חולין ע״ו

מַתְנִי׳ בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַטָּה – כְּשֵׁרָה, מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה – פְּסוּלָה, וְכֵן שֶׁנִּיטַּל צוֹמֶת הַגִּידִין.

א משנה בהמה שנחתכו רגליה האחוריות, מן הארכובה (הברך) ולמטה — כשרה, מן הארכובה ולמעלה — פסולה (טריפה), וכן שניטל צומת הגידין, המקום שבו מתחברים הגידים יחד בתחתית העצם האמצעית, עצם השוק.

נִשְׁבַּר הָעֶצֶם, אִם רוֹב הַבָּשָׂר קַיָּים – שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ, וְאִם לָאו – אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ.

נשבר העצם, ולא נחתכה הרגל לגמרי, אם רוב הבשר קיים במקום השבר — שחיטתו של הבהמה מטהרתו, והוא מותר באכילה, ואם לאו, אם אין רוב הבשר קיים — אין שחיטתו מטהרתו, אלא כל אותו חלק מדולדל אסור באכילה.

גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אָמַר רַבִּי חִיָּיא: לְמַטָּה – לְמַטָּה מִן הָאַרְכּוּבָּה, לְמַעְלָה – לְמַעְלָה מִן הָאַרְכּוּבָּה. בְּאֵיזוֹ אַרְכּוּבָּה אָמְרוּ? בְּאַרְכּוּבָּה הַנִּמְכֶּרֶת עִם הָרֹאשׁ.

אמר רב יהודה אמר רב אמר רבי חייא: מה ששנינו שבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה, למטה כוונתו — כל מה שלמטה מן הארכובה, ומה ששנינו: מן הארכובה ולמעלה טריפה, למעלה כוונתו — כל מה שלמעלה מן הארכובה, ובאיזו ארכובה אמרו? בארכובה שבראש העצם התחתונה, הנמכרת עם הראש, שהקצבים חותכים ומוכרים יחד עם הפרסה. והיא הארכובה שבין העצם האמצעית לעצם התחתונה. ולפי זה, רק אם נחתכה הרגל בעצם האמצעית ולמעלה — הרי זו טריפה.

עוּלָּא אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: כְּנֶגְדּוֹ בְּגָמָל נִיכָּר.

עולא אמר בשם רבי אושעיא: ארכובה שמדובר עליה היא הארכובה העליונה, שבין העצם העליונה והאמצעית, שאינה ניכרת כלפי חוץ, אבל כנגדו ברגל הגמל הוא ניכר, בולט. ולפי זה, רק אם נחתכה העצם העליונה הריהי טריפה, אבל אם נחתכה העצם האמצעית — כשרה.

אֲמַר לֵיהּ עוּלָּא לְרַב יְהוּדָה: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא כְּנֶגְדּוֹ בְּגָמָל נִיכָּר, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי: וְכֵן שֶׁנִּיטַּל צוֹמֶת הַגִּידִין, אֶלָּא לְדִידָךְ, מַאי וְכֵן שֶׁנִּיטַּל צוֹמֶת הַגִּידִין?

אמר ליה [לו] עולא לרב יהודה: בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שאני אומר] שהארכובה היא זו שכנגדו בגמל ניכר, ואם נחתכה העצם האמצעית כשרה — היינו דקתני [זהו שהתנא שונה] במשנה: וכן שניטל צומת הגידין, להשמיענו שלמרות שאם נחתכה הרגל בחלקה העליון של העצם האמצעית — הריהי כשרה, אם נחתכה בתחתית אותה עצם וכך ניטל צומת הגידים — הריהי טריפה. אלא לדידך [לשיטתך], שמדובר בארכובה התחתונה, ואם נחתכה הרגל בכל מקום למעלה משם הריהי טריפה, מאי [מהו] וכן שניטל צומת הגידין? מדוע הוצרך לומר כן? והרי כל מקום בעצם האמצעית הוא למעלה מן הארכובה, וגם מקום צומת הגידים!

אֲמַר לֵיהּ: רְכוּבָּה בְּלֹא צוֹמֶת הַגִּידִים, וְצוֹמֶת הַגִּידִים בְּלֹא רְכוּבָּה. וְהָא ״נֶחְתְּכוּ״ קָתָנֵי! אִישְׁתִּיק.

אמר ליה [לו] רב יהודה: לשיטתי שנינו שני מקרים שעושים טריפה: האחד — שנחתכה העצם למעלה מן הרכובה (הארכובה) בלא שיינטל צומת הגידים, והשני — שניטל צומת הגידים בלא שנחתכה הרגל למעלה מן הרכובה. הקשה לו עולא: כיצד אתה יכול לפרש כך? והא [והרי] "נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה" קתני [הוא שונה], ומשמע — נחתכו לגמרי, כולל צומת הגידים! אישתיק [שתק] רב יהודה ולא מצא תשובה.

לְבָתַר דִּנְפַק אֲמַר: מַאי טַעְמָא לָא אֲמַרִי לֵיהּ, ״לְמַטָּה״ – לְמַטָּה מִן הָאַרְכּוּבָּה, ״לְמַעְלָה״ – לְמַעְלָה מִצּוֹמֶת הַגִּידִין?

לבתר דנפק [אחרי שיצא] עולא אמר רב יהודה לעצמו: מאי טעמא לא אמרי ליה [מה טעם לא אמרתי לו], שלשיטתי, "מן הארכובה ולמטה כשרה" פירושו — למטה מן הארכובה, אבל "מן הארכובה ולמעלה טריפה" פירושו — למעלה מן הארכובה וגם מצומת הגידין? שהרי באופן זה, צריך התנא להוסיף ולומר כי לא רק אם נחתכה הרגל למעלה מצומת הגידים הרי זו טריפה, אלא גם אם נחתכה בצומת הגידים!

הֲדַר אָמַר: וְלָא אֲמַרִי לֵיהּ, וַאֲמַר לִי: ״נֶחְתְּכוּ״ קָתָנֵי? הָכָא נָמֵי, ״מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה״ קָתָנֵי.

הדר [חזר] רב יהודה ואמר לעצמו: ולא אמרי ליה [וכי לא אמרתי לו] תירוץ, ואמר לי: "נחתכו" קתני [שנה], שהדבר אינו עולה כראוי עם לשון המשנה? הכא נמי [כאן גם כן] יכול היה להקשות לי: כיצד אתה מפרש מן הארכובה ולמעלה — למעלה מן הארכובה ומצומת הגידים? והרי "מן הארכובה ולמעלה" קתני [הוא שונה], ומשמע — כל מה שלמעלה מן הארכובה, וגם בצומת הגידים. עד כאן נוסח אחד של הדברים.

רַב פָּפָּא מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אָמַר רַבִּי חִיָּיא: ״לְמַטָּה״ – לְמַטָּה מִן הָאַרְכּוּבָּה וּמִצּוֹמֶת הַגִּידִין, ״לְמַעְלָה״ – לְמַעְלָה מִן הָאַרְכּוּבָּה וּמִצּוֹמֶת הַגִּידִין, וְכֵן שֶׁנִּיטַּל צוֹמֶת הַגִּידִין. וְאַרְכּוּבָּה גּוּפַהּ כִּדְעוּלָּא אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא.

רב פפא מתני הכי [היה שונה כך], אמר רב יהודה אמר רב אמר רבי חייא: הארכובה שמדובר עליה במשנה היא הארכובה העליונה, שבין העצם האמצעית לעצם העליונה, שכנגדו בגמל ניכר. ולפיכך, מה ששנינו: נחתכו רגליה למטה מן הארכובה כשרה, כוונתו — למטה מן הארכובה ומצומת הגידין שבתחתית העצם האמצעית, כלומר, כשנחתכו בעצם התחתונה. ומה ששנינו שאם נחתכו רגליה למעלה מן הארכובה טריפה — פירושו שנחתכו למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין, כלומר שנחתכו בעצם העליונה. ועל כך הוסיף התנא: וכן שניטל, שנחתכה הרגל במקום צומת הגידין שבתחתית העצם האמצעית, גם כן טריפה, למרות שאם נחתכה הרגל בעצם האמצעית למעלה משם — הריהי כשרה. וכאמור, לדרך זו ארכובה גופה [עצמה] היא הארכובה העליונה, הניכרת בגמל, כדברי עולא שאמר כן לעיל בשם רב אושעיא.

וּמִי אִיכָּא מִידֵּי, דְּאִילּוּ מִדְּלֵי פָּסֵיק לֵיהּ וַחֲיָה, מְתַתֵּי פָּסֵיק לֵיהּ וּמֵתָה?

ותמהים על הסבר זה: ומי איכא מידי [והאם יש, יתכן דבר כזה], דאילו מדלי פסיק ליה [שאם למעלה, בעצם האמצעית, חותך אותו] והבהמה חיה, מתתי פסיק ליה [ואם למטה, בצומת הגידים שבתחתית עצם זו, חותך אותו] והיא מתה?

אָמַר רַב אָשֵׁי: טְרֵפוֹת קָא מְדַמֵּית לַהֲדָדֵי? אֵין אוֹמְרִין בִּטְרֵפוֹת זוֹ דּוֹמָה לָזוֹ, שֶׁהֲרֵי חוֹתְכָהּ מִכָּאן וָמֵתָה, חוֹתְכָהּ מִכָּאן וְחַיָּה.

אמר רב אשי: טרפות קא מדמית להדדי [אתה מדמה זו לזו]? אין אומרין בטרפות זו דומה לזו, שהרי מקומות שונים יש בגוף הבהמה, חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיה.

וְאֵלּוּ הֵן צוֹמֶת הַגִּידִין? רַבָּה אָמַר רַב אָשֵׁי: דְּאַגַּרְמָא וּלְבַר, רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב אָשֵׁי: דְּאַגַּרְמָא וּלְגָיו, רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב אַסִּי: דְּעִילָּוֵי עַרְקוּמָא.

ג ושואלים: ואלו הן, מהם גבולות צומת הגידין שאם נחתכו שם הגידים הרי זו טריפה? רבה אמר רב אשי: דאגרמא ולבר [המקום שמן העצם ולחוץ], לא ממש בתחתית העצם האמצעית, שם הגידים צמודים לעצם, אלא למעלה משם, ממקום בו הגידים נפרדים מן העצם. ומשם ולמעלה, כל זמן שהם צמותים יחד עד שהם מתפצלים ונבלעים בבשר (בשרירים) — הרי זה צומת הגידים. רבה בר רב הונא אמר רב אשי: דאגרמא ולגיו [מן העצם ולפנים], האזור שבו הגידים צמודים לעצם — הוא צומת הגידים. רבא בריה [בנו] של רבה בר רב הונא אמר רב אסי: גם למטה משם, דעילוי ערקומא [באזור שמעל הערקום], מעל אותה עצם קטנה שבין העצם האמצעית לעצם התחתונה — הרי זה צומת הגידים.

יָתֵיב הָהוּא מֵרַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: דְּעַרְקוּמָא גּוּפַהּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא: לָא תְּצִיתוּ לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה: הֵיכָא דְּפָרְעִי טַבָּחֵי. וְהַיְינוּ רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב אַסִּי.

מסופר, יתיב ההוא מרבנן קמיה [ישב אחד מהחכמים לפני] ר' אבא, ויתיב וקאמר [ויושב היה ואומר]: צומת הגידים הוא דערקומא גופה [הגידים של הערקום עצמו]. אמר ליה [לו] רבי אבא: לא תציתו ליה [אל תקשיבו לו], מחמיר הוא מדי, להטריף בהמה שנחתכו שם גידיה! הכי [כך] אמר רב יהודה: היכא דפרעי טבחי [במקום שבו פותחים, חותכים הטבחים] את רגלי הבהמות. ומעירים: והיינו [והוא הדבר] שאמר רבא בריה [בנו] של רבה בר רב הונא אמר רב אסי, שהוא האזור שמעל הערקום.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: צוֹמֶת הַגִּידִים שֶׁאָמְרוּ – מְקוֹם שֶׁהַגִּידִין צוֹמְתִין, וְעַד כַּמָּה? אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִדְּרַבָּנַן, וְרַב יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב יְהוּדָה אֲמַר לַן: שְׁמַעוּ מַנִּי מִלְּתָא דְּמִגַּבְרָא רַבָּה שְׁמִיעַ לִי, וּמַנּוּ? שְׁמוּאֵל: צוֹמֶת הַגִּידִין שֶׁאָמְרוּ – מְקוֹם שֶׁהַגִּידִין צוֹמְתִין בּוֹ, וּמִמְּקוֹם שֶׁצּוֹמְתִין עַד מְקוֹם שֶׁמִּתְפַּשְּׁטִין.

ומביאים מה שאמר רב יהודה אמר שמואל: צומת הגידים שאמרו במשנה הוא המקום שבו הגידין צומתין (מתחברים ונראים כאחד), ועד כמה? מה אורכו? אמר להו ההוא מדרבנן [אמר להם אחד מהחכמים], ורב יעקב שמיה [שמו]: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית] רב יהודה אמר לן [לנו]: שמעו מני מלתא דמגברא רבה שמיע לי [שמעו ממני דבר, שמאדם גדול שמעתי אותו], ומנו [ומיהו]? שמואל: צומת הגידין שאמרו — מקום שהגידין צומתין בו, וממקום שצומתין עד מקום שמתפשטין.

וְכַמָּה? אָמַר אַבָּיֵי: אַרְבָּעָה בַּטְדֵי בְּתוֹרָא. בְּדַקָּה מַאי? אָמַר אַבָּיֵי: בְּלִיטִי – הָווּ צוֹמֶת הַגִּידִים, בְּלִיעִי – לָא הָווּ צוֹמֶת הַגִּידִים.

וכמה? עד היכן? אמר אביי: ארבעה בטדי בתורא [טפחים בשור]. ושואלים: בבהמה דקה מאי [מה השיעור]? אמר אביי: בליטי [כל שהם בולטים] ואינם נבלעים בבשר — הוו [הריהם] נחשבים כצומת הגידים, בליעי [כאשר הם מובלעים בבשר] — לא הוו [אין הם] נחשבים צומת הגידים.

אַשּׁוּנֵי – הָווּ צוֹמֶת הַגִּידִים, רַכִּיכֵי – לָא הָווּ צוֹמֶת הַגִּידִים, אַלִּימֵי – הָווּ צוֹמֶת הַגִּידִים, קַטִּינֵי – לָא הָווּ צוֹמֶת הַגִּידִים, חִוָּורֵי – הָווּ צוֹמֶת הַגִּידִים, לָא חִוָּורֵי – לָא הָווּ צוֹמֶת הַגִּידִים.

אשוני [כאשר הם קשים] — הוו [הריהם] צומת הגידים, רכיכי [כאשר הם רכים] — לא הוו [אין הם] נחשבים צומת הגידים; אלימי [כשהם עבים] — הוו [הריהם] צומת הגידים, קטיני [כאשר הם דקים] — לא הוו [אין הם] צומת הגידים; חוורי [כאשר הם לבנים] — הוו [הריהם] צומת הגידים, לא חוורי [כשאינם לבנים] — לא הוו [אין הם] צומת הגידים.

מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: כֵּיוָן דְּזִיגִי – אַף עַל גַּב דְּלָא חִוָּורֵי.

מר בר רב אשי אמר: כיון דזיגי [שהם שקופים], אף על גב דלא חוורי [אף על פי שאינם לבנים] ממש, הרי זה מקום צומת הגידים.

אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב זְבִיד: תְּלָתָא חוּטֵי הָווּ, חַד אַלִּימָא וּתְרֵי קַטִּינֵי. אִיפְּסִיק אַלִּימָא – אַזְדָּא רוֹב בִּנְיָן, אִיפְּסִיק קַטִּינֵי – אַזְדָּא רוֹב מִנְיָן. מָר בַּר רַב אָשֵׁי מַתְנֵי לְקוּלָּא: אִיפְּסִיק אַלִּימָא – הָאִיכָּא רוֹב מִנְיָן, אִיפְּסִיק קַטִּינֵי – הָאִיכָּא רוֹב בִּנְיָן.

א ובשאלה מה נחשבת נטילה של צומת הגידים, שעושה טריפה, אמר אמימר משמיה [משמו] של רב זביד: תלתא חוטי הוו [שלושה חוטים, גידים הם], חד אלימא ותרי קטיני [אחד עבה ושנים דקים]; איפסיק אלימא [נפסק, נחתך החוט העבה] — אזדא [הלך] רוב הבנין של צומת הגידים, שהעבה — עבה משני הדקים יחדיו, ודין רובו ככולו; איפסיק קטיני [נפסקו הדקים] — אזדא [הלך] רוב מנין הגידים, וגם בזה דין רובו ככולו. ואילו מר בר רב אשי מתני לקולא [היה שונה אותו דבר אבל להקל]: איפסיק אלימא [נפסק העבה] — האיכא [הרי יש] עדיין רוב מנין, ואינו טריפה, וכן איפסיק קטיני [נפסקו הדקים] — האיכא [הרי יש] עדיין רוב בנין.

בְּעוֹפוֹת שִׁיתְּסַר חוּטֵי הָווּ, אִיפְּסִיק חַד מִינַּיְיהוּ – טְרֵפָה. אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּאַבָּא, וְאַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ עוֹפָא, וּבְדַק וְאַשְׁכַּח בֵּיהּ חֲמֵיסַר. הֲוָה חַד דַּהֲוָה שָׁנֵי מֵחַבְרֵיהּ, נַפְּצֵיהּ וְאַשְׁכַּח תְּרֵי.

וממשיכה הגמרא: וכל זה הוא בבהמה, אבל בעופות שיתסר חוטי הוו [שישה עשר חוטים הם], אי פסיק חד מינייהו [אם נפסק אחד מהם] — הרי זו טרפה. אמר מר בר רב אשי: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] אבא, רב אשי, ואייתו לקמיה עופא [והביאו לפניו עוף], ובדק ואשכח ביה חמיסר [ובדק ומצא בו חמישה עשר חוטים], הוה חד דהוה שני מחבריה [היה אחד מהם שהיה שונה מחבריו], נפציה ואשכח תרי [ניפץ, פירק אותו ונמצא שהיה מורכב משני חוטים] דבוקים זה לזה. ושבים לדין צומת הגידים שבבהמה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: צוֹמֶת הַגִּידִין שֶׁאָמְרוּ בְּרוּבּוֹ; מַאי רוּבּוֹ? רוֹב אֶחָד מֵהֶן. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: מִכְּדֵי תְּלָתָא הָווּ, כִּי מִיפְּסִיק חַד מִינַּיְיהוּ לִגְמָרֵי, הָא אִיכָּא תְּרֵי.

אמר רב יהודה אמר רב: צומת הגידין שאמרו שאם ניטל הרי זו טריפה — ברובו; והוסיף: מאי [ומה פירוש] רובו? אם נחתך רוב אחד מהן מן הגידים. והוסיף רב יהודה כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי הלכה זו בשם רב לפני] שמואל, אמר לי: מכדי תלתא הוו [הואיל ושלושה גידים הם], כי מיפסיק חד מינייהו [כאשר נפסק אחד מהם] לגמרי, הא איכא תרי [הרי יש עדיין שנים], ורובו של צומת הגידים קיים!

טַעְמָא דְּאִיכָּא תְּרֵי, הָא לֵיכָּא תְּרֵי – לָא, וּפְלִיגָא דְּרַבְנַאי, דְּאָמַר רַבְנַאי אָמַר שְׁמוּאֵל: צוֹמֶת הַגִּידִים, אֲפִילּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּיר בָּהּ אֶלָּא כְּחוּט הַסַּרְבָּל – כְּשֵׁרָה.

ומדייקים מדברי שמואל: טעמא [הטעם, דווקא] דאיכא תרי [כשיש שנים] הרי זו כשרה, הא ליכא תרי [הרי כשאין אפילו שנים] — לא, אלא טריפה היא, למרות שהגיד שנותר שלם. ומעירים: ופליגא [וחלוק הדבר הזה] על מה שאמר רבנאי משמו, שאמר רבנאי אמר שמואל: צומת הגידים, אפילו לא נשתייר בה אלא גיד אחד שעוביו כחוט הסרבל —

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: מַאי רוּבּוֹ? רוֹב כׇּל אֶחָד וְאֶחָד. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: מִכְּדֵי תְּלָתָא הָווּ, הָאִיכָּא תְּלָתָא דְּכֹל חַד וְחַד מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבְנַאי, דְּאָמַר רַבְנַאי אָמַר שְׁמוּאֵל: צוֹמֶת הַגִּידִין שֶׁאָמְרוּ, אֲפִילּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּיר בָּהּ אֶלָּא כְּחוּט הַסַּרְבָּל – כְּשֵׁרָה.

הרי זו כשרה. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] מסורת אחרת בענין זה. שרב יהודה אמר בשם רב: צומת הגידים שאמרו שאם ניטל עושה טריפה — ברובו, מאי [מה פירוש] רובו? שנחתך רוב של כל אחד ואחד. והוסיף רב יהודה: כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי הלכה זו לפני] שמואל, אמר לי: מכדי תלתא הוו [הואיל ושלושה גידים הם], האיכא תלתא דכל חד וחד [הרי עדיין יש שליש של כל אחד ואחד], ודי בכך! ומעירים: דבר זה שאמר רב יהודה בשם שמואל מסייע ליה [לו] לרבנאי, שאמר רבנאי אמר שמואל: צומת הגידין שאמרו, אפילו לא נשתייר בה בכל אחד משלושת הגידים אלא כחוט הסרבל — כשרה.

נִשְׁבַּר הָעֶצֶם כּוּ׳.

ב שנינו במשנה: נשבר העצם של רגל הבהמה האחורית, אם רוב הבשר שם קיים — שחיטתו מטהרתו, ואם לאו — אין שחיטתו מטהרתו, והוא אסור באכילה כדין אבר המדולדל העומד ליפול.

אָמַר רַב: לְמַעְלָה מִן הָאַרְכּוּבָּה, אִם רוֹב הַבָּשָׂר קַיָּים – זֶה וָזֶה מוּתָּר, וְאִם לָאו – זֶה וָזֶה אָסוּר. לְמַטָּה מִן הָאַרְכּוּבָּה, אִם רוֹב הַבָּשָׂר קַיָּים – זֶה וָזֶה מוּתָּר, אִם לָאו – אֵבֶר אָסוּר וּבְהֵמָה מוּתֶּרֶת.

ובענין זה אמר רב: נשבר העצם למעלה מן הארכובה, אם רוב הבשר קיים במקום השבר — זה וזה מותר, כלומר, גם הבהמה מותרת — שאינה נעשית טריפה בכך, וגם האבר — שאינו נחשב כאבר מדולדל, אלא ניתר בשחיטת הבהמה. ואם לאו [לא], שאין רוב הבשר קיים במקום השבר — זה וזה אסור. אבל אם נשבר העצם למטה מן הארכובה, אם רוב הבשר קיים — זה וזה מותר, אם לאו [לא] — אבר עצמו אסור (ממקום השבר ולמטה), שאינו ניתר בשחיטת הבהמה, ובהמה עצמה מותרת.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בֵּין לְמַעְלָה בֵּין לְמַטָּה, אִם רוֹב הַבָּשָׂר קַיָּים – זֶה וָזֶה מוּתָּר, אִם לָאו – אֵבֶר אָסוּר, וּבְהֵמָה מוּתֶּרֶת.

ושמואל אמר: בין נשבר למעלה מן הארכובה בין למטה ממנה, אם רוב הבשר קיים — זה וזה, האבר והבהמה, מותר, אם לאו [לא] נשתייר רוב הבשר — האבר אסור, ובהמה עצמה מותרת, שאינה נעשית טריפה (אפילו נשברה הרגל למעלה מן הארכובה) עד שתיחתך הרגל לגמרי.

מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן לִשְׁמוּאֵל: יֹאמְרוּ ״אֵבֶר מִמֶּנָּה מוּטָּל בָּאַשְׁפָּה וּמוּתֶּרֶת״? אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא לְרַב נַחְמָן: לְרַב נָמֵי יֹאמְרוּ ״אֵבֶר מִמֶּנָּה מוּטָּל בָּאַשְׁפָּה וּמוּתֶּרֶת״!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן: לשיטת שמואל, כשנשברה העצם למעלה מן הארכובה (ורוב הבשר אינו קיים), שהאבר אסור והבהמה מותרת — יאמרו אנשים בתמיהה: אבר ממנה מן הבהמה מוטל באשפה, שנאסר באכילה, והיא עצמה מותרת? אמר ליה [לו] רב אחא בר רב הונא לרב נחמן: לשיטת רב נמי [גם כן], כשנשברה העצם למטה מן הארכובה, ואין רוב הבשר קיים — גם כן יאמרו: אבר ממנה מוטל באשפה ומותרת!

אֲמַר לֵיהּ: הָכִי קָאָמֵינָא, אֵבֶר שֶׁחָיָה מִמֶּנָּה מוּטָּל בָּאַשְׁפָּה, וּמוּתֶּרֶת?

אמר ליה [לו] רב נחמן, הכי קאמינא [כך אני אומר]: לשיטת שמואל, האומר דין זה בעצם שנשברה למעלה מן הארכובה, יאמרו: אבר שבהמה זו חיה ממנה, שאם נחתכה שם הריהי נעשית טריפה — מוטל באשפה, והיא מותרת? אבל דברי רב נאמרו כשנשבר העצם מן הארכובה ולמטה, והוא מקום שאינו עושה טריפה.

שְׁלַחוּ מִתָּם: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב, הֲדוּר שְׁלַחוּ: כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, הֲדוּר שְׁלַחוּ: כְּוָותֵיהּ דְּרַב, וְאֵבֶר עַצְמוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא.

בפסיקת ההלכה בענין זה, שלחו מתם [משם], מארץ ישראל: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב, ואם נשברה העצם למעלה מן הארכובה ואין בשר קיים — גם האבר וגם הבהמה אסורים, שטריפה היא. הדור [חזרו] ושלחו: הלכה כוותיה [כשיטתו] של שמואל, שרק האבר אסור. הדור חזרו ושלחו: הלכה כוותיה [כשיטתו] של רב, שהבהמה טריפה, ואמרו: ואבר עצמו אינו נטהר בשחיטתה, אלא מטמא במשא כדין אבר מן החי. שהוא נחשב כאילו נפל ממנה, ואין שחיטתה מטהרת אותו, כפי שהיא מטהרת את הבהמה עצמה מטומאת נבילה.

מֵתִיב רַב חִסְדָּא: לֹא, אִם טִיהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ וְאֶת הָאֵבֶר הַמְדוּלְדָּל בָּהּ – דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ, תְּטַהֵר אֶת הָעוּבָּר – דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גּוּפָהּ?

מתיב [מקשה] על כך רב חסדא ממה ששנינו בברייתא: לא, אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה — דבר שגופה, תטהר את העובר — דבר שאינו גופה? הרי שהאבר המדולדל של טריפה נטהר בשחיטה, ואינו נחשב כאבר מן החי!

אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: הַדּוֹרֵי אַפִּירְכֵי לְמָה לָךְ? אוֹתֵיב מִמַּתְנִיתִין! נִשְׁחֲטָה בְּהֵמָה – הוּכְשְׁרוּ בְּדָמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הוּכְשְׁרוּ.

אמר ליה [לו] רבה: הדורי אפירכי [לחזר אחר פירכות, קושיות] מברייתות שאינן ידועות לכל למה לך? אותיב ממתניתין [תקשה ממשנה מפורשת] ששנינו להלן (קכז,ב) ביחס לאבר ובשר המדולדלים: נשחטה בהמה — הוכשרו בדמיה לקבל טומאת אוכלים, דברי ר' מאיר, ר' שמעון אומר: לא הוכשרו. הרי שדין אוכלים יש להם, שאם תיגע בהם טומאה ייטמאו, ואין להם דין אבר מן החי, שמטמא כבר עכשיו, ואינו צריך הכשר במשא!

אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתִין אִיכָּא לְדַחוֹיֵי, כִּדְדָחֵינַן.

אמר ליה [לו]: מתניתין איכא לדחויי כדדחינן [את משנתנו אפשר לדחות כמו שדחינו] לעיל (עג,ב), ש"הוכשרו" אינו מתייחס לאבר המדולדל, שהוא טמא כאבר מן החי, אלא דווקא לבשר הפורש מן החי, שהוא אינו מטמא במשא.

כִּי סָלֵיק רַבִּי זֵירָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב יִרְמְיָה דְּיָתֵיב וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: יִישַׁר, וְכֵן תַּרְגְּמַהּ אַרְיוֹךְ בְּבָבֶל. אַרְיוֹךְ מַנּוּ? שְׁמוּאֵל. וְהָא מִיפְלָג פְּלִיג! הֲדַר בֵּיהּ שְׁמוּאֵל לְגַבֵּיהּ דְּרַב.

מסופר כי סליק [כאשר עלה] ר' זירא לארץ ישראל אשכחיה [מצא אותו] את רב ירמיה דיתיב וקאמר לה להא שמעתא [שיושב ואומר את ההלכה הזו], שנאמרה לעיל בשם רב, שאם נשבר העצם למעלה מן הארכובה ואין הבשר קיים — הרי זו טריפה. אמר ליה [לו]: יישר [יפה], וכן תרגמה [תרגם, הסביר אותה] את משנתנו, אריוך בבבל. ושואלים: אריוך מנו [מי הוא]? כינויו של מי הוא? של שמואל, והא מיפלג פליג [והרי חולק הוא], כפי שנאמר לעיל! ומשיבים: הדר ביה [חזר בו] שמואל לגביה [לשיטתו] של רב.

תָּנוּ רַבָּנַן: נִשְׁבַּר הָעֶצֶם וְיָצָא לַחוּץ, אִם עוֹר וּבָשָׂר חוֹפִין אֶת רוּבּוֹ – מוּתָּר, אִם לָאו – אָסוּר. וְכַמָּה רוּבּוֹ? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רוֹב עוֹבְיוֹ, וְאָמְרִי לַהּ: רוֹב הֶקֵּיפוֹ. אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכָּךְ, בָּעֵינַן רוֹב עוֹבְיוֹ וּבָעֵינַן רוֹב הֶקֵּיפוֹ.

ג ועוד בביאור משנתנו, מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: נשבר העצם ויצא לחוץ, אם עור ובשר חופין (מכסים) את רובו של העצם — מותר, אם לאו [לא] — אסור. ושואלים: וכמה הוא רובו של עצם? כי אתא [כאשר בא] רב דימי אמר בשם ר' יוחנן: רוב עוביו, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר: רוב הקיפו. אמר רב פפא: הלכך [משום כך], שאין לנו הלכה ברורה, בעינן [צריכים אנו] שיהיה מחופה ברוב עוביו, ובעינן [וצריכים אנו] שיהיה מחופה גם רוב הקיפו.

אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עוֹר הֲרֵי הוּא כְּבָשָׂר. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְעוּלָּא: וְלֵימָא מָר עוֹר מְצָרֵף לְבָשָׂר, דְּהָא ״עוֹר וּבָשָׂר״ קָתָנֵי! אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן ״עוֹר אוֹ בָּשָׂר״ תָּנֵינַן.

אמר עולא אמר רבי יוחנן: עור הרי הוא כבשר לענין זה, שאם ניטל הבשר, והעור חופה את רוב העצם — הרי זה מותר. אמר ליה [לו] רב נחמן לעולא: ולימא מר [ושיאמר אדוני] עור מצרף [מצטרף] לבשר, שאם בשר ועור יחד חופים את רוב העצם הרי זה כשר, דהא [שהרי] "עור ובשר" קתני [התנא שונה] בברייתא לעיל, אבל עור לבדו אינו מועיל! אמר ליה [לו]: אנן [אנחנו] "עור או בשר" תנינן [שונים אנו].

אִיכָּא דְּאָמְרִי [אָמַר עוּלָּא], אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עוֹר מִצְטָרֵף לְבָשָׂר. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְעוּלָּא: וְלֵימָא מָר עוֹר מַשְׁלִים לְבָשָׂר לְחוּמְרָא!

איכא דאמרי [יש שאומרים] נוסח אחר לדברים אלו, אמר עולא אמר ר' יוחנן: עור מצטרף לבשר. אמר ליה [לו] רב נחמן לעולא: ולימא מר [ושיאמר אדוני]: עור משלים לבשר, והוא לחומרא [להחמיר], שאם רוב העצם מחופה ברובו בבשר, ובמיעוטו בעור — הרי זה כשר, אבל מחצה למחצה אינו מצטרף!

אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא עוֹבָדָא יָדַעְנָא, דְּהָהוּא בַּר גּוֹזָלָא דַּהֲוָה בֵּי רַבִּי יִצְחָק, דְּעוֹר מְצָרֵף לְבָשָׂר הֲוָה, וַאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְאַכְשְׁרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: בַּר גּוֹזָלָא קָאָמְרַתְּ? בַּר גּוֹזָלָא דְּרַכִּיךְ שָׁאנֵי.

אמר ליה [לו]: אנא עובדא ידענא [אני מעשה יודע אני], דההוא בר גוזלא דהוה בי [של אותו גוזל שהיה בביתו] של רבי יצחק, ונשברה רגלו, ועור מצרף [מצטרף] לבשר הוה [היה], ואתא לקמיה [ובא לפני] ר' יוחנן, ואכשריה [והכשיר אותו]. אמר ליה [לו] רב נחמן: בר גוזלא קאמרת [בן גוזל אומר אתה]? בר גוזלא דרכיך שאני [עורו של בן גוזל שהוא רך שונה], שהוא נחשב כבשר!

הָנְהוּ גִּידִין רַכִּין דַּאֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה, אָמַר רַבָּה: לְמַאי לֵיחוּשׁ לְהוּ? חֲדָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גִּידִין שֶׁסּוֹפָן לְהַקְשׁוֹת

מסופר, הנהו [אותם] גידין רכין שהיו מצטרפים לבשר לכסות את רוב העצם שנשברה דאתו לקמיה [שבאו לפני] רבה, אמר רבה: למאי ליחוש להו [למה נחשוש להם]? חדא [אחת], שאמר ר' יוחנן, גידין שסופן להקשות