חולין ע״ז

נִמְנִין עֲלֵיהֶן בַּפֶּסַח, וְעוֹד, הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

נמנין עליהן בפסח לאוכלם, משום שהם נחשבים כבשר. ועוד: התורה חסה על ממונן של ישראל.

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרַבָּה: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְאִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא, וְאַתְּ אָמְרַתְּ: מַאי לֵיחוּשׁ לְהוּ?! אִישְׁתִּיק.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבה בתמיהה: והרי ר' שמעון בן לקיש חולק על ר' יוחנן, וסבור שאין נמנים על גידים כאלה, מפני שסופם להקשות, ואיסורא דאורייתא [ויש כאן חשש לאיסור תורה] של אכילת טריפה, ואת אמרת מאי ליחוש להו [ואתה אומר מה נחשוש להם]?! אישתיק [שתק] רבה.

וְאַמַּאי אִישְׁתִּיק? וְהָאָמַר רָבָא: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּהָנֵי תְּלָת!

ושואלים: ואמאי אישתיק [ומדוע שתק]? והאמר [והרי אמר] רבא: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של ר' שמעון בן לקיש במחלוקתו עם ר' יוחנן רק בהני תלת [באותם שלושה] עניינים שהוזכרו במסכת יבמות (לו,א), ולא בעניינים אחרים, ואם כן יכול היה לומר שאין הלכה כריש לקיש בענין זה!

שָׁאנֵי הָכָא, דַּהֲדַר בֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דַּאֲמַר לֵיהּ: אַל תַּקְנִיטֵנִי, בִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲנִי שׁוֹנֶה אוֹתָהּ.

ומשיבים: שאני הכא דהדר ביה [שונה כאן, בענין גידים שסופם להקשות, שחזר בו] ר' יוחנן לגביה [לשיטתו] של ר' שמעון בן לקיש. שהרי בענין עור רך שעתיד להקשות אמר שהוא נדון על שם סופו. וכשהקשה לו ריש לקיש ממשנה שמוכח ממנה להיפך, אמר לו: אל תקניטני, אל תצער אותי, אל תקשה עלי מאותה משנה, שבלשון יחיד אני שונה אותה, שדעת יחיד היא, ואין הלכה כמותו.

הָהוּא נִשְׁבַּר הָעֶצֶם וְיָצָא לַחוּץ, דְּאִישְׁתְּקִיל קוּרְטִיתָא מִינֵּיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי, שַׁהֲיֵיהּ תְּלָתָא רִיגְלֵי.

ובפסיקת הלכה למעשה בענין משנתנו מסופר, ההוא [אותו מקרה] שנשבר העצם של רגל הבהמה ויצא לחוץ, והיה מכוסה ברובו בבשר ועור, אלא דאישתקיל קורטיתא מיניה [שניטלה חתיכה קטנה ממנו] מן העצם, אתא לקמיה [בא אותו מקרה לפני] אביי. שהייה תלתא ריגלי [השהה אותו אביי שלושה רגלים] כדי להתייעץ בדבר עם חכמים אחרים.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא: זִיל קַמֵּיהּ דְּרָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא, דַּחֲרִיפָא סַכִּינֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ, אֲמַר: מִכְּדֵי ״נִשְׁבַּר הָעֶצֶם וְיָצָא לַחוּץ״ תְּנַן, מָה לִי נְפַל, מָה לִי אִיתֵיהּ?

אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנא לבעל הבהמה: זיל קמיה [לך לפני] רבא בריה [בנו] של רב יוסף בר חמא, הוא רבא המפורסם, דחריפא סכיניה [שחריפה סכינו] כלומר, שהוא פוסק במהירות. אתא לקמיה [בא לפניו] ושאלו, אמר לו רבא: מכדי [הואיל] ונשבר העצם ויצא לחוץ תנן [שנינו] במשנתנו, שאם רוב הבשר קיים שחיטתו מטהרתו, מה לי אם נפל העצם, מה לי איתיה [אם ישנו] במקומו?

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: מִתְלַקֵּט מַהוּ? מִתְרוֹסֵס מַהוּ? מִתְמַסְמֵס מַהוּ? הֵיכִי דָּמֵי מִתְמַסְמֵס? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: כֹּל שֶׁהָרוֹפֵא קוֹדְרוֹ.

עוד בעניינים אלה, אמר ליה [לו] רבינא לרבא: אם נשברה העצם והבשר מכסה את רובה כשהוא מתלקט מעט כאן ומעט כאן, מהו? וכן אם היה הבשר מתרוסס, מרוסק ודק, מהו? וכן אם היה מתמסמס (רקוב) מהו? ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] מתמסמס? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כל שהוא בשר כזה שהרופא קודרו, חותך אותו מסביב ומוציא אותו, כדי שיוכל המקום להירפא.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: נִיקַּב מַהוּ? נִקְלַף מַהוּ? נִסְדַּק מַהוּ? נִיטַּל שְׁלִישׁ הַתַּחְתּוֹן מַהוּ?

איבעיא להו [נשאלה להם]: אם ניקב הבשר המכסה את העצם מהו? האם דינו כניטל? וכן אם נקלף הבשר מעל העצם מהו? אם נסדק מהו? אם ניטל שליש התחתון של עוביו, הצמוד לעצם, וכל השאר מנותק מן העצם, אבל עדיין מכוסה בעור, מהו?

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עוֹר הֲרֵי הוּא כְּבָשָׂר, דִּלְמָא דִּקְנָה מַשְׁכָּא דִּידֵיהּ.

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ממה שאמר עולא אמר ר' יוחנן: עור הרי הוא כבשר, הרי שדי במה שנשאר העור. ודוחים: מכאן אין להוכיח, דלמא [שמא] עוסק ר' יוחנן במקום שמעיקרו אין בו בשר, אלא רק עור, כגון סמוך לארכובה, דקנה משכא דידיה [שקנה, החזיק העור בשלו], שהעור דבוק לעצם ומחזיקו. אבל במקום שהבשר ניטל והעור אינו דבוק לעצם לא אמר!

אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב פַּפֵּי, אִיבַּעְיָא לַן: נִקְדַּר כְּמִין טַבַּעַת, מַהוּ? וּפְשַׁטְנָא מֵהָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: דָּבָר זֶה שָׁאַלְתִּי לַחֲכָמִים וְלָרוֹפְאִים, וְאָמְרוּ: מְסָרְטוֹ בְּעֶצֶם וּמַעֲלֶה אֲרוּכָה, אֲבָל פַּרְזְלָא מִזְרָף זָרֵיף. אָמַר רַב פָּפָּא: וְהוּא דִּקְנָה גַּרְמָא דִּידֵיהּ.

אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית] רב פפי איבעיא לן [נשאלה לנו] השאלה: אם נקדר, נחתך הבשר והעור בסכין כמין טבעת סביב מקום השבר, ומכל מקום רוב היקף העצם מכוסה בבשר, מהו? ופשטנא מהא [ופתרנו שאלה זו מזו] שאמר רב יהודה אמר רב: דבר זה שאלתי לחכמים ולרופאים, מה לעשות כשנשבר העצם וחתכו את הבשר סביב, ואמרו: מסרטו את מקום החתך בחתיכת עצם חדה, והדם שיוצא נקרש, וכך הוא מעלה ארוכה. ומעירים: ודווקא כשסורטים בעצם, אבל פרזלא מזרף זריף [ברזל רק חותך] ואינו מתקן. אמר רב פפא: והוא שאנו רואים דקנה גרמא דידיה [שקנה, החזיק העצם את הבשר שלו], שהוא דבוק אליו.

מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ שִׁלְיָא – נֶפֶשׁ הַיָּפֶה תֹּאכְלֶנָּה, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא טוּמְאַת אֳכָלִין וְלֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת. חִישֵּׁב עָלֶיהָ – מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת.

א משנה השוחט את הבהמה ומצא בה ברחמה שליא — נפש היפה (מי שאינו איסטניס) תאכלנה, מפני שהותרה בשחיטת הבהמה. וכל עוד לא חישב אדם לאוכלה, השליה אינה מטמאה לא טומאת אוכלין, שאם נגעה בה טומאה אינה נטמאת, לפי שאינה עומדת לאכילה, ודינה כפרש בלבד. וכן מטעם זה, אם מתה הבהמה לא מטמאה השליה טומאת נבלות, שהנוגע בה אינו טמא. אבל אם חישב עליה לאכול אותה — מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלות.

שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ – אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, סִימַן וָלָד בָּאִשָּׁה וְסִימַן וָלָד בַּבְּהֵמָה.

שליא שיצתה אפילו מקצתה קודם שנשחטה הבהמה — הרי היא אסורה כולה באכילה, שכן שליה היא סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה, ויש לחשוש שבאותו מקצת שיצא — יצא ראש העובר, ובמקרה זה דינו כילוד שאינו נטהר בשחיטת אמו, וכשנאסר הוולד — נאסרה השליה שלו.

הַמְבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא – יַשְׁלִיכֶנָּה לִכְלָבִים, וּבַמּוּקְדָּשִׁין תִּקָּבֵר, וְאֵין קוֹבְרִין אוֹתָהּ בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים, וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בְּאִילָן, מִפְּנֵי דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

המבכרת שעדיין לא ילדה, שהפילה שליא — ישליכנה לכלבים, ואין חוששים שהיה שם זכר והוא בכור. ובמוקדשין אם היתה זו בהמה שהוקדשה לקרבן — תקבר השליה, מפני שאין שליה בלא ולד, ובהמת קדשים שילדה — ולדה קדוש בקדושתה, בין זכר ובין נקבה. ועוד אמרו בענין שליה: ואין קוברין אותה בפרשת (בצומת) דרכים, ואין תולין אותה באילן, כדי שבהמה זו לא תפיל עוד, מפני דרכי האמורי, שהן אמונות טפילות שבהם נוהגים הגויים.

גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כֹּל (בהמה) [בַּבְּהֵמָה] תֹּאכֵלוּ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשִּׁלְיָא. יָכוֹל אֲפִילּוּ יָצְתָה מִקְצָתָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹתָהּ״ – אוֹתָהּ וְלֹא שִׁלְיָתָהּ.

ב גמרא על מה ששנינו ששליה שנמצאת בבהמה מותרת באכילה, אומרים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים], "כל בבהמה אותה תאכלו" (דברים יד, ו), לשון "כל" — הרי זה בא לרבות את השליא. יכול אפילו יצתה מקצתה של השליה קודם שחיטה הריהי מותרת? תלמוד לומר: "אותה תאכלו" — אותה ולא את שליתה.

מִכְּדִי אֵין שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד, לְמָה לִי קְרָא? קְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.

ושואלים: מכדי [הואיל] ואנו מניחים כי אין שליא בלא ולד, הרי די בטעם זה כדי לאוסרה, ואם כן למה לי קרא [מקרא] ללמד שאם יצאה מקצתה אסורה? ומשיבים: קרא אסמכתא בעלמא [הכתוב היא אסמכתא בלבד], שהסמיכו אליו דין זה, אף שבאמת אין צורך ללומדו מכאן.

וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה. בָּעֵי רַבִּי יִצְחָק בַּר נַפָּחָא: עוֹר חֲמוֹר שֶׁשְּׁלָקוֹ מַהוּ? לְמַאי? אִי לְטוּמְאַת אֳכָלִין – תְּנֵינָא,

ג שנינו על השליה הנמצאת במעי בהמה שנשחטה: ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות. בעי [שאל] ר' יצחק בר נפחא: עור חמור ששלקו (שבישל אותו), מהו דינו? ושואלים: למאי [לאיזה ענין] הוא שואל, אי [אם] לענין טומאת אוכלין — תנינא [שנינו] כבר דבר זה,

אִי לְטוּמְאַת נְבֵלוֹת – תְּנֵינָא.

אי [אם] לענין טומאת נבלות — תנינא [שנינו]!

טוּמְאַת אֳכָלִין, דְּתַנְיָא: הָעוֹר וְהַשִּׁלְיָא – אֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אֳכָלִין, עוֹר שֶׁשְּׁלָקוֹ, וְהַשִּׁלְיָא שֶׁחִישֵּׁב עָלֶיהָ – מְטַמְּאִין טוּמְאַת אֳכָלִין.

ומפרטים: טומאת אוכלין — דתניא [ששנויה ברייתא]: העור והשליא — אין מטמאין טומאת אוכלין, אבל עור ששלקו, והשליא שחישב עליה — מטמאין טומאת אוכלין.

טוּמְאַת נְבֵילוֹת נָמֵי תְּנֵינָא: ״בְּנִבְלָתָהּ״ – וְלֹא בָּעוֹר, וְלֹא בְּעַצְמוֹתָיו, וְלֹא בַּגִּידִין, וְלֹא בַּקַּרְנַיִם, וְלֹא בַּטְּלָפַיִם.

טומאת נבילות נמי תנינא [גם כן שנינו]: שעור ששלקו אינו מטמא, שנאמר: "וכי ימות מן הבהמה וכו' הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט), ודרשו חכמים "בנבלתה" — ולא בעור, ולא בעצמותיו, ולא בגידין, ולא בקרנים, ולא בטלפים.

וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב חָנָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא שֶׁעֲשָׂאָן צִיקֵי קְדֵרָה.

ואמר רבה בר רב חנא: לא נצרכה הלכה זו אלא אפילו שעשאן ציקי קדרה, שבישל את העור והעצמות וכו' בישול מרובה עם תבלינים, שבכל זאת אינם מטמאים. ואם כן, מדוע הוצרך ר' יצחק נפחא לשאול מה דינו של עור חמור ששלקו?

לְעוֹלָם טוּמְאַת אֳכָלִין, וְשָׁאנֵי עוֹר חֲמוֹר דִּמְאִיס.

ומשיבים: לעולם שאל ר' יצחק נפחא מה דינו לענין טומאת אוכלין, ואף שלכאורה שנינו שעור ששלקו מיטמא טומאת אוכלים, יש לומר ששאני [שונה] עור חמור דמאיס [שהוא מאוס], והשאלה היתה האם על ידי הבישול הוא נעשה אוכל.

שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין עִמָּהּ וָלָד, אֲבָל יֵשׁ עִמָּהּ וָלָד – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בֵּין אֵין עִמָּהּ וָלָד בֵּין יֵשׁ עִמָּהּ וָלָד – חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר.

א שנינו במשנה: שליא שיצתה מקצתה קודם שחיטה אסורה באכילה, שמא יצא באותו מקצת ראשו של העובר. אמר ר' אלעזר: לא שנו אלא שאין עמה ולד שלם במעי הבהמה, אבל יש עמה ולד שלם — אין חוששין לולד אחר שהיה בשליה זו ויצא ראשו או רובו. ור' יוחנן אמר: בין אין עמה ולד, בין יש עמה ולד — חוששין לולד אחר שהיה בה, ויצא, ואסורה באכילה. ומכאן עולה שר' יוחנן הוא המחמיר ור' אלעזר מיקל.

אִינִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לְחוּמְרָא אַמְרַהּ רַבִּי אֶלְעָזָר!

ושואלים: איני [כן הוא]? והא [והרי] אמר ר' ירמיה בקשר למחלוקת זו: לחומרא [להחמיר] אמרה ר' אלעזר, ור' יוחנן הוא המיקל!

אֶלָּא, אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה בַּוָּלָד, אֲבָל קְשׁוּרָה בַּוָּלָד – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר.

אלא, אי אתמר הכי אתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר ר' אלעזר: לא שנו ששליה שיצאה מקצתה אסורה באכילה אלא במקרה שאינה קשורה בולד (שלם) שנמצא במעי הבהמה, אבל אם קשורה בולד — אין חוששין לולד אחר.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד, אֲבָל יֵשׁ עִמָּהּ וָלָד, בֵּין קְשׁוּרָה בַּוָּלָד בֵּין אֵין קְשׁוּרָה בַּוָּלָד – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר, וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לְחוּמְרָא אַמְרַהּ ר׳ אֶלְעָזָר.

ור' יוחנן אמר: אנו אין לנו לאסור אלא בשליא בלא ולד, אבל יש עמה ולד, בין קשורה בולד בין אין קשורה בולד — אין חוששין לולד אחר. והיינו [והוא] שאמר ר' ירמיה: לחומרא [להחמיר] אמרה ר' אלעזר.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: הַמַּפֶּלֶת מִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, וְשִׁלְיָא עִמָּהֶן, בִּזְמַן שֶׁקְּשׁוּרָה בָּהֶן – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר, אֵינָהּ קְשׁוּרָה בָּהֶן – הֲרֵינִי מֵטִיל עָלֶיהָ חוֹמֶר שְׁנֵי וְלָדוֹת.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אלעזר: אשה המפלת עובר הנראה כמין בהמה חיה ועוף, ושליא עמהן, בזמן שהשליה קשורה בהן — אין חוששין לולד אחר, וכיון שעובר כזה אינו נחשב לוולד — אין האשה נחשבת יולדת, להביא עליו קרבן ולשבת בגללו ימי טומאה וימי טהרה. אבל אם השליה אינה קשורה בהן — הריני מטיל עליה חומר שני ולדות, שדנים אותה להחמיר כיולדת זכר וכיולדת נקבה,

שֶׁאֲנִי אוֹמַר: שֶׁמָּא נִימּוֹחַ שָׁפִיר שֶׁל שִׁלְיָא, שֶׁמָּא נִימּוֹחָה שִׁלְיָתוֹ שֶׁל שָׁפִיר.

שאני אומר: שמא נימוח שפיר (עובר) של שליא זו שנמצא שם, והיתה בו צורת אדם (ואין ידוע אם זכר או נקבה), ושמא נימוחה שליתו של שפיר זה שנמצא, שיש לו צורת בהמה, והשליה שנמצאה היא של עובר אחר בצורת אדם שהיה שם.

הַמְבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי: רוֹב בְּהֵמוֹת יוֹלְדוֹת דָּבָר הַקָּדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה, וּמִיעוּט בְּהֵמוֹת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה, וּמַאי נִיהוּ? נִדְמֶה.

ב שנינו: המבכרת שהפילה שליה — יכול להשליכה לכלבים, ואין חוששים שהיה שם זכר והוא בכור. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר רב איקא בריה [בנו] של רב אמי: רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה כלומר, ולד גמור, ומיעוט בהמות יולדות דבר שאינו קדוש בבכורה, ומאי ניהו [ומהו זה]? נדמה, שהוא דומה ליצור אחר ולא לאמו;

וְכׇל הַיּוֹלְדוֹת יוֹלְדוֹת מֶחֱצָה זְכָרִים וּמֶחֱצָה נְקֵבוֹת, סְמוֹךְ מִיעוּטָא דְּנִדְמֶה לְמֶחֱצָה דִּנְקֵבוֹת, וְהָווּ לְהוּ זְכָרִים מִיעוּטָא.

וכל היולדות — יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות. אם כן, סמוך מיעוטא [צרף את המיעוט] לשל נדמה שפטור מבכורה, למחצה של נקבות, והוו להו [ונמצאו] הזכרים מיעוטא [מיעוט], ולכן אין לחשוש שזו שליה של בכור. עוד שנינו:

וּבַמּוּקְדָּשִׁין תִּקָּבֵר. מַאי טַעְמָא? רוּבָּא בַּר מִיקְדָּשׁ הוּא.

ושליה שנמצאה במעי בהמת מוקדשין — תקבר, מפני שהיא אסורה בהנאה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? רובא בר מיקדש [רוב הוולדות בן הקדשה] הוא, שהרי בניגוד לבכורה, בשאר קדשים גם ולד נקבה קדוש.

וְאֵין קוֹבְרִים אוֹתָהּ. אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רְפוּאָה – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, אֵין בּוֹ רְפוּאָה – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

ג עוד שנינו בענין שליה, ואין קוברים אותה בפרשת דרכים. ובענין זה, אביי ורבא דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: כל דבר שיש בו רפואה, שאנשים עושים אותו כדי להתרפא — אין בו משום איסור דרכי האמורי, וכל דבר שאין בו רפואה, אלא עושים אותו כמין כישוף — יש בו משום דרכי האמורי.

וְהָתַנְיָא: אִילָן שֶׁמַּשִּׁיר פֵּירוֹתָיו, סוֹקְרוֹ בְּסִיקְרָא וְטוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים. בִּשְׁלָמָא טוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים – כִּי הֵיכִי

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אילן שמשיר פירותיו, שפירותיו נושרים — סוקרו (צובעו) בסיקרא בצבע אדום, וטוענו (מעמיס אותו) באבנים! בשלמא [נניח] שמה שטוענו באבנים יש לזה טעם מסברה — כי היכי [כדי]