חולין ע״ה

בִּשְׁחִיטָה יַבִּישְׁתָּא, וּדְלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

ענה לו ריש לקיש: מדובר כאן בשחיטה יבישתא [יבשה], שלא יצא בה דם, שגם האם שנשחטה לא הוכשרה לקבל טומאה. והוא שלא כדעת רבי שמעון האומר שהשחיטה לבדה מכשירה.

מַאן תַּנָּא עָבַר בְּנָהָר הוּכְשַׁר, הָלַךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת נִטְמָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִים, וְצָרִיךְ הֶכְשֵׁר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חַי, וְכׇל שֶׁהוּא חַי אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין.

ושואלים: מאן תנא [מיהו התנא] שכשיטתו שנו בברייתא: עבר בן פקועה בנהר — הוכשר, הלך לבית הקברות — נטמא, למרות שהוא חי? אמר רבי יוחנן: שיטת רבי יוסי הגלילי היא, דתניא [ששנויה ברייתא], רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי: בן פקועה מטמא טומאת אוכלים, כלומר מקבל טומאה כאוכל, וצריך הכשר משקה כדי לקבל טומאה. וחכמים אומרים: אינו מטמא טומאת אוכלין, מפני שהוא חי, וכל שהוא חי — אינו מטמא טומאת אוכלין, למרות שהוא מותר באכילה.

וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וּבֵית שַׁמַּאי אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד.

ומעירים: ואזדא [והלך] רבי יוחנן לטעמיה [לשיטתו], שאמר רבי יוחנן: רבי יוסי הגלילי ובית שמאי אמרו דבר אחד כלומר, הלכו בשיטה אחת, שכל שאינו טעון שחיטה להתירו — מיטמא טומאת אוכלים;

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – הָא דַּאֲמַרַן. בֵּית שַׁמַּאי, דִּתְנַן: דָּגִים, מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טוּמְאָה? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִשֶּׁיִּצּוֹדוּ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁיָּמוּתוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִשָּׁעָה שֶׁאֵין יְכוֹלִין לִחְיוֹת.

רבי יוסי הגלילי — הא דאמרן [זו שאמרנו] בענין בן פקועה; בית שמאי — דתנן [ששנינו במשנה]: דגים, מאימתי מקבלין טומאה כאוכלים? בית שמאי אומרים: משיצודו, שבכך הם עומדים לאכילה, שהרי אינם צריכים שחיטה להתירם. ובית הלל אומרים: משימותו. רבי עקיבא אומר: משעה שאין יכולין לחיות עוד.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דָּג מְקַרְטֵעַ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין ר' עקיבא ובית הלל? אמר רבי יוחנן: דג מקרטע (מפרפר) איכא בינייהו [יש ביניהם], שאינו יכול לחיות עוד, שלדעת ר' עקיבא מיטמא, ולדעת בית הלל אינו מיטמא עד שימות לגמרי.

בָּעֵי רַב חִסְדָּא: נוֹלְדוּ בְּדָגִים סִימָנֵי טְרֵפָה, מַהוּ? תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה חַיָּה, וְתִיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה אֵינָהּ חַיָּה.

ובענין זה בעי [שאל] רב חסדא: אם נולדו בדגים סימני טרפה, כגון נקב בבני המעים, שעושה טריפה בבהמה (לעיל מב,א), מהו? האם הם מיטמאים בטומאת אוכלים, כאילו היו מתים, או האם דינם כחיים? ואומרים: תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר] טרפה שאסרה התורה — חיה, אינה עומדת למות כתוצאה מכך. ותיבעי למאן דאמר [ותישאל לדעת מי שאומר] טרפה אינה חיה, אלא עומדת למות מחמת אותה לקות שיש בה.

תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה חַיָּה, בְּהֵמָה הוּא דִּנְפִישָׁא חַיּוּתַהּ, אֲבָל דָּגִים דְּלָא נְפִישָׁא חַיּוּתַיְיהוּ – לָא, אוֹ דִילְמָא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה אֵינָהּ חַיָּה, הָנֵי מִילֵּי בְּהֵמָה דְּיֵשׁ בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה, אֲבָל דָּגִים דְּאֵין בְּמִינָן שְׁחִיטָה – אֵימָא לָא. תֵּיקוּ.

ומפרטים: תיבעי למאן דאמר [תישאל לדעת מי שאומר] טרפה חיה; בהמה הוא שאינה עומדת למות כתוצאה מכך, מפני דנפישא [שמרובה] חיותה, אבל דגים דלא נפישא חיותייהו [שאין חיותם מרובה] — לא, ואם יש בהם סימני טריפה, הריהם עומדים למות. או דילמא [שמא], אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] טרפה אינה חיה, הני מילי [דברים אלה אמורים] בבהמה, שיש במינה שחיטה, וכיון שאינה ראויה לשחיטה — רואים אותה כמתה, אבל דגים שאין במינן שחיטה — לא, וגם אם יש בהם סימני טריפה — אין זה מחשיב אותם כמתים? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד].

הֵטִילָה נֵפֶל, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חֶלְבּוֹ כְּחֵלֶב בְּהֵמָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: חֶלְבּוֹ כְּחֵלֶב חַיָּה.

א ושבים לדין עובר הנמצא במעי בהמה שנשחטה, שלדעת חכמים הסבורים שהותר בשחיטתה — אינו נחשב כבהמה לעצמו, ולכן חלבו מותר. ונשאלה השאלה: בהמה שהטילה נפל, מה דין חלבו? רבי יוחנן אמר: חלבו נידון כחלב בהמה, וחייב כרת על אכילתו. ורבי שמעון בן לקיש אמר: אינו נחשב כבהמה, שחלבה אסור, ולכן דין חלבו כדין חלב חיה, שאין בה איסור חלב.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חֶלְבּוֹ כְּחֵלֶב בְּהֵמָה – אַוֵּירָא גָּרֵים. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: חֶלְבּוֹ כְּחֵלֶב חַיָּה – חֳדָשִׁים גָּרְמִי.

ומסבירים, רבי יוחנן אמר: חלבו כחלב בהמה, משום שלדעתו אוירא גרים [האויר גורם], היציאה לאויר העולם היא הגורמת לעובר להיחשב בהמה בפני עצמה, וממילא לאסור את חלבו. רבי שמעון בן לקיש אמר: דין חלבו כדין חלב חיה, כי לדעתו חדשים גרמי [גורמים] שייחשב כבהמה שיש בה איסור חלב, ונפל זה לא נגמרו חודשיו.

אִיכָּא דְאָמְרִי: כֹּל הֵיכָא דְּלֹא כָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו – לָא כְּלוּם הוּא. כִּי פְּלִיגִי – הֵיכָא דְּהוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי בְּהֵמָה, וְתָלַשׁ חֵלֶב שֶׁל בֶּן תִּשְׁעָה חַי וְאָכַל. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חֶלְבּוֹ כְּחֵלֶב בְּהֵמָה, חֳדָשִׁים גָּרְמִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: חֶלְבּוֹ כְּחֵלֶב חַיָּה, חֳדָשִׁים וְאַוֵּירָא גָּרְמִי.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בהסבר מחלוקת זו: כל היכא [כל מקום] שלא כלו לו חדשיו — לא כלום הוא, ובוודאי אין חלבו אסור. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה היכא [היכן] שהושיט אדם ידו למעי בהמה, ותלש חלב של בן תשעה חי ואכל; רבי יוחנן אמר: חלבו כחלב בהמה, משום שלדעתו חדשים לבד גרמי [גורמים] להחשיבו כבהמה לעצמו. רבי שמעון בן לקיש אמר: חלבו מותר כחלב חיה, כי לדעתו גם חדשים וגם אוירא [היציאה לאויר] יחד גרמי [גורמים] לכך, וכיון שלא נולד — חלבו מותר.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מָה חֵלֶב וּשְׁתֵּי כְלָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּאָשָׁם – מוּצָא מִכְּלַל שְׁלִיל, אַף כֹּל – מוּצָא מִכְּלַל שְׁלִיל.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לרבי שמעון בן לקיש ממה ששנינו בענין הקרבת חלבו של עובר הנמצא במעי בהמת קדשים: מה דין הקרבת חלב ושתי כליות האמורות בקרבן אשם — מוצא מכלל שליל (עובר), אינו יכול להתקיים בשליל שבמעי אמו, שהרי קרבן אשם בא רק מן הזכרים, אף כל קרבן, גם זה הבא מן הנקבה — מוצא מכלל שליל, אין מצוה להקריב את החלב של השליל שנמצא בה.

בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי, אֶלָּא לְדִידָךְ, אַמַּאי אִיצְטְרִיךְ? אֲמַר לֵיהּ: טַעְמָא דִּידִי נָמֵי מֵהָכָא.

ומעתה, בשלמא לדידי [נניח לשיטתי], שחלב שליל שבמעי אמו חלב גמור הוא — היינו דאיצטריך קרא למעוטי [זה הוא הטעם שהוצרך הפסוק למעט], לומר שאין מקריבים אותו. אלא לדידך [לשיטתך], שאינו נחשב כחלב גמור, אמאי איצטריך [מדוע הוצרך] הכתוב למעט אותו? אמר ליה [לו] ריש לקיש: טעמא דידי נמי מהכא [הטעם שלי גם כן מכאן הוא], כלומר, מדרשה זו עצמה אני לומד שחלב העובר אין בו איסור חלב.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: מָה חֵלֶב וּשְׁתֵּי כְלָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּאָשָׁם מוּצָא מִכְּלַל שְׁלִיל, אַף כֹּל – מוּצָא מִכְּלַל שְׁלִיל.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת, איתיביה [הקשה לו] רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן ממה ששנינו בברייתא זו: מה חלב ושתי כליות האמורות באשם — מוצא מכלל שליל, אף כל — מוצא מכלל שליל.

בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, מִשּׁוּם הָכִי מַיעֲטֵיהּ רַחֲמָנָא, אֶלָּא לְדִידָךְ – לִיקְרַב? אֲמַר לֵיהּ: מִידֵּי דְּהָוֵה אַמְּחוּסַּר זְמַן.

ומעתה, בשלמא לדידי [נניח לשיטתי], שחלבו של עובר אינו נחשב חלב — משום הכי מיעטיה רחמנא [משום כך מיעטה אותו התורה] מהקרבה, אלא לדידך [לשיטתך], שדינו ככל חלב בהמה — ליקרב [שיקרב]! אמר ליה [לו] ר' יוחנן: טעם הדבר שאינו מוקרב אינו משום שאינו חלב גמור, אלא משום שהשליל עצמו אינו נחשב קרבן שצריך להקריב את חלבו. מידי דהוה [כמו שהוא הדין] בקרבן שהוא מחוסר זמן, שלא מלאו לו שבעה ימים, שהוא פסול להקרבה (ויקרא כב, כז), למרות שחלבו בוודאי אסור.

אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי, לְדִבְרֵי הָאוֹסֵר – מַתִּיר, לְדִבְרֵי הַמַּתִּיר – אוֹסֵר.

ב ושבים למחלוקת במשנתנו בדינו של בן תשעה חי הנמצא במעי בהמה שנשחטה, שלדעת ר' מאיר טעון שחיטה, ולדעת חכמים (ר' יהודה) הותר בשחיטת אמו. אמר רבי אמי: השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי, לדברי ר' מאיר האוסר בן תשעה הנמצא בבהמה כשרה, שאינו ניתר בשחיטת אמו, וטעון שחיטה לעצמו, גם אם נמצא בטריפה הרי הוא מתיר אותו בשחיטת עצמו. לדברי ר' יהודה המתיר בן תשעה הנמצא בבהמה כשרה, ששחיטת אמו מתירתו, אם נמצא בטריפה — הריהו אוסר אותו, מפני ששחיטת אמו לא התירה אותו באכילה, כשם שלא התירה את עצמה, וגם אינו ניתר בשחיטת עצמו.

רָבָא אָמַר: לְדִבְרֵי הַמַּתִּיר נָמֵי מוּתָּר, אַרְבָּעָה סִימָנִין אַכְשַׁר בֵּיהּ רַחֲמָנָא.

רבא אמר: לדברי המתיר בן תשעה שנמצא בבהמה כשרה שנשחטה, כשנמצא בטריפה נמי [גם כן] הוא מותר בשחיטת עצמו, שכן ארבע סימנין אכשר ביה רחמנא [הכשירה בו התורה] בבן תשעה חי, או בשחיטת שני סימנים (קנה וושט) של אמו, או במקרה שלא הותר בשחיטתה — בשחיטת שני סימנים שלו.

אָמַר רַב חִסְדָּא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה, וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי –

בענין זה מסופר, שאמר רב חסדא לתלמידיו: השוחט את הטרפה, ומצא בה בן תשעה חי —

טָעוּן שְׁחִיטָה, וְחַיָּיב בִּזְרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה, וְאִם מֵת – טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא.

הרי זה טעון שחיטה בעצמו ומותר באכילה, וכיון שיש בו שחיטה לעצמו הריהו חייב בנתינת זרוע והלחיים והקבה, שצריך לתת לכהן מכל בהמת חולין שנשחטה, ואם מת — טהור מלטמא במשא כנבילה, ששחיטת אמו כשהוא במעיה טיהרה אותו.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: טָעוּן שְׁחִיטָה – כְּמַאן? כְּרַבִּי מֵאִיר, וְאִם מֵת טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא – כְּמַאן? כְּרַבָּנַן.

אמר ליה [לו] רבא לרב חסדא בתמיהה: כשאתה אומר טעון שחיטה, כמאן [כדעת מי] אתה אומר? כדעת ר' מאיר במשנתנו, שבן תשעה חי אינו ניתר כלל בשחיטת אמו, וכשאתה אומר שאם מת טהור מלטמא במשא, כמאן [כדעת מי] אתה אומר? כרבנן [כדעת חכמים] אתה אומר, ששחיטת אמו מטהרתו!

וְלִיטַעְמָיךְ, הָא דְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי – טָעוּן שְׁחִיטָה, וְחַיָּיב בִּזְרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה, וְאִם מֵת – טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא. טָעוּן שְׁחִיטָה כְּמַאן? כְּרַבִּי מֵאִיר, וְאִם מֵת – טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא, כְּרַבָּנַן.

אמר לו רב חסדא: וליטעמיך [ולשיטתך], הא דתני [ברייתא זו ששנה] רבי חייא: השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי — טעון שחיטה, וחייב בזרוע והלחיים והקבה, ואם מת — טהור מלטמא במשא — גם על ברייתא זו תקשה: טעון שחיטה, כמאן [כשיטת מי]? כר' מאיר, ואם מת — טהור מלטמא במשא, כרבנן [כדעת חכמים]!

הָא לָא קַשְׁיָא, רַבִּי חִיָּיא אִם כְּבָר מְצָאוֹ מֵת קָאָמַר, אֶלָּא לְדִידָךְ קַשְׁיָא!

השיב לו רבא: הא לא קשיא [זה אינו קשה], כי אפשר לומר שר' חייא, אם כבר מצאו מת במעי אמו קאמר [אמר] שאינו מטמא במשא, ובמקרה זה גם ר' מאיר מודה ששחיטת אמו מטהרתו, כפי ששנינו במשנה, ויש לומר שברייתא זו כולה כשיטת ר' מאיר. אלא לדידך [לשיטתך] שלא תירצת כך, קשיא [קשה]!

אֲמַר לֵיהּ: לְדִידִי נָמֵי לָא קַשְׁיָא, אַרְבָּעָה סִימָנִים אַכְשַׁר בֵּיהּ רַחֲמָנָא.

אמר ליה [לו] רב חסדא: לדידי נמי לא קשיא [לשיטתי גם כן לא קשה], כי יש לומר שברייתא זו כולה שיטת חכמים, הסבורים ששחיטת האם מטהרתו, ולמרות זאת הריהו ניתר בשחיטה עצמו, כי ארבעה סימנים אכשר ביה רחמנא [הכשירה בו התורה] בבן תשעה, בשחיטת סימנים (קנה וושט) של אמו, וגם בשחיטת סימנים שלו.

כִּי סָלֵיק רַבִּי זֵירָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב אַסִּי דְּיָתֵיב וְקָאָמַר לֵיהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: יִישַׁר, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן. מִכְּלָל דִּפְלִיג עֲלֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ?

מסופר, כי סליק [כאשר עלה] ר' זירא לארץ ישראל, אשכחיה [מצא אותו] את רב אסי דיתיב [שיושב], וקאמר ליה להא שמעתא [ואמר את השמועה הזו], שאמר רב חסדא, שארבעה סימנים הכשירה התורה בבן תשעה חי. אמר ליה [לו]: יישר [יפה], וכן אמר ר' יוחנן. שאל אותו ר' זירא: האם מכלל הדברים יש להבין דפליג [שחלק] עליה ר' שמעון בן לקיש שהיה יושב עמו בבית המדרש?

מִשְׁהָא הֲוָה שָׁהֵי לֵיהּ וְשָׁתֵיק לֵיהּ, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: מִשְׁתָּא הֲוָה שָׁתֵי וְשָׁתֵיק לֵיהּ.

אמר לו: לא נתברר לי הדבר, כי משהא הוה שהי ליה ושתיק ליה [שוהה היה לו ושותק לו] באותה שעה, ואיני יודע האם לאחר מכן חלק עליו. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שכך אמר רב אסי: משתא הוה שתי ושתיק ליה [שותה היה דבר מה ושותק לו], ואין אני יודע אם חלק עליו או לא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ וְכוּ׳. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אָמַר רַב כָּהֲנָא: הִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

א שנינו במשנה, שלדעת חכמים, בן תשעה חי הנמצא במעי בהמה שחוטה (בן פקועה) — הותר בשחיטתה. רבי שמעון שזורי אומר: אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה — שחיטת אמו (כשהיה במעיה) מטהרתו, ואינו טעון שחיטה. ושואלים: שיטת ר' שמעון שזורי היינו תנא קמא [הרי זו שיטתו של התנא הראשון], דעת חכמים! אמר רב כהנא: אם הפריס (עמד, הניח פרסותיו) על גבי קרקע איכא בינייהו [יש ביניהם]. שלדעת התנא הראשון, אם לאחר שהוציאוהו ממעי אמו נעמד על רגליו — הריהו טעון שחיטה, גזירה שמא יבואו אנשים להתיר בהמות אחרות ללא שחיטה.

אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, בֶּן פְּקוּעָה הַבָּא עַל בְּהֵמָה מְעַלַּיְיתָא – הַוָּלָד אֵין לוֹ תַּקָּנָה.

ובענין בן פקועה אמר רב משרשיא: לדברי התנא האומר שחוששין בבהמה לזרע האב, כלומר, מתחשבים גם באב בהגדרת הוולד, בן פקועה שאינו טעון שחיטה, הבא על בהמה מעלייתא [מעולה, רגילה] — הולד של זו אין לו תקנה להתירו בשחיטה, כיון שמצד אמו הוא טעון שחיטה, ומצד אביו אינו טעון שחיטה. ושבים למחלוקת חכמים ור' שמעון שזורי.

אָמַר אַבָּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים בְּקָלוּט בֶּן פְּקוּעָה שֶׁמּוּתָּר, מַאי טַעְמָא? כֹּל מִלְּתָא דִּתְמִיהָא מִידְכָּר דְּכִירִי לַהּ אִינָשֵׁי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר אַבָּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים בְּקָלוּט בֶּן קְלוּטָה בֶּן פְּקוּעָה שֶׁמּוּתָּר, מַאי טַעְמָא? תְּרֵי תְּמִיהֵי מִידְכָּר דְּכִירִי אִינָשֵׁי.

אמר אביי: הכל, כלומר, גם חכמים המצריכים שחיטה לבן פקועה שהפריס, גם הם מודים לענין קלוט (שפרסתו אינה שסועה, כשל בהמה רגילה) בן פקועה, שהוא מותר בלא שחיטה; מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כל מלתא דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי [כל דבר תמוה, חריג, זוכרים אותו בני האדם], שכיון שהוא קלוט, זוכרים שהוא מקרה יוצא דופן, ולא יבואו ללמוד ממנו. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, אמר אביי: הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר בלא שחיטה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? תרי תמיהי מידכר דכירי אינשי [שני דברים תמוהים זוכרים אנשים].

אָמַר זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי, וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי מַתִּיר בִּבְנוֹ וּבֶן בְּנוֹ עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הוּא מוּתָּר, וּבְנוֹ אָסוּר.

אמר זעירי אמר ר' חנינא: הלכה כר' שמעון שזורי, שבן פקועה מותר בלא שחיטה, אפילו הפריס על גבי הקרקע. וכן היה רבי שמעון שזורי מתיר בבנו של בן פקועה ובן בנו עד סוף כל הדורות. ר' יוחנן אמר: הוא מותר, ובנו אסור.

אַדָּא בַּר חָבוּ הֲוָה לֵיהּ בֶּן פְּקוּעָה דִּנְפַל דֵּיבָא עֲלֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי. אֲמַר לֵיהּ: זִיל שַׁחְטֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: הָאָמַר זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי, וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי מַתִּיר בִּבְנוֹ וּבֶן בְּנוֹ עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת, וַאֲפִילּוּ רַבִּי יוֹחָנָן לָא קָאָמַר אֶלָּא בְּנוֹ, אֲבָל אִיהוּ לָא!

מסופר, אדא בר חבו הוה ליה [היה לו] בן פקועה דנפל דובא עליה [שנפל דוב עליו], טרף אותו, ועמד למות. אתא לקמיה [בא לפני] רב אשי לשאול מה לעשות, אמר ליה [לו]: זיל שחטיה [לך שחוט אותו] קודם שימות כדי שתוכל לאוכלו, וכדין בן פקועה שהפריס על גבי קרקע. אמר ליה [לו], האמר [הרי אמר] זעירי אמר ר' חנינא: הלכה כר' שמעון שזורי שבן פקועה אינו טעון שחיטה, וכן היה ר' שמעון שזורי מתיר בבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות. ואפילו ר' יוחנן לא קאמר [אמר] שיש לאסור אלא את בנו, אבל איהו [הוא עצמו] — לא!

אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי יוֹחָנָן לְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי קָאָמַר.

אמר ליה [לו]: רבי יוחנן לדברי ר' שמעון שזורי קאמר [אמר], שגם לדברי ר' שמעון שזורי, דווקא בן פקועה עצמו מותר, אבל בנו אסור. ואולם ר' יוחנן עצמו סבור כחכמים, שגם בן הפקועה עצמו אסור.

וְהָאָמַר רָבִין בַּר חֲנִינָא אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כׇּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי בְּמִשְׁנָתֵנוּ – הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ!

הוסיף והקשה לו אדא בר חבו: והאמר [והרי אמר] רבין בר חנינא אמר עולא אמר רבי חנינא לענין אחר: הלכה כרבי שמעון שזורי; והוסיף כי לא עוד, אלא כל מקום ששנה ר' שמעון שזורי במשנתנו (בששה סדרי משנה) הלכה כמותו!

אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא כִּי הָא סְבִירָא לִי, דְּאָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי בִּמְסוּכָּן, וּבִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי.

אמר ליה [לו] רב אשי: אנא כי הא סבירא לי [אני כשיטה זו סבור אני], שאמר רבי יונתן: הלכה כר' שמעון שזורי בדין מסוכן, ובדין תרומת מעשר של דמאי, ולא בשאר דברים כגון בדין בן פקועה.

מְסוּכָּן, דִּתְנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, הַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר וְאָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. חָזְרוּ לוֹמַר: אַף הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בִּשְׁיָירָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף הַמְסוּכָּן.

ומפרטים: מסוכן מהו? דתנן [ששנינו במשנה]: בראשונה היו אומרים, היוצא בקולר ליהרג ואמר: "כתבו גט לאשתי", אף על פי שלא אמר "תנו" — הרי אלו השומעים יכתבו ויתנו, שבוודאי לכך היתה כוונתו. חזרו לומר — אף המפרש לים והיוצא בשיירא שאמר "כתבו" — דנים אותו כאילו אמר "תנו", ור' שמעון שזורי אומר: אף החולה המסוכן.

תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, דִּתְנַן: תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי שֶׁחָזְרָה לִמְקוֹמָהּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף בַּחוֹל שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכְלוֹ עַל פִּיו.

תרומת מעשר של דמאי, מה עניינה? דתנן [ששנינו במשנה]: תרומת מעשר של דמאי, שהפרישו מתבואה של עם הארץ החשוד על המעשרות, שחזרה ונפלה למקומה והתערבה עם שאר התבואה, ר' שמעון שזורי אומר: במקרה זה, לא רק בשבת התירו לשאול את עם הארץ אם עישר את תבואתו, ולסמוך עליו, אלא אף בחול שואלו, ואם אמר שהוא היה מעושר מתחילה — אוכלו על פיו.