חולין ס״ח

מַתְנִי׳ בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא הָעוּבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירוֹ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה. הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִירוֹ – הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד.

א משנה בהמה המקשה לילד ועמדו לשוחטה, והוציא העובר את ידו, והחזירו לפני שנשחטה הבהמה — אינו נחשב כילוד ומותר באכילה, שהעובר ניתר באכילה בשחיטת אמו. הוציא העובר את ראשו, אף על פי שהחזירו לאחר מכן — הרי זה כילוד, וצריך שחיטה לעצמו.

חוֹתֵךְ מֵעוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה, מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת – אָסוּר בַּאֲכִילָה. זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ – אָסוּר, וְשֶׁאֵינָהּ גּוּפָהּ – מוּתָּר.

אם היה חותך מעובר שבמעיה קודם שחיטה, ולא הוציא ממעיה את מה שחתך — הרי זה מותר באכילה לאחר שחיטתה, אבל אם חתך מן הטחול ומן הכליות של הבהמה עצמה קודם שחיטה — אסור באכילה, למרות שלא הוציאם מגופה, משום שנעשו אבר שנחתך מן החי, ושוב לא תועיל השחיטה להתירם. זה הכלל: דבר שהוא גופה — אסור באכילה, ודבר שאינה גופה — מותר.

גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: וְאֵבֶר עַצְמוֹ אָסוּר.

ב גמרא על מה ששנינו שאם הוציא עובר את ידו והחזירו קודם שחיטה — מותר, אמר רב יהודה אמר רב: ואבר עצמו, היד שהוציא העובר — אסור באכילה לעולם.

מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא בָּשָׂר חוּץ לִמְחִיצָתוֹ – נֶאֱסָר.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דאמר קרא [שאמר הכתוב] "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), והמלה "בשדה", שהיא מיותרת לכאורה, באה ללמדנו הלכה כללית: כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו, מחוץ למקום בו הוא מותר — נאסר. והרי הרחם הוא מחיצת העובר, ששם הוא נעשה מותר בשחיטת האם, ולכן כשיצא אבר משם — נאסר.

תְּנַן: בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא הָעוּבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירוֹ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה. מַאי לָאו אַאֵבֶר? לָא, אַעוּבָּר.

ומקשים, תנן [שנינו במשנה]: בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו והחזירו — מותר באכילה, מאי לאו [האם אין] הכוונה לאבר, ליד שהוציא, שהוא מותר באכילה? והרי זה שלא כדעת רב. ודוחים: לא, על העובר עצמו מדובר, שהוא מותר, חוץ מן האבר שיצא.

אִי אַעוּבָּר, מַאי אִירְיָא הֶחְזִירוֹ? אֲפִילּוּ לֹא הֶחְזִירוֹ נָמֵי! הוּא הַדִּין אַף עַל גַּב דְּלֹא הֶחְזִירוֹ. וְאַיְּידֵי דְּקָא בָּעֵי מִיתְנֵא סֵיפָא: הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִירוֹ – הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד, תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא הֶחְזִירוֹ.

ושואלים: אי [אם] על העובר, מאי איריא [מה שייך, מדוע מדובר דווקא] כשהחזירו את האבר? אפילו לא החזירו נמי [גם כן] יהיה העובר עצמו מותר! ומשיבים: באמת, הוא הדין אף על גב [אף על פי] שלא החזירו גם כן מותר העובר באכילה, ואיידי דקא בעי מיתנא סיפא [ורק מתוך שרצה לשנות בסוף, בהמשך], שאם הוציא את ראשו אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד, ואינו ניתר בשחיטת האם — תנא נמי רישא [שנה גם כן בתחילה] לשון החזירו.

וְסֵיפָא, מַאי קָמַשְׁמַע לַן? דְּכֵיוָן דְּיָצָא רֹאשׁוֹ הָוְיָא לַהּ לֵידָה? תְּנֵינָא: אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לְכֹהֲנִים – הַבָּא אַחַר נְפָלִים, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי, אוֹ בֶּן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת.

ומקשים: וסיפא [ובסוף עצמו] מאי קמשמע לן [מה בא להשמיע לנו], שכיון שיצא ראשו הויא לה [הרי זו] לידה? הלוא תנינא [שנינו] כבר דבר זה במסכת בכורות, בדיני בכור אדם: איזהו בכור לנחלה, שיורש חלק כפול מאחיו, ואולם אינו בכור לכהנים, שאינו קדוש בבכורה ואיך צורך לפדותו? זה הבא (הנולד) אחר נפלים, אחרי עובר שלא נגמר הריונו, אף על פי שיצא ראשו של הנפל חי, או הנולד אחר בן תשעה חדשים, שכבר נגמר הריונו, אלא שיצא ראשו כשהוא מת.

טַעְמָא דְּרֹאשׁוֹ מֵת, הָא רֹאשׁוֹ חַי – הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לְנַחֲלָה נָמֵי לָא הָוֵי.

ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שיצא ראשו מת — הבא אחריו בכור לנחלה, הא [אבל] אם יצא ראשו של בן תשעה חי אף שמת קודם שיצא כולו — לידה גמורה היא, והבא אחריו אפילו בכור לנחלה נמי לא הוי [גם כן איננו]. ואם כן, כבר השמיע לנו התנא שיציאת הראש נחשבת לידה!

וְכִי תֵּימָא, אַשְׁמְעִינַן בְּאָדָם, וְקָא מַשְׁמַע לַן בִּבְהֵמָה.

וכי תימא [ואם תאמר] שם אשמעינן [השמיע לנו] דין זה באדם, וקא משמע לן [ומשמיע לנו] דין זה במשנתנו בבהמה.

דְּאָדָם מִבְּהֵמָה לָא יָלֵיף, דְּאֵין פְּרוֹזְדוֹר לִבְהֵמָה, וּבְהֵמָה מֵאָדָם לָא יָלְפָא, דַּחֲשִׁיב פַּרְצוּף פָּנִים דִּידֵיהּ.

והוצרך לכך, שכן אדם מבהמה לכאורה לא יליף [אינו לומד], לפי שאין פרוזדור לבהמה, אלא פתח הרחם שלה מגולה, ויש לומר שדווקא בה נחשבת יציאת הראש בלידה. אבל באדם, שירכיה של האשה הן כעין פרוזדור לפתח הרחם, ואין יציאת הראש לבדו ניכרת, הייתי אומר שלא תיחשב יציאת הראש כלידה. וכן מצד שני, אם היה שונה רק את המשנה בענין אדם, הייתי אומר כי בהמה מאדם לא ילפא [אינה נלמדת], כי דווקא באדם יציאת הראש לעצמה נחשבת לידה, מפני דחשיב [שחשוב] פרצוף פנים דידיה [שלו], שנברא בצלם אלקים, ויש בו דעת, מה שאין כן בבהמה. ולכן הוצרכנו למה ששנינו במשנתנו, שהוצאת הראש בבהמה נחשבת כלידה.

הָא נָמֵי תְּנֵינָא: שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ – אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, כְּסִימָן וָלָד בָּאִשָּׁה כָּךְ סִימָן וָלָד בַּבְּהֵמָה!

ואולם הא נמי תנינא [דבר זה, שדין הבהמה כדין האדם, גם כן שנינו]: שליא (מעין כיס שבתוכו מצוי הוולד) שיצתה (שיצאה) מקצתה קודם שחיטת הבהמה — אסורה כולה באכילה, שמא יצא ראש העובר באותו מקצת, והרי זה כילוד שלא הותר בשחיטה, מפני שהשליא, כשם שהיא סימן ולד באשה — כך היא סימן ולד בבהמה!

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא הֶחְזִירוֹ דְּרֵישָׁא דַּוְקָא, תְּנָא סֵיפָא אַטּוּ רֵישָׁא.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שהחזירו דרישא דוקא [של תחילת המשנה מדוייק], לומר: עובר שהוציא את ידו, אם החזירה קודם שחיטה — מותרת היד באכילה, ואם לא החזירה — היד עצמה אסורה, מובן מדוע שנה בסיפא דין החזיר ראשו, למרות שכבר שנינו דין זה במשנה במסכת בכורות, שכן תנא סיפא אטו רישא [שנה את הסוף שהוציא ראשו והחזירו משום דין החזיר ידו שבתחילה].

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: לָא דְּרֵישָׁא דַּוְקָא, וְלָא דְּסֵיפָא דַּוְקָא, לְמָה לֵיהּ לְמִתְנְיַיהּ כְּלָל?

אלא אי אמרת [אם אתה אומר]: לא דרישא דוקא ולא דסיפא דוקא [לא דין החזיר ידו של ההתחלה נאמר בדווקא, ולא דין החזיר ראשו של הסוף נאמר בדווקא], למה ליה למתנייה [למה לו לשנות אותו] כלל דין הוציא אבר והחזירו במשנתנו! אלא בהכרח, מה שנאמר בתחילת המשנה: הוציא ידו והחזירו מותר — על היד נאמר, שאם החזירה הריהי מותרת, שלא כדברי רב יהודה בשם רב!

לָא, לְעוֹלָם אַעוּבָּר, וְכִדְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ. הָכָא נָמֵי, לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ.

ודוחים: לא, לעולם מה שנאמר מותר באכילה מדבר על העובר עצמו, ולא על היד שהחזיר. ואף שלכאורה, העובר עצמו מותר גם אם לא החזיר את היד — יש להסביר את הדבר כמו שאמר רב נחמן בר יצחק בהסבר הברייתא להלן (עמוד ב), שלא נצרכה אלא למקום חתך. הכא נמי [כאן גם כן] יש להסביר: לא נצרכה הלכה זו, אלא למקום חתך, שאם לא החזיר העובר את ידו — נאסר המקום בגוף העובר אליו מחוברת היד, אבל אם החזירה — רק היד עצמה נאסרה, וכדברי רב.

תָּא שְׁמַע: בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירָהּ, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה. שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ הֶחְזִירָהּ – אָסוּר בַּאֲכִילָה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נגד רב ממה ששנינו בברייתא: בהמה המקשה לילד, הוציא עובר את ידו והחזירה, ואחר כך שחט השוחט את אמו — מותר באכילה. שחט את אמו ואחר כך החזירה את ידו — אסור באכילה.

הוֹצִיא אֶת יָדוֹ וַחֲתָכוֹ, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ – שֶׁבַּחוּץ טָמֵא וְאָסוּר, וְשֶׁבִּפְנִים טָהוֹר וּמוּתָּר.

הוציא העובר את ידו וחתכו, ואחר כך שחט את אמו, אותו חלק שהיה בחוץ ונחתך — טמא ואסור, כדין אבר מן החי, ומה שהיה בפנים — טהור ומותר.

שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ –

ואם שחט את אמו ואחר כך חתכו —

הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

הבשר, כלומר, כל בשר העובר חוץ מן היד, וכן בשר הבהמה שנשחטה — טמאים בטומאת מגע נבלה, כדין בשר הנוגע בנבילה, שהרי נגעו באבר מן החי, שמטמא כנבילה, אלו דברי רבי מאיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה.

וחכמים אומרים: למרות שהאבר עצמו אסור באכילה, הועילה שחיטת האם לטהרו מידי נבילה, כשם ששחיטה מועילה לטריפה. ולכן דין בשר העובר ובשר הבהמה — כדין מגע טריפה שחוטה, שמדין תורה היא טהורה, וחכמים גזרו שתטמא בשר קדשים שנגע בה.

קָתָנֵי מִיהָא רֵישָׁא: הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירָהּ, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה; מַאי לָאו אַאֵבֶר? לָא, אַעוּבָּר.

קתני מיהא רישא [הריהו שונה על כל פנים בתחילה]: הוציא עובר את ידו והחזירה ואחר כך שחט את אמו — מותר באכילה; מאי לאו [האם לא] מדובר על האבר, שהוא מותר כשהחזירו, ושלא כדברי רב? ודוחים: לא, הכוונה לעובר.

אִי אַעוּבָּר, אֵימָא סֵיפָא: שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ הֶחְזִירוֹ – אָסוּר בַּאֲכִילָה; וְאִי עוּבָּר, אַמַּאי אָסוּר?

ומקשים: אי [אם] על העובר מדובר, אימא סיפא [אמור את סופה, המשכה של הברייתא]: שחט את אמו ואחר כך החזירו (את היד) — אסור באכילה, ואי [ואם] הכוונה לעובר, אמאי [מדוע] הוא עצמו אסור? הרי ניתר בשחיטת אמו!

כִּדְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ, הָכָא נָמֵי לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ.

ומשיבים, כדאמר [כמו שאמר] רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה הלכה זו אלא לאסור בגוף העובר את מקום החתך של היד שיצאה, הכא נמי [כאן גם כן] נאמר: לא נצרכה הלכה זו אלא למקום חתך, שאם לא החזיר את היד קודם שחיטה — גם מקום החתך אסור. ומכל מקום היד עצמה אסורה בכל מקרה, גם אם החזירה.

אִינִי? וְהָא כִּי אֲתָא אֲבִימִי מִבֵּי חוֹזָאֵי, אֲתָא וְאַיְיתִי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ: פַּרְסָה הֶחְזִיר – אֱכוֹל, פְּרָסוֹת הֶחְזִיר – אֱכוֹל. מַאי לָאו הֶחְזִיר פַּרְסָה – אֲכוּל פַּרְסָה?

ושואלים: איני [וכך הוא]? והא כי אתא [והרי כאשר בא] אבימי מבי חוזאי, אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא ברייתא זו בידו]: בכתוב שממנו למדנו שעובר ניתר בשחיטת אמו הוזכרו "פרסה" ו"פרסות", ומשם יש ללמוד כי אם הוציא העובר פרסה (יד) והחזיר — אכול, וכן אם הוציא פרסות והחזיר — אכול. מאי לאו [האם אין] הכוונה: החזיר פרסה — אכול פרסה, החזיר פרסות — אכול פרסות? הרי שהאבר שהחזירו מותר. ושלא כדברי רב!

לֹא, הֶחֱזִיר פַּרְסָה – אֱכוֹל עוּבָּר. אִי עוּבָּר, מַאי אִירְיָא הֶחְזִיר? אֲפִילּוּ לֹא הֶחֱזִיר נָמֵי! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ.

ודוחים: לא, הכוונה היא: החזיר פרסה — אכול את העובר, ולא את הפרסה. ומקשים: אי [אם] מדובר בהיתר אכילה של העובר, מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] כשהחזיר פרסה? אפילו לא החזיר נמי [גם כן] העובר עצמו מותר! אמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה הלכה זו אלא למקום חתך (מקום חיבור היד שיצאה לגוף), שאם החזיר את היד — לא נאסר מקום החתך שבגוף העובר, ואם לא החזירו — נאסר מקום החתך.

וְהָא תְּרֵי קְרָאֵי קָא נָסֵיב לַהּ! מַאי לָאו חַד לְאֵבֶר, וְחַד לִמְקוֹם חֲתָךְ? לָא, חַד לִמְקוֹם חֲתָךְ, וְחַד לְקָלוּט בִּמְעֵי פָרָה.

ומקשים: והא תרי קראי קא נסיב לה [והרי שני מקראות הוא מביא], "פרסה" ו"פרסות", מאי לאו [האם לא] חד [אחד מהם] נאמר לענין היתר האבר שהחזירו, וחד [ואחד מהם] להיתר מקום חתך? ודוחים: לא, חד [אחד מהם] להיתר מקום חתך, וחד [ואחד מהם] לענין אחר, להתיר עובר קלוט (שפרסותיו קלוטות, אינן שסועות) שנמצא במעי פרה, לומר שהוא מותר בשחיטתה.

וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: קָלוּט בֶּן פָּרָה אָסוּר. הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּיָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, אֲבָל בִּמְעֵי אִמּוֹ – שְׁרֵי.

והוצרכנו לכך אליבא [על פי שיטתו] של ר' שמעון, שאמר ר' שמעון: קלוט בן פרה אסור, מפני שאינו שוסע שסע, שהוא אחד מסימני הטהרה של בהמה, ובא הכתוב לומר: הני מילי [דברים אלה אמורים] היכא [במקום] שיצא לאויר העולם, ואז הוא אסור, אבל במעי אמו — שרי [מותר], כחלק ממנה.

עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְאֵבֶר עַצְמוֹ מוּתָּר.

א עד כאן דנו בשיטת רב יהודה בשם רב, שאם הוציא עובר אבר ממעי אמו — אותו אבר נאסר, למרות שהחזירו. ובניגוד לכך, עולא אמר בשם ר' יוחנן: ואבר עצמו מותר.

אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְעוּלָּא: וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ אֵבֶר עַצְמוֹ אָסוּר! אֲמַר לֵיהּ: מַאן יָהֵיב לַן מֵעַפְרָא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל וּמָלֵינַן עַיְינִין, אֶלָּא הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל הָיוּ בִּכְלַל ״בָּשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״,

אמר ליה [לו] רב יהודה לעולא, והא [והרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אבר עצמו אסור! אמר ליה [לו] עולא: מאן יהיב לן מעפרא [מי יתן לנו מעפרם] של רב ושמואל ומלינן עיינין [ונמלא ממנו את עינינו], שאני מכבדם ומעריצם. אלא שאני הולך בשיטת ר' יוחנן, והרי הכי [כך] אמר ר' יוחנן: הכל, כל היוצאים מן המחיצה שבתוכה הם מותרים, היו בכלל הכתוב "בשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), לומר שמשעה שיצאו חוץ ממחיצתם ("בשדה") — נאסרו עולמית, ובכלל זה עובר במעי אמו, וכן קדשים שיצאו ממקומם, כגון קדשים קלים שיצאו חוץ לירושלים, וקדשי קדשים שיצאו חוץ לחומת העזרה;

כְּשֶׁפָּרַט לְךָ הַכָּתוּב גַּבֵּי חַטָּאת שֶׁיָּצְתָה חוּץ לִמְחִיצָתָהּ וְחָזְרָה – אָסוּר, חַטָּאת הוּא דִּפְרַט רַחֲמָנָא בָּהּ, אֲבָל כֹּל מִילֵּי – כֵּיוָן דַּהֲדוּר – שְׁרֵי.

כשחזר ופרט לך הכתוב בפרשת שמיני (ויקרא י, יח) גבי [אצל] חטאת שיצתה (שיצאה) חוץ למחיצתה וחזרה, שהיא אסורה, למרות שלא הוצרך לכך, הרי זה בא ללמד: חטאת הוא דפרט רחמנא בה [שפרטה התורה בה], שגם אם חזרה למחיצתה עדיין נשארה באיסורה, אבל כל מילי [הדברים] שיצאו למחיצתם — כיון דהדור שרי [שחזרו למקומם מותרים], ובכלל זה עובר שהוציא את ידו והחזירה, שהיד מותרת.

מֵיתִיבִי: ״בָּשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּבִכּוּרִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לִמְחִיצָתָן וְחָזְרוּ – מוּתָּרִין, יָכוֹל אַף זֶה כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״טְרֵפָה״.

מיתיבי [מקשים על דברי ר' יוחנן] ממה ששנינו בברייתא: מה שנאמר "בשר בשדה טרפה לא תאכלו", מה תלמוד לומר? אם ללמד על בשר שיצא ממחיצתו ("שדה") שהוא אסור, לשם מה נזכרה שם טריפה? אלא לפי שמצינו במעשר שני ובכורים, שאף על פי שיצאו חוץ למחיצתן, חוץ לירושלים, שרק בה הם מותרים באכילה, ולמרות זאת, אם חזרו למקומם — מותרין, יכול אף זה, העובר שהוציא ידו ממעי אמו, דינו כן, שאם חזר האבר למחיצתו — מותר? תלמוד לומר "טרפה".

מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַבָּה: כִּטְרֵפָה, מָה טְרֵפָה – כֵּיוָן שֶׁנִּטְרְפָה שׁוּב אֵין לָהּ הֶיתֵּר, אַף בָּשָׂר – כֵּיוָן שֶׁיָּצָא חוּץ לִמְחִיצָתוֹ שׁוּב אֵין לוֹ הֶיתֵּר! תְּיוּבְתָּא דְעוּלָּא, תְּיוּבְתָּא.

ושואלים: מאי תלמודא [מה התלמוד], כיצד הדברים נלמדים מן הכתוב? אמר רבה: לומר שדינו של בשר שיצא ממחיצתו הוא כטרפה, מה טרפה, כיון שנטרפה — שוב אין לה היתר, אף בשר, כיון שיצא חוץ למחיצתו — שוב אין לו היתר! ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על עולא בשם ר' יוחנן. ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא, ונדחו דבריו.

אָמַר מָר: לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּבִכּוּרִים. הֵיכָן מָצִינוּ?

ושבים לדון במה שאמר מר [החכם] בברייתא: לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שאם יצאו חוץ למחיצתם, כלומר, חוץ לירושלים, וחזרו — מותרים. ושואלים: היכן מצינו דבר זה?

דִּכְתִיב: ״לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנֶךָ וְגוֹ׳״, בִּשְׁעָרֶיךָ הוּא דְּלָא תֵּיכוּל, אֲבָל יָצְאוּ חוּץ לִמְחִיצָתָן וְחָזְרוּ – מוּתָּרִין.

ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך... ותרומת ידך (כלומר, ביכורים) כי אם לפני ה' אלקיך תאכלנו" וגו' (דברים יב, יז— יח). ולכאורה, די היה לומר "לפני ה' אלקיך תאכלנו", אלא ממה שנאמר "לא תוכל בשעריך" (כלומר, בכל עריך) אתה למד הדגשה נוספת: בשעריך הוא דלא תיכול [שלא תאכל] מעשר שני וביכורים שיצאו חוץ לירושלים, אבל אם יצאו חוץ למחיצתן (חוץ לירושלים) וחזרו לירושלים — מותרין.

בְּמַעְרְבָא מַתְנוּ הָכִי, רַב אָמַר: יֵשׁ לֵידָה לְאֵבָרִים, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין לֵידָה לְאֵבָרִים.

ב ומעירים: בבבל היו שונים את המחלוקת בענין עובר שהוציא את ידו והחזירה, כפי שנאמר לעיל, שרב אמר: ואבר עצמו אסור, ור' יוחנן אמר: ואבר עצמו מותר. במערבא מתנו הכי [בארץ ישראל היו שונים את המחלוקת כך, בלשון אחרת], רב אמר: יש לידה לאברים, שאבר שיצא הריהו כנולד, ואינו ניתר בשחיטת אמו, אפילו אם החזירו. ור' יוחנן אמר: אין לידה לאברים, ולכן אם החזיר את האבר — הריהו מותר.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְמֵיסַר מִיעוּט אֵבֶר שֶׁבִּפְנִים.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] להלכה בין שתי הלשונות? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] כשיצא רובו של אבר, ולענין למיסר [לאסור] מיעוט אבר שנשאר בפנים, שלפי הלשון הראשונה שאמר רב: אבר עצמו אסור — רק מה שיצא אסור, למרות שהחזירו, אבל מה שנותר בפנים לא נאסר. אבל לפי הלשון "יש לידה לאיברים" — כיון שיצא רובו הריהו נחשב כאילו יצא כולו, ובכך נאסר גם המיעוט שבפנים.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר אֵין לֵידָה לְאֵבָרִים, הוֹצִיא הָעוּבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירָהּ, וְחָזַר וְהוֹצִיא אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירָהּ, עַד שֶׁהִשְׁלִימוֹ לְרוּבּוֹ, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן הָא נְפַק לֵיהּ רוּבָּא, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דַּהֲדַר הָדַר?

איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה בבית המדרש: לדברי האומר אין לידה לאברים, אם הוציא העובר את ידו והחזירה, וחזר והוציא את ידו השניה והחזירה, והוציא אבר אחר והחזירו, עד שהשלימו לרובו, שרובו של העובר יצא וחזר, מהו? מי אמרינן [האם אומרים אנו] הא נפק ליה רובא [הרי יצא לו הרוב], ואם כן כנולד הוא, ולא תועיל שחיטת אמו להתירו. או דלמא [או שמא] נאמר: כיון דהדר הדר [כיון שחזר — חזר], והותר בשחיטתה?

אִם תִּמְצֵי לוֹמַר, כֵּיוָן דַּהֲדַר הָדַר, הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ וַחֲתָכָהּ, וְחָזַר וְהוֹצִיא אֶת יָדוֹ וַחֲתָכָהּ, עַד שֶׁהִשְׁלִימוֹ לְרוּבּוֹ, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן הָא נָפֵיק לֵיהּ רוּבָּא, אוֹ דִלְמָא רוּבָּא בְּבַת אַחַת בָּעֵינַן?

ואם תמצי לומר כיון דהדר הדר [אם תמצא לומר כיון שחזר חזר], ואין רואים את הדבר כיציאת רובו, יש לשאול: אם הוציא עובר את ידו וחתכה אדם, וחזר והוציא את ידו האחרת וחתכה, וכן הלאה, עד שהשלימו לרובו של עובר, מהו? מי אמרינן [האם אומרים אנו] הא נפיק ליה רובא [הרי יצא לו רובו] של העובר, ולא תועיל שחיטת האם למה שנותר ממנו בפנים. או דלמא [שמא]: רובא [רוב] שיצא בבת אחת בעינן [צריכים אנו], כדי שייחשב כילוד?

תָּא שְׁמַע:

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במשנתנו: