חולין ס״ג

בַּת מָזְגָא חַמְרָא – שַׁרְיָא, וְסִימָנָיךְ ״יָפֶה כֹּחַ הַבֵּן מִכֹּחַ הָאָב״.

העוף הנקרא בת מזגא חמרא [בת מוזגת היין] — שריא [מותר], וסימניך לזכור — מה שאמרו חכמים בענין אחר: "יפה כח הבן מכח האב", שמוזגת היין אסורה, ובת מוזגת היין מותרת.

אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁקִיטָנָא, אֲרִיכֵי שָׁקֵי וְסוּמָּקֵי – שַׁרְיָא, וְסִימָנָיךְ מוּרְזְמָא. גּוּצֵי וְסוּמָּקֵי – אֲסִירִי, וְסִימָנָיךְ ״נָנוּס פָּסוּל״. אֲרִיכֵי שָׁקֵי וִירוּקֵּי – אֲסִירִי, וְסִימָנָיךְ ״יְרוּקִּין פְּסוּלִין״.

אמר רב יהודה: העוף הקרוי שקיטנא [שקיטן] יש בו כמה מינים, אריכי שקי [בעלי שוקיים ארוכים] וסומקי [ואדומים, שגופם אדום] — שריא [מותר], וסימניך לזה הוא עוף בשם מורזמא, שכך היה נראה, וידוע היה שהוא טהור. גוצי וסומקי [קטנים ואדומים] — אסירי [אסורים], וסימניך מה ששנו חכמים: כהן ננוס (ננס) פסול לעבודה במקדש. אריכי שקי וירוקי [ארוכי שוקיים, וירוקים, צהובים] — אסירי [אסורים], וסימניך מה ששנינו בהלכות טריפות: בני מעיים ירוקין פסולין.

אָמַר רַב יְהוּדָה: ״שָׁלָךְ״, זֶה הַשּׁוֹלֶה דָּגִים מִן הַיָּם. ״דּוּכִיפַת״, שֶׁהוֹדוֹ כָּפוּת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: דּוּכִיפַת, שֶׁהוֹדוֹ כָּפוּת, וְזֶהוּ שֶׁהֵבִיא שָׁמִיר לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ.

אמר רב יהודה: שלך שנזכר בין העופות הטמאים (ויקרא יא, יז) — זה העוף השולה דגים מן הים, דוכיפת (שם יט) נקרא כך על שם שהודו כפות, שיש לו כרבולת עבה, הנראית כפופה וקשורה. ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: דוכיפת — הוא העוף שהודו כפות, וזהו העוף שכמסופר במקום אחר (גיטין סח,ב) הביא שמיר לבית המקדש בימי שלמה, כדי לבקע באמצעותו את האבנים לבנין המקדש, שנאמר בו: "כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו" (מלכים א ו, ז).

רַבִּי יוֹחָנָן, כִּי הֲוָה חָזֵי שָׁלָךְ, אָמַר: ״מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה״. כִּי הֲוָה חָזֵי נְמָלָה, אָמַר: ״צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל״.

מסופר: ר' יוחנן, כי הוה חזי [כאשר היה רואה] שלך, אמר [היה אומר]: "משפטיך תהום רבה" (תהלים לו, ז). כי הוה חזי [כאשר היה רואה] נמלה, אמר [היה אומר]: "צדקתך כהררי אל" (שם).

אָמַר אַמֵּימָר: לַקְנִי וּבָטְנִי – שַׁרְיָין, שַׁקְנַאי וּבָטְנַאי – מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱכוֹל אוֹכְלִין, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל אֵין אוֹכְלִין. אַטּוּ בְּמִנְהֲגָא תַּלְיָא מִילְּתָא? אִין, וְלָא קַשְׁיָא: הָא בְּאַתְרָא דִּשְׁכִיחִי פֶּרֶס וְעׇזְנִיָּה, הָא בְּאַתְרָא דְּלָא שְׁכִיחִי פֶּרֶס וְעׇזְנִיָּה.

אמר אמימר: העופות הקרויים לקני ובטני שריין [מותרים]. אלו הקרויים שקנאי ובטנאי, מקום שנהגו לאכול אותם — אוכלין, מקום שנהגו שלא לאכול — אין אוכלין. ותוהים: אטו במנהגא תליא מילתא [וכי במנהג תלוי הדבר] האם הוא מותר או אסור? ומשיבים: אין [כן], ולא קשיא [ואין זה קשה]: הא [זה] שאסור — הרי זה באתרא דשכיחי [במקום שמצויים] פרס ועזניה, שיש להם דמיון לעופות אלה, ואנשים עלולים להחליף ביניהם. הא [זה] שמותר — באתרא דלא שכיחי [במקום שאין מצויים] פרס ועזניה, והחשש אינו קיים.

אָמַר אַבָּיֵי: קוּאֵי וְקָקוֹאֵי אֲסִירִי, קָקוֹאֲתָא שַׁרְיָא. בְּמַעְרְבָא מַלְקוּ עִילָּוַהּ, וְקָרוּ לַהּ תַּחְוָותָא.

אמר אביי: העופות הקרויים קואי וקקואי אסירי [אסורים], קקואתא שריא [מותרת]. ואילו במערבא מלקו עילוה [בארץ ישראל היו מלקים עליה] את מי שאוכל אותה, וקרו [וקוראים] לה תחוותא.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״תִּנְשֶׁמֶת״ בָּאוָת שֶׁבָּעוֹפוֹת. אַתָּה אוֹמֵר בָּאוָת שֶׁבָּעוֹפוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בָּאוָת שֶׁבַּשְּׁרָצִים? אָמַרְתָּ: צֵא וּלְמַד מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ. בְּמָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בְּעוֹפוֹת, אַף כָּאן בְּעוֹפוֹת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: "תנשמת" שנזכרת בין העופות הטמאים (ויקרא יא, יח) היא באות שבעופות. ויש לשאול: אתה אומר באות שבעופות, או אינו אלא באות שבשרצים? שהרי גם בין השרצים הטמאים נזכרה תנשמת (שם ל)! אמרת: צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שאחת מהן היא: דבר הלמד מענינו, שיש לפרש את הכתוב לפי הענין שבו הוא נזכר. והרי במה הכתוב באותם פסוקים מדבר? בעופות, אף תנשמת שנזכרת כאן היא בעופות.

תַּנְיָא נָמֵי גַּבֵּי שְׁרָצִים כְּהַאי גַּוְונָא: ״תִּנְשֶׁמֶת״ בָּאוָת שֶׁבַּשְּׁרָצִים. אַתָּה אוֹמֵר בָּאוָת שֶׁבַּשְּׁרָצִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בָּאוָת שֶׁבָּעוֹפוֹת? אָמַרְתָּ: צֵא וּלְמַד מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ – בְּמָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בִּשְׁרָצִים, אַף כָּאן בִּשְׁרָצִים.

ומעירים: תניא נמי [שנויה גם כן ברייתא] גבי [אצל] פרשת השרצים כהאי גוונא [כגון זה]: תנשמת האמורה שם היא באות שבשרצים. אתה אומר באות שבשרצים, או אינו אלא באות שבעופות? אמרת: צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן במידת דבר הלמד מענינו, במה הכתוב מדבר? בשרצים, אף התנשמת הנזכרת כאן היא בשרצים.

אָמַר אַבָּיֵי: בָּאוָת שֶׁבָּעוֹפוֹת – קִיפוֹף, בָּאוָת שֶׁבַּשְּׁרָצִים – קוּרְפְּדַאי. אָמַר רַב יְהוּדָה: ״קָאָת״ – זוֹ הַקּוּק, ״רָחָם״ – זוֹ שְׁרַקְרַק.

אמר אביי: באות שבעופות הוא הקרוי קיפוף, באות שבשרצים הוא הקרוי קורפדאי. אמר רב יהודה: קאת הנזכרת בין העופות הטמאים (שם יח) — זו הקוק, רחם — זו הקרוי שרקרק.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ רָחָם? כֵּיוָן שֶׁבָּא רָחָם בָּאוּ רַחֲמִים לְעוֹלָם. אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: וְהוּא דְּיָתֵיב אַמִּידֵּי וְעָבֵיד ״שְׁרַקְרַק״, וּגְמִירִי דְּאִי יָתֵיב אַאַרְעָא וְשָׁרֵיק – אֲתָא מְשִׁיחָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם״.

וביחס לרחם הנזכר באותו פסוק, אמר ר' יוחנן: למה נקרא שמו רחם? כיון שבא רחם לארץ באו רחמים לעולם, שהוא בא סמוך לעונת הגשמים, שהם רחמים לעולם. אמר רב ביבי בר אביי: והוא סימן לגשמים רק בשעה דיתיב אמידי ועביד [שיושב על דבר מה ועושה קול] "שרקרק", ולא כשהוא מעופף. וגמירי דאי יתיב אארעא ושריק [ולמודים אנו במסורת שאם הוא יושב על הארץ, שלא כדרכו ושורק] — סימן הוא שאתא משיחא [בא המשיח], שנאמר "אשרקה להם ואקבצם" (זכריה י, ח).

אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר שִׁימִי לְמָר בַּר רַב אִידַאי: וְהָא הָהוּא דְּיָתֵיב בֵּי כְרָבָא וּשְׁרַק, וַאֲתָא גָּלָל אַפְסְקֵיהּ לְמוֹחֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ: הָהוּא בַּיָּידָא הֲוָה.

אמר ליה [לו] רב אדא בר שימי למר בר רב אידאי: והא ההוא דיתיב בי כרבא ושרק [והרי מעשה באותו רחם שישב בשדה חרוש ושרק], ואתא גלל אפסקיה למוחיה [ובאה אבן ושברה את מוחו, גולגלתו]! אמר ליה [לו]: ההוא ביידא הוה [אותו רחם שקרן היה], ולכן אירע לו כן.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״עוֹרֵב״ – זֶה עוֹרֵב, ״אֶת כׇּל עוֹרֵב״ – לְהָבִיא עוֹרֵב הָעִמְקִי, ״לְמִינוֹ״ – לְהָבִיא עוֹרֵב הָבֵא בְּרָאשֵׁי יוֹנִים.

ועל הכתוב "את כל עורב למינו" (ויקרא יא, טו) תנו רבנן [שנו חכמים]: "עורב" — זה עורב, "את כל העורב" — להביא עורב העמקי, "למינו" — להביא עורב הבא בראשי יונים. ומבארים את הברייתא.

אָמַר מָר: ״עוֹרֵב״ – זֶה עוֹרֵב. אַטּוּ קַמַּן קָאֵי? אֶלָּא אֵימָא: ״עוֹרֵב״ – זֶה עוֹרֵב אוּכָּמָא, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב״. הָעִמְקִי – חִיוָּורָא, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וּמַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר״, כְּמַרְאֵה חַמָּה הָעֲמוּקָּה מִן הַצֵּל.

אמר מר [החכם]: עורב — זה עורב. ושואלים: אטו קמן קאי [וכי לפנינו הוא עומד] כשאנו שונים ברייתא זו, שאפשר להראות עליו באצבע ולומר: זה עורב? אלא אימא [אמור] כך: "עורב" — זה עורב אוכמא [שחור], וכן הוא אומר "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב" (שיר השירים ה, יא). ומה ששנינו עורב העמקי עניינו — עורב חיוורא [לבן]. וכן הוא אומר: "ו הנה מראהו עמוק מן העור" (ויקרא יג, ל), והסבירו חכמים — כמראה חמה העמוקה מן הצל, שהמקום המואר והבהיר נראה נמוך ועמוק יותר מן הצל המוטל עליו.

וְעוֹרֵב הַבָּא בְּרָאשֵׁי יוֹנִים, אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תֵּימָא דְּאָתֵי בְּרֵישׁ יוֹנֵי, אֶלָּא דְּדָמֵי רֵישֵׁיהּ לִדְיוֹנָה.

ובביאור מה ששנינו: ועורב הבא בראשי יונים, אמר רב פפא: לא תימא דאתי בריש יוני [אל תאמר שהכוונה היא שהוא בא בראש היונים], לפניהם, ששוכן עמם. אלא, דדמי רישיה לדיונה [שדומה ראשו לראש של יונה].

תָּנוּ רַבָּנַן: ״הַנֵּץ״ – זֶה הַנֵּץ, ״לְמִינֵהוּ״ – לְהָבִיא אֶת בַּר חִירְיָא. מַאי בַּר חִירְיָא? אָמַר אַבָּיֵי: שׁוּרִינְקָא.

ועל הכתוב "ואת הנץ למינהו" (ויקרא יא, טז) תנו רבנן [שנו חכמים]: "הנץ" — זה הנץ עצמו, "למינהו" — להביא את העוף הקרוי בר חיריא. ושואלים: מאי [מהו] בר חיריא? אמר אביי: הוא העוף שנקרא שורינקא.

אָמַר רַב יְהוּדָה: ״הַחֲסִידָה״ – זוֹ דַּיָּה לְבָנָה. לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ חֲסִידָה? שֶׁעוֹשָׂה חֲסִידוּת עִם חַבְרוֹתֶיהָ. ״הָאֲנָפָה״ – זוֹ דַּיָּה רַגְזָנִית. לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ אֲנָפָה? שֶׁמְּנָאָפֶת עִם חַבְרוֹתֶיהָ.

ועל הכתוב ברשימת העופות הטמאים "ואת החסידה האנפה למינה" (שם יט) אמר רב יהודה: "החסידה" — זו דיה לבנה. ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה, שעוזרת להם ממזונותיה. "האנפה" — זו דיה רגזנית. ולמה נקרא שמה אנפה? שמנאפת (שכועסת ורבה) עם חברותיה.

אָמַר רַב חָנָן בַּר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב חָנָן בְּרֵיהּ דְּרָבָא אָמַר רַב: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עוֹפוֹת טְמֵאִין הֵן. אֲמַר לֵיהּ רַב חָנָן בַּר רַב חִסְדָּא לְרַב חִסְדָּא: דְּהֵיכָא? אִי דְּוַיִּקְרָא – עֶשְׂרִים הָווּ, אִי דְּמִשְׁנֵה תוֹרָה – עֶשְׂרִים וְחַד הָווּ, וְכִי תֵּימָא דָּאָה דִּכְתִיבָא בְּוַיִּקְרָא וְלָא כְּתִיבָא בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה שִׁדְיַיהּ עֲלַיְיהוּ – אַכַּתִּי עֶשְׂרִין וּתְרֵין הָווּ!

א אמר רב חנן בר רב חסדא אמר רב חסדא אמר רב חנן בריה [בנו] של רבא אמר רב: עשרים וארבעה עופות טמאין הן. אמר ליה [לו] רב חנן בר רב חסדא לרב חסדא אביו: עופות טמאים דהיכא [של היכן בתורה]? שהרי שתי רשימות של העופות הטמאים יש בתורה, אי [אם] אלה שבויקרא (פרק יא) — הלא רק עשרים הוו [הם]! אי [אם] אלה שבמשנה תורה (דברים פרק יד) — הלא רק עשרים וחד הוו [ואחד הם]! וכי תימא [ואם תאמר]: דאה דכתיבא [שכתובה] בויקרא ולא כתיבא [ואינה כתובה] במשנה תורה, שדייה עלייהו [הטל, הוסף אותה עליהם] על אלה שבמשנה תורה — אכתי עשרין ותרין הוו [עדיין עשרים ושנים הם], ולא יותר!

אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר אֲבוּהּ דְּאִמָּךְ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: ״לְמִינָהּ״ ״לְמִינָהּ״ ״לְמִינוֹ״ ״לְמִינֵהוּ״ – הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע. אִי הָכִי עֶשְׂרִין וְשֵׁית הָווּ? אָמַר אַבָּיֵי: דָּאָה וְרָאָה אַחַת הִיא, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ תַּרְתֵּי אִינּוּן,

אמר ליה [לו] רב חסדא: הכי אמר אבוה דאמך [כך אמר אבי אמך], הוא רב חנן בר רבא משמיה [משמו] של רב: "למינה" "למינה" "למינו" "למינהו" שנזכרו בפרשת העופות הטמאים — הרי כאן ארבע נוספים. ומקשים: אי הכי עשרין ושית הוו [אם כך עשרים ושש הם]! אמר אביי: דאה שנזכרה בויקרא, וראה שנזכרה במשנה תורה — אחת היא, דאי סלקא דעתך תרתי אינון [שאם עולה על דעתך ששתים הן], שני עופות שונים,

מִכְּדֵי מִשְׁנֵה תוֹרָה לְאוֹסוֹפֵי הוּא דַּאֲתָא, מַאי שְׁנָא הָכָא דִּכְתִיב ״דָּאָה״ וּמַאי שְׁנָא הָכָא דִּכְתִיב ״רָאָה״ וְלָא כְּתִיב ״דָּאָה״? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ מִין רָאָה וְדָאָה אַחַת הִיא.

מכדי [הואיל] ואנו מניחים כי מה שנאמר ברשימת העופות הטמאים שבמשנה תורה (ספר דברים) לאוסופי הוא דאתא [להוסיף על זו שבויקרא הוא שבא], מאי שנא הכא דכתיב [מה שונה כאן, בויקרא, שכתוב] דאה (ויקרא יא, יד) ומאי שנא הכא דכתיב [ומה שונה כאן, במשנה תורה, שכתוב] ראה (דברים יד, יג), ולא כתיב [ולא כתוב] דאה? אלא שמע מינה [למד מכאן]: מין ראה ודאה אחת היא.

וְאַכַּתִּי עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה הָווּ? אָמַר אַבָּיֵי: כְּשֵׁם שֶׁרָאָה וְדָאָה אַחַת הִיא, כָּךְ אַיָּה וְדַיָּה אַחַת הִיא. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ תַּרְתֵּי אִינּוּן, מִכְּדֵי מִשְׁנֵה תוֹרָה לְאוֹסוֹפֵי הוּא דַּאֲתָא, מַאי שְׁנָא הָכָא דִּכְתִיב ״לְמִינָהּ״ אַאַיָּה, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דִּכְתִיב ״לְמִינָהּ״ אַדַּיָּה? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: אַיָּה וְדַיָּה אַחַת הִיא.

ושואלים: ואכתי [ועדיין] עשרים וחמשה הוו [הם], ולא עשרים וארבעה כפי שאמר רב חסדא בשם רב! אמר אביי: כשם שראה ודאה אחת היא, כך איה ודיה שנזכרה במשנה תורה בלבד — אחת היא. דאי סלקא דעתך תרתי אינון [שאם עולה על דעתך ששתים הן], מכדי [הואיל] ואנו מניחים כי מה שנאמר במשנה תורה לאוסופי הוא דאתא [להוסיף על זו שבויקרא הוא שבא], מאי שנא הכא דכתיב [מה שונה כאן, בויקרא, שכתוב] "למינה" על איה (ויקרא יא, יד), שהכתוב בא לאסור עופות נוספים ממין האיה, ומאי שנא התם דכתיב [ומה שונה שם, במשנה תורה, שכתוב] "למינה" על דיה (דברים יד, יג), לאן נעלם מין האיה? אלא שמע מינה [למד מכאן]: איה ודיה אחת היא.

וְכִי מֵאַחַר שֶׁאַיָּה וְדַיָּה אַחַת הִיא, לְמָה לֵיהּ לְמִיכְתַּב אַיָּה וְדַיָּה? כִּדְתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אֶקְרָא אֲנִי אַיָּה, דַּיָּה לָמָּה נֶאֶמְרָה? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעַל דִּין לַחְלוֹק, שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה קוֹרֵא אַיָּה וְהוּא קוֹרֵא דַּיָּה, אַתָּה קוֹרֵא דַּיָּה וְהוּא קוֹרֵא אַיָּה, לְכָךְ כָּתַב בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה: ״וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ״.

ושואלים: וכי מאחר שאיה ודיה אחת היא, למה ליה למיכתב [למה לו לכתוב] גם איה וגם דיה? ומשיבים: כדתניא [כמו ששנויה ברייתא], רבי אומר: איה ודיה עוף אחד הן, ואם כן לכאורה, אקרא אני רק איה, ודי לי בכך כדי לאוסרה, דיה למה נאמרה? כדי שלא תתן פתחון פה לבעל דין לחלוק, שלא תהא אתה קורא אותה איה, והוא, אדם אחר, קורא אותה דיה, ורוצה להכשירה. וכן להיפך, אם היה כתוב רק דיה, שלא תהא אתה קורא אותה דיה והוא קורא אותה איה ומכשירה — לכך כתב במשנה תורה: "והראה ואת האיה והדיה למינה" (דברים יד, יג), לומר שכל הקרוי באחד משמות אלו — אסור. ונמצא שלשיטת רב חסדא בשם רב, שעשרים וארבעה עופות טמאים יש בתורה, דאה וראה אחת הן, וכן איה ודיה, ולא נוסף במשנה תורה עוף על אלו שבויקרא.

מֵיתִיבִי: לָמָּה נִשְׁנוּ? בִּבְהֵמָה – מִפְּנֵי הַשְּׁסוּעָה, וּבָעוֹפוֹת – מִפְּנֵי הָרָאָה. מַאי לָאו, מִדִּבְהֵמָה דְּהָתָם לְאוֹסוֹפֵי, עוֹפוֹת נָמֵי לְאוֹסוֹפֵי? לָא, הָתָם לְאוֹסוֹפֵי, הָכָא לְפָרוֹשֵׁי.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: למה חזרו ונשנו בעלי החיים הטמאים במשנה תורה אחר שכבר הוזכרו בספר ויקרא? בבהמה נשנו מפני השסועה שנוספה שם (דברים יד, ז), ולא נזכרה בויקרא, ובעופות — מפני הראה. מאי לאו [האם לא], ממה שבהמה שנזכרת התם [שם] במשנה תורה — לאוסופי [באה להוסיף] עוד מין אחד, נלמד כי בעופות נמי [גם כן] — לאוסופי [להוסיף] מין חדש באו? ודוחים: לא, התם לאוסופי [שם, בבהמה, באה כדי להוסיף], הכא לפרושי [כאן בעופות, כדי לפרש].

וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: רָאָה זוֹ אַיָּה, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רָאָה? שֶׁרוֹאָה בְּיוֹתֵר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה״, תָּנָא: עוֹמֶדֶת בְּבָבֶל וְרוֹאָה נְבֵלָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

ופליגא [וחלוקה דעה זו], שדאה וראה אחת היא, ואיה ודיה אחת היא, על ר' אבהו, שאמר ר' אבהו: ראה זו איה, ולמה נקרא שמה ראה? מפני שרואה ביותר, וכן הוא אומר "נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה" (איוב כח, ז), שאפילו איה שראייתה טובה ביותר אינה מכירה אותו. וכן תנא [שנה החכם]: הראה עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל. ודנים בדברי ר' אבהו.

מִדְּרָאָה הַיְינוּ אַיָּה, מִכְּלָל דְּדָאָה לָאו הַיְינוּ רָאָה. מִכְּדֵי מִשְׁנֵה תוֹרָה לְאוֹסוֹפֵי הוּא דַּאֲתָא, מַאי שְׁנָא הָכָא דִּכְתִיב ״דָּאָה״, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּלָא כְּתִיב ״דָּאָה״? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ דָּאָה וְרָאָה וְאַיָּה אַחַת הִיא.

מכיון שראה היינו [היא] איה, מכלל הדברים צריך אתה לומר שדאה לאו היינו [אין היא] ראה, כפי שהסברנו לדעת רב חסדא בשם רב. ואולם, מכדי [הואיל] ומה שנאמר במשנה תורה לאוסופי הוא דאתא [להוסיף הוא שבא], מאי שנא הכא דכתיב [מה שונה כאן, בויקרא, שכתוב] דאה, ומאי שנא התם דלא כתיב [ומה שונה שם, במשנה תורה, שלא כתוב] דאה? אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שמדובר באותו עוף? ואם כן בהכרח צריך אתה לומר כי לדעת ר' אבהו דאה וראה ואיה — אחת היא. ועוד, מכיון שלדברי ר' אבהו

וּמִדְּרָאָה הַיְינוּ אַיָּה, מִכְּלַל דְּדַיָּה לָאו הַיְינוּ אַיָּה. מַאי שְׁנָא הָתָם דִּכְתִיב ״לְמִינֵהוּ״ אַאַיָּה, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּלָא כְּתִיב ״לְמִינֵהוּ״ אַאַיָּה אֶלָּא אַדַּיָּה? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ דָּאָה וְרָאָה דַּיָּה וְאַיָּה אַחַת הִיא.

ראה היינו [היא] איה, מכלל הדברים צריך אתה לומר לכאורה, שדיה לאו היינו [אין היא] איה. ואולם, הואיל ומה שנאמר במשנה תורה בא להוסיף על הנאמר בויקרא, מאי שנא התם דכתיב [מה שונה שם, בויקרא, שכתוב] "למינהו" על איה, ומאי שנא הכא דלא כתיב [ומה שונה כאן במשנה תורה שלא כתוב] "למינהו" על איה, אלא על דיה? לאן נעלם מינה של האיה? אלא בא הדבר ללמדנו שאיה ודיה אחת היא. ואם כן שמע מינה [למד מכאן] כי לדעת ר' אבהו דאה וראה דיה ואיה — אחת היא, שכל אלה הם שמות שונים של מין עוף אחד. ונמצא שלשיטת ר' אבהו יש עשרים ושלושה עופות טמאים, ולא עשרים וארבעה כשיטת רב.

תַּנְיָא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵאָה עוֹפוֹת טְמֵאִין יֵשׁ בַּמִּזְרָח, וְכוּלָּן מִין ״אַיָּה״ הֵן. תָּנֵי אֲבִימִי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: שְׁבַע מֵאוֹת מִינֵי דָגִים הֵן, וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת מִינֵי חֲגָבִים, וּלְעוֹפוֹת אֵין מִסְפָּר. עוֹפוֹת עֶשְׂרִין וְאַרְבָּעָה הָווּ! אֶלָּא: וּלְעוֹפוֹת טְהוֹרִים אֵין מִסְפָּר.

א בענין מה שאמרה התורה "האיה למינה" (ויקרא יא, יד) תניא [שנויה ברייתא], איסי בן יהודה אומר: מאה עופות טמאין יש במזרח, וכולן מין איה הן. תני [שנה] אבימי בריה [בנו] של ר' אבהו: שבע מאות מיני דגים טמאים הן, ושמונה מאות מיני חגבים טמאים הם, ולעופות אין מספר. ותמהים: עופות טמאים, הלא עשרים וארבע הוו [הם] שהוזכרו בתורה! אלא: ולעופות טהורים אין מספר.

תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁבְּהֵמָה טְמֵאָה מְרוּבָּה מִן הַטְּהוֹרוֹת, לְפִיכָךְ מָנָה הַכָּתוּב בַּטְּהוֹרָה. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁעוֹפוֹת טְהוֹרִין מְרוּבִּין עַל הַטְּמֵאִין, לְפִיכָךְ מָנָה הַכָּתוּב בַּטְּמֵאִין.

תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה במיניה מן הטהורות, לפיכך מנה הכתוב בטהורה את רשימת הבהמות הטהורות — לומר שכל השאר טמאות. ומן הצד השני, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין, לפיכך מנה הכתוב בטמאין.

מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? כִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידוֹ דֶּרֶךְ קְצָרָה.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] רבי בדבריו אלה? ומשיבים: כדברי רב הונא אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא אמר רב משום (בשם) ר' מאיר: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה, את המועט ולא את המרובה, שמן התורה אנו למדים דבר זה.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: עוֹף טָהוֹר נֶאֱכָל בְּמָסוֹרֶת, נֶאֱמָן הַצַּיָּיד לוֹמַר: עוֹף זֶה טָהוֹר, מָסַר לִי רַבִּי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁבָּקִי בָּהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן.

אמר ר' יצחק: עוף טהור נאכל (מותר באכילה) במסורת, בלא לבדוק בסימנים שהוא טהור. וכן נאמן הצייד לומר: עוף זה טהור, שכך מסר לי אודותיו רבי. אמר ר' יוחנן: והוא שרבו בקי בהן מכיר את העופות הטמאים, ובשמותיהן.

בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: רַבּוֹ חָכָם, אוֹ רַבּוֹ צַיָּיד? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁבָּקִי בָּהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבּוֹ צַיָּיד – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבּוֹ חָכָם, בִּשְׁלָמָא שְׁמַיְיהוּ גְּמִיר לְהוּ, אֶלָּא אִינְהוּ מִי יָדַע לְהוּ? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: רַבּוֹ צַיָּיד. שְׁמַע מִינַּהּ.

בעי [שאל] ר' זירא: האם מדובר ברבו שהיה חכם בתורה, או רבו הצייד, שלימדו לצוד? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר, שאמר ר' יוחנן: והוא שבקי בהן ובשמותיהן. אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] רבו הצייד — שפיר [יפה], אלא אי אמרת [אם אתה אומר] רבו החכם, בשלמא שמייהו [נניח שמותיהם] — גמיר להו [הוא למד אותם], אלא אינהו [אותם עצמם] מי ידע להו [האם הוא יודע אותם], הרי אינו צייד! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן]: רבו הצייד. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

תָּנוּ רַבָּנַן: לוֹקְחִין בֵּיצִים מִן הַגּוֹיִם בְּכׇל מָקוֹם, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לֹא מִשּׁוּם נְבֵלוֹת וְלֹא מִשּׁוּם טְרֵפוֹת.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: לוקחין (קונים) ביצים מן הגוים בכל מקום, ואין חוששין בהם לא משום ביצי נבלות, שמא נמצאו בתוך מעיה של תרנגולת נבילה (שמתה שלא על ידי שחיטה כשרה) והן אסורות, ולא משום ביצי טרפות שהן אסורות, מפני שהן מיעוט, שאין חוששים לו.

וְדִילְמָא דְּעוֹף טָמֵא נִינְהוּ? אָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: בְּאוֹמֵר שֶׁל עוֹף פְּלוֹנִי טָהוֹר. וְלֵימָא שֶׁל עוֹף טָהוֹר? אִי הָכִי, אִית לֵיהּ לְאִישְׁתְּמוֹטֵי.

ושואלים: ודילמא [ושמא] של עוף טמא נינהו [הם]! אמר אבוה [אביו] של שמואל: מדובר כאן באופן שאומר הגוי שהן של עוף פלוני, ואנו יודעים שהוא טהור. ושואלים: אם אתה סומך עליו, מדוע צריך שיזכיר את שם העוף? ולימא [ושיאמר]: רק שהן של עוף טהור! ומשיבים: אי הכי [אם כך] שאין צורך שיזכיר את שם העוף, הרי אם הוא רוצה לשקר אית ליה לאישתמוטי [יש לו אפשרות להשתמט] ולומר: אף על פי שאין אתה מכיר שהוא מעוף טהור פלוני, הרי הוא מעוף טהור אחר. אבל כשהוא מזכיר את שם העוף — ניתן להשוות את הביצים שהוא מוכר לביצים של אותו עוף, ולגלות את התרמית ולכן הוא חושש לשקר. ושואלים: ומדוע להסתמך על הגוי?

וְלִבְדּוֹק בְּסִימָנִין! דְּתַנְיָא: כְּסִימָנֵי בֵיצִים כָּךְ סִימָנֵי דָגִים. סִימָנֵי דָגִים סָלְקָא דַּעְתָּךְ? ״סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת״ אָמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא אֵימָא: כָּךְ סִימָנֵי

ולבדוק [ושיבדוק] בסימנין, דתניא [ששנויה ברייתא]: כסימני ביצים טהורות — כך סימני דגים! ותחילה תוהים: סימני דגים סלקא דעתך [עולה על דעתך]? הלא סנפיר וקשקשת אמר רחמנא [אמרה התורה], שהם סימני הדגים (ויקרא יא, ט)! אלא אימא [אמור]: כך סימני