חולין ס״ז

הַטֵּל פְּרָט בֵּינֵיהֶם וְדוּנֵם בִּכְלָל וּפְרָט וּכְלָל, ״בַּמָּיִם״ – כָּלַל, ״בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים״ – פָּרַט, ״בַּמַּיִם״ – חָזַר וְכָלַל.

הטל את הפרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל. ולפי זה, כך יש לדרוש את הכתוב "מכל אשר במים וכו' במים בימים ובנחלים אותם תאכלו" (ויקרא יא, ט) כאילו נאמר: "כל אשר במים וכו' בימים ובנחלים במים אותם תאכלו": "במים" — הרי זה כלל, "בימים ובנחלים" — פרט, "במים" —

כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט, מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ מַיִם נוֹבְעִים, אַף כֹּל מַיִם נוֹבְעִים. מַאי רַבִּי? חֲרִיצִין וּנְעִיצִין לְאִיסּוּרָא, וּמַאי מַעֵט? בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת לְהֶתֵּירָא.

חזר וכלל, כלל ופרט וכלל — אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש — ימים ונחלים, שהם מים נובעים, אף כל מים נובעים נאסר בהם מה שאין לו סנפיר וקשקשת. ואם כן מאי רבי [מה ריבה בכך]? ריבה חריצין ונעיצין לאיסורא [לאיסור], שהמים שבהם נובעים, ומאי [ומה] מיעט? בורות שיחין ומערות להתירא [להיתר], שאין המים שבהם נובעים, אלא מי גשמים נאספים לתוכם.

וְאֵימָא: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – מַיִם גְּדֵלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אַף כֹּל מַיִם גְּדֵלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע. וּמַאי רַבִּי? אֲפִילּוּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת לְאִיסּוּרָא, וּמַאי מַעֵט? מַעֵט כֵּלִים!

ושואלים, ואימא [ואמור] כך: מה הפרט מפורש — מים גדלין (נמצאים) על גבי קרקע — אף כל שהוא מים גדלין על גבי קרקע. ולפי זה, מאי רבי [מה ריבה] בכך — אפילו בורות שיחין ומערות לאיסורא [לאיסור], ומאי [ומה] מיעט בכך? מיעט רק מים שבכלים!

אִם כֵּן, ״תֹּאכְלוּ״ מַאי אַהֲנִי לֵיהּ?

ומשיבים: אם כן, הכתוב "תאכלו מכל אשר במים" (שם), שנאמר בתחילת הפסוק כדי להתיר, מאי אהני ליה [מה הועיל לו]? מה הוא בא להתיר? הרי גם בלעדיו לא היינו אוסרים כלים, שהרי אינם דומים כלל לפרט המפורש, שהוא מים המצויים על הקרקע! אלא לכך נאמר "תאכלו" — ללמדנו שמה שנאסר כעין הפרט, הוא רק חריצין ונעיצין.

דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״בַּמָּיִם״ ״בַּמַּיִם״ שְׁתֵּי פְעָמִים, אֵין זֶה כְּלָל וּפְרָט, אֶלָּא רִיבָּה וּמִיעֵט. ״בַּמָּיִם״ – רִיבָּה, ״בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים״ – מִיעֵט, ״בַּמַּיִם״ – חָזַר וְרִיבָּה. רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל. מַאי רַבִּי? חֲרִיצִין וּנְעִיצִין לְאִיסּוּרָא, וּמַאי מַעֵט? בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת לְהֶתֵּירָא.

א התנא דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה] כך, דרש כך את הכתוב: מה שנאמר בפסוק זה "במים" "במים" שתי פעמים ("מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו". ויקרא יא, ט) — אין זה כלל ופרט, אלא צריך ללמוד אותו בדרך של ריבה ומיעט, ובאופן זה: "במים" — ריבה, "בימים ובנחלים" — מיעט, "במים" — חזר וריבה. ולפי כללי מדרש ההלכה ריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל, חוץ ממה שאינו דומה כלל לימים ונחלים. ואם כן, מאי רבי [מה ריבה]? את הדגים שאין להם סנפיר וקשקשת בחריצין ונעיצין לאיסורא [לאיסור], ומאי [ומה] מיעט? את אלה שבבורות שיחין ומערות להתירא [להיתר].

אֵימָא: מַאי רַבִּי? בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת לְאִיסּוּרָא, וּמַאי מַעֵט? מַעֵט כֵּלִים. אִם כֵּן, ״תֹּאכְלוּ״ מַאי אַהֲנִי לֵיהּ?

ושואלים, הואיל ואתה מרבה הכל חוץ ממה שאינו דומה כלל לימים ונחלים, אימא [אמור]: מאי [מה] ריבה? ריבה בורות שיחין ומערות לאיסורא [לאיסור], ומאי [ומה] מיעט להיתר? מיעט רק כלים! ומשיבים: אם כן, "תאכלו" שנאמר בתחילת הפסוק להתיר, מאי אהני ליה [מה הועיל לו]? הרי לדרך זו, כבר הותרו כלים על ידי ריבוי ומיעוט! אלא בוודאי בא כדי ללמדנו שיש ללמוד בריבוי ומיעוט להתיר את אלה שבבורות שיחין ומערות.

וְאֵיפוֹךְ אֲנָא, כִּדְתָנֵי מַתִּתְיָה, דְּתָנֵי מַתִּתְיָה בַּר יְהוּדָה: מַאי רָאִיתָ לְרַבּוֹת בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת לְהֶתֵּירָא, וּלְהוֹצִיא חֲרִיצִין וּנְעִיצִין לְאִיסּוּרָא? מְרַבֶּה אֲנִי בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁהֵן עֲצוּרִים כְּכֵלִים, וּמוֹצִיא אֲנִי חֲרִיצִין וּנְעִיצִין שֶׁאֵין עֲצוּרִין כְּכֵלִים.

ושואלים: ואיפוך אנא [ואהפוך אני], ואומר שריבה בורות לאיסור, ומיעט חריצין ונעיצין להיתר! ומשיבים: יש לתרץ דבר זה כדתני [כמו ששנה] החכם מתתיה, דתני [ששנה] מתתיה בר יהודה: מאי [מה] ראית לרבות בורות שיחין ומערות להתירא [להיתר], ולהוציא חריצין ונעיצין לאיסורא [לאיסור]? מרבה אני בורות שיחין ומערות שהן המים עצורים (סגורים בתוכם) ככלים, ומוציא אני חריצין ונעיצין שאין עצורין ככלים, אלא המים זורמים לתוכם ויוצאים מהם.

הֵי סָתוּם וְהֵי מְפוֹרָשׁ? פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא: חַד אָמַר: יֵשׁ לוֹ – מְפוֹרָשׁ, וְאֵין לוֹ – סָתוּם, וְחַד אָמַר: אֵין לוֹ – מְפוֹרָשׁ, וְיֵשׁ לוֹ – סָתוּם.

ב בברייתא שהובאה בעמוד הקודם נאמר כי הכתוב התיר פעמיים שרץ המים שאין לו סנפיר וקשקשת, פעם במפורש ופעם בסתום, מה כשהתיר במפורש — התיר במים שבכלים, אף כשהתיר בסתום — לא התיר אלא במים שבכלים. ושואלים: הי [איזהו] הסתום והי [ואיזהו] המפורש? פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא, חד [אחד מהם] אמר: הכתוב המתיר כל שיש לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים (ויקרא יא, ט) הוא המפורש, והכתוב האוסר זה שאין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים (שם י—יא) הוא הסתום. וחד [ואחד מהם] אמר: הכתוב האוסר את שאין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים, הוא המפורש, והכתוב המתיר את שיש לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים, הוא הסתום.

מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר יֵשׁ לוֹ מְפוֹרָשׁ? אָמַר לָךְ: מִינֵּיהּ הוּא דְּקָא מִשְׁתְּרוּ כֵּלִים.

ושואלים: מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שהכתוב המתיר כל שיש לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים הוא המפורש? ומשיבים, אמר לך [יכול הוא לומר לך] כך: מיניה הוא דקא משתרו [שהרי ממנו, מפסוק זה הוא שלמדנו שמותרים] השרצים שבמים בכלים. שכן דרשנו: בימים ובנחלים הוא שתאכלו את שיש לו סנפיר וקשקשת, ולא את זה שאין לו סנפיר וקשקשת. אבל בכלים — אפילו זה שאין לו סנפיר וקשקשת מותר.

מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר אֵין לוֹ מְפוֹרָשׁ? דְּהַאי הוּא דְּקָמוֹכַח אַהַאיְךְ, דְּאִי מֵהַאיְךְ הֲוָה אָמֵינָא: בְּכֵלִים, אַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ – נָמֵי לָא תֵּיכוּל.

ושואלים: מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שהכתוב האוסר זה שאין לו סנפיר וקשקשת הוא המפורש? ומשיבים: מפני דהאי הוא דקמוכח אהאיך [שהוא שמוכיח על הכתוב האחר, הראשון] שהוא בא להתיר. דאי מהאיך [שאם מהאחר] הוה אמינא [הייתי אומר] ומדייק לאיסור: בימים ובנחלים הוא שתאכל את שיש לו סנפיר וקשקשת, ומכאן שבכלים — אף על גב דאית ליה [אף על פי שיש לו סנפיר וקשקשת] נמי לא תיכול [גם כן לא תאכל], ולכן בא כתוב זה "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים לא תאכלו", לומר: בימים ובנחלים לא תאכלו את שאין לו סנפיר וקשקשת, אבל בכלים — אף את זה שאין לו סנפיר וקשקשת תאכלו.

אָמַר רַב הוּנָא: לָא לִשְׁפֵּי אִינָשׁ שִׁיכְרָא בְּצִבְיָיתָא בְּאוּרְתָּא, דִּילְמָא פָּרֵישׁ לְעֵיל מִצִּבְיָיתָא וַהֲדַר נָפֵיל לְכָסָא, (וְהָוֵי) [וְקָא] עוֹבַר מִשּׁוּם ״שֶׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ״.

ג ובענין המים שבכלים, שהשרצים שגדלים בהם מותרים, אמר רב הונא: לא לשפי אינש שיכרא בצבייתא באורתא [לא ישפוך אדם שיכר לכלי דרך קיסמים בלילה] כדי לסננו, דילמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא [שמא יפרוש השרץ על הקיסמים ואחר כך יפול מהם לכוס], וכשהוא שותה את השיכר עם השרצים שבתוכו, מתוך הנחה שלא באו מן החוץ (שהרי סינן את השיכר), אלא נוצרו בכלי והריהם מותרים, הוי [הריהו] עובר עליו משום "שרץ השורץ על הארץ" (ויקרא יא, מא).

אִי הָכִי, בְּמָנָא נָמֵי, דִּלְמָא פָּרֵישׁ לְדַפְנָא דְּמָנָא וַהֲדַר נָפֵיל לְמָנָא? הָתָם הַיְינוּ רְבִיתֵיהּ.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שאתה חושש לכעין זה, במנא נמי [בשיכר סתם הנמצא בכלי גם כן] יש לחשוש, דלמא פריש לדפנא דמנא והדר נפיל למנא [שמא פרש לדופן הכלי וחזר ונפל לכלי]! ומשיבים: התם היינו רביתיה [שם זהו דרך גידולו], שכשהוא בכלי הוא נדבק לדופן הכלי, ואין זה נחשב כמי שפרש מן המים.

וּמְנָא תֵּימְרַאּ, דְּתַנְיָא: מִנַּיִן לְרַבּוֹת בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, שֶׁשּׁוֹחֶה וְשׁוֹתֶה מֵהֶן וְאֵינוֹ נִמְנָע? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם״. וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא פָּרֵישׁ לְדַפְנָא וַהֲדַר נָפֵיל? אֶלָּא הַיְינוּ רְבִיתֵיהּ. הָכָא נָמֵי הַיְינוּ רְבִיתֵיהּ.

ומנא תימרא [ומנין תאמר] שדבר שהוא בדרך גידולו אין מקפידים עליו? דתניא [ששנויה ברייתא]: מנין לרבות מים שבבורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן, ואינו נמנע מלשתותם עם שרצים שבהם? תלמוד לומר: "תאכלו מכל אשר במים" (שם ט), להתיר הגדל במים שבבורות, למרות שאין לו סנפיר וקשקשת; ולכאורה ליחוש דלמא פריש לדפנא והדר נפיל [ושנחשוש שמא פרש לדופן הבור, ונעשה שרץ הארץ, וחזר ונפל] למים! אלא אומר אתה: היינו רביתיה [זהו דרך גידולו], ואינו נאסר בכך — הכא נמי [כאן גם כן] בכלי, אמור: היינו רביתיה [זוהי דרך גידולו] ואינו נאסר בכך.

אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא: תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ, ״כׇּל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ״ – לְרַבּוֹת יַבְחוּשִׁין שֶׁסִּינְּנָן; טַעְמָא דְּסִינְּנָן, הָא לָא סִינְּנָן – שְׁרֵי.

אמר ליה [לו] רב חסדא לרב הונא, תניא דמסייע לך [שנויה ברייתא שמסייעת לך], שרק בשיכר שסיננו יש לחשוש לשרצים שפרשו ונפלו לתוכו. ששנינו: מה שנאמר "כל השרץ השורץ על הארץ" (שם מא) — הרי זה בא לרבות יבחושין הנמצאים במים (או שאר משקים) שסיננן; ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שסיננן, הא [אבל] אם לא סיננן — שרי [מותרים הם], ואין לחשוש אם פרשו לדופן הכלי וחזרו.

אָמַר שְׁמוּאֵל: קִישּׁוּת שֶׁהִתְלִיעָה

ד ועוד בענייני "שרץ השורץ על הארץ". אמר שמואל: קישות (מלפפון) שהתליעה (שגדלו בה תולעים)

בְּאִבֶּיהָ אֲסוּרָה מִשּׁוּם ״הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ״.

באביה, בעוד היא מחוברת לקרקע — אסורה התולעת שבה משום "השרץ השורץ על הארץ" (ויקרא יא, מא), כיון ששרצה בעוד הקישות מחוברת לארץ.

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ, דְּתָנֵי חֲדָא: ״עַל הָאָרֶץ״ – לְהוֹצִיא אֶת הַזִּיזִין שֶׁבָּעֲדָשִׁים, וְאֶת הַיַּתּוּשִׁים שֶׁבַּכַּלִּיסִים, וְתוֹלַעַת שֶׁבַּתְּמָרִים וְשֶׁבַּגְּרוֹגְרוֹת. וְתַנְיָא אִידַּךְ: ״כׇּל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ״ – לְרַבּוֹת תּוֹלַעַת שֶׁבְּעִיקָּרֵי זֵיתִים וְשֶׁבְּעִיקָּרֵי גְפָנִים.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו], ממה שנראה כסתירה לכאורה בין שתי ברייתות, דתני חדא [ששנויה ברייתא אחת]: "השרץ השורץ על הארץ" — להוציא את הזיזין (מיני חרקים) שמצויים בעדשים, ואת היתושים שנמצאים בכליסים (מין קטניות), ותולעת שבתמרים ושבגרוגרות (תמרים יבשות), שהם מותרים, מפני שאינם שורצים בארץ. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: "כל השרץ השורץ על הארץ", "כל" — לרבות תולעת שנמצאת בעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים, שגם היא אסורה.

מַאי לָאו, אִידֵּי וְאִידֵּי בְּפֵירָא, וְהָא בְּאִבֵּיהּ, וְהָא שֶׁלָּא בְּאִבֵּיהּ?

מאי לאו [האם לא], אידי ואידי [זו וזו] עוסקות בתולעת הנמצאת בפירא [בתוך הפרי], והא [וברייתא זו], שאסרה תולעת בזיתים ובגפנים, עוסקת כשהתליעה באביה, כשהפרי צומח ומחובר לקרקע, והא [וזו] שהתירה זיזים שבעדשים, עוסקת כשהתליעה שלא באביה, אלא לאחר שנתלשו. ומכאן סיוע לדברי שמואל, שקישות שהתליעה באביה אסורה?

לָא, אִידִי וְאִידִי בְּאִבֵּיהּ, וְלָא קַשְׁיָא: הָא בְּפֵירָא, הָא בְּאִילָנָא גּוּפֵאּ.

ודוחים: לא, אפשר לומר כי אידי ואידי [זו וזו] עוסקות בתולעת שהתליעה באביה, בעוד הפרי מחובר, ולא קשיא [ואינו קשה]: הא בפירא [זו שמתירה, עוסקת בתולעת שגדלה בפרי], וגם כשהוא מחובר, שלא כדברי שמואל שאוסר, הא באילנא גופא [וזו האוסרת, עוסקת בתולעת הגדלה בגוף האילן].

דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״תּוֹלַעַת שֶׁבְּעִיקָּרֵי זֵיתִים וְשֶׁבְּעִיקָּרֵי גְפָנִים״, שְׁמַע מִינַּהּ.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן כך], דקתני [שהוא שונה] תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים, כלומר, בגזע עץ הזית או הגפן. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

בָּעֵי רַב יוֹסֵף: פְּרָשָׁהּ וּמֵתָה, מַהוּ? מִקְצָתָהּ, מַהוּ? לַאֲוִיר הָעוֹלָם, מַהוּ? תֵּיקוּ.

א ממה ששנינו לעיל נמצא שלכל הדעות, תולעת שנוצרה בפרי כשהוא תלוש, ולא פרשה ממנו לארץ — מותרת, ואין בה משום "שרץ השורץ על הארץ". ובפרטי עניין זה בעי [שאל] רב יוסף: אם פרשה התולעת מן הפרי ומתה מיד, קודם שהספיקה לרחוש על הארץ, מהו דינה, האם היא מותרת? אם פירשה מקצתה, מהו? אם פירשה לאויר העולם ולא נפלה לארץ, מהו? כל השאלות הללו לא נפתרו, ועל כן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בָּעֵי רַב אָשֵׁי: לְגַג תְּמָרָה מַהוּ? לְגַג גַּרְעִינָתָהּ מַהוּ? מִתְּמָרָה לִתְמָרָה מַהוּ? תֵּיקוּ.

בעי [שאל] רב אשי: תולעת שנוצרה בתוך תמרה, וטיפסה ועלתה לגג (החלק העליון) של התמרה, מהו? האם היא נחשבת כרוחשת על דבר אחר, ואסורה משום "שרץ השורץ על הארץ", או שמא היא נחשבת כמצויה במקום גידולה ומותרת? ואם תאמר שגג התמרה אינו נחשב מקום גידולה, עלתה התולעת לגג גרעינתה של התמרה, מהו? האם גם זה בכלל מקום גידולה, או לא? לא טיפסה התולעת לגג התמרה, אלא יצאה מתמרה לתמרה אחרת שהיתה דבוקה לה, מהו? שאלות אלה לא נפתרו, ועל כן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: קוּקְיָאנֵי אֲסִירִי, מַאי טַעְמָא? מֵעָלְמָא אָתוּ.

ב אמר רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: קוקיאני, תולעים שיש באיברים הפנימיים של בהמות, כגון בריאה ובכבד — אסירי [אסורות] באכילה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מעלמא אתו [מבחוץ באו], שבלעה אותן, וכבר נאסרו קודם לכן משום "שרץ השורץ על הארץ".

מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: אִי מֵעָלְמָא אָתוּ, לִישְׁתַּכְחוּ דֶּרֶךְ בֵּית הָרֶיעִי.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: אי מעלמא אתו [אם מבחוץ הן באות], שבלעה אותם — לישתכחו [שיימצאו] גם בדרך בית הריעי, במערכת העיכול. ומאחר שלא נמצאו במערכת העיכול אלא בכבד או בריאה, משמע שנוצרו בתוך הבהמה, ואין הם שרץ הארץ!

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: קוּקְיָאנֵי שְׁרוּ. מַאי טַעְמָא? מִינֵּיהּ גָּבְלִי. אָמַר רַב אָשֵׁי: פְּשִׁיטָא, דְּאִי מֵעָלְמָא קָא אָתוּ – לִישְׁתַּכְחוּ דֶּרֶךְ בֵּית הָרֶיעִי!

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: קוקיאני שרו [מותרות], מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מיניה גבלי [ממנה הם נוצרים]. אמר רב אשי: פשיטא [פשוט] שכן הוא, דאי מעלמא קא אתו [שאם מהעולם, מהחוץ הן באות] — לישתכחו [שיימצאו] דרך בית הריעי!

וְהִלְכְתָא: קוּקְיָאנֵי אֲסִירִי, מַאי טַעְמָא? מֵינָם נָיֵים וְעָיְילִי לֵיהּ בְּאוּסְיֵיהּ תּוֹלָעִים. דַּרְנֵי דְּבִשְׂרָא – אֲסִירִי, דְּכַוְורֵי – שַׁרְיָין.

ומסכמים, והלכתא [והלכה]: קוקיאני אסירי [אסורות], מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מינם ניים, ועיילי ליה באוסייה [ישנה הבהמה ונכנסות בחוטמה] התולעים, ומשם עוברים לאיבריה הפנימיים, שלא דרך מערכת העיכול. דרני דבשרא [תולעים שנמצאות בבשר] הבהמה, בין העור לבשר — אסירי [אסורות], דכוורי [אלו שנמצאות בדגים] — שריין [מותרות].

אֲמַר לַהּ רָבִינָא לְאִימֵּיהּ: אַבְלַע לִי וַאֲנָא אֵיכוֹל, אֲמַר לֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא לְרָבִינָא: מַאי שְׁנָא מֵהָא דְּתַנְיָא ״וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ״ לְרַבּוֹת אֶת הַדְּרָנִים שֶׁבַּבְּהֵמָה?

וכן מסופר, אמר לה רבינא לאימיה [לאמו]: אבלע לי ואנא איכול [הבליעי לי את התולעים שבדגים, שלא אראה אותן, שנפשי קצה בדבר, ואני אוכל] את הדגים. אמר ליה [לו] רב משרשיא בריה [בנו] של רב אחא לרבינא שנהג כן: מאי שנא מהא דתניא [במה שונה הדבר מזו ששנויה בברייתא]: "ואת נבלתם תשקצו" (ויקרא יא, יא) — לרבות את הדרנים (התולעים) שבבהמה, שהם אסורים! מדוע אלו שבדגים מותרות?

אֲמַר לֵיהּ: הָכִי הַשְׁתָּא? בְּהֵמָה בִּשְׁחִיטָה הוּא דְּמִשְׁתַּרְיָא, וְהָנֵי מִדְּלָא קָא מַהְנְיָא לְהוּ שְׁחִיטָה – בְּאִיסּוּרַיְיהוּ קָיְימָן, אֲבָל דָּגִים בַּאֲסִיפָה בְּעָלְמָא מִישְׁתְּרוּ, וְהָנֵי כִּי קָא גָבְלָן – בְּהֶיתֵּרָא קָא גָבְלָן.

אמר ליה [לו]: הכי השתא [כך אתה משווה]? בהמה — רק בשחיטה הוא דמשתריא [שנעשית מותרת], וקודם לכן הריהי בכלל איסור אבר מן החי, היא וכל מה שגדל בגופה. והני, מדלא קא מהניא להו [ואלה, התולעים שבה, מכיון שאין מועילה להן] השחיטה, שהרי יש להן חיים לעצמן — באיסורייהו קיימן [באיסורן הן עומדות]. אבל דגים — באסיפה בעלמא מישתרי [באסיפה בלבד הם מותרים], ואין בהם איסור אבר מן החי, והני כי קא גבלן [ותולעים אלה, כאשר הן נוצרות בתוכם] — בהיתרא קא גבלן [בהיתר הם נוצרות].

תָּנוּ רַבָּנַן: ״הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן״ – זֶה נָחָשׁ, ״כֹּל״ – לְרַבּוֹת הַשִּׁילְשׁוּל וְאֶת הַדּוֹמֶה לְשִׁילְשׁוּל, ״עַל אַרְבַּע״ – זֶה עַקְרָב, ״כֹּל הוֹלֵךְ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַחִיפּוּשִׁית וְאֶת הַדּוֹמֶה לְחִיפּוּשִׁית, ״מַרְבֵּה רַגְלַיִם״ – זֶה נָדָל, ״עַד כׇּל״ – לְרַבּוֹת אֶת הַדּוֹמֶה וְאֶת הַדּוֹמֶה לַדּוֹמֶה.

ג תנו רבנן [שנו חכמים] על הנאמר: "כל הולך על גחון, וכל הולך על ארבע, עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום" (ויקרא יא, מב), "הולך על גחון" — זה נחש, "כל הולך על גחון" — לרבות השילשול ואת הדומה לשילשול, "על ארבע" — זה עקרב, "כל הולך על ארבע" — לרבות את החיפושית ואת הדומה לחיפושית, "מרבה רגלים" — זה נדל, "עד כל מרבה רגלים" — לרבות את הדומה לנדל, ואת הדומה לדומה.

תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוֹרְמַסְקִית אוֹמֵר: לִוְיָתָן דָּג טָהוֹר הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים״, ״תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חֶרֶשׂ״; ״אֲפִיקֵי מָגִנִּים״ – אֵלּוּ קַשְׂקַשִּׂים שֶׁבּוֹ, ״תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חֶרֶשׂ״ – אֵלּוּ סְנַפִּירִין שֶׁפּוֹרֵחַ בָּהֶן.

תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי בן דורמסקית אומר: לויתן שנזכר בכתובים — דג טהור הוא, שנאמר בו: "גאוה אפיקי מגנים" (איוב מא, ז), וכן נאמר בו: "תחתיו חדודי חרש" (שם, כב); "אפיקי מגנים" — אלו קשקשים שבו, שמגינים עליו כמו שריון, "תחתיו חדודי חרש" — אלו סנפירין שפורח (ששט) בהן,

הֲדַרַן עֲלָךְ אֵלּוּ טְרֵפוֹת.