חולין ע״ב

וְהָא עוּבָּר וְחַיָּה, דְּכִשְׁתֵּי טַבָּעוֹת דָּמוּ, וְקָא מְטַמֵּא לַהּ עוּבָּר לְחַיָּה?

ושואלים: והא [והרי] עובר הבלוע במעי אמו וחיה (מילדת) שנגעה בו במעי אמו, שכשתי טבעות בלועות דמו [נחשבים], וקא מטמא לה [ובכל זאת מטמא] העובר את החיה, כפי ששנינו במשנתנו!

אָמַר רַבָּה: שָׁאנֵי עוּבָּר, הוֹאִיל וְסוֹפוֹ לָצֵאת. אָמַר רָבָא: עוּבָּר סוֹפוֹ לָצֵאת, טַבַּעַת אֵין סוֹפָהּ לָצֵאת? אֶלָּא אָמַר רָבָא: פּוּמְבְּדִיתָאֵי יָדְעִי טַעְמָא דְּהָא מִילְּתָא, וּמַנּוּ? רַב יוֹסֵף.

אמר רבה: שאני [שונה] עובר, שאינו נחשב כבלוע הואיל וסופו לצאת. אמר רבא בתמיהה: וכי עובר סופו לצאת, וטבעת טמאה שבלע אדם אין סופו לצאת ממעיו? ומדוע לא תטמא את הטבעת הטהורה? אלא אמר רבא: פומבדיתאי ידעי טעמא דהא מילתא [חכמי פומבדיתא יודעים טעם דבר זה] ששנינו במשנתנו, ומנו [ומי הוא]? רב יוסף.

דְּאָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: טוּמְאָה זוֹ אֵינָהּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מַאי אֵינָהּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים? דְּלָא תֵּימָא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: ״עוּבָּר בִּמְעֵי אִשָּׁה טָמֵא״, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּאָמַר: ״עוּבָּר בִּמְעֵי אִשָּׁה טָהוֹר״, גְּזַרוּ בַּהּ טוּמְאָה מִדְּרַבָּנַן.

שאמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: טומאה זו של החיה אינה מדברי תורה, אלא מדברי סופרים (חכמים). ושואלים: מאי [מה] פירוש אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים? מה פשר ההדגשה "אינה מדברי תורה"? ומשיבים: דלא תימא [שלא תאמר] שמשנה זו היא דווקא אליבא [לפי שיטת] ר' עקיבא שאמר: עובר במעי אשה טמא, אלא אפילו לדעת ר' ישמעאל שאמר: עובר במעי אשה טהור — גזרו בה, בחיה, טומאה מדרבנן [מדברי סופרים].

מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יוֹצִיא וָלָד רֹאשׁוֹ חוּץ לַפְּרוֹזְדוֹר.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רב הושעיא: גזירה שמא יוציא הולד המת את ראשו חוץ לפרוזדור הרחם, שאז הוא נחשב כילוד ומטמא, והחיה לא תרגיש בדבר, ותהא סבורה שהיא טהורה.

אִי הָכִי, אִשָּׁה נָמֵי? אִשָּׁה מַרְגֶּשֶׁת בְּעַצְמָהּ. וְתֵימָא לַהּ לְחַיָּה! טְרִידָא.

ושואלים: אי הכי [אם כך], על האשה נמי [גם כן] יגזרו טומאה! ומשיבים: אשה מרגשת בעצמה אם יצא ראש העובר חוץ לפרוזדור. ושואלים: אם כן, מדוע לגזור טומאה על החיה? ותימא [ושתאמר] לה היולדת לחיה מתי יצא ראשו! ומשיבים: טרידא [היולדת טרודה] בכאביה, ואינה פנויה להזהיר את החיה שלא תגע.

מַאי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וּמַאי רַבִּי עֲקִיבָא? דְּתַנְיָא: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה״ – לְהוֹצִיא עוּבָּר בִּמְעֵי אִשָּׁה, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְרַבּוֹת גּוֹלֵל וְדוֹפֵק.

א ומבררים: מאי [מהו] שאמר ר' ישמעאל, ומאי [ומהו] שאמר ר' עקיבא? ומשיבים, דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר בפרשת טומאת המת "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב וכו' יטמא שבעת ימים" (במדבר יט, טז), והביטוי "על פני השדה", שמשמעו מקום גלוי — בא להוציא עובר מת במעי אשה, לומר שאינו מטמא, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: מה שנאמר "על פני השדה" בא לרבות גולל (כיסוי הקבר) ודופק (דופן הקבר שעליה נסמך הגולל), לומר שהם מטמאים.

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, גּוֹלֵל וְדוֹפֵק – הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ. וְרַבִּי עֲקִיבָא, עוּבָּר בִּמְעֵי אִשָּׁה טָמֵא מִדְּאוֹרָיְיתָא – מְנָא לֵיהּ? אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, אָמַר קְרָא: ״הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ״, אֵיזֶהוּ מֵת שֶׁבְּנֶפֶשׁ שֶׁל אָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה עוּבָּר שֶׁבִּמְעֵי אִשָּׁה.

ומעירים: ולדעת ר' ישמעאל, גולל ודופק שמטמאים — הלכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני לומד הוא אותה], ולא מן הכתוב. ושואלים: ור' עקיבא שאמר שעובר במעי אשה טמא מדאורייתא [מן התורה], מנא ליה [מנין לו]? היכן בתורה נלמד הדבר? אמר ר' אושעיא, אמר קרא [הכתוב]: "כל הנוגע במת בנפש האדם" (שם יג), איזהו מת שנמצא בנפש (בתוכו) של אדם? הוי אומר זה עובר שבמעי אשה.

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לִרְבִיעִית דָּם הַבָּאָה מִן הַמֵּת, שֶׁמְּטַמְּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם״, אֵיזֶהוּ נֶפֶשׁ שֶׁל אָדָם שֶׁמְּטַמֵּא? הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ רְבִיעִית דָּם.

ומן הצד השני, ור' ישמעאל מה הוא משיב לכך? לשיטתו האי מיבעי ליה [דבר זה נצרך לו] לענין רביעית הלוג של דם הבאה מן המת, לומר שהיא מטמאה באוהל כמת, שנאמר: "הנוגע במת בנפש האדם", איזהו נפש של אדם שמטמא? הוי אומר זו רביעית דם, כפי שנאמר "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), וברביעית דם הנפש מתקיים הדבר.

וְרַבִּי עֲקִיבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אַף רְבִיעִית דָּם הַבָּאָה מִשְּׁנֵי מֵתִים מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, דְּתַנְיָא: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן לִרְבִיעִית דָּם הַבָּאָה מִשְּׁנֵי מֵתִים שֶׁמְּטַמְּאָה בְּאֹהֶל?

ור' עקיבא, שאינו למד דין זה מכאן, הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: אף רביעית דם הבא משני מתים מטמא באהל. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' עקיבא אומר: מנין לרביעית דם הבאה משני מתים שמטמאה באהל?

שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַל כׇּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא״, שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת וְשִׁיעוּר אֶחָד.

שנאמר באיסור הטומאה לכהן גדול: "ועל כל נפשות מת לא יבא" (ויקרא כא, יא), והשינוי מלשון רבים ללשון יחיד ("נפשות מת") מלמד על מקרה של שתי נפשות (מתים) ושיעור אחד של נפש המת (רביעים דם), שמטמא באוהל, וכל שכן ברביעית הבאה ממת אחד, ולכן לא הוצרך לפסוק של ר' ישמעאל.

מַתְנִי׳ בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ, וַחֲתָכָהּ, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ – הַבָּשָׂר טָהוֹר. שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ – הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

ב משנה בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו, וחתכה הרועה, ואחר כך שחט את אמו, למרות שהאבר שנחתך מטמא, שלא הותר בשחיטת הבהמה — הבשר של העובר כולו שהיה מחובר ליד טהור, מפני שבעל חיים אינו מקבל טומאה בחייו. אבל אם שחט את אמו ואחר כך חתכה את היד, הרי הבשר של העובר כולו שנגע בה טמא איפוא במגע נבלה, אלו דברי ר' מאיר, שלדעתו יש ליד דין נבילה, שלא נטהרה בשחיטת האם.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה,

וחכמים אומרים: שחיטת הבהמה, למרות שלא הועילה לאבר שיצא להתירו באכילה, מכל מקום הועילה לטהרו מטומאת נבילה, ודין בשר העובר שנגע בה כדין מגע טרפה שחוטה, שאסורה באכילה, אבל טהורה מטומאת נבילה.

מָה מָצִינוּ בִּטְרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ, אַף שְׁחִיטַת בְּהֵמָה תְּטַהֵר אֶת הָאֵבֶר.

מה מצינו בבהמה טרפה ששחיטתה מטהרתה מטומאת נבילה, למרות שהיא אסורה באכילה — אף שחיטת בהמה תטהר את האבר של העובר שבמעיה, למרות שהוא אסור באכילה.

אָמַר לָהֶם רַבִּי מֵאִיר: לֹא, אִם טִיהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ, דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ, תְּטַהֵר אֶת הָאֵבֶר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גּוּפָהּ?

אמר להם ר' מאיר: לא, אם טיהרה שחיטת טרפה אותה, משום שהוא דבר שהוא גופה, וכי תטהר את האבר של העובר, שהוא דבר שאינו גופה?

מִנַּיִן לִטְרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ? בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, אַף טְרֵפָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, מָה בְּהֵמָה טְמֵאָה – אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ, אַף טְרֵפָה – לֹא תְּטַהֲרֶנָּה שְׁחִיטָה!

ושואלים: מנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה מלטמא כנבילה? והרי בהמה טמאה אסורה באכילה, ואף בהמה טהורה שהיא טרפה אסורה באכילה, ואם כן נאמר: מה בהמה טמאה — אין שחיטתה מטהרתה, אף טרפה — לא תטהרנה שחיטה!

לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, תֹּאמַר בִּטְרֵפָה שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר?

ודוחים: לא, אם אמרת בבהמה טמאה שלא היתה לה מעולם שעת הכושר, להיטהר מטומאתה על ידי שחיטה, תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר להיטהר, קודם שנטרפה? וכיון שחלה עליה תורת שחיטה לטהרה — שוב אינה פוקעת ממנה.

טוֹל לְךָ מַה שֶּׁהֵבֵאתָ, הֲרֵי שֶׁנּוֹלְדָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן, מִנַּיִן?

ודוחים: טול לך מה שהבאת, חזור בך מטענה זו, שכן לפי דבריך, הרי שנולדה טרפה מן הבטן, מנין ששחיטתה מטהרתה? הרי לא היתה לה שעת הכושר כלל! אלא צריך לומר כך:

לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁכֵּן אֵין בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה, תֹּאמַר בִּטְרֵפָה שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה?

לא, אם אמרת בבהמה טמאה שאין שחיטתה מטהרתה — שכן אין במינה כלל שחיטה, שדין שחיטה נאמר רק בבקר וצאן, להתירם באכילה ובהקרבה, ולא בבהמה טמאה, תאמר בטרפה שיש במינה שחיטה? וכיון שכן, יש לומר שלא יצאה מכלל דין שחיטה.

בֶּן שְׁמֹנֶה חַי, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ, לְפִי שֶׁאֵין בְּמִינוֹ שְׁחִיטָה.

ומוסיפים: לפי זה, עובר של פרה בן שמנה חדשים שנולד חי, קודם שנגמרו חדשי הריונו — אין שחיטתו מטהרתו מטומאת נבילה, לפי שאין במינו של בן שמונה שחיטה, שכיון שלא נשלם עיבורו הריהו כירך אמו, ואינו ניתר אלא בשחיטת אמו כשהוא במעיה.

גְּמָ׳ אַמַּאי? טוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים הִיא, וְטוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים לָא מְטַמְּיָא! לֵימָא רַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ?

א גמרא שנינו במשנה, שעובר שהוציא ידו ממעי אמו, ושחט את האם, לדעת ר' מאיר נטמא בשר העובר כולו בגלל חיבורו ליד, שהיא טמאה כנבילה. ושואלים: אמאי [מדוע] יהיה העובר טמא? הלוא טומאת בית הסתרים היא, שמגע העובר באבר הוא בחיבור שביניהם, שאינו גלוי לעין, וטומאת בית הסתרים לא מטמיא [אינה מטמאה]! לימא [האם נאמר] שר' מאיר הולך לטעמיה [לשיטתו], שמגע בית הסתרים מטמא?

דִּתְנַן: שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁנֶּחְלַק – טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס,

דתנן [ששנינו במשנה]: בגד קטן ששיעורו שלשה על שלשה טפחים, שישב עליו הזב וטימאו, שנחלק לשנים — טהור מן המדרס, שאינו מטמא אדם וכלים כדין מדרס הזב, מפני שאינו ראוי יותר לישיבה,

אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אבל אם נשאר בכל אחד משני החלקים שיעור שלוש על שלוש אצבעות, שראוי לקבל טומאה אחרת, כגון טומאת מת — טמא טומאת מגע (נוגע ב) מדרס, שהרי נגע בחלק השני בעודם מחוברים, אלו דברי ר' מאיר, שהוא סבור שמגע בית הסתרים מטמא.

וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְכִי בְּאֵיזֶה מִדְרָס נָגַע זֶה? אֶלָּא שֶׁאִם נָגַע בּוֹ זָב, שֶׁיְּהֵא טָמֵא מַגַּע זָב.

ותניא [ושנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: וכי באיזה מדרס נגע זה לאחר שנחלק? ומה שנגעו זה בזה בשעה שהיו מחוברים — אינו מגע, מפני שהוא מגע בית הסתרים! אלא אם יש מקום לומר שנשתייר בו מטומאת הזב, הרי זה במקרה שאם גם נגע בו זב בגופו, ולא רק דרס עליו בנעליו — שיהא טמא משום מגע זב, שצד זה של טומאה לא פקע ממנו כל עוד יש בו שלוש על שלוש אצבעות. ואם כן, האם נאמר שחכמים הסבורים במשנתנו שהיד שהוציא העובר אינה מטמאה את בשרו, סבורים כר' יוסי, שמגע בית הסתרים אינו מטמא?

לָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר עוּלָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁנֶּחְלַק.

ודוחים: לאו איתמר עלה [וכי לא נאמר עליה] על הלכה זו, אמר עולא: לא שנו שנחלק ר' יוסי אלא בבגד שיש בו שלשה על שלשה שנחלק, ואין באף אחד מחלקיו שיעור טומאת מדרס שיטמא את חבירו,

אֲבָל שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ הַבָּאוֹת מִבֶּגֶד גָּדוֹל – בִּשְׁעַת פְּרִישָׁתָן מֵאֲבִיהֶן, מְקַבְּלוֹת טוּמְאָה מֵאֲבִיהֶן. הָא נָמֵי בִּשְׁעַת פְּרִישָׁתָן מֵאֵבֶר, מְקַבֵּל טוּמְאָה מֵאֵבֶר.

אבל חתיכה של שלש על שלש אצבעות הבאות מבגד גדול — בשעת פרישתן מאביהן, מן הבגד, קודם שנחתכו ממנו לגמרי, הריהן מקבלות טומאה מאביהן. ואם כן הא נמי [זה גם כן] במשנתנו, יש לומר כי כאשר חותכים את ידו של העובר משאר אבריו — בשעת פרישתן מהאבר (מן היד) מקבל בשר העובר טומאה מן האבר, גם לדעת מי שסבור שמגע בית הסתרים אינו מטמא.

רָבִינָא אָמַר: בֶּגֶד – לָאו לַחֲתִיכָה קָאֵי, עוּבָּר – לַחֲתִיכָה קָאֵי, וְכׇל הָעוֹמֵד לַחְתּוֹךְ

רבינא אמר: יש לחלק בין דין משנתנו לבין דין בגד שנחלק, באופן אחר: בגד — לאו לחתיכה קאי [אינו עומד לחיתוך], ולכן מקום החיבור שבין חלקיו נחשב בית הסתרים. אבל עובר זה — לחתיכה קאי [עומד], לחתוך את היד שהוציא, שהעובר עצמו מותר באכילה והיד אסורה, וכל העומד לחתוך —