוד לומר: "ושור או שה אותו ואת בנו" (ויקרא כב, כח), והמלה "אותו" שהיא מיותרת, באה לומר: באחד מן ההורים מדובר, בזכר או בנקבה, ולא בשנים. וממשיכה הברייתא: מעתה, אחר שחלק הכתוב בדין אותו ואת בנו, והבהיר כי דווקא באחד מדובר, בזכרים או בנקבות — זכיתי לחזור ולדין (לדון) כפי שהייתי סבור מתחילה: חייב כאן וחייב באם על הבנים, מה כשחייב באם על הבנים — בנקבות ולא בזכרים, אף כשחייב כאן — בנקבות ולא בזכרים.

וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר, ״בְּנוֹ״ – מִי שֶׁבְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו, יָצָא זָכָר שֶׁאֵין בְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו.

ואם נפשך (רצונך) לומר ולטעון טענה כנגד זה — על כך יש להשיב: נאמר "אותו ואת בנו" — מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו.

מָה אִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר? וְכִי תֵּימָא ״אוֹתוֹ״ זָכָר מַשְׁמַע, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״בְּנוֹ״ – מִי שֶׁבְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו, יָצָא זָכָר שֶׁאֵין בְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו.

ושואלים: מה כוונת "אם נפשך לומר"? מה אפשר היה לומר כדי לסתור את הדברים? ומסבירים: וכי תימא [ואם תאמר] "אותו" לשון זכר משמע, על כך יש להשיב: הרי הוא אומר "בנו" — לומר מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו.