חולין ע״ד

אֵין בָּהֶן אֶלָּא מִצְוַת פְּרוֹשׁ בִּלְבָד.

אין בהן אלא מצות פרוש בלבד, כלומר, אינם אסורים מן התורה, אלא מצוה מדברי סופרים לפרוש מאכילתם. הרי שלדעתו אין השחיטה עושה ניפול באבר המדולדל, לאוסרו משום אבר מן החי. ובענין זה מסופר,

יָתֵיב רַב יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֲכָלוֹ לָזֶה – לוֹקֶה. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן: לָא תְּצִיתוּ לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְרַב: אֲכָלוֹ לָזֶה – אֵינוֹ לוֹקֶה.

יתיב [ישב] רב יוסף קמיה [לפני] רב הונא, ויתיב וקאמר [ויושב היה ואומר], אמר רב יהודה אמר רב: אכלו לזה, לאבר המדולדל — הרי הוא לוקה משום איסור אבר מן החי. אמר ליה ההוא מרבנן [אמר לו אחד מן החכמים]: לא תציתו ליה [אל תקשיבו לו], למה שאמר בשם רב, שהרי הכי [כך] אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה [משמו] של רב: אכלו לזה — אינו לוקה.

אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא: אֲנַן אַמַּאן נִסְמוֹךְ? אַהְדְּרִינְהוּ רַב יוֹסֵף לְאַפֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי קוּשְׁיָא? כִּי אֲמַרִי אֲנָא – בְּמִיתָה, דְּעוֹשָׂה נִיפּוּל; כִּי אֲמַר אִיהוּ – בִּשְׁחִיטָה, דְּאֵינָהּ עוֹשָׂה נִיפּוּל.

אמר ליה [לו] רב הונא: אנן אמאן [אנחנו על מי] נסמוך? שהרי יש לנו שתי שמועות סותרות בשם רב! אהדרינהו [החזיר] רב יוסף לאפיה [את פניו] בהקפדה, אמר ליה [לו]: מאי קושיא [מה הקושיה]? כי אמרי אנא [כאשר אמרתי אני] בשם רב שלוקה משום אבר מן החי — אמר רב דבר זה במקרה של מיתה, שהיא עושה ניפול, שהאבר נחשב כאילו נפל מן הבהמה בחייה. כי [כאשר] אמר איהו [הוא] רב יצחק בר שמואל בר מרתא בשם רב שאינו לוקה — הרי זה בשחיטה, שאינה עושה ניפול, והאבר נחשב כמחובר לגוף הבהמה בשעת השחיטה, והותר בשחיטתה, ולכן אינו לוקה על אכילתו.

אָמַר רָבָא: מְנָא הָא מִלְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן: מִיתָה עוֹשָׂה נִיפּוּל, שְׁחִיטָה אֵינָהּ עוֹשָׂה נִיפּוּל, דִּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא״, לְמַעוֹטֵי מַאי? אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי בְּחַיֵּיהֶם – מִ״נִּבְלָתָם״ נָפְקָא, אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: מִיתָה עוֹשָׂה נִיפּוּל, וְאֵין שְׁחִיטָה עוֹשָׂה נִיפּוּל.

אמר רבא: מנא הא מלתא דאמור רבנן [מנין דבר זה שאמרו חכמים]: מיתה עושה ניפול, שחיטה אינה עושה ניפול? דכתיב [שנאמר] בפרשת השרצים הטמאים: "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא" (ויקרא יא, לב), ויש לשאול: המילה "במותם" למעוטי מאי [למעט את מה] היא באה? אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] בחייהם, לומר שבחייהם אינם מטמאים — הרי דבר זה מ"נבלתם" נפקא [יוצא], שנאמר: "כל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא" (שם לז), ונבילה משמעה יצור מת! אלא שמע מינה [למד מכאן] דין אחר, ביחס לאברים המדולדלים שבהם, כאילו נאמר: כל אשר יפול מהם — במותם, לומר: דווקא מיתה עושה להם ניפול, להחשיבם כאילו נפלו, ומטמאים כאבר מן החי, ואין שחיטה עושה ניפול, אלא הריהם נחשבים כחלק מגוף הבהמה בשעת השחיטה.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא: וְהָא קְרָא בִּשְׁרָצִים כְּתִיב! אֲמַר לֵיהּ: אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִשְׁרָצִים, דְּלָאו בְּנֵי שְׁחִיטָה נִינְהוּ – תְּנֵהוּ עִנְיָן לִבְהֵמָה.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא: וכיצד ניתן לדייק מכאן ששחיטה אינה עושה ניפול? והא קרא [והרי המקרא] בשרצים כתיב [נאמר], ואין בהם שחיטה כלל! אמר ליה [לו]: אם אינו ענין, כלומר, הואיל ומקרא זה אינו נצרך לשרצים, דלאו [שאין] בני שחיטה נינהו [הם] — תנהו ענין לבהמה.

וְאַכַּתִּי מִבְּעֵי לֵיהּ, כְּעֵין מִיתָה: לַחִין – מְטַמְּאִים, יְבֵשִׁים – אֵין מְטַמְּאִים! תְּרֵי ״בְּמֹתָם״ כְּתִיבִי.

ומקשים: ואכתי מבעי ליה [ועדיין צריך אותו] את מה שנאמר "במותם יטמא" לומר: כעין מיתה, שדווקא כשהשרצים לחין כבשעת המיתה הם מטמאים, כשהם יבשים — אין מטמאים! ומשיבים: תרי [שתי פעמים] "במותם" כתיבי [נאמרו], ודין זה נלמד ממה שנאמר בפסוק הקודם (שם לא): "כל הנוגע בהם במותם יטמא".

אָמַר רַב חִסְדָּא: מַחְלוֹקֶת בְּאֵבֶר דְּעוּבָּר חַי, אֲבָל בְּאֵבֶר דְּעוּבָּר מֵת – דִּבְרֵי הַכֹּל שְׁחִיטָה עוֹשָׂה נִיפּוּל. וְרַבָּה אָמַר: כְּמַחְלוֹקֶת בָּזֶה כָּךְ מַחְלוֹקֶת בָּזֶה.

א ושבים למחלוקת במשנתנו, בענין עובר שהוציא את ידו, ושחט את אמו, שלדעת ר' מאיר אין היד נטהרת בשחיטת האם, והיא מטמאת כאבר מן החי, ולדעת חכמים טיהרה אותה שחיטת האם. אמר רב חסדא: מחלוקת זו היא באבר של עובר חי, אבל באבר של עובר מת — דברי הכל: שחיטה עושה ניפול, ולא נטהרה היד בשחיטת האם, אלא מטמאת משום נבילה. ורבה אמר: כמחלוקת בזה כך מחלוקת בזה, וגם בעובר שהוציא ידו ומת, שלדעת חכמים שחיטת אמו מטהרת את היד מטומאת נבילה.

בֶּן שְׁמֹנֶה חַי. וְהָתַנְיָא: בֶּן שְׁמֹנֶה חַי יוֹכִיחַ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּמִינוֹ שְׁחִיטָה – אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ.

ב שנינו במשנה שטריפה יש במינה שחיטה, ולכן שחיטתה מטהרתה מטומאת נבילה. ובהמשך לכך נאמר: עובר בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו, מפני שאין במינו שחיטה. ומתקשים, והתניא [והרי שנויה ברייתא]: בן שמנה חי יוכיח, שאף על פי שיש במינו שחיטה — אין שחיטתו מטהרתו, הרי שבברייתא זו מחשיבים בן שמונה כמי יש במינו שחיטה!

אָמַר רַב כָּהֲנָא: יֵשׁ בְּמִינוֹ שְׁחִיטָה אַגַּב אִמּוֹ, וְתַנָּא דִּידַן מִינָא דְּאִמֵּיהּ לָא פָּרֵיךְ.

אמר רב כהנא: מה שנאמר באותה ברייתא שיש במינו שחיטה, כוונתו — אגב אמו, שכאשר שוחטים את אמו גם הוא נעשה מותר על ידה. ותנא דידן [והתנא שלנו], מינא דאמיה לא פריך [מהמין של אמו אינו מקשה], שמה שהעובר ניתר בשחיטת אמו אינו מחשיב אותו כמי שיש במינו שחיטה, מפני שהוא נחשב אז כחלק מאמו.

וּלְהַאי תַּנָּא דְּפָרֵיךְ, טְרֵפָה דִּשְׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אָמַר קְרָא ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״, מִקְצָת בְּהֵמָה מְטַמְּאָה וּמִקְצָת בְּהֵמָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה, וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ טְרֵפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ.

ושואלים: ולהאי תנא דפריך [ולאותו תנא שמקשה קושיה זו], טרפה ששחיטתה מטהרתה מנא ליה [מנין לו]? והרי לשיטתו, מה שיש במינה שחיטה אינו מועיל לטהר! ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] ממה שאמר רב יהודה אמר רב, שאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] במתניתא תנא [בברייתא היא שנויה]: אמר קרא [הכתוב] "וכי ימות מן הבהמה וכו' הנוגע בנבלתה יטמא" (ויקרא יא, לט), והלשון "מן" באה ללמד: מקצת בהמה מטמאה בטומאת נבילה, ומקצת בהמה אינה מטמאה, ואיזו זו שאינה מטמאה? זו טרפה ששחטה.

בָּעֵי רַב הוֹשַׁעְיָא: הוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ לִמְעֵי בְּהֵמָה, וְשָׁחַט בֶּן תִּשְׁעָה חַי, מַהוּ? תִּבְּעֵי לְרַבִּי מֵאִיר, וְתִבְּעֵי לְרַבָּנַן.

ג בעי [שאל] רב הושעיא: הושיט את ידו למעי בהמה, ושחט בתוכה בן תשעה חי, מהו? האם שחיטתו במעי אמו מתירה אותו? ובזה תבעי [תישאל השאלה] לדעת ר' מאיר, ותבעי לרבנן [ותישאל לדעת חכמים].

תִּבְּעֵי לְרַבִּי מֵאִיר: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר בֶּן פְּקוּעָה טָעוּן שְׁחִיטָה – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּיָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, אֲבָל בִּמְעֵי אִמּוֹ – לָא שָׁרְיָא לֵיהּ שְׁחִיטָה.

ומפרטים: תבעי [תישאל] לר' מאיר: עד כאן לא קאמר [לא שמענו שאמר] ר' מאיר במשנה שבהמשך עמוד זה, שבן פקועה, בן תשעה שהוציאוהו חי ממעי בהמה שנשחטה, טעון שחיטה — הני מילי [דברים אלה אמורים] היכא [היכן] שכבר יצא לאויר העולם, אבל בעודו במעי אמו — לא שריא ליה [אין מתירה אותו] שחיטה שלו.

אוֹ דִילְמָא, אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן, אַרְבָּעָה סִימָנִין אַכְשַׁר בֵּיהּ רַחֲמָנָא.

או דילמא [שמא], אפילו לרבנן [לדעת חכמים] החולקים על ר' מאיר, וסבורים ששחיטת אמו כשהוא במעיה מתירה אותו, יש לומר שארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא [הכשירה בו התורה], שהוא ניתר בין בשחיטת שני סימנים (קנה וושט) של אמו, בין בשחיטת סימנים של עצמו?

אָמַר רַב חֲנַנְיָא, תָּא שְׁמַע: הֲרֵי שֶׁנּוֹלְדָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן, וְאִי אִיתָא, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, דְּאִי בָּעֵי עַיֵּיל יְדֵיהּ וְשַׁחֲטַהּ!

אמר רב חנניא, תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר, ממה ששנינו במשנתנו: הרי שנולדה טרפה מן הבטן, שלא היתה לה שעת הכושר — לא תטהרנה שחיטתה. ואי איתא [ואם אכן] ניתן לשחוט בן תשעה כשהוא במעי אמו, משכחת לה [מוצא אתה אותה] שהיתה לה לזו שנולדה כשהיא טריפה שעת הכושר, דאי בעי עייל ידיה ושחטה [שאם היה רוצה היה מכניס ידו ושוחט אותה] במעי אמה קודם שנטרפה!

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: תָּנֵי שֶׁנּוֹצְרָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן, וּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּבַעֲלַת חָמֵשׁ רַגְלַיִם.

אמר ליה [לו] רבא, תני [שנה]: הרי שנוצרה טרפה מן הבטן, שמתחילת יצירתה טריפה היא, ובמקרה זה לא ניתן היה לשוחטה. ומשכחת לה [ומוצא אתה אותה] בבעלת חמש רגלים, שהיא טריפה מעיקרה, ואין לה היתר כלל.

מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה, וּמָצָא בָּהּ בֶּן שְׁמֹנֶה חַי אוֹ מֵת, אוֹ בֶּן תִּשְׁעָה מֵת – קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ.

ד משנה השוחט את הבהמה, ומצא בה עובר בן שמנה חודשים (שלא נגמר הריונו) חי או מת, או אפילו בן תשעה שנגמרו חודשי הריונו, אבל הוא מת — הותר בשחיטת הבהמה, ואינו צריך לשוחטו, אלא קורעו, ומוציא את דמו, שהדם אסור כחלק מדם אמו, ואז הוא מותר באכילה.

מָצָא בֶּן תִּשְׁעָה חַי – טָעוּן שְׁחִיטָה, וְחַיָּיב בְּ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ.

מצא בה בן תשעה חי — הרי זה טעון שחיטה, וחייב על שחיטתו באותו ואת בנו, אם שחט אותו ביום ששחט את אמו, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: גם בן תשעה חי שנמצא במעי בהמה שחוטה — שחיטת אמו מטהרתו, ואינו טעון שחיטה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְחוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה – שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ. קְרָעָהּ וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי – טָעוּן שְׁחִיטָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ.

ר' שמעון שזורי אומר: בן תשעה חי שנמצא במעי בהמה שנשחטה אפילו המתינו לו עד שגדל, והוא בן חמש שנים וחורש בשדה — בכל זאת שחיטת אמו מטהרתו, ואינו טעון שחיטה. קרעה את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי — טעון שחיטה לכל הדעות, לפי שלא נשחטה אמו.

גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לֹא הִילְּכוּ בּוֹ אֶלָּא עַל עִסְקֵי שְׁחִיטָה בִּלְבַד. לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי חֶלְבּוֹ וְגִידוֹ.

א גמרא בענין עובר בן תשעה חי, שנחלקו ר' מאיר וחכמים במשנתנו האם הוא טעון שחיטה, אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: לא הילכו (דנו) בו חכמים בבן תשעה חי, אלא על עסקי שחיטה בלבד. ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה]? אם תאמר למעוטי [למעט] איסור חלבו (שומן אסור שלו) ואיסור גידו גיד הנשה שלו, יש לשאול:

חֶלְבּוֹ דְּמַאי? אִילֵּימָא: חֶלְבּוֹ דִּשְׁלִיל, מִפְלָג פְּלִיגִי! דְּתַנְיָא: גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל וְחֶלְבּוֹ אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל וְחֶלְבּוֹ מוּתָּר. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מַחְלוֹקֶת בְּבֶן תִּשְׁעָה חַי, וְהָלַךְ רַבִּי מֵאִיר לְשִׁיטָתוֹ, וְרַבִּי יְהוּדָה לְשִׁיטָתוֹ.

חלבו דמאי [של מה]? אילימא [אם תאמר]: חלבו של השליל, העובר — הלוא מפלג פליגי [נחלקו בדבר]! דתניא [ששנויה ברייתא]: איסור גיד הנשה נוהג בשליל (עובר), וחלבו אסור, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: גיד הנשה אינו נוהג בשליל, וחלבו מותר. ואמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: מחלוקת זו היא בבן תשעה חי, והלך ר' מאיר לשיטתו, שעובר כזה נחשב כבהמה גמורה, שחלבה וגידה אסורים, ור' יהודה לשיטתו, שהיא דעת חכמים במשנתנו, שאינו נחשב בהמה לעצמה!

אֶלָּא, חֶלְבּוֹ דְּגִיד מִפְלָג פְּלִיגִי, דְּתַנְיָא: גִּיד הַנָּשֶׁה – מְחַטֵּט אַחֲרָיו בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהוּא, וְחוֹתֵךְ שַׁמְנוֹ מֵעִיקָּרוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גּוֹמְמוֹ עִם הַשּׁוֹפִי.

אלא תאמר שהכוונה היא לחלבו של גיד הנשה של השליל, שלמרות שר' מאיר אוסר את חלב הכליות והקרב של העובר, גם הוא מודה שחלב הגיד שלו מותר; והרי גם בזה מפלג פליגי [חלוקים הם]! דתניא [ששנויה ברייתא]: גיד הנשה — מחטט אחריו ומוציא אותו בכל מקום שהוא בירך, וחותך שמנו מעיקרו, אפילו את המובלע בעומק הבשר, דברי ר' מאיר. רבי יהודה אומר: גוממו (חותך אותו) את הגיד והשומן עם השופי, בשווה לבשר הירך, ואינו צריך לחטט אחריו. ונמצא שנחלקו לא רק על עסקי שחיטה של בן תשעה חי, אלא גם על איסורים אחרים, שלא כדברי ר' אלעזר בשם ר' אושעיא!

אֶלָּא אִי אִתְּמַר – הָכִי אִתְּמַר, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לֹא הִילְּכוּ בּוֹ אֶלָּא עַל עִסְקֵי אֲכִילָה בִּלְבַד, לְמַעוֹטֵי רוֹבְעוֹ, וְחוֹרֵשׁ בּוֹ.

אלא אי אתמר — הכי אתמר [אם נאמר — כך נאמר], אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: לא הילכו בו בבן תשעה חי אלא על עסקי אכילה בלבד, כגון שחיטה, וגיד הנשה וחלב, ודבר זה בא למעוטי [למעט] אם רובעו, או חורש בו עם מין אחר, כגון חמור, שיש בו איסור "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י), לומר שדינו לענין זה כבהמה גמורה.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לְדִבְרֵי הַמַּתִּיר בְּחֶלְבּוֹ – מַתִּיר בְּדָמוֹ, לְדִבְרֵי הָאוֹסֵר בְּחֶלְבּוֹ – אוֹסֵר בְּדָמוֹ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף לְדִבְרֵי הַמַּתִּיר בְּחֶלְבּוֹ – אוֹסֵר בְּדָמוֹ.

ב ועוד נחלקו אמוראים בענין זה. אמר ר' שמעון בן לקיש: לדברי ר' יהודה המתיר בחלבו של בן תשעה חי הנמצא במעי בהמה שחוטה — מתיר גם בדמו, לדברי ר' מאיר האוסר בחלבו — אוסר גם בדמו. ורבי יוחנן אמר: אף לדברי המתיר בחלבו — אוסר בדמו.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. אָמַר רַבִּי זֵירָא: לוֹמַר שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת.

איתיביה [הקשה לו] רבי יוחנן לר' שמעון בן לקיש ממה ששנינו במשנתנו: השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת, או בן תשעה מת — קורעו, שאינו טעון שחיטה, ומוציא את דמו. משמע שגם במקרה שהעובר אינו טעון שחיטה, וחלבו מותר — דמו אסור! אמר ר' זירא: מה שאמר ר' שמעון בן לקיש, שלדעה זו דמו מותר, כוונתו לומר שאין ענוש כרת על אכילתו, כדין האוכל מדם שהנפש יוצאת בו. אבל גם לדעתו הריהו אסור באכילה, כדם איבריה של האם, ולכן צריך להוציאו.

לְמַאן קָאָמְרִי? לְרַבִּי יְהוּדָה, לֹא יְהֵא אֶלָּא דַּם הַתַּמְצִית, דְּתַנְיָא: דַּם הַתַּמְצִית בְּאַזְהָרָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּהִכָּרֵת.

ושואלים: והרי למאן קאמרי [לדעת מי הם אומרים] דבר זה? לדעת רבי יהודה, שהוא המתיר את חלבו; והרי גם לשיטתו, לא יהא דינו של דם הנפש של העובר אלא כדם התמצית, הדם שמתמצה מן הבהמה לאחר שיצא ממנה דם הנפש, והרי גם עליו מחייב ר' יהודה כרת. דתניא [ששנויה ברייתא]: דם התמצית אינו בכרת אלא באזהרה בלא תעשה בלבד, שחייב עליו מלקות, ר' יהודה אומר: בהכרת!

תַּרְגְּמָא רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: אִית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה ״דָּם״ וְ״כׇל דָּם״, כֹּל הֵיכָא דְּמִיחַיַּיב אַדַּם הַנֶּפֶשׁ – מִיחַיַּיב אַדַּם הַתַּמְצִית, וְכֹל הֵיכָא דְּלָא מִחַיַּיב אַדַּם הַנֶּפֶשׁ – לָא מִחַיַּיב אַדַּם הַתַּמְצִית.

תרגמא [תרגם, הסביר אותה] רב יוסף בריה [בנו] של רב סלא חסידא קמיה [לפני] רב פפא: אית ליה [יש לו] לר' יהודה דרשה זו של "דם" ו"כל דם", שהוא למד את דינו של דם התמצית מריבוי הכתוב "כל דם" שנאמר בעונש הכרת ("...אשר יאכל כל דם וכו' והכרתי אותה". ויקרא יז, י), שמ"דם" למדנו לדם הנפש, ומ"כל דם" — דם התמצית. ולכן, כל היכא דמיחייב [כל מקום שהוא חייב] כרת על דם הנפש — מיחייב [חייב] גם על דם התמצית, וכל היכא דלא מחייב [וכל מקום שאינו מחוייב] על דם הנפש — לא מחייב [אינו מחוייב] על דם התמצית. ולדעת ר' יהודה, עיקר דמו של עובר זה אינו נחשב דם הנפש, לחייב עליו כרת, מפני שהוא חלק מאמו, וממילא גם אין חייבים כרת על דם התמצית שלו, אבל איסור יש בו.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לִפְדּוֹת בְּבֶן פְּקוּעָה? אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּכֵיוָן דְּאָמַר טָעוּן שְׁחִיטָה – שֶׂה מְעַלְּיָא הוּא.

ג איבעיא להו [נשאלה להם]: מהו לפדות פטר חמור בשה שהוא בן פקועה, ששחטו כבשה ופקעו את רחמה והוציאו משם שה שנגמרו חדשי הריונו, האם ניתן לקיים בו את המצוה "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות יג, יג)? ומסבירים: אליבא [לפי שיטתו] של ר' מאיר לא תיבעי [תישאל] לך, שכיון שאמר שהוא טעון שחיטה אם כן שה מעליא [מעולה, גמור] הוא, ובוודאי אפשר לפדות בו.

כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ, מַאי? כֵּיוָן דְּאָמְרִי שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ – כְּבִשְׂרָא בְּדִיקּוּלָא הוּא, אוֹ דִילְמָא, כֵּיוָן דְּרָהֵיט וְאָזֵיל וְרָהֵיט וְאָתֵי – ״שֶׂה״ קָרֵינָא בֵּיהּ?

כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים], דאמרי [שהם אומרים]: שחיטת אמו מטהרתו, מאי [מה] דינו? האם כיון דאמרי [שהם אומרים] שחיטת אמו מטהרתו — כבשרא בדיקולא [כבשר של בהמה שחוטה שמונח בתוך הסל] הוא נחשב, אף על פי שהוא חי, ואין פודים בשחוטה (בכורות יב,א). או דילמא [שמא] כיון דרהיט ואזיל, ורהיט ואתי [שהוא רץ והולך, ורץ ובא], שהרי בפועל הוא חי — "שה" קרינא ביה [קוראים אנו אותו]?

מָר זוּטְרָא אָמַר: אֵין פּוֹדִין, וְרַב אָשֵׁי אָמַר: פּוֹדִין.

מר זוטרא אמר: אין פודין, ורב אשי אמר: פודין.

אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְמָר זוּטְרָא: מַאי דַּעְתָּךְ? דְּגָמְרַתְּ ״שֶׂה״ ״שֶׂה״ מִפְּסָחִים?

אמר ליה [לו] רב אשי למר זוטרא: מאי [מה] דעתך? מדוע אתה סבור שאין פודים בו — מפני דגמרת [שאתה לומד] בגזירה שווה "שה" "שה" מפסחים, מקרבן הפסח, שגם בו נאמרה לשון "שה" (שם יב, יב), שכשם שבן פקועה פסול לקרבן פסח, שהרי הוא יוצא דופן שפסול לקרבן — כך הוא פסול לפדיון פטר חמור.

אִי מָה לְהַלָּן – זָכָר, תָּמִים, וּבֶן שָׁנָה, אַף כָּאן – זָכָר, תָּמִים, וּבֶן שָׁנָה! ״תִּפְדֶּה״ ״תִּפְדֶּה״ רִיבָּה.

ואולם אי [אם כן] תאמר גם: מה להלן בענין פסחים — צריך להיות השה זכר, תמים, ובן שנה, אף כאן בפדיון פטר חמור — צריך שיהיה זכר, תמים, ובן שנה! והרי שנינו במפורש שפודים גם בנקבה, וכן בבעל מום, ובגדול שאינו בן שנה (בכורות ט,א)! השיב לו: במה שחזר הכתוב באותו פסוק על הציווי "תפדה" "תפדה" ("וכל פטר חמור תפדה, בשה ואם לא תפדה וערפתו", שמות יג, יג) הרי זה ריבה, שניתן לפדות גם בכל אלה.

אִי ״תִּפְדֶּה״ ״תִּפְדֶּה״ רִיבָּה, אֲפִילּוּ כֹּל מִילֵּי נָמֵי, אִם כֵּן ״שֶׂה״ ״שֶׂה״ מַאי אַהֲנִי לָךְ?

ומקשים: אי [אם] "תפדה" "תפדה" ריבה, אפילו כל מילי נמי [כל דבר גם כן] יכול לפדות בו, ואפילו בבן פקועה, שהוא יוצא דופן! ומתרצים: אם כן, גזירה שווה "שה" "שה" מפסחים, מאי אהני לך [מה הועיל לך]? אלא היא באה על כל פנים למעט יוצא דופן.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לִמְנוֹת בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי?

ד איבעיא להו [נשאלה להם]: עובר הנמצא במעי אמו שנשחטה, ולדעת חכמים הותר בשחיטתה באכילה, ויש לו דין אוכל לקבל טומאה, מהו למנות בו לענין טומאה ראשון ושני? אם נטמאה אמו לאחר שחיטה ממגע של אב הטומאה, ודינה כראשון לטומאה, האם גם העובר נחשב ראשון לטומאה, כחלק מאמו, או האם הוא נחשב כנוגע בבשר אמו, ודינו כשני לטומאה?

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: אֵין מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, נַעֲשָׂה כֶּאֱגוֹז הַמִּתְקַשְׁקֵשׁ בִּקְלִיפָּתוֹ.

ר' יוחנן אמר: מונין בו ראשון ושני. רבי שמעון בן לקיש אומר: אין מונין בו ראשון ושני, שכן נעשה דינו כדין אגוז המתקשקש בקליפתו, שטומאה שנגעה בקליפה, שהיא שומר של הפרי, נחשבת כנוגעת באגוז עצמו.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה – דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

איתיביה [הקשה לו] ר' שמעון בן לקיש לרבי יוחנן ממה ששנינו במשנה (לעיל עב,ב): הוציא עובר ידו ממעי אמו, ונשחטה האם — דין היד כנבילה, ולא הותרה בשחיטת האם, ולכן הבשר של העובר טמא במגע נבלה, כדין בשר שנגע בנבילה, אלו דברי ר' מאיר,

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה.

וחכמים אומרים: דין היד אינו כדין נבילה, אלא כטריפה, ולכן דין בשר העובר שנוגע בה כדין מגע בטרפה שחוטה.

בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא חַד גּוּפָא הוּא – הַיְינוּ דְּאִיתַּכְשַׁר בִּדְמָא דְּאִמֵּיהּ, אֶלָּא לְדִידָךְ, בְּמַאי אִיתַּכְשַׁר?

ומעתה, בשלמא לדידי [נניח לשיטתי], דאמינא חד גופא [שאני אומר שהאם והעובר גוף אחד] הוא — היינו דאיתכשר בדמא דאמיה [זהו שהוכשר בשר העובר לקבל טומאה מן היד בדם של אמו], שכשם שדם השחיטה מכשיר את בשר האם לקבלת טומאה — כך הוא מכשיר את העובר שהוא חלק מבשרה. אלא לדידך [לשיטתך], שהעובר נחשב כגוף לעצמו, במאי איתכשר [במה הוא הוכשר] לקבל טומאה מן היד?

אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁחִיטָה, וּכְרַבִּי שִׁמְעוֹן.

אמר ליה [לו]: בשחיטה של אמו הוכשר, וכדעת ר' שמעון ששחיטה מכשירה את בשר האם לקבל טומאה גם ללא דם. שכיון שגם העובר ניתר בשחיטה זו — הריהי מכשירה אותו לקבלת טומאה, למרות שאינו חלק מגופה של אמו.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: עָבַר בְּנָהָר – הוּכְשַׁר, הָלַךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת – נִטְמָא.

מן הצד השני איתיביה [הקשה לו] רבי יוחנן לר' שמעון בן לקיש ממה ששנינו: בן פקועה שעבר בנהר ונרטב במימי הנהר — הוכשר לקבל טומאה ממי הנהר, וכיון שהלך משם לבית הקברות — נטמא.

בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא תְּרֵי גּוּפֵי נִינְהוּ, מִשּׁוּם הָכִי: הוּכְשַׁר – אִין, לֹא הוּכְשַׁר – לָא, אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ חַד גּוּפָא הוּא, הָא אִיתַּכְשַׁר בִּדְמָא דְּאִמֵּיהּ!

ומעתה, בשלמא לדידי דאמינא תרי גופי נינהו [נניח לשיטתי שאני אומר ששני גופים הם], האם והעובר שבמעיה — משום הכי [כך], אם הוכשר במי הנהר — אין [כן] נטמא בבית הקברות, לא הוכשר — לא. אלא לדידך [לשיטתך], דאמרת חד גופא [שאתה אומר שהעובר גוף אחד] הוא עם אמו, מדוע צריך שיעבור בנהר? הא איתכשר בדמא דאמיה [הרי הוא הוכשר כבר בדם השחיטה של אמו]!