חולין ע׳

וְאִי אִתְּמַר בְּהָא: בְּהָא קָאָמַר רַבָּה, אֲבָל בְּהָא – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַב הוּנָא, צְרִיכָא.

ואי אתמר בהא [ואילו היה נאמר בזו], כשיצא שליש דרך דופן ושני שליש דרך רחם, הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אמר] רבה שהוא קדוש מכאן ולהבא, מפני שהוא לחומרה, שהוא מחייבו בבכורה. אבל בהא [בזו], שיצא שליש ומכרו לגוי, וחזר ויצא שליש, שאם נאמר שמכאן להבא הוא קדוש הרי זו קולה, שנפטר מן הבכורה — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לרב הונא, שלמפרע הוא קדוש, על כן צריכא [צריך] שתיאמר המחלוקת בשני המקרים. ומקשים על דברי רב הונא.

תְּנַן: הַמְבַכֶּרֶת הַמְקַשָּׁה לֵילֵד – מְחַתֵּךְ אֵבֶר אֵבֶר וּמַשְׁלִיךְ לִכְלָבִים. מַאי לָאו, מְחַתֵּךְ וּמַנִּיחַ? וְאִי אָמְרַתְּ לְמַפְרֵעַ הוּא קָדוֹשׁ – יִקָּבֵר מִיבְּעֵי לֵיהּ!

תנן [שנינו במשנתנו]: המבכרת המקשה לילד — מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים. מאי לאו [האם אין] הכוונה היא שמחתך אבר אבר ומניח, ואחר כך משליך לכלבים כל מה שחתך? ואי אמרת [ואם אתה אומר] שבכור למפרע הוא קדוש, שכשיצא רובו מתברר כי כבר מתחילה היה קדוש, הלוא יקבר מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שאת כל מה שחתך יצטרך לקבור, כדין קדשים שאי אפשר להקריבם!

לָא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בִּמְחַתֵּךְ וּמַשְׁלִיךְ.

ודוחים: לא, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? במחתך ומשליך מיד לכלבים כל אבר שהוא חותך, שבשעה שהוא עושה כן עדיין אינו קדוש.

אֲבָל מְחַתֵּךְ וּמַנִּיחַ, מַאי יִקָּבֵר? אַדִּתְנָא סֵיפָא: ״יָצָא רוּבּוֹ יִקָּבֵר וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה״, לִיפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידֵיהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּמְחַתֵּךְ וּמַשְׁלִיךְ אֵבֶר אֵבֶר, אֲבָל מְחַתֵּךְ וּמַנִּיחַ – יִקָּבֵר.

ומקשים: אבל מחתך ומניח, מאי [מה] דינו, יקבר? אם כן אדתנא סיפא [עד שהוא מוסיף ושונה בסוף]: יצא רובו בבת אחת — יקבר, ונפטרה מן הבכורה — ליפלוג וליתני בדידיה [שיחלק וישנה בדין הראשון בעצמו]: במה דברים אמורים שמשליך לכלבים? במחתך ומשליך אבר אבר, אבל מחתך ומניח — יקבר כל מה שחתך!

הָכִי נָמֵי קָאָמַר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּמְחַתֵּךְ וּמַשְׁלִיךְ, אֲבָל מְחַתֵּךְ וּמַנִּיחַ – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁיָּצָא רוּבּוֹ, וְיִקָּבֵר.

ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן הוא אומר], כלומר, כך אכן צריך להבין את הדברים: במה דברים אמורים שמחתך אבר אבר ומשליך לכלבים? במחתך ומשליך, אבל מחתך ומניח — נעשה כמי שיצא רובו כאחת, ויקבר.

בָּעֵי רָבָא: הָלְכוּ בְּאֵיבָרִין אַחַר הָרוֹב, אוֹ לֹא הָלְכוּ בְּאֵיבָרִין אַחַר הָרוֹב?

א בענין ששנינו במשנתנו שאם יצא ראשו של עובר מבכרת — הרי זה קדוש בבכורה, בעי [שאל] רבא: האם הלכו באיברין אחר הרוב, או לא הלכו באיברין אחר הרוב?

הֵיכִי דָּמֵי: אִילֵּימָא, כְּגוֹן שֶׁיָּצָא רוֹב בְּמִיעוּט אֵבֶר, וְקָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: הַאי מִיעוּט דְּבָרַאי, בָּתַר רוֹב דְּאֵבֶר שָׁדֵינַן לֵיהּ, אוֹ בָּתַר רוּבָּא דְּעוּבָּר שָׁדֵינַן לֵיהּ?

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] כגון שיצא רוב העובר במיעוט אבר, שיצא כמחצית מגוף העובר, ועוד אחד מן האברים יצא במיעוטו, ואותו מיעוט משלים לרובו של העובר, וקא מיבעיא ליה [ונשאלה לו] לרבא: האי [אותו] מיעוט אבר דבראי [שבחוץ], האם בתר רוב דאבר שדינן ליה [אחר רוב האבר שנשאר בפנים אנו משליכים אותו], וכאילו לא יצא, ואם כן לא יצא רובו של העובר, או שמא בתר רובא דעובר שדינן ליה [אחר רוב העובר אנו משליכים אותו] — הרי

פְּשִׁיטָא דְּלָא שָׁבְקִינַן רוּבָּא דְּעוּבָּר, וְאָזְלִינַן בָּתַר רוֹב אֵבֶר!

פשיטא דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר רוב אבר [פשוט הדבר שאין אנו מניחים את רוב העובר והולכים אחר רוב האבר]!

אֶלָּא, כְּגוֹן שֶׁיָּצָא חֶצְיוֹ בְּרוֹב אֵבֶר, וְקָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: הָהוּא מִיעוּט דִּבְגַוַּאי, מַהוּ לְמִישְׁדְּיֵיהּ בָּתַר רוֹב אֵבֶר?

אלא מדובר כגון שיצא חציו של העובר ברוב אבר, שיצא כמעט חציו של העובר, ועוד אחד מן האברים יצא ברובו, ורוב האבר שיצא משלים לחציו של העובר, וקא מיבעיא ליה [ונשאלה לו] לרבא: ההוא [אותו] מיעוט אבר דבגואי [שנשאר בפנים], מהו למישדייה בתר [להשליך אותו אחר] רוב האבר, ולהחשיבו כאילו גם הוא יצא?

תָּא שָׁמַע: יָצָא רוּבּוֹ – הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר. מַאי רוּבּוֹ? אִילֵּימָא רוּבּוֹ מַמָּשׁ, עַד הַשְׁתָּא לָא אַשְׁמְעִינַן דְּרוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: יצא רובו — הרי זה יקבר. ויש לברר: מאי [מה] פירוש רובו? אילימא [אם תאמר] רובו של העובר ממש, וכי עד השתא לא אשמעינן [עד עכשיו לא השמיע לנו] התנא דין רובו ככולו? הרי כלל ידוע הוא, ואין חידוש בדבר!

אֶלָּא לָאו, כְּגוֹן שֶׁיָּצָא חֶצְיוֹ בְּרוֹב אֵבֶר!

אלא לאו [האם לא] מדובר כגון שיצא חציו ברוב אבר? ומכאן יש ללמוד שמיעוט האבר שבפנים מצטרף לרוב האבר שבחוץ, וכאילו יצא רובו של העובר!

לָא, כְּגוֹן שֶׁיָּצָא רוּבּוֹ בְּמִיעוּט אֵבֶר, וְקָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא שָׁבְקִינַן רוּבּוֹ דְּעוּבָּר דִּבְהֵמָה וְאָזְלִינַן בָּתַר אֵבֶר.

ודוחים: לא, אפשר לפרש שמדובר במשנה כגון שיצא רובו של העובר במיעוט אבר, וקא משמע לן [ומשמיע לנו]: דלא שבקינן [שאין אנו מניחים] רובו של עובר של בהמה, ואזלינן בתר [והולכים אחר] רוב אבר.

בָּעֵי רָבָא: כְּרָכוֹ בְּסִיב, מַהוּ? בְּטַלִּיתוֹ, מַהוּ?

ב ועוד בענין האופן המדוייק שבו חלה קדושה על הבכור, בעי [שאל] רבא: הואיל ופתח הרחם הוא המקדש את הבכור כשהוא יוצא דרכו, שנאמר "פטר רחם" (שמות יג, יד ועוד), אם כרכו את העובר בסיב בעודו ברחם וכך הוציאוהו, וכך כשנולד לא נגע בפתח הרחם, מהו הדין? האם מהווה הדבר חציצה? וכן אם עטף אותו בטליתו והוציאו מהו?

בְּשִׁלְיָתוֹ, מַהוּ? בְּשִׁלְיָתוֹ? אוֹרְחֵיהּ הוּא! אֶלָּא בְּשִׁלְיָא אַחֶרֶת, מַהוּ?

וכן אם יצא כשהוא עטוף בשליתו (השק שבו הוא נתון) מהו? על הדבר האחרון תוהים: בשליתו? אורחיה [דרכו] הוא, הרי כך הוא נולד כרגיל! אלא כך שאל: אם יצא כשהוא עטוף בשליא אחרת, של עובר אחר, מהו?

כְּרָכַתּוּ וַאֲחָזַתּוּ וְהוֹצִיאַתּוּ, מַהוּ? הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּנְפַק דֶּרֶךְ רֵישֵׁיהּ – פְּטַרְתֵּיהּ! אֶלָּא דִּנְפַק דֶּרֶךְ מַרְגְּלוֹתָיו.

אם כרכתו אשה בידיה ואחזתו והוציאתו כך שלא נגע בפתח הרחם, מהו הדין? ומבררים: היכי דמי [איך בדיוק מדובר] בכל המקרים הללו? אי דנפק דרך רישיה [אם שיצא דרך ראשו, שראשו יצא תחילה], ואחר כך עטפוהו — הלוא כבר פטרתיה [פטרה אותו], כלומר, הרי זה פטר רחם, שמשעה שיצא ראשו הריהו כיילוד אף שלא יצא רובו, וכבר נתקדש בבכורה! אלא צריך לומר דנפק [שיצא] דרך מרגלותיו (רגליו האחוריות), וקודם שיצא רובו עטפוהו.

בְּלָעַתְהוּ חוּלְדָּה וְהוֹצִיאַתּוּ, מַהוּ? הוֹצִיאַתּוּ? הָא אַפֵּיקְתֵּיהּ! אֶלָּא, בְּלָעַתּוּ וְהוֹצִיאַתּוּ, וְהִכְנִיסַתּוּ וֶהֱקִיאַתּוּ, וְיָצָא מֵאֵלָיו, מַהוּ?

ועוד שאל רבא: אם בלעתהו חולדה את העובר בתוך הרחם, והוציאתו מן הרחם כשהוא במעיה, מהו? ותוהים: הוציאתו? הא אפיקתיה [הרי הוציאה אותו] במעיה, ובוודאי אין זה פטר רחם! אלא הכוונה היא: בלעתו והוציאתו, וחזרה והכניסתו והקיאתו ברחם, ואחר כך יצא מאליו, מהו דינו? האם נתקדש בבכורה בלידה זו?

הִדְבִּיק שְׁנֵי רְחָמִים, וְיָצָא מִזֶּה וְנִכְנַס לָזֶה, מַהוּ? דִּידֵיהּ פָּטַר, דְּלָאו דִּידֵיהּ לָא פָּטַר, אוֹ דִלְמָא דְּלָאו דִּידֵיהּ נָמֵי פָּטַר? תֵּיקוּ.

ועוד, אם הדביק שני רחמים של שתי מבכירות, ויצא עובר מרחם זה ונכנס לזה, ולאחר מכן יצא דרך פתח הרחם השני מהו? האם נפטרה השניה מן הבכורה? וצדדי השאלה: האם הוולד דידיה פטר [רחם שלו, שהוא גדל בו, הוא פוטר], דלאו דידיה לא פטר [רחם שאינו שלו אינו פוטר]. או דלמא דלאו דידיה נמי פטר [שמא רחם שאינו שלו הוא גם כן פוטר]? לכל השאלות הללו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בָּעֵי רַב אַחָא: נִפְתְּחוּ כּוֹתְלֵי בֵּית הָרֶחֶם, מַהוּ? אֲוִיר רֶחֶם מַקְדִּישׁ, וְהָאִיכָּא, אוֹ דִלְמָא נְגִיעַת רֶחֶם מְקַדְּשָׁה, וְהָא לֵיכָּא?

בעי [שאל] רב אחא: נפתחו ונתרחבו כותלי בית הרחם עד שבשעת הלידה אין העובר נוגע בהם, מהו? האם אנו אומרים שאויר, חלל פתח הרחם מקדיש [מקדש], והאיכא [והרי יש כאן], או דלמא [שמא] נגיעת פתח הרחם מקדשה [היא המקדשת], והא ליכא [והרי אין כאן]?

בָּעֵי מָר בַּר רַב אָשֵׁי: נֶעְקְרוּ כּוֹתְלֵי בֵּית הָרֶחֶם, מַהוּ? נֶעְקְרוּ – לֵיתַנְהוּ! אֶלָּא נֶעְקְרוּ וְתָלוּ לֵיהּ בְּצַוְּארֵיהּ, מַאי? בִּמְקוֹמָן מְקַדְּשִׁי, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָן לֹא מְקַדְּשִׁי, אוֹ דִלְמָא שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָן נָמֵי מְקַדְּשִׁי?

בעי [שאל] מר בר רב אשי: נעקרו כותלי בית הרחם, מהו? ותוהים: האם במקרה שכבר נעקרו קודם הלידה אתה שואל? הלא במקרה זה ליתנהו [אינם], ואין כאן פתח רחם שמקדש בבכור! אלא הכוונה היא: נעקרו כותלי פתח הרחם ממקומם לתוך הרחם קודם הלידה, ויצא הוולד דרכם, ותלו ליה בצואריה [ותלויים הם בצווארו] מאי [מה] הדין? האם דווקא במקומן מקדשי [הם מקדשים], שלא במקומן לא מקדשי [אינם מקדשים], או דלמא [שמא] שלא במקומן הם נמי מקדשי [גם כן מקדשים]?

בָּעֵי מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: נִגְמְמוּ כּוֹתְלֵי בֵּית הָרֶחֶם, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: קָא נָגְעַתְּ בְּבַעְיָא דְּאִיבַּעְיָא לַן, דְּבָעֵי רַבִּי זֵירָא, וְאָמְרִי לַהּ בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי זֵירָא מֵרַבִּי אַסִּי: עוֹמֵד מְרוּבֶּה עַל הַפָּרוּץ וְיָצָא דֶּרֶךְ פָּרוּץ, פָּרוּץ מְרוּבֶּה עַל הָעוֹמֵד וְיָצָא דֶּרֶךְ עוֹמֵד, מַאי?

בעי מיניה [שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: נגממו (נחתכו) כותלי בית הרחם, שניטל מעובי כתלי פתח הרחם סביב סביב, מהו? אמר לו: קא נגעת בבעיא דאיבעיא לן [נגעת בבעיה שנשאלה לנו כבר], ומשם תמצא תשובה לשאלתך. דבעי [ששאל] ר' זירא, ואמרי לה [ויש אומרים] בנוסח אחר: בעא מיניה [שאל אותו] ר' זירא מרבי אסי: אם נחתך חלק מכותלי פתח הרחם, והיה העומד. כלומר, מה שנשאר, מרובה על הפרוץ, ויצא הוולד דרך הפרוץ, או אם היה הפרוץ מרובה על העומד, ויצא הוולד דרך העומד, מאי [מה] הדין?

עַד כָּאן לָא אִיבַּעְיָא לֵיהּ אֶלָּא פָּרוּץ מְרוּבֶּה עַל הָעוֹמֵד, דְּאִיכָּא עוֹמֵד בְּעוֹלָם, אֲבָל נִגְמְמוּ – לָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ.

ומכאן נלמד לשאלתך, שהרי עד כאן לא שמענו כי איבעיא ליה [נשאלה לו] השאלה אלא במקרה שיש פרוץ מרובה על העומד, דאיכא [שעל כל פנים יש] עומד בעולם, אלא שיש שהפרוץ מרובה ממנו, אבל אם נגממו כותלי בית הרחם לגמרי, לא קא מיבעיא ליה [לא נשאלה לו], שבזה בוודאי אינו מתקדש.

מַתְנִי׳ בְּהֵמָה שֶׁמֵּת עוּבָּרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וְהוֹשִׁיט הָרוֹעֶה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בּוֹ, בֵּין בִּבְהֵמָה טְמֵאָה בֵּין בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה – טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: בִּטְמֵאָה – טָמֵא, וּבִטְהוֹרָה – טָהוֹר.

א משנה בהמה שמת עוברה בתוך מעיה, והושיט הרועה את ידו ונגע בו, בין שהיה זה בבהמה טמאה, בין בבהמה טהורה — הרועה טהור, שאין העובר מטמא כנבילה. ר' יוסי הגלילי אומר: בבהמה טמאה — טמא, ובטהורה — טהור.

גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא? אָמַר רַב חִסְדָּא: קַל וָחוֹמֶר, אִם הוֹעִילָה אִמּוֹ לְהַתִּירוֹ בַּאֲכִילָה, לֹא תּוֹעִיל לוֹ לְטַהוֹרֵיהּ מִידֵי נְבֵלָה?

ב גמרא ושואלים: מאי טעמא דתנא קמא [מה הטעם של התנא הראשון] שמטהר עובר מת במעי בהמה? אמר רב חסדא, קל וחומר הוא: אם הועילה שחיטת אמו להתירו באכילה, אם נמצא מת במעיה, לא תועיל לו כשהיא חיה לטהוריה [לטהר אותו] מידי טומאת נבלה כשהוא במעיה?

אַשְׁכְּחַן בְּהֵמָה טְהוֹרָה, בְּהֵמָה טְמֵאָה מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״ – זוֹ בְּהֵמָה טְמֵאָה, ״אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאׇכְלָה״ – זוֹ בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אִיתַּקַּשׁ בְּהֵמָה טְמֵאָה לִבְהֵמָה טְהוֹרָה: מָה בְּהֵמָה טְהוֹרָה – עוּבָּרָהּ טָהוֹר, אַף בְּהֵמָה טְמֵאָה – עוּבָּרָהּ טָהוֹר.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] טעם לדין זה בבהמה טהורה, בבהמה טמאה מנלן [מנין לנו]? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאוכלה הנוגע בנבלתה יטמא" (ויקרא יא, לט), "וכי ימות מן הבהמה" — זו בהמה טמאה, "אשר היא לכם לאכלה" — זו בהמה טהורה, ובכך איתקש [הוקשה, הושוותה] בכתוב דין נבלת בהמה טמאה לדין נבלת בהמה טהורה, מה בהמה טהורה — עוברה שמת במעיה טהור, כפי שלמדנו לעיל מקל וחומר, אף בהמה טמאה — עוברה שמת במעיה טהור.

וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: דְּאָמַר קְרָא ״וְכׇל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכׇל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת וְגוֹ׳״ – מְהַלְּכֵי כַּפַּיִם בְּחַיָּה טִמֵּאתִי לָךְ.

ושואלים: ור' יוסי הגלילי, האומר שעובר מת שנמצא בבהמה טמאה טמא, מאי טעמא [מה לדעתו טעם הדבר]? אמר ר' יצחק: דאמר קרא [שאמר הכתוב] בדין החיות הטמאות: "וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע טמאים הם לכם, כל הנוגע בנבלתם יטמא" (שם כז), וכך דורשים את הכתוב — מהלכי כפים (שאין להם פרסה שסועה כשל בהמה טהורה) שבתוך גופה של בהמה חיה טמאתי לך.

אֶלָּא מֵעַתָּה, קָלוּט בִּמְעֵי פָרָה לִיטַמֵּא, דִּמְהַלְּכֵי כַפַּיִם בְּחַיָּה הוּא? מְהַלְּכֵי כַפַּיִם בִּמְהַלְּכֵי אַרְבַּע, וְהַאי מְהַלְּכֵי אַרְבַּע בִּמְהַלְּכֵי שְׁמֹנֶה הוּא.

ושואלים: אלא מעתה, לפי הסבר זה, עובר קלוט, שפרסותיו אינן שסועות אלא שלימות, שנמצא במעי פרה — ליטמא [שיטמא] במותו אף שהוא ממין טהור, שהרי בכלל מהלכי כפים שנמצא בבהמה חיה הוא! ומשיבים: הכתוב מטמא מהלכי כפים שנמצאים במהלכי ארבע ("וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע"), והאי [וזה] הקלוט שבמעי פרה — מהלכי ארבע שנמצאים במהלכי שמנה הוא, שלקלוט יש ארבע פרסות, וכיון שפרסותיה של הפרה שסועות לשתים, נמצא כאילו יש לה שמונה פרסות.

פָּרָה בִּמְעֵי גָמָל לֹא תְּטַמֵּא, דִּמְהַלְּכֵי שְׁמֹנֶה בִּמְהַלְּכֵי אַרְבַּע הוּא, ״הוֹלֵךְ״, ״וְכׇל הוֹלֵךְ״ – לְרַבּוֹת פָּרָה בִּמְעֵי גָמָל.

ומקשים: אם באופן זה אתה מפרש, שרק מהלכי כפיים (בעלי פרסה אחת) שנמצאים במהלכי ארבע מטמאים, עובר שפרסותיו שסועות כשל פרה, שנמצא במעי גמל, שהוא בהמה טמאה שפרסתה אינה שסועה — לא תטמא במותה, שהרי מהלכי שמנה במהלכי ארבע הוא! ומשיבים: יכול היה הכתוב לומר: "הולך" ונאמר: "וכל הולך" — לרבות פרה במעי גמל, שהיא מטמאת במותה.

קָלוּט בִּמְעֵי קְלוּטָה לִיטַמֵּא, דִּמְהַלְּכֵי אַרְבַּע בִּמְהַלְּכֵי אַרְבַּע הוּא! לְהָכִי אַהֲנִי קַל וָחוֹמֶר דְּרַב חִסְדָּא.

ושואלים: עובר קלוט טהור במעי טהורה קלוטה ליטמא [שיטמא], שהרי מהלכי ארבע בתוך מהלכי ארבע הוא! ומשיבים: להכי אהני [לזה הועיל] הקל וחומר של רב חסדא, לטהר כל עובר מת במעי כל בהמה טהורה, שאם הועילה לו אמו להתירו באכילה — קל וחומר שתועיל לטהרו מידי טומאת נבילה.

מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: חֲזִיר בִּמְעֵי חֲזִירְתָּא לָא לִיטַמֵּא, דִּמְהַלְּכֵי שְׁמֹנֶה בִּמְהַלְּכֵי שְׁמֹנֶה הוּא!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחדבוי בר אמי: חזיר שנמצא במעי חזירתא [חזירה] — לא ליטמא [שלא יטמא] במותו, לפי הסבר זה, שכיון שהוא שוסע פרסה — מהלכי שמנה במהלכי שמנה הוא!

אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, מֵהָכָא: ״נֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכׇל טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא״.

אלא אמר רב נחמן בר יצחק, מהכא [מכאן] המקור לשיטת ר' יוסי הגלילי, ממה שנאמר בקרבן עולה ויורד, שמביא מי שנטמא ונעלם ממנו שהוא טמא, ואכל קודש או נכנס למקדש: "נפש כי תגע בכל טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא והוא טמא ואשם" (שם ה, ב), ויש לתמוה: מדוע לא הזכיר כאן מי שנוגע בנבלת בהמה טהורה?

וְכִי נִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה מְטַמְּאָה, וּבִטְהוֹרָה לֹא מְטַמְּאָה? אֶלָּא אֵיזֶה זֶה? זֶה עוּבָּר, שֶׁבִּטְמֵאָה טָמֵא, וּבִטְהוֹרָה טָהוֹר.

וכי נבלת בהמה טמאה מטמאה, ובטהורה נבלתה לא מטמאה? אלא איזה זה שיש בו הבדל בין זו לזו? זה עובר, שבמעי בהמה טמאה הוא טמא, ובמעי טהורה הוא טהור.

וּמֵאַחַר דְּנָפְקָא לֵיהּ מִדְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, דְּרַבִּי יִצְחָק לְמָה לִי? אִי לָאו דְּרַבִּי יִצְחָק, הֲוָה אָמֵינָא: כּוּלֵּיהּ לְכִדְרַבִּי הוּא דַּאֲתָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

ושואלים: ומאחר דנפקא ליה [שיוצאת לו] הלכה זו מדברי רב נחמן בר יצחק, הראיה של ר' יצחק, מן הכתוב "וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע" (ויקרא יא, כז) למה לי? ומשיבים: אי לאו [אם לא] הראיה של ר' יצחק, הוה אמינא [הייתי אומר]: כוליה לכדרבי הוא דאתא [הפסוק כולו שממנו דורש רב נחמן בר יצחק, למה שדרש רבי מפסוק זה הוא שבא], כמבואר להלן, ומדבריו של ר' יצחק קא משמע לן [משמיע לנו לא], שדורשים מפסוק זה גם דרשה זו.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: נַמְתִּי לוֹ לְבֶן עַזַּאי, לָמַדְנוּ נִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁמְּטַמְּאָה, וְנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁמְּטַמְּאָה, נִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה שֶׁמְּטַמְּאָה.

ג תניא [שנויה ברייתא], שבה נזכרה הדרשה שהביא ר' יצחק לעיל מ"כל הולך על כפיו בכל החיה". אמר ר' יונתן, שהיה מתלמידיו של ר' ישמעאל: נמתי (אמרתי) לו לבן עזאי, למדנו מן הכתוב על נבלת בהמה טהורה שהיא מטמאה, ועל נבלת בהמה טמאה שהיא מטמאה, וכן על נבלת חיה טמאה שהיא מטמאה, ואילו

נִבְלַת חַיָּה טְהוֹרָה לֹא לָמַדְנוּ מִנַּיִן? נָם לִי: ״כָּל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכׇל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת״.

נבלת חיה טהורה לא למדנו מנין שהיא מטמאה! נם (אמר) לי: הדבר נלמד ממה שנאמר "כל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע טמאים הם לכם הנוגע בנבלתם יטמא" (ויקרא יא, כז), ש"בכל החיה" מרבה גם חיה טהורה.

נַמְתִּי לוֹ: וְכִי נֶאֱמַר ״וְכׇל חַיָּה״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״בְּכׇל הַחַיָּה״, לִמְהַלְּכֵי כַּפַּיִם בְּחַיָּה הוּא דַּאֲתָא. נָם לִי: וּמָה יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר בְּדָבָר הַזֶּה?

נמתי לו: וכי נאמר "וכל חיה"? והלא לא נאמר אלא: "בכל החיה", וכפי שהסברנו לעיל, לטמא מהלכי כפים הנמצאים בגופה של בהמה חיה הוא דאתא [שבא], כלומר, לעובר מת שבמעי בהמה או חיה טמאה! נם לי: ומה ישמעאל (ר' ישמעאל) אומר בדבר הזה?

נַמְתִּי לוֹ: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״ – זוֹ בְּהֵמָה טְמֵאָה, ״אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאׇכְלָה״ – זוֹ בְּהֵמָה טְהוֹרָה, לָמַדְנוּ חַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה, וּבְהֵמָה בִּכְלַל חַיָּה.

נמתי לו בשם ר' ישמעאל: דבר זה נלמד ממה שנאמר "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא" (ויקרא יא, לט), מה שנאמר: "וכי ימות מן הבהמה" — זו בהמה טמאה, "אשר היא לכם לאכלה" — זו בהמה טהורה, וכיון שלמדנו מן הכתובים (ראה להלן) שחיה בכלל בהמה, שכאשר הכתוב מזכיר בהמה — גם חיה בכלל זה, וכן שבהמה בכלל חיה — יש ללמוד גם לענייננו, שכשטימא הכתוב נבלת בהמה טהורה — טימא גם נבלת חיה טהורה.

חַיָּה טְהוֹרָה בִּכְלַל בְּהֵמָה טְהוֹרָה, חַיָּה טְמֵאָה בִּכְלַל בְּהֵמָה טְמֵאָה,

וכן לעניינים אחרים, חיה טהורה בכלל בהמה טהורה, חיה טמאה בכלל בהמה טמאה,