חולין ע״ג

כְּחָתוּךְ דָּמֵי.

כחתוך דמי [נחשב], ונמצא שהעובר והאבר נחשבים (כשהם מחוברים) כשני דברים נפרדים שנוגעים זה בזה.

כְּמַאן? כְּרַבִּי מֵאִיר, דִּתְנַן: כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁהֵן אֲרוּכּוֹת וְעָתִיד לְקׇצְצָן – מַטְבִּיל עַד מָקוֹם מִדָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

ושואלים: כמאן [כשיטת מי] אמר רבינא חילוק זה? האם כשיטת רבי מאיר דווקא? דתנן [ששנינו] בענין טבילת כלים טמאים: כל ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן — מטביל עד מקום מדה, עד המקום בו היד עתידה להיקצץ, אלו דברי ר' מאיר, שהוא רואה את מה שעתיד ליקצץ כאילו נקצץ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיַּטְבִּיל אֶת כּוּלּוֹ.

ואילו חכמים אומרים: עד שיטביל את כולו. הרי שלדעתם העומד להיקצץ אינו נחשב כקצוץ.

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, חִבּוּרֵי אֳכָלִין כְּמַאן דְּמִפַּרְתִי דָּמֵי, וּנְגִיעִי בַּהֲדָדֵי.

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] כדעת רבנן [חכמים], שגם אם לענין כלים אין אומרים שכל העומד ליחתך — כחתוך נחשב, חבורי אוכלין (אוכלים מחוברים) כיון שהם רכים — כמאן דמפרתי דמי [כמו נפרדים הם נחשבים], ונגיעי בהדדי [ונוגעים זה בזה], ולכן רואים את יד העובר כחתוכה מגופו, ומטמאה אותו במגעה.

בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״חֲתָכָהּ״, אֶלָּא לְרָבִינָא, מַאי ״חֲתָכָהּ״? אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא ״חֲתָכָהּ״, תְּנָא נָמֵי סֵיפָא ״חֲתָכָהּ״.

ושואלים: בשלמא [נניח] להסברו של עולא, שבשעת חיתוך האבר מגוף העובר נטמא העובר — היינו דקתני [זהו שהוא שונה] במשנה: שחט את אמו ואחר כך חתכה הבשר מגע נבילה, שכל עוד לא חתכה — אינו נטמא. אלא להסברו של רבינא שכל העומד לחתוך נחשב כחתוך, מאי [מה] לשון חתכה? הרי כבר קודם שחתכה הבשר נטמא! ומשיבים: איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בתחילת המשנה] חתכה, ושם הוצרך הדבר — תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסופה] חתכה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה. טְרֵפָה שְׁחוּטָה מִי מְטַמְּיָא? אִין, כְּדַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: טְרֵפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ מְטַמְּאָה בְּמוּקְדָּשִׁין.

א שנינו במשנה, וחכמים אומרים: עובר שהוציא את ידו, ושחט את אמו ואחר כך חתכה — דין הבשר כדין מגע (מה שנוגע) בטרפה שחוטה. ושואלים: טרפה שחוטה מי מטמיא [האם היא מטמאה]? הרי טהורה היא! ומשיבים: אין [כן], כמו שאמר אבוה [אביו] של שמואל, שאמר אבוה [אביו] של שמואל: טרפה ששחטה — מטמאה במוקדשין.

מָה מָצִינוּ בִּטְרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ, אַף שְׁחִיטַת בְּהֵמָה תְּטַהֵר אֶת הָעוּבָּר.

ב שנינו במשנה שכך מסבירים חכמים את טעמם: מה מצינו בטרפה ששחיטתה מטהרתה — אף שחיטת בהמה תטהר את היד שהוציא העובר שבמעיה, למרות שהיד אסורה באכילה משום בשר שיצא חוץ למחיצתו.

תַּנְיָא, אָמַר לָהֶן רַבִּי מֵאִיר: וְכִי מִי טִיהֲרוֹ לְאֵבֶר זֶה מִידֵי נְבֵלָה? שְׁחִיטַת אִמּוֹ! אִם כֵּן, תַּתִּירֶנּוּ בַּאֲכִילָה!

תניא [שנויה ברייתא] שכך אמר להן רבי מאיר: לשיטתכם, וכי מי טיהרו לאבר זה מידי נבלה? הרי שחיטת אמו טיהרתו, אם כן תתירנו אף באכילה!

אָמְרוּ לוֹ: הַרְבֵּה מַצֶּלֶת עַל שֶׁאֵינוֹ גּוּפָהּ יוֹתֵר מִגּוּפָהּ, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ: חוֹתֵךְ מִן הָעוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה, מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת – אָסוּר בַּאֲכִילָה.

אמרו לו: הרבה (יותר) מצלת שחיטת בהמה על מה שאינו גופה יותר מעל גופה, שהרי שנינו: החותך מן העובר שבמעיה ולא הוציא את החתיכות ממעיה עד שנשחטה — מותר באכילה, שהותר בשחיטתה. אבל החותך מן הטחול ומן הכליות קודם שנשחטה — מה שבמעיה אסור באכילה, שלא התירה אותו שחיטתה.

מַאי קָאָמַר? אָמַר רָבָא, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי: חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, אָמַר לָהֶן רַבִּי מֵאִיר: וְכִי מִי טִהֲרוֹ לְאֵבֶר זֶה מִידֵּי נְבֵלָה? שְׁחִיטַת אִמּוֹ, אִם כֵּן תַּתִּירֶנּוּ בַּאֲכִילָה! אָמְרוּ לוֹ: טְרֵפָה תּוֹכִיחַ, שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ מִידֵי נְבֵלָה וְאֵינָהּ מַתִּירָתָהּ בַּאֲכִילָה.

ושואלים: מאי קאמר [מהו אומר]? מה משיבים לו חכמים? הרי אינם עונים כלל לטענתו! אמר רבא ואמרי לה כדי [ויש אומרים אותה בסתם, בלי שם]: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך היא שנויה], אמר להן ר' מאיר: וכי מי טהרו לאבר זה מידי נבלה לשיטתכם? שחיטת אמו, אם כן תתירנו גם כן באכילה! אמרו לו: טרפה תוכיח, ששחיטתה מטהרתה מידי נבלה, ואינה מתירתה באכילה.

אָמַר לָהֶן: לֹא, אִם טִיהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ, דָּבָר שֶׁהִיא גּוּפָהּ, תְּטַהֵר אֶת הָאֵבֶר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גּוּפָהּ? אָמְרוּ לוֹ: הַרְבֵּה מַצֶּלֶת עַל שֶׁאֵינוֹ גּוּפָהּ יוֹתֵר מִגּוּפָהּ, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ: חוֹתֵךְ מִן הָעוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה, מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת – אָסוּר בַּאֲכִילָה.

אמר להן: לא, אם טיהרה שחיטת טרפה אותה, מפני שהיא מטהרת דבר שהיא גופה, תטהר את האבר של העובר, שהוא דבר שאינו גופה? אמרו לו: מצאנו כי הרבה (יותר) מצלת ומועילה השחיטה על דבר שאינו גופה, יותר מעל דבר שהוא גופה, שהרי שנינו: החותך מן העובר שבמעיה של בהמה, ולא הוציא את החתיכות עד שנשחטה — מותר באכילה, חתך מן הטחול ומן הכליות שבמעיה — אסור באכילה, ולא הועילה שחיטתה להתירו, למרות שהוא מגופה.

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אָמַר לָהֶן רַבִּי מֵאִיר: וְכִי מִי טִיהֲרוֹ לְאֵבֶר זֶה מִידֵּי נְבֵלָה? אָמְרוּ לוֹ: שְׁחִיטַת אִמּוֹ. אִם כֵּן, תַּתִּירֶנּוּ בַּאֲכִילָה! אָמְרוּ לוֹ: טְרֵפָה תּוֹכִיחַ, שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ מִידֵי נְבֵלָה וְאֵינָהּ מַתִּירָתָהּ בַּאֲכִילָה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], כפי שהסביר רבא, אמר להן רבי מאיר: וכי מי טיהרו לאבר זה שהוציא העובר מידי נבלה? אמרו לו: שחיטת אמו. אמר להם: אם כן, תתירנו באכילה! אמרו לו: טרפה תוכיח, ששחיטתה מטהרתה מידי נבלה, למרות שאינה מתירתה באכילה.

אָמַר לָהֶן: אִם טִיהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ וְאֶת הָאֵבֶר הַמְדוּלְדָּל בָּהּ, דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ, תְּטַהֵר אֶת הָעוּבָּר שֶׁאֵינוֹ גּוּפָהּ?

אמר להן: אם טיהרה שחיטת טרפה אותה עצמה, וכן אם טיהרה שחיטת בהמה את האבר המדולדל בה, שנחתך ומחובר בה במקצת, שאף על פי שהוא אסור באכילה אינו מטמא כנבילה (להלן קכז,ב), שכן הוא דבר שגופה, תטהר את האבר שהוציא העובר, שאינו גופה?

אָמְרוּ לוֹ: הַרְבֵּה מַצֶּלֶת עַל שֶׁאֵינוֹ גּוּפָהּ יוֹתֵר מִגּוּפָהּ, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ: חוֹתֵךְ מִן הָעוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה, מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת – אָסוּר בַּאֲכִילָה.

אמרו לו: הרבה מצלת שחיטה על דבר שאינו גופה של הבהמה יותר מעל דבר שמגופה, שהרי שנינו: חותך מן העובר שבמעיה — מותר באכילה, בשחיטת האם, חתך מן הטחול ומן הכליות — אסור באכילה.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כְּמַחְלוֹקֶת בְּעוּבָּרִין, כָּךְ מַחְלוֹקֶת בְּאֵיבָרִין.

ג בענין מחלוקת ר' מאיר וחכמים, אמר ר' שמעון בן לקיש: כמחלוקת ששנינו בעוברין, האם שחיטת האם מועילה לאבר שהוציא העובר לטהרו מטומאת נבילה — כך מחלוקת באיברין מדולדלים של הבהמה עצמה, שלר' מאיר שחיטתה אינה מטהרת אותם מטומאת נבילה, ולדעת חכמים מטהרת.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַחְלוֹקֶת בְּאֵבֶר דְּעוּבָּר, אֲבָל בְּאֵבֶר דִּבְהֵמָה – דִּבְרֵי הַכֹּל שְׁחִיטָה עוֹשָׂה נִיפּוּל.

ורבי יוחנן אמר: מחלוקת באבר של עובר שהוציאו, אבל באבר מדולדל של בהמה — דברי הכל שחיטה עושה ניפול כלומר, מחשיבה את האבר כאילו נפל ונחתך מגופה, ואינה מועילה לטהרו, וגם לדעת חכמים.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן? הַאי אִית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא בַּחֲזָרָה, וְהָא לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא בַּחֲזָרָה.

אמר ר' יוסי בר' חנינא: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' יוחנן אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים]? האי [זה] האבר שהוציאו העובר אית ליה תקנתא [יש לו תקנה] בחזרה, שאם החזיר העובר את ידו, ושחט את האם — מותרת היד באכילה, והא [וזה], האבר המדולדל של הבהמה — לית ליה תקנתא [אין לו תקנה] בחזרה, שהרי אין מציאות שיחזור ויידבק בגוף הבהמה.

מֵיתִיבִי: אָמַר לָהֶם רַבִּי מֵאִיר: לֹא, אִם טִיהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ וְאֶת הָאֵבֶר הַמְדוּלְדָּל בָּהּ – דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ, תְּטַהֵר אֶת הָעוּבָּר – דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גּוּפָהּ?

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא לעיל, אמר להם ר' מאיר לחכמים: לא, אם טיהרה שחיטת טרפה אותה, ואת האבר המדולדל בה — דבר שגופה, תטהר את העובר — דבר שאינו גופה?

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, לְדִבְרֵיהֶם קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי לָא שְׁנָא אֵבֶר דְּעוּבָּר וְלָא שְׁנָא אֵבֶר דִּבְהֵמָה, כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ.

בשלמא [נניח] לשיטת רבי שמעון בן לקיש, ר' מאיר לדבריהם של חכמים קאמר להו [אומר להם]: לדידי [לשיטתי], לא שנא [אינו שונה] אבר שהוציאו עובר, ולא שנא [ואינו שונה] אבר מדולדל של בהמה — כי הדדי נינהו [זה כמו זה הם] ודינם אחד, שאין שחיטת הבהמה מטהרת אותם. אבל גם לשיטתכם, ששחיטת בהמה מטהרת את האבר המדולדל שבה, היה לכם לטמא את האבר שהוציא העובר, שהרי אינו גופה.

אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, קַשְׁיָא.

אלא לשיטת רבי יוחנן, שלדעת הכל אבר מדולדל אינו נטהר בשחיטה, קשיא [קשה], שהרי מפורש בברייתא שהיא מטהרתו!

אֶלָּא, אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כְּמַחְלוֹקֶת בְּעוּבָּרִים, כָּךְ מַחֲלוֹקֶת בְּאֵיבָרִין, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַחְלוֹקֶת בְּאֵבֶר דְּעוּבָּר, אֲבָל בְּאֵבֶר דִּבְהֵמָה – דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין שְׁחִיטָה עוֹשָׂה נִיפּוּל.

אלא, אי אתמר הכי אתמר [אם נאמרה המחלוקת כך נאמרה], אמר רבי שמעון בן לקיש: כמחלוקת באברים של עוברים — כך מחלוקת באיברין מדולדלים של הבהמה, ורבי יוחנן אמר: מחלוקת באבר שהוציא עובר, שלדעת חכמים נטהר האבר בשחיטת האם, ולדעת ר' מאיר אינו נטהר. אבל באבר מדולדל של בהמה עצמה — דברי הכל אין שחיטה עושה את האבר ניפול, כאילו נפל מן הבהמה בחייה, ולכן הוא נטהר על ידי השחיטה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר? הַאי גּוּפָהּ, וְהַאי לָאו גּוּפָהּ.

אמר ר' יוסי בר' חנינא, מאי טעמא [מה טעמו] של רבי יוחנן אליבא [לפי שיטתו] של ר' מאיר, שאבר מדולדל נטהר בשחיטה, ואבר שהוציא עובר לא נטהר? האי [זה], אבר מדולדל — הוא גופה של הבהמה, והאי לאו [וזה, אבר שהוציא העובר, אינו] גופה.

אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים שֶׁמִּיתָה עוֹשָׂה נִיפּוּל, וְאֵין שְׁחִיטָה עוֹשָׂה נִיפּוּל.

א ועוד בענין מחלוקת ר' מאיר וחכמים, אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: הכל מודים שמיתה עושה ניפול, שאם מתה הבהמה — נחשב האבר כאילו נפל מגופה קודם לכן, ואינו מטמא כמוה כנבילה, אלא כאבר מן החי. וכן הכל מודים שאין שחיטה עושה ניפול, שאם נשחטה הבהמה — רואים את האבר כמחובר לגופה בשעת שחיטה, והוא נטהר בשחיטתה, למרות שהוא אסור באכילה.

בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּאֵבֶר דְּעוּבָּר – מִיפְלָג פְּלִיגִי! אֶלָּא בְּאֵבֶר דִּבְהֵמָה – מִיתָה תְּנֵינָא, שְׁחִיטָה תְּנֵינָא.

ושואלים: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] באבר שהוציא עובר — הלוא מיפלג פליגי [חלוקים הם], שלדעת ר' מאיר שחיטה עושה ניפול, ואינו נטהר בשחיטתה, ולדעת חכמים נטהר בשחיטתה! אלא תאמר שמדובר באבר מדולדל של בהמה, לשם מה הוצרך ר' יוחנן לומר דבר זה? הרי גם בענין מיתה תנינא [שנינו במשנה] דבר זה במפורש, וגם לענין שחיטה תנינא [שנינו]!

מִיתָה תְּנֵינָא: מֵתָה הַבְּהֵמָה – הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, וְהָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַנְּבֵלָה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

ומפרטים: מיתה תנינא [שנינו] להלן (קכז,ב) בענין בשר ואבר מדולדלים: מתה הבהמה — הבשר המדולדל נחשב כבשר שפרש מן החי, ולכן אינו מטמא כנבילה, אלא צריך הכשר, שיבואו עליו מים, כדי להיטמא משרץ וכדומה שיגע בו, והאבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר מן הנבלה, דברי ר' מאיר. הרי שר' מאיר רואה את האבר כאילו נפל מן הבהמה בחייה, ולכן דינו כאבר מן החי, ולא מצאנו שחכמים חלוקים עליו.

שְׁחִיטָה נָמֵי תְּנֵינָא: נִשְׁחֲטָה בְּהֵמָה – הוּכְשְׁרוּ בְּדָמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הוּכְשְׁרוּ.

וכן ביחס לשחיטה שאינה עושה ניפול נמי תנינא [גם כן שנינו] שם: נשחטה הבהמה — הוכשרו הבשר והאבר המדולדל בדמיה, בדם שיצא ממנה בשחיטה, לקבל טומאה, דברי ר' מאיר. ר' שמעון אומר: לא הוכשרו. ועל כל פנים אין האבר מטמא משום אבר מן החי, שהוא אב הטומאה, ולכן הוא צריך הכשר לקבל טומאה, ומכאן ששחיטה אינה עושה ניפול, ואם כן, מה חידש ר' יוחנן בדבריו?

אִי מֵהַהִיא, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי ״הוּכְשְׁרוּ״ – אַבָּשָׂר.

ומשיבים: אי מההיא [אם מאותה משנה] הוה אמינא [הייתי אומר]: שחיטה גם כן עושה ניפול, ומאי [מה] פירוש הוכשרו? אין כוונתו לאבר המדולדל, שהוא אכן טמא כאבר מן החי, ואינו צריך הכשר. אלא כוונתו רק לבשר המדולדל, שכן בשר שנפל מן החי — אינו מטמא, והוצרך לומר שדם שחיטת הבהמה הכשיר אותו לקבלת טומאה.

וְהָא ״הוּכְשְׁרוּ״ קָתָנֵי, מַהוּ דְּתֵימָא: חַד לְבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַבְּהֵמָה, וְחַד לְבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הָאֵבֶר.

ומקשים: והא [והרי] "הוכשרו" קתני [שנינו], בלשון רבים, ומשמע — הבשר והאבר המדולדלים, שבהם דנה המשנה! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר], כלומר, לדרך זו הייתי מפרש לשון "הוכשרו" על שני מיני בשר שיש כאן: חד [אחד] לבשר הפורש מן הבהמה, וחד [ואחד] לבשר הפורש מן האבר המדולדל, הנדון כבשר הפורש מאבר מן החי, ללמד ששניהם מוכשרים בדם השחיטה.

וּמַאי אוּלְמֵיהּ דְּהַאי מֵהַאי? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וּמְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה אַגַּב אָבִיו, אֵימָא לָא לִיבְעֵי הֶכְשֵׁר, קָמַשְׁמַע לַן.

ושואלים: ומאי אולמיה דהאי מהאי [ומה כוחו של זה יותר מזה]? מדוע הוצרך להוסיף ולשנות גם בשר הפורש מן האבר? ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ובשר שעל אבר מן החי מטמא טומאה חמורה אגב אביו, כחלק מאבר מן החי, שהוא אב הטומאה — אימא לא ליבעי [אמור שלא יצטרך] הכשר לאחר שפרש מן האבר, לכן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא ב"הוכשרו" שגם הוא צריך הכשר. ושבים לעיקר דבריו של רב יצחק בר יוסף בשם ר' יוחנן, ששחיטה אינה עושה ניפול לאבר המדולדל בבהמה, להחשיבו כאבר מן החי, אלא הוא ניתר בשחיטתה.

אָמַר רַב יוֹסֵף: נְקוֹט דְּרַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף בִּידָךְ, דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה קָאֵי כְּוָותֵיהּ. דְּתַנְיָא: ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״ – לְהָבִיא הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה וּבְעוֹף, וּשְׁחָטָן, שֶׁהֵן אֲסוּרִין. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

אמר רב יוסף: נקוט [החזק] את דבריו של רב יצחק בר יוסף בידך, שאכן כך אמר ר' יוחנן, שהרי רבה בר בר חנה קאי כוותיה [עומד בשיטתו]. דתניא [ששנויה ברייתא]: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל) — להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ובעוף, ושחטן, שהן אסורין משום אבר מן החי. ואמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן על דברים אלו: