חולין ס״ו

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי תָּנָא דְּבֵי רַב וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל? בְּרֹאשׁוֹ אָרוֹךְ קָמִיפַּלְגִי.

ואומרים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה מקרה חלוקים] תנא דבי [התנא מבית מדרשו] של רב, ששנה את הברייתא הראשונה (לעיל סה,א), ותנא דבי [והתנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל? בחגב שראשו ארוך קמיפלגי [חלוקים הם], שלדעת תנא דבי רב הוא אסור, ולדעת תנא דבי ר' ישמעאל הוא מותר.

תָּנָא דְּבֵי רַב סָבַר: ״אֲשֶׁר לוֹ כְּרָעַיִם״ – כָּלַל, ״אַרְבֶּה״ ״סׇלְעָם״ ״חַרְגֹּל״ ״חָגָב״ ״לְמִינֵהוּ״ – פָּרַט, כְּלָל וּפְרָט אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט, דְּמִינֵיהּ – אִין, דְּלָאו (דמיניה) [מִינֵּיהּ] – לָא, וּמְרַבֵּי דְּדָמֵי לֵיהּ מִשְּׁנֵי צְדָדִין.

ומפרטים: תנא דבי [התנא מבית מדרשו] של רב סבר [סבור] שכך יש לדרוש את הכתובים: "את זה תאכלו וכו' אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ" (ויקרא יא, כא) — הרי זה כלל, "ארבה" "סלעם" "חרגול" "חגב", וגם "למינהו" הכתוב אחר כל אחד מהם — כל אחד מהם הוא פרט, ולפי כללי מדרש ההלכה כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט, ונמצא שרק דמיניה [מה שהוא מינו] של כל אחד מן הפרטים המפורשים בכתוב — אין [כן], טהור, אבל כל דלאו דמיניה [שאינו מינו] — לא. ומ"מינהו" שנאמר אחרי כל אחד מן הפרטים הוא מרבי דדמי ליה [מרבה את מה שדומה לו] משני צדדין, כלומר, רק מה שהוא דומה לו לגמרי. והואיל ולכל אחד מן הפרטים המפורשים בכתוב יש ראש קצר, נמצא שחגב שראשו ארוך אסור באכילה.

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: ״אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם״ – כָּלַל, ״אַרְבֶּה״ ״סׇלְעָם״ ״חַרְגֹּל״ ״חָגָב״ – פָּרַט, ״לְמִינֵהוּ״ – חָזַר וְכָלַל, כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְעֵין הַפְּרָט, וּמְרַבֵּי כֹּל דְּדָמֵי לֵיהּ בְּחַד צַד.

ואילו תנא דבי [התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל סבר [סבור] שכך יש לדרוש את הכתוב: "אשר לו כרעים" — הרי זה כלל, "ארבה" "סלעם" "חרגול" "חגב" — פרט, "למינהו" האמור בכל אחד מהם — חזר וכלל, ואם כן יש לנו כלל ופרט וכלל, ולפי כללי מדרש ההלכה — אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט, ומרבי כל דדמי ליה בחד צד [ומרבה כל שדומה לו, לפרט, אפילו בצד אחד], כלומר, שיש לו ארבעה סימנים, שהוא הצד המשותף לכל החגבים שהזכיר הכתוב במפורש, למרות שראשו ארוך.

וְהָא לָא דָּמֵי כְּלָלָא קַמָּא לִכְלָלָא בָּתְרָא? כְּלָלָא קַמָּא – ״אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם״ אָמַר רַחֲמָנָא, דְּאִית לֵיהּ אֱכוֹל, דְּלֵית לֵיהּ לָא תֵּיכוֹל. כְּלָלָא בָּתְרָא – עַד דְּשָׁווּ בְּאַרְבָּעָה סִימָנִין.

ותוהים: לדעת תנא דבי ר' ישמעאל, כיצד ניתן לדרוש כאן במידת כלל ופרט וכלל? והא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא [והרי אינו דומה הכלל הראשון לכלל האחרון]! שכן כללא קמא [הכלל הראשון] — "אשר לו כרעים ממעל לרגליו" אמר רחמנא [אמרה התורה], דאית ליה אכול דלית ליה לא תיכול [כל שיש לו כרעיים אכול, שאין לו כרעיים אל תאכל], ומשמע שאין צורך בסימנים נוספים, ואילו כללא בתרא [הכלל האחרון], "למינהו", מלמד שאינם כשרים עד דשוו [שיהיו שווים] בארבעה סימנין, כפי שלמדנו מן הצד השווה שבכולם!

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בִּכְלָלֵי וּפְרָטֵי כִּי הַאי גַוְונָא דָּאֵין, וּדְאָמְרִינַן נָמֵי בְּעָלְמָא דְּדָאֵין תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בִּכְלָלֵי וּפְרָטֵי כִּי הַאי גַוְונָא מֵהָכָא.

ומשיבים: תנא דבי [התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל בכללי ופרטי כי האי גוונא דאין [בכללים ופרטים כגון זה הוא דן], שלמרות שהכללים אינם שווים הוא דן במידת כלל ופרט וכלל. ומעירים: ודאמרינן נמי בעלמא דדאין תנא דבי [ומה שאנו אומרים בכלל, בכמה מקומות בתלמוד, שדן התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל בכללי ופרטי כי האי גוונא [בכללים ופרטים כגון זה], דבר זה נלמד מהכא [מכאן].

אָמַר מָר: אִי שְׁמוֹ ״חָגָב״, יָכוֹל אֵין בּוֹ כׇּל הַסִּימָנִין הַלָּלוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְמִינֵהוּ״ – עַד שֶׁיְּהוּ בּוֹ כׇּל הַסִּימָנִין הַלָּלוּ. אֵין בּוֹ כׇּל הַסִּימָנִין הַלָּלוּ מֵהֵיכָא תֵּיתֵי? ״אַרְבֶּה״ וְ״חַרְגּוֹל״ כְּתִיב!

ודנים במה שאמר מר [החכם], התנא דבי ר' ישמעאל בסוף הברייתא: מ"חגב" שנזכר בפסוק זה למדנו שאינו כשר עד שיהא שמו חגב. ויש לשאול: אי (אם) שמו חגב יכול יהא כשר גם אם אין בו כל הסימנין הללו המשותפים למינים המפורשים בפסוק — ארבעה רגלים וארבע כנפיים, וקרצוליים, וכנפיו חופים את רובו? תלמוד לומר "למינהו" — עד שיהו בו כל הסימנין הללו. ושואלים: ואם אין בו כל הסימנין הללו מהיכא תיתי [מהיכן תבוא, תלמד] שיהיה מותר? הלא ארבה וחרגול כתיב [נאמר תחילה], ויש בהם כל אותם סימנים!

אִי לָא כְּתִיב ״סׇלְעָם״ – כִּדְקָאָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״סׇלְעָם״ – לְרַבּוֹיֵי רֹאשׁוֹ אָרוֹךְ, אֵימָא לִירַבֵּי נָמֵי כֹּל דְּהוּ – קָא מַשְׁמַע לַן.

ומשיבים: אי לא כתיב [אם לא היה כתוב] סלעם — הייתי מפרש כדקאמרת [כמו שאתה אומר]. השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] סלעם, ממנו למדנו לרבויי [לרבות] זה שראשו ארוך, ואינו דומה לכל הפרטים המנויים בפסוק זה, אם כן אימא לירבי נמי כל דהו [אמור שנרבה גם כן כל שהוא], גם זה שאין בו סימנים אלה, אם שמו חגב — על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלא.

מַאי שְׁנָא הָתָם דְּאָמְרַתְּ: ״סׇלְעָם״ – זֶה ״רָשׁוֹן״, ״חַרְגֹּל״ – זֶה ״נִיפּוּל״, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּאָמְרַתְּ: ״סׇלְעָם״ – זֶה ״נִיפּוּל״, ״חַרְגֹּל״ – זֶה ״רָשׁוֹן״? מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ.

ושואלים על סתירה שיש לכאורה בין הברייתות: מאי שנא התם דאמרת [במה שונה שם בברייתא של תנא דבי רב שאתה אומר]: סלעם — זה רשון, חרגול — זה ניפול. ומאי שנא הכא דאמרת [ומה שונה כאן בברייתא של תנא דבי ר' ישמעאל שאמרת]: סלעם — זה ניפול, חרגול — זה רשון? ומשיבים: מר כי אתריה ומר כי אתריה [חכם זה כלשון מקומו וחכם זה כמקומו].

וּבַדָּגִים כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹ עַכְשָׁיו וְעָתִיד לְגַדֵּל לְאַחַר זְמַן, כְּגוֹן הַסּוּלְתָּנִית וְהָעַפְיָאן – הֲרֵי זֶה מוּתָּר. יֵשׁ לוֹ עַכְשָׁיו וְעָתִיד לְהַשִּׁירָן בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלֶה מִן הַמַּיִם, כְּגוֹן

א שנינו במשנה: ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. תנו רבנן [שנו חכמים]: אין לו עכשיו קשקשים ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הסולתנית והעפיאן, שאין להם קשקשים בצעירותם — הרי זה מותר. וכן אם יש לו קשקשים עכשיו ועתיד להשירן בשעה שהוא עולה מן המים, כגון

אֲקוּנָס וַאֲפוּנָס כְּסֶפַּתְיָאס וְאֶכְּסְפַּטְיָאס וַאֲטוּנָס – הֲרֵי זֶה מוּתָּר.

הדגים הקרויים אקונס, ואפונס, כספתיאס, ואכספטיאס, ואטונס — הרי זה מותר.

תְּנַן הָתָם: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת. יֵשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת וְיֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר – דָּג טָהוֹר, יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת – דָּג טָמֵא.

תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת נדה: כל שיש לו קשקשת ודאי יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. יש לו קשקשת ויש לו סנפיר — הרי זה דג טהור, יש לו סנפיר ואין לו קשקשת — דג טמא.

מִכְּדֵי אַקַּשְׂקֶשֶׂת קָא סָמְכִינַן, לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא קַשְׂקֶשֶׂת וְלָא לִיכְתּוֹב סְנַפִּיר! אִי כְּתַב רַחֲמָנָא קַשְׂקֶשֶׂת וְלָא כְּתַב סְנַפִּיר, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי קַשְׂקֶשֶׂת? סְנַפִּיר, וַאֲפִילּוּ דָּג טָמֵא. כְּתַב רַחֲמָנָא סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת.

ושואלים: מכדי [הואיל] ורק על קשקשת קא סמכינן [אנו סומכים] להכשיר דג שבא לפנינו, שהרי כל שיש לו קשקשת ודאי יש לו סנפיר, אבל סנפיר לבד יש גם בדג טמא, אם כן ליכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] קשקשת כסימן טהרה, ולא ליכתוב [ושלא תכתוב] סנפיר כלל! ומשיבים: אי כתב רחמנא [אילו היתה כותבת התורה] קשקשת ולא כתב [ולא היתה כותבת] סנפיר, הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מה פירוש] קשקשת? לא אותם קשקשים הקבועים בו, אלא סנפיר שהוא שט בו, והייתי מכשיר אפילו דג טמא, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] סנפיר וקשקשת, כדי שלא יבואו לידי טעות.

וְהַשְׁתָּא דִּכְתַב רַחֲמָנָא סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, מִמַּאי דְּקַשְׂקֶשֶׂת לְבוּשָׁא הוּא, דִּכְתִיב ״וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ״, וְלִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא קַשְׂקֶשֶׂת וְלָא לִיכְתּוֹב סְנַפִּיר?

ושואלים: והשתא דכתב רחמנא [והרי גם עכשיו שכתבה התורה] סנפיר וקשקשת, ממאי [ממה, מנין] אנו יודעים שקשקשת לבושא [לבוש] הדג הוא, ולא מה שהוא שט בו — ממה דכתיב [שנאמר] במקום אחר: "ושריון קשקשים הוא לבוש" (שמואל א יז, ה); ואם כן חוזרת השאלה: וליכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] רק קשקשת, ולא ליכתוב [ושלא תכתוב] סנפיר, שהרי אנו יודעים מהי קשקשת, ואין חשש שנבוא לידי טעות, לומר שקשקשת היא סנפיר!

אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר״.

אמר ר' אבהו, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה, שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיהו מב, כא), והרחיב גם במקום שניתן היה לכאורה לצמצם.

תָּנוּ רַבָּנַן: מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר ״אֱכוֹל אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי ״אַל תֹּאכַל אֶת שֶׁאֵין לוֹ״, וּמִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר ״אַל תֹּאכַל אֶת שֶׁאֵין לוֹ״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי ״אֱכוֹל אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ״. וְלָמָּה שְׁנָאָן? לַעֲבוֹר עָלָיו בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה.

א ובענין הדגים הטהורים והטמאים, תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת" (ויקרא יא, ט), ואחר כך נאמר: "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת... לא תאכלו" (שם י— יא). ויש לשאול: מדוע הוצרכנו לשניהם? והרי ממשמע שנאמר: אכול את שיש לו סנפיר וקשקשת, שומע אני ממילא: אל תאכל את שאין לו, וממשמע שנאמר: אל תאכל את שאין לו סנפיר וקשקשת, שומע אני: אכול את שיש לו, ולמה שנאן? לעבור עליו, על אכילת דג טמא, באיסור עשה ואיסור לא תעשה. ודנים במקרים בהם מותר לאכול דגים או שאר שרצי מים.

״תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? שֶׁיָּכוֹל הוֹאִיל וְהִתִּיר בִּמְפוֹרָשׁ וְהִתִּיר בִּסְתָם, מָה כְּשֶׁהִתִּיר בִּמְפוֹרָשׁ לֹא הִתִּיר אֶלָּא בְּכֵלִים, אַף כְּשֶׁהִתִּיר בִּסְתָם לֹא הִתִּיר אֶלָּא בְּכֵלִים. מִנַּיִן לְרַבּוֹת בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, שֶׁשּׁוֹחֶה וְשׁוֹתֶה מֵהֶן וְאֵינוֹ נִמְנָע? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם״.

נאמר: "את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו" (שם ט), ויש לשאול: "את זה תאכלו מכל אשר במים" מה תלמוד לומר? מה בא ללמד? ומסבירים: שלולא כתוב זה יכול היית לומר: הואיל והתיר הכתוב בפסוק אחד שרצי מים (שאין להם סנפיר וקשקשת) במפורש, והתיר אותם בפסוק אחר בסתם, שלא בצורה מפורשת (וכפי שיבואר להלן), אם כן יש ללמוד מזה על זה: מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא את אלה שנמצאים במים שבכלים, כמבואר להלן, אף כשהתיר בסתם — לא התיר אלא בכלים. ואם כן מנין לרבות ולהתיר גם בורות שיחין (חפירות מאורכות) ומערות, ששוחה ושותה מהן מים, ואינו נמנע מלשתותם עם השרצים שבתוכם? תלמוד לומר "תאכלו מכל אשר במים", להתיר גם אלו שבבורות שיחין ומערות.

הֵיכָן הִתִּיר בְּכֵלִים? דִּכְתִיב: ״אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם וְגוֹ׳״, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים הוּא דְּכִי אִית לֵיהּ – אֱכוֹל, דְּלֵית לֵיהּ – לָא תֵּיכוֹל, הָא בְּכֵלִים – אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ – אֱכוֹל.

ואומרים: היכן התיר בכלים? דכתיב [שנאמר]: "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו" (שם), ודי היה לומר: "במים", ומדוע נאמר "בימים ובנחלים"? לומר: דווקא בימים ובנחלים הוא דכי אית ליה [שכאשר יש לו] סנפיר וקשקשת אכול אותו, דלית ליה לא תיכול [שאין לו סנפיר וקשקשת אל תאכל] אותו, הא [אבל] זה שנמצא במים שבכלים — אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] סנפיר וקשקשת אכול.

אֵימָא: בְּכֵלִים – אַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ לָא תֵּיכוֹל? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם״ – בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים דְּלֵית לֵיהּ לָא תֵּיכוֹל, הָא בְּכֵלִים – אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ אֱכוֹל.

ושואלים, אימא [אמור] ודייק להיפך: דווקא בימים ובנחלים — אם יש לו סנפיר וקשקשת תאכל, אבל בכלים — אף על גב דאית ליה [אף על פי שיש לו] סימנים אלה לא תיכול [אל תאכל]! ודוחים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כן, דכתיב [שהרי נאמר] בהמשך: "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים וכו' לא תאכלו" (שם י— יא), לומר: בימים ובנחלים הוא דלית ליה לא תיכול [שאם אין לו סנפיר וקשקשת אל תאכל], הא [אבל] בכלים — אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] סימנים אלה אכול. ושואלים: ומדוע הוצרכנו לכתוב "תאכלו מכל אשר במים" להתיר שרצי מים שבבורות שיחין ומערות?

וְאֵימָא: ״בַּמַּיִם״ – כָּלַל, ״בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים״ – פָּרַט, כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט; יַמִּים וּנְחָלִים – אִין, נְעִיצִין וַחֲרִיצִין – לֹא.

ואימא [ואמור] ודרוש כך: "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים", "את זה תאכלו מכל אשר במים" — הרי זה כלל, "בימים ובנחלים" — פרט, כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט, בימים ונחלים — אין [כן], אכול רק את שיש לו סנפיר וקשקשת, אבל בכל מים אחרים, כגון אלו המצויים בנעיצין וחריצין, בברכות ותעלות, וכן בבורות שיחין ומערות — לא נאמרה מצוה זו, אלא מותר אתה לאכול גם את אלו שאין להם סנפיר וקשקשת!

״בַּמַּיִם״ – חָזַר וְכָלַל.

ומשיבים: מה שנאמר שוב "במים" בפסוק זה, לפני "בימים ובנחלים" — חזר וכלל, ויש כאן כלל ("מים") ופרט ("בימים ובנחלים") וכלל ("מים"), ולפי כללי מדרש ההלכה, בכלל ופרט וכלל — לא רק הפרט המפורש נאסר, אלא כל שהוא כעין הפרט, ואם כן כל מים שנמצאים בקרקע בכלל זה, משום כך הוצרך הכתוב "תאכלו מכל אשר במים" — כדי להתיר את אלה הנמצאים בבורות שיחין ומערות (ולא בנעיצין וחריצין).

הָנֵי תְּרֵי כְּלָלֵי דִּסְמִיכִי לַהֲדָדֵי נִינְהוּ, אָמַר רָבִינָא: כִּדְאָמְרִי בְּמַעְרְבָא, כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שְׁנֵי כְּלָלוֹת הַסְּמוּכִין זֶה לָזֶה –

ושואלים: וכיצד אתה דורש פסוק זה בדרך כלל ופרט וכלל? והלא הני תרי כללי דסמיכי להדדי נינהו [אלה שני כללים שסמוכים זה לזה הם], ש"במים" השני נאמר גם כן לפני הפרט "בימים ובנחלים", ואם יש כאן כלל וכלל ופרט! אמר רבינא, כדאמרי במערבא [כמו שאומרים בארץ ישראל]: כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכין זה לזה, אם יש פרט סמוך להם —