חולין ס״ט

זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ – אָסוּר, וְשֶׁאֵינָהּ גּוּפָהּ – מוּתָּר. שֶׁאֵין גּוּפָהּ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוֹיֵי כְּהַאי גַּוְנָא?

זה הכלל: החותך מקרבי הבהמה בחייה דבר שהוא גופה — אסור, ולא תועיל לו שחיטתה, גם אם היה בגופה בשעת השחיטה. והחותך דבר שאינה גופה, אלא מן העובר, אם נשאר בגופה — מותר בשחיטתה. ויש לשאול: דבר שאין גופה שהוא מותר, לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? לאו לאתויי כהאי גוונא [האם לא להביא כגון זה], שיצא רוב העובר מחותך, ולהתיר מה שנותר בפנים?

לָא, לְאֵתוֹיֵי קָלוּט בִּמְעֵי פָּרָה, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: קָלוּט בֶּן פָּרָה אָסוּר – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּיָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, אֲבָל בִּמְעֵי אִמּוֹ – שְׁרֵי.

ודוחים: לא, יש לומר שבא לאתויי [להביא] עובר קלוט (שפרסותיו אינן שסועות) שנמצא במעי פרה, לומר שהוא מותר בשחיטת אמו. והוצרך הדבר אליבא [על פי שיטתו] של ר' שמעון. לומר, דאף על גב [שאף על פי] שאמר ר' שמעון: קלוט בן פרה אסור, מפני שאין לו סימני בהמה טהורה — הני מילי [דברים אלה אמורים] היכא [במקום] שכבר יצא לאויר העולם, אבל במעי אמו — שרי [מותר].

בָּעֵי רַב חֲנַנְיָא: הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ בָּעֲזָרָה, מַהוּ? מִגּוֹ דְּהָוֵי מְחִיצָה לְגַבֵּי קָדָשִׁים – הָוֵי נָמֵי לְגַבֵּי דְּהַאי, אוֹ דִלְמָא לְגַבֵּי דְּהַאי לָאו מְחִיצָה הִיא, דִּמְחִיצַת עוּבָּר – אִמּוֹ הִיא?

א בענין עובר שהוציא ידו ממעי אמו קודם שחיטה, ששנינו שהיד אסורה משום שיצאה חוץ למחיצתה, בעי [שאל] רב חנניא: הוציא עובר של בהמת קדשים את ידו בעזרה קודם שנשחטה, מהו? האם נאמר: מגו דהוי [מתוך שהעזרה הריהי] מחיצה לגבי קדשים, שהיא מתירה את אמו שנשחטה בתוכה, ולא חוצה לה — הוי נמי לגבי דהאי [הריהי נחשבת מחיצה גם לגבי עובר זה], ואף שהוציא את ידו בעזרה — אינה נחשבת כיוצאת מחוץ למחיצתה, והותרה בשחיטת אמו. או דלמא [שמא]: לגבי דהאי [לגבי עובר זה] העזרה לאו [לא] מחיצה היא, מפני שמחיצת עובר — אמו היא, ואם יצא אבר ממנה — יצא ממחיצתו?

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְתִבְּעֵי לָךְ קָדָשִׁים קַלִּים בִּירוּשָׁלַיִם? קָדָשִׁים קַלִּים בִּירוּשָׁלַיִם מַאי טַעְמָא לָא קָא מִיבַּעְיָא לָךְ? דִּמְחִיצַת עוּבָּר אִמּוֹ הִוא, הָכָא נָמֵי מְחִיצַת עוּבָּר אִמּוֹ הִוא.

אמר ליה [לו] אביי: ותבעי לך [ותישאל לך] שאלה זו לגבי בהמת קדשים קלים בירושלים, שהוציא העובר את ידו ממעיה: האם ירושלים, שרק בין חומותיה מותר לאכול קדשים קלים, נחשבת כמחיצה לגביו, ולא נאסרה ידו, או שמא מאחר שיצאה ממעי אמו הריהי נחשבת כיוצא חוץ למחיצה? אלא קדשים קלים בירושלים מאי טעמא לא קא מיבעיא לך [מה טעם לא נשאלה לך] — משום שאתה מניח שמחיצת עובר — אמו הוא, הכא נמי [כאן גם כן], כשהוציא ידו בעזרה, אמור: מחיצת עובר אמו הוא, ולא העזרה.

בָּעֵי אִילְפָא: הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ בֵּין סִימָן לְסִימָן, מַהוּ?

ב בברייתא שהובאה לעיל (סא,ב) שנינו שעובר שהוציא ידו ממעי אמו, אף ששחיטת האם אינה מתירה את היד באכילה, מכל מקום היא מטהרת אותו מטומאת נבילה. ובענין זה בעי [שאל] אילפא: אם הוציא עובר את ידו בין שחיטת סימן לסימן, בין שחיטת הקנה לשחיטת הוושט, קודם שנגמרה השחיטה, מהו?

מִי מִצְטָרֵף סִימָן רִאשׁוֹן לְסִימָן שֵׁנִי לְטַהוֹרֵיהּ מִידֵי נְבֵלָה, אוֹ לָא? אָמַר רָבָא: קַל וָחוֹמֶר, אִם הוֹעִיל לוֹ סִימָן רִאשׁוֹן לְסִימָן שֵׁנִי לְהַתִּירוֹ בַּאֲכִילָה, לֹא יוֹעִיל לוֹ לְטַהוֹרֵיהּ מִידֵי נְבֵלָה?

מי [האם] מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהריה [לטהר אותו, את היד שיצאה] מידי טומאת נבלה, או לא? שהרי כששחטו את הסימן הראשון, מתירה השחיטה את האבר באכילה וגם מטהרת אותו מטומאת נבילה, כחלק מן העובר. אבל שחיטת הסימן השני באה רק לטהרו מטומאת נבילה, שהרי נאסר באכילה, ושמא אינן מצטרפות לשחיטה אחת לטהרו? אמר רבא: קל וחומר, אם הועיל לו הסימן ראשון לסימן השני להתירו באכילה את העובר כולו, לא יועיל לו לאבר שיצא לטהריה [לטהר אותו] על כל פנים מידי טומאת נבלה?

בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: מַהוּ לָחוֹשׁ לְזַרְעוֹ?

ג בעי [שאל] ר' ירמיה: עובר שהוציא את ידו ממעי אמו, ונשחטה האם, ששנינו שאף שהעובר עצמו הותר בשחיטתה, אותה יד נאסרה לעולם משום בשר שיצא ממחיצתו, מהו לחוש (לחשוש) לאיסור של אותה יד בזרעו של אותו עובר, שהוליד לאחר שהוציאוהו ממעי אמו וגדל?

הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דַּאֲזַל אַבְּהֵמָה מְעַלַּיְיתָא, מַאי אִירְיָא הַאי דְּאִית בֵּיהּ אִיסּוּר יוֹצֵא?

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא דאזל אבהמה מעלייתא [אם תאמר שהלך, בא, על בהמה מעולה, רגילה], וילדה, מאי איריא האי דאית ביה [מה שייך, מדוע לשאול על זה שיש בו] איסור יוצא ממחיצתו?

אֲפִילּוּ בֶּן פְּקוּעָה דְּעָלְמָא נָמֵי, דְּאָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, בֶּן פְּקוּעָה הַבָּא עַל בְּהֵמָה מְעַלַּיְיתָא – הַוָּלָד אֵין לוֹ תַּקָּנָה.

אפילו בן פקועה דעלמא [סתם], כל עובר שהוציאוהו ממעי אמו שנשחטה — נמי [גם כן] יש איסור בזרעו. שכך אמר רב משרשיא, לדברי האומר: חוששין בבהמה לזרע האב, שמייחסים את הבן לאב ולא רק לאם, בן פקועה (שלאחר שנשחטה אמו פקעו את בטנה והוציאוהו ממעיה) הבא על בהמה מעלייתא [מעולה, רגילה] — הולד אין לו תקנה, שכיון שמצד האב אינו טעון שחיטה, ומצד אמו טעון שחיטה — לא תועיל שחיטה להכשירו!

לָא צְרִיכָא, דַּאֲזַל אַבֶּן פְּקוּעָה דִּכְוָותֵיהּ. מַאי? אֵבֶר מוֹלִיד אֵבֶר, וְחָתֵיךְ לֵיהּ וּשְׁרֵי, אוֹ דִלְמָא מִבַּלְבַּל זַרְעֵיהּ?

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] שאלה זו אלא במקרה דאזל [שהלך, בא] אותו בן פקועה שהוציא את ידו קודם שחיטה, על נקבה שהיא בן פקועה דכוותיה [שכיוצא בו], שגם היא אינה טעונה שחיטה, וילדה, איפוא, ולד שאינו טעון שחיטה, אלא שהוא בא מכוחו של אב שידו נאסרה משום יוצא. והשאלה היא: מאי [מה] הדין? האם כל אבר של האב מוליד את האבר המקביל לו בוולד, ואם כן חתיך ליה ושרי [חותך את היד של הוולד והוולד כולו מותר]. או דלמא מבלבל זרעיה [או שמא מבולבל מפוזר זרעו] בוולד כולו, וכולו אסור?

הֲדַר אָמַר: פְּשִׁיטָא דְּמִבַּלְבַּל זַרְעֵיהּ, דְּאִם כֵּן, סוֹמֵא יִוָּלֵד סוֹמֵא, וְקִיטֵּעַ יִוָּלֵד קִיטֵּעַ!

לאחר ששאל שאלה זו הדר [חזר] ואמר ר' ירמיה: פשיטא דמבלבל זרעיה [פשוט הדבר שמתבלבל זרעו], שאם כן, שכל אבר מוליד אבר מקביל לו, הרי כל אב סומא היה יולד סומא, וקיטע (שידו קטועה) היה יולד קיטע!

אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּמִבַּלְבַּל זַרְעֵיהּ, וְהָכִי קָמִיבַּעְיָא לַן: בְּהֵמָה בְּעָלְמָא, לָאו מִכֹּחַ חֵלֶב וָדָם קָאָתְיָא, וְשָׁרְיָא? הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא. אוֹ דִלְמָא: תְּרֵי אִיסּוּרֵי אָמְרִינַן, תְּלָתָא לָא אָמְרִינַן?

אלא פשיטא דמבלבל זרעיה [פשוט הדבר שמתבלבל זרעו], והכי קמיבעיא לן [וכך נשאלה לנו] השאלה: בהמה בעלמא [סתם], לאו [האם לא] מכח חלב ודם של האב והאם קאתיא [היא באה], שהם מצד עצמם אסורים, ובכל זאת שריא [היא מותרת]? ואם כן, הכא נמי לא שנא [כאן גם כן, באיסור בשר שיצא ממחיצתו, אינו שונה], ולמרות שיש באב איסור מחמת היד שהוציא ממעי אמו — הולד שבא מכוחו מותר. או דלמא [שמא]: תרי איסורי אמרינן [בשני איסורים שהולד בא מכוחם, חלב ודם, אנו אומרים] שהתורה התירה, אבל תלתא לא אמרינן [בשלושה איסורים, חלב ודם ואיסור יוצא, אין אנו אומרים]?

וּלְמַאן? אִי לְרַבִּי מֵאִיר – אִיסּוּר חֵלֶב וָדָם אִיכָּא, אִיסּוּר יוֹצֵא לֵיכָּא.

ומקשים: ולמאן [ולשיטת מי] יש כאן שלושה איסורים? אי [אם] לשיטת ר' מאיר — איסור חלב ודם איכא [יש], באב שהוציא ידו ממעי אמו, אבל איסור יוצא ליכא [אין בו] כלל.

אִי לְרַבִּי יְהוּדָה – אִיסּוּר יוֹצֵא אִיכָּא, אִיסּוּר חֵלֶב וָדָם לֵיכָּא!

אי [אם] לשיטת ר' יהודה — איסור יוצא איכא [יש בו], אבל איסור חלב (ודם) ליכא [אין בו]! ומנין שכך סבור כל אחד מהם?

דִּתְנַן: גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, וְחֶלְבּוֹ אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, וְחֶלְבּוֹ מוּתָּר.

דתנן [ששנינו]: איסור גיד הנשה נוהג בשליל (עובר) שכלו חדשי עיבורו, ונמצא חי במעי בהמה שנשחטה, וכן חלבו אסור, אלו דברי ר' מאיר. שהוא סבור שדינו של עובר זה ככל בהמה, ולשיטתו גם אינו ניתר בשחיטת אמו (להלן פט,א). וכיון שאינה נחשבת לגביו מחיצה מתרת, ממילא, אם הוציא את ידו קודם שחיטת אמו — אינה נאסרת משום בשר שיצא חוץ למחיצתו. ר' יהודה אומר: אין איסור גיד הנשה נוהג בשליל כזה, וחלבו מותר. שהוא סבור שהעובר אינו נחשב בהמה לעצמה, להחיל עליו איסורים אלה, אלא הוא חלק מאמו. אך מטעם זה עצמו שחיטת אמו מתירה אותו, ולכן אם הוציא את ידו ממעיה קודם שחיטה — נאסרה היד משום בשר שיצא ממחיצתו. ונמצא שלכל הדעות, ולד לאב שהוציא ידו ממעי אמו, בא מכח שני איסורים לכל היותר, ככל בהמה!

אֶלָּא, כֹּל מִכֹּחַ לָא אָמְרִינַן דִּשְׁרֵי.

אלא, צריך אתה לומר, שכל שבא מכח איסור — לא אמרינן [אין אנו אומרים] שהוא אסור משום כך, אלא אומרים אנו דשרי [שהוא מותר], ואם כן זרעו של עובר שהוציא ידו ממעי אמו בוודאי מותר, ולא בכך נסתפק ר' ירמיה.

וְהָכִי קָמִיבַּעְיָא לַן: מַהוּ לִגְמוֹעַ אֶת חֲלָבוֹ? חָלָב דְּעָלְמָא לָא כְּאֵבֶר מִן הַחַי דָּמֵי, וּשְׁרֵי, הַאי נָמֵי לָא שְׁנָא.

ואלא הכי קמיבעיא לן [כך נשאלה לנו], כך יש להסביר את שאלת ר' ירמיה: אם היה זה עובר נקבה שהוציא ידו ממעי אמו, מהו לגמוע את חלבו? האם נאמר: חלב דעלמא [של סתם בהמות], האם לא כאבר מן החי דמי [הוא נחשב], שהרי הוא פורש מגוף החי, ולמרות זאת שרי [הוא מותר]? אם כן, האי נמי לא שנא [חלב זה גם כן אינו שונה], ולמרות שיש בבהמה איסור בשר שיצא ממחיצתו — אין החלב שלה אסור.

אוֹ דִלְמָא הָתָם, אִית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא לְאִיסּוּרֵיהּ בִּשְׁחִיטָה, הָכָא לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא לְאִיסּוּרֵיהּ בִּשְׁחִיטָה? תֵּיקוּ.

או דלמא [שמא]: התם [שם], סתם חלב התירה התורה, שכן אית ליה תקנתא לאיסוריה [יש לו תקנה לאיסורו] לאיסור אבר מן החי — בשחיטה, שמוציאה את הבהמה כולה מאיסור אבר מן החי. אבל הכא [כאן], באיסור יוצא שיש בחלב של עובר שהוציא ידו — לית ליה תקנתא לאיסוריה [אין לו תקנה לאיסורו] בשחיטה? שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

חוֹתֵךְ מֵעוּבָּר וְכוּ׳. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְכׇל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְגוֹ׳״, ״בְּהֵמָה … בַּבְּהֵמָה״ – לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד.

ד שנינו במשנה: החותך מעובר שבמעי בהמה קודם שחיטה, ולא הוציא את חתיכות העובר ממעיה — מה שחתך מותר באכילה לאחר שחיטת האם. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות בבהמה אותה תאכלו" (דברים יד, ו), ומה שנאמר בפסוק זה "בהמה... בבהמה" הרי זה לרבות את הולד, שהוא כבהמה המצויה בתוך בהמה.

אֶלָּא מֵעַתָּה, יָמִירוּ בּוֹ!

ומקשים: אלא מעתה, שאתה למד כן מן הביטוי "בהמה בבהמה", אם כן גם בדין תמורה שנאמר בו ביטוי זה: "ואם המר ימיר בהמה בבהמה, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז, י) — ימירו בו בעובר, שאם יאמר על בהמת חולין, שהיא תמורת עובר שבמעי בהמת קדשים — תחול עליה הקדושה!

אַלְּמָה תְּנַן: אֵין מְמִירִין לֹא אֵבָרִין בְּעוּבָּרִין, וְלֹא עוּבָּרִין בְּאֵבָרִין, וְלֹא אֵבָרִין וְעוּבָּרִין בִּשְׁלֵמִין, וְלֹא שְׁלֵמִין בָּהֶן!

אלמה תנן [מדוע שנינו במשנה]: אין ממירין לא אברין בעוברין, שאם אמר על אבר של בהמת חולין שיהיה תמורת עובר של בהמת קדשים — אין הקדושה חלה על האבר, וכן לא ממירין עוברין של בהמות חולין באברין של קדשים. וכן לא ממירים אברין ועוברין של חולין בשלמין, בבהמות קדשים שלמות, וגם לא ממירים בעלי חיים שלמין של חולין בהן, באברים ועוברים של בהמות קדשים!

אֶלָּא, אָמַר קְרָא: ״וְכׇל בְּהֵמָה״, לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד.

אלא לא מ"בהמה בבהמה" למדים להתיר עובר שבמעי בהמה, אלא ממה שאמר שם קרא [הכתוב]: "וכל בהמה... בבהמה תאכלו", שלשון "כל" באה לרבות את כל מה שבבהמה, ובכלל זה הולד, שהוא מותר כחלק מגופה של הבהמה שהותר בשחיטה.

אִי הָכִי, אֲפִילּוּ חוֹתֵךְ מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת נָמֵי, אַלְּמָה תְּנַן: חוֹתֵךְ מִן הָעוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה, מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת – אָסוּר בַּאֲכִילָה? אָמַר קְרָא: ״אוֹתָהּ״ – שְׁלֵמָה וְלֹא חֲסֵרָה.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שכל מה שבבהמה תאכלו, אפילו חותך מן הטחול ומן הכליות שבמעיה נמי [גם כן] יהיה מותר! אלמה תנן [מדוע שנינו במשנתנו]: חותך מן העובר שבמעיה — מותר באכילה, חותך מן הטחול ומן הכליות — אסור באכילה? ומשיבים, אמר שם קרא [הכתוב]: "בבהמה אותה תאכלו" — אותה כשהיא שלמה ולא חסרה, שאם נחסר דבר ממנה עצמה לא תאכלנו, שלא הותר בשחיטתה.

אֶלָּא מֵעַתָּה, הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ דְּמוּת יוֹנָה תִּשְׁתְּרֵי? אַלְּמָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ דְּמוּת יוֹנָה (אסור) [אֲסוּרָה] בַּאֲכִילָה?

ומקשים: אלא מעתה, שאתה מתיר עובר שלם שבתוכה מ"כל בבהמה", השוחט את הבהמה ומצא בה עובר בדמות יונה — תשתרי [תהיה מותרת] אותה דמות יונה באכילה! אלמה [משום מה] אמר רבי יוחנן: השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה — אסור באכילה?

בָּעֵינָא פְּרָסוֹת, וְלֵיכָּא.

ומשיבים: בעינא [צריכים אנו] שיהיו פרסות, כפי שנאמר שם "וכל בהמה וכו' ושוסעת שסע שתי פרסות ומעלת גרה בבהמה אותה תאכלו" (דברים יד, ו), וליכא [ואין כאן].

אֶלָּא מֵעַתָּה, קָלוּט בִּמְעֵי פָּרָה לִיתְּסַר? הָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: ״פַּרְסָה בַּבְּהֵמָה תֹּאכֵלוּ״.

ושואלים: אלא מעתה, שצריך שיהיו לו פרסות, עובר קלוט (שפרסותיו אינן שסועות לשתיים) שנמצא במעי פרה ליתסר [שייאסר]! ומשיבים: הא תנא דבי [הרי שנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל כשיטת ר' שמעון בן יוחי: מה שנאמר שם "פרסה... בבהמה אותה תאכלו" (שם), מלמד שעובר הנמצא במעי בהמה, שיש לו פרסה אחת, שאינה שסועה לשתים — מותר באכילה.

רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם כִּדְקָאָמְרַתְּ מֵעִיקָּרָא, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ ״אֵין מְמִירִין״, הָא מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּמַקֵּישׁ תְּמוּרָה לְמַעֲשֵׂר: מָה מַעֲשֵׂר אֵינוֹ נוֹהֵג בָּאֵבָרִים וְעוּבָּרִים, אַף תְּמוּרָה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בָּאֵבָרִים וְעוּבָּרִים.

רב שימי בר אשי אמר: לעולם יש להסביר כדקאמרת מעיקרא [כמו שאמרת מתחילה], שעובר הנמצא במעי פרה מותר מן הביטוי "בהמה... בבהמה אותה תאכלו" (שם), שעובר קרוי "בהמה בבהמה". ודקא קשיא לך [ומה שהיה קשה לך] לדרך זו, ממה ששנינו במשנה בתמורה: אין ממירין בעוברים, שאין דין תמורה בעוברים, למרות שגם שם נאמר "בהמה בבהמה" (ויקרא כז, י), על כך יש להשיב כי הא מני [זו, אותה משנה, כשיטת מי היא]? שיטת רבי שמעון היא, שמקיש (משוה) במקום אחר תמורה למעשר בהמה, לומר שדין תמורה שייך רק בדברים שנוהג בהם מעשר בהמה, ולשיטתו יש לומר גם: מה מעשר אינו נוהג באברים ועוברים, אלא רק בבעלי חיים שיכולים ללכת, שנאמר: "כל אשר יעבור תחת השבט" (ויקרא כז, לב) — אף תמורה אינה נוהגת באברים ועוברים.

וּמְנָא תֵּימְרָא, דִּתְנַן: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא בְּמוּקְדָּשִׁים, הָאוֹמֵר: ״רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה״ – כּוּלָּהּ עוֹלָה, אַף כְּשֶׁיֹּאמַר: ״רֶגֶל שֶׁל זוֹ תַּחַת זוֹ״ – תְּהֵא כּוּלָּהּ תְּמוּרָה תַּחְתֶּיהָ.

ומנא תימרא [ומנין אתה אומר] שמשנה זו, שיטת ר' שמעון היא? דתנן [ששנינו] באותה משנה, אמר ר' יוסי: והלא במוקדשים, כלומר, כשמקדיש בדרך רגילה, האומר: "רגלה של בהמה זו עולה" — הרי כולה נעשית עולה. ואם כן, אף בתמורה, כשיאמר: "רגל של בהמה זו תחת בהמה זו" — תהא הבהמה כולה, ולא רק הרגל, תמורה תחתיה. ומדברים אלו משמע שגם התנא שר' יוסי חולק עליו מסכים עמו בהנחה הבסיסית, שבמוקדשים, כשאומר "רגלה של זו עולה" — כולה עולה.

לְמַאן קָא מַהְדַּר לֵיהּ? אִילֵּימָא לְרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה, מִי אִית לְהוּ הַאי סְבָרָא? וְהָתַנְיָא: יָכוֹל הָאוֹמֵר ״רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה״ תְּהֵא כּוּלָּהּ עוֹלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה׳ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״ – מִמֶּנּוּ קֹדֶשׁ, וְלֹא כּוּלּוֹ קֹדֶשׁ.

ויש לשאול: למאן קא מהדר ליה [למי הוא משיב] דברים אלו? כלומר, מי הוא התנא של המשנה, שעמו הוא דן? אילימא [אם תאמר] לר' מאיר ור' יהודה, מי אית להו האי סברא [האם יש להם, מקבלים הם סברה זו] במוקדשים? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: יכול האומר "רגלה של זו עולה" — תהא כולה עולה? תלמוד לומר: "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש" (ויקרא כז, ט), ומכאן יש לדייק: מה שיתן ממנו יהיה קדש — ולא כולו יהיה קדש.

יָכוֹל תֵּצֵא לְחוּלִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה״ – בַּהֲוָיָיתָהּ תְּהֵא. הָא כֵּיצַד? תִּמָּכֵר לְצׇרְכֵי עוֹלוֹת, וְדָמֶיהָ חוּלִּין, חוּץ מִדְּמֵי אֵבֶר שֶׁבָּהּ – דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה.

יכול יפדה אותו אבר שהוקדש, וכך תצא בהמה זו כולה לחולין? תלמוד לומר: "יהיה קדש" — בהוייתה תהא, שאותו אבר ישאר בקדושתו. הא כיצד יש לנהוג? תמכר הבהמה לצרכי עולות, לאנשים שצריכים להקריב קרבן עולה, והם יקדישו אותה כולה לעולה, ודמיה שקיבל תמורתה יהיו חולין, חוץ מדמי אותו אבר שבה שהקדיש, אלו דברי ר' מאיר ור' יהודה.

רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: מִנַּיִן לָאוֹמֵר ״רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה״ – תְּהֵא כּוּלָּהּ עוֹלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה״ – לְרַבּוֹת אֶת כּוּלָּהּ.

ר' יוסי ור' שמעון אומרים: מנין לאומר "רגלה של זו עולה" — תהא כולה עולה? תלמוד לומר: "יהיה קדש" — לרבות את כולה. ואם כן, למאן [למי] משיב ר' יוסי, שכשם שאם הקדיש אבר אחד חלה הקדושה על הבהמה כולה, כך אם המיר אבר של בהמת חולין בבהמת קדשים תהא בהמת החולין כולה תמורה?

לְמַאן? אִי לְרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה – מִי אִית לְהוּ הַאי סְבָרָא? אֶלָּא לָאו לְרַבִּי שִׁמְעוֹן!

אי [אם] תאמר שהוא משיב לר' מאיר ור' יהודה — מי אית להו האי סברא [האם יש להם סברה זו] במוקדשים? והרי לשיטתם אין הקדושה חלה על כולה! אלא לאו [האם אינו] משיב לר' שמעון הסבור כן? ונמצא שר' שמעון הוא התנא של אותה משנה.

לָא, רַבִּי יוֹסֵי טַעְמָא דְנַפְשֵׁיהּ קָאָמַר.

ודוחים: לא, יש לומר שהתנא של אותה משנה הוא ר' מאיר או ר' יהודה. ומה שטען ר' יוסי: והלא במוקדשים האומר "רגלה של זו עולה" — כולה עולה, אין זה משום שכך סבור גם התנא הראשון, אלא ר' יוסי טעמא דנפשיה קאמר [את הטעם של עצמו הוא אומר], לשיטתו שלו, ואין מכאן ראיה לענייננו.

מַתְנִי׳ הַמְבַכֶּרֶת, הַמְקַשָּׁה לֵילֵד – מְחַתֵּךְ אֵבֶר אֵבֶר, וּמַשְׁלִיךְ לִכְלָבִים. יָצָא רוּבּוֹ – הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וְנִפְטֶרֶת מִן הַבְּכוֹרָה.

א משנה בהמה המבכרת (העומדת ללדת את ולדה הראשון), המקשה לילד, ובעליה רוצה שלא תמות — מחתך אבר אבר מהעובר שבמעיה, ומשליך לכלבים, ואינו צריך לקבור כל אבר שחתך, כדין קדשים שאסורים בהנאה, לפי שאין הבכור קדוש בבכורה עד שיצא רובו מן הרחם. ואם יצא רובו של הוולד כאחד, וחתכו — הרי זה יקבר, משום שביציאת רובו חלה עליו קדושת הבכורה. והאם נפטרת מן הבכורה, שהוולד הבא שייוולד לה אינו בכור.

גְּמָ׳ אִתְּמַר: יָצָא שְׁלִישׁ וּמְכָרוֹ לְגוֹי, וְחָזַר וְיָצָא שְׁלִישׁ אַחֵר – רַב הוּנָא אָמַר: קָדוֹשׁ, רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ קָדוֹשׁ.

ב גמרא אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים במקרה זה: יצא שליש העובר חוץ לרחם אמו, ומכרו את השליש הזה לגוי, וחזר ויצא שליש אחר, ובכך יצא רובו — רב הונא אמר: ולד זה קדוש בבכורה, רבה אמר: אינו קדוש.

רַב הוּנָא אָמַר קָדוֹשׁ: קָסָבַר לְמַפְרֵעַ קָדוֹשׁ, וְכֵיוָן דִּנְפַק לֵיהּ רוּבֵּיהּ – אִיגַּלַּאי מִילְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּמֵעִיקָּרָא הֲוָה קָדוֹשׁ, וּמַאי דְּזַבֵּין – לֹא כְּלוּם זַבֵּין.

ומסבירים את טעמיהם: רב הונא שאמר קדוש, קסבר [סבור הוא]: בכור שמתקדש כשיצא רובו — למפרע הוא קדוש, וכיון דנפק ליה רוביה [שיצא לו רובו] — איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא הוה [התגלה הדבר למפרע שמתחילה היה] קדוש, ולפיכך מאי דזבין [מה שמכר] לגוי — לא כלום זבין [מכר], שאינו יכול למכור דבר שאינו שלו.

רַבָּה אָמַר אֵינוֹ קָדוֹשׁ: קָסָבַר מִכָּאן וּלְהַבָּא קָדוֹשׁ, וּמַאי דְּזַבֵּין – שַׁפִּיר זַבֵּין.

ואילו רבה שאמר אינו קדוש, קסבר [סבור הוא]: בכור מכאן ולהבא הוא קדוש, רק משעה שיצא רובו, ולפיכך, מאי דזבין — שפיר זבין [מה שמכר לגוי מתחילה — יפה מכר], ונמצא שוולד זה פטור מבכורה, מפני החלק שנמכר לגוי.

וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּאִתְּמַר: יָצָא שְׁלִישׁ דֶּרֶךְ דּוֹפֶן, וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי דֶּרֶךְ רֶחֶם – רַב הוּנָא אָמַר: אֵינוֹ קָדוֹשׁ, רַבָּה אָמַר: קָדוֹשׁ.

ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והולכים רב הונא ורבה לשיטותיהם]. דאתמר [שנאמר] שנחלקו בשאלה זו: אם יצא שליש מן הבכור דרך דופן הרחם, בניתוח, ואחר כך יצאו שאר שני שלישי העובר דרך פתח רחם — רב הונא אמר: אינו קדוש בבכורה, רבה אמר: קדוש.

רַב הוּנָא אָמַר: אֵינוֹ קָדוֹשׁ. רַב הוּנָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: לְמַפְרֵעַ קָדוֹשׁ, וְרוּבָּא קַמָּא לֵיתֵיהּ בְּרֶחֶם. רַבָּה אָמַר: קָדוֹשׁ. רַבָּה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: מִכָּאן וּלְהַבָּא קָדוֹשׁ, וְרוּבָּא דֶּרֶךְ רֶחֶם נָפֵיק.

ומסבירים: רב הונא אמר: אינו קדוש — רב הונא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: בכור למפרע הוא קדוש, שלאחר שיצא רובו מתברר כי כשנולד נתקדש. ואולם במקרה זה רובא קמא ליתיה [הרוב הראשון לא היה בלידה] בדרך הרחם, והרי בכור שיצא שלא דרך פתח הרחם אינו קדוש בבכורה. ואילו רבה אמר: קדוש — רבה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: בכור מכאן ולהבא קדוש, משייוולד רובו. והרי במקרה זה, כשיצא רובא [הרוב] — דרך פתח הרחם נפיק [יצא].

וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא: בְּהָא קָאָמַר רַב הוּנָא מִשּׁוּם דִּלְקוּלָּא, אֲבָל בְּהָךְ דִּלְחוּמְרָא – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבָּה.

ומעירים: וצריכא [וצריכה] המחלוקת להיאמר בשני המקרים. דאי אשמעינן בהא [שאם היה משמיע לנו רק בזו], שיצא שליש ומכרהו לגוי, הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אמר] רב הונא שלמפרע הוא קדוש, משום שאם היינו אומרים מכאן ולהבא הוא קדוש, נמצא דלקולא [שהוא מקל], שהוא פוטרו מן הבכורה. אבל בהך [בזו], שיצא שליש דרך דופן, דלחומרא [שהוא להחמיר], שאם נאמר כדברי רבה, שמכאן ולהבא הוא קדוש, הריהו מחייבו בבכורה — אימא מודי ליה [אמור שמודה הוא לו] רב הונא לרבה.