חולין ס״ד

עוּבְּרֵי דָּגִים.

עוברי דגים, ביצי הדגים הדבוקות יחד במעי הדג.

וְתַנְיָא גַּבֵּי בֵיצִים: אֵלּוּ הֵן סִימָנֵי בֵיצִים – כָּל שֶׁכּוֹדֶרֶת וַעֲגוּלְגּוֹלֶת, רֹאשָׁהּ אֶחָד כַּד וְרֹאשָׁהּ אֶחָד חַד – טְהוֹרָה, שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ כַּדִּין אוֹ שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ חַדִּין – טְמֵאִין. חֶלְבּוֹן מִבַּחוּץ וְחֶלְמוֹן מִבִּפְנִים – טְהוֹרָה, חֶלְמוֹן מִבַּחוּץ וְחֶלְבּוֹן מִבְּפָנִים – טְמֵאָה, חֶלְמוֹן וְחֶלְבּוֹן מְעוֹרָבִין זֶה בָּזֶה – בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ.

ותניא [ושנויה ברייתא] גבי ביצים, אלו הן סימני ביצים: כל שכודרת ועגולגולת, עשויה כעין כדור עגול, אבל אינה ממש ככדור, אלא ראשה אחר כד (מעוגל) וראשה אחד חד — היא טהורה. שני ראשיה כדין, או שני ראשיה חדין — הרי הם טמאין. היה החלבון (החלק הלבן) מבחוץ וחלמון (החלק הצהוב) שלה מבפנים — זו היא טהורה. חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים — טמאה. חלמון וחלבון מעורבין זה בזה — בידוע שהיא ביצת השרץ. ואם כן ניתן לזהות אם מדובר בביצה טמאה, ואין צורך לסמוך על עדותו של הגוי!

לָא צְרִיכָא, דַּחֲתוּכוֹת. וְלִיבְדּוֹק בְּחֶלְמוֹן וְחֶלְבּוֹן? בִּטְרוּפוֹת בִּקְעָרָה.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא במקרה שהביצים חתוכות, כך שלא ניתן לדעת את צורתן. ושואלים: וליבדוק [ושיבדוק] בחלמון וחלבון שלהם, מה בפנים ומה בחוץ! ומשיבים: מדובר במקרה שהביצים טרופות בקערה, ואי אפשר לדעת.

וּכְהַאי גַּוְונָא מִי זָבְנִינַן מִינַּיְיהוּ? וְהָא תַּנְיָא: אֵין מוֹכְרִין בֵּיצַת טְרֵפָה לְגוֹי, אֶלָּא אִם כֵּן טְרוּפָה בִּקְעָרָה; לְפִיכָךְ אֵין לוֹקְחִין מֵהֶם בֵּיצִים טְרוּפוֹת בִּקְעָרָה.

ושואלים: וכהאי גוונא מי זבנינן מינייהו [וכגון זה, שהן טרופות, האם אנו קונים מהם]? והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: אין מוכרין ביצת תרנגולת טרפה לגוי אלא אם כן היא טרופה בקערה, לפיכך אין לוקחין (קונים) מהם ביצים טרופות בקערה, שמא ביצת טריפה היא שמכרה להם ישראל. ואם כן, בהכרח מדובר בביצים שאינן טרופות, שניתן לברר, לפי סימניהן, אם טהורות הן או טמאות!

אֶלָּא אָמַר רַבִּי זֵירָא: סִימָנִין לָאו דְּאוֹרָיְיתָא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּאָמַר רַב אַסִּי: שְׁמֹנָה סְפֵיקוֹת הֵן – לִיבְדּוֹק בְּבֵיצִים דִּידְהוּ! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: סִימָנִין לָאו דְּאוֹרָיְיתָא.

אלא אמר ר' זירא: טעם הדבר שלא ניתן לסמוך על כך, הוא משום שסימנין אלו בביצים לאו דאורייתא [אינם מן התורה], ולכן אי אפשר לסמוך עליהם באיסור של תורה. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], אלא ניתן לסמוך על הסימנים, הא [זו] שאמר רב אסי בענין עופות טמאים: שמנה עופות ספיקות הן האם טמאים הם או טהורים — ליבדוק בביצים דידהו [שנבדוק את הביצים שלהם], ונראה לפי הסימנים האמורים בברייתא, אם הם טהורים או לא! אלא שמע מינה [למד מכאן]: סימנין לאו דאורייתא [אינם מן התורה].

אֶלָּא לְמַאי הִלְכְתָא קָתָנֵי לַהּ? הָכִי קָאָמַר: שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ כַּדִּין, אוֹ שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ חַדִּין, אוֹ חֶלְמוֹן מִבַּחוּץ וְחֶלְבּוֹן מִבִּפְנִים – וַדַּאי טְמֵאָה. רֵישֵׁיהּ חַד חַד, רֵישֵׁיהּ חַד כַּד, וְחֶלְבּוֹן מִבַּחוּץ וְחֶלְמוֹן מִבִּפְנִים, וְאָמַר לָךְ שֶׁל עוֹף פְּלוֹנִי וְטָהוֹר הוּא – סְמוֹךְ עֲלֵיהּ. בִּסְתָמָא – לָא תִּסְמוֹךְ עֲלֵיהּ, דְּאִיכָּא דְּעוֹרְבָא דְּדָמֵי לִדְיוֹנָה.

ושואלים: אלא אם לא ניתן לסמוך על הסימנים, למאי הלכתא קתני לה [לאיזו הלכה שנה אותה] את הברייתא הזו של סימני הביצים? ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: אם שני ראשיה כדין, או שני ראשיה חדין, או חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים — ודאי טמאה היא. אבל אם רישיה חד [ראשה האחד] חד, ורישיה חד [וראשה השני] כד [רחב], וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים, ואמר לך גוי: של עוף פלוני הן, וטהור הוא — סמוך עליהם על סימנים אלה. אבל בסתמא [בסתם] שלא אמר לך באיזה עוף מדובר, אלא באות לפניו ביצים עם סימנים אלה — לא תסמוך עליהם, דאיכא דעורבא דדמי לדיונה [שיש ביצים של עורב שדומים לשל יונה].

אָמַר מָר: חֶלְבּוֹן וְחֶלְמוֹן מְעוֹרָבִין זֶה בָּזֶה – בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: לוֹמַר שֶׁאִם רִיקְּמָה וְנִיקְּבָה בְּכַעֲדָשָׁה – מְטַמֵּא.

ודנים במה שאמר מר [החכם] בברייתא: חלבון וחלמון מעורבין זה בזה — בידוע שהיא ביצת השרץ, ולא ביצת עוף טמא. ושואלים: למאי הלכתא [לאיזו הלכה] נאמר הדבר? והרי בין זו ובין זו אסורות הן! אמר רב עוקבא בר חמא: לומר שאם ביצה כזו ריקמה (נוצר השרץ בתוכה), וניקבה, ונגע בה — טמאה, אם גודלו של השרץ שבתוכה הוא בכעדשה, שהוא השיעור שבו שרץ מת מטמא.

מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: וְדִלְמָא דְּנָחָשׁ הִיא? אֶלָּא אָמַר רָבָא: שֶׁאִם רִיקְּמָה וְאָכְלָה – לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם ״שֶׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ״.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: ודלמא [ושמא] ביצת נחש היא, שהחלבון והחלמון מעורבים בה, ונחש אינו אחד מן השרצים המטמאים במותם! אלא אמר רבא, מה שנאמר בברייתא: בידוע שהיא ביצת השרץ, אינו נוגע לדיני טומאה, אלא לומר שאם ביצה כזו ריקמה (נוצר השרץ בתוכה) ואכלה — לוקה עליה משום "שרץ השורץ על הארץ" (ויקרא יא, מא).

אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא דִּטְמֵאָה? אֲפִילּוּ דִּטְהוֹרָה נָמֵי! דְּתַנְיָא: ״כׇּל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ״ –

ותוהים: אי הכי [אם כך] שעל איסור אכילה מדובר, מאי איריא [מה שייך] בביצה של טמאה של שרץ? אפילו בביצה של טהורה נמי [גם כן] לוקה על אכילתה! דתניא [ששנויה ברייתא]: "כל השרץ השורץ על הארץ" (שם) —

לְרַבּוֹת אֶפְרוֹחִים שֶׁלֹּא נִפְתְּחוּ עֵינֵיהֶם! מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.

לרבות לאיסור אכילה אפרוחים של יונים ועוד שלא נפתחו עיניהם! ומשיבים: איסור זה הוא מדרבנן [מדברי חכמים], וקרא [והמקרא] שהבאנו הוא אסמכתא בעלמא [בלבד], שחכמים הסמיכו עליו את איסורם. אבל האוכל ביצת שרץ שריקמה — לוקה עליה משום "השרץ השורץ על הארץ".

תָּנוּ רַבָּנַן: גִּיעוּלֵי בֵּיצִים מוּתָּרוֹת, בֵּיצִים מוּזָרוֹת – נֶפֶשׁ יָפָה תֹּאכְלֵם, נִמְצָא עָלֶיהָ קוֹרֶט דָּם – זוֹרֵק אֶת הַדָּם וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁאָר.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: גיעולי ביצים, ביצים טהורות שהתבשלו עם הטמאות — מותרות. ביצים מוזרות שלא הופרו במעי התרנגולת על ידי זכר, ואין אפרוח נוצר בהן — מותרות, למרות שהתרנגולת ישבה עליהן ימים רבים, ונפש יפה (אדם שאינו איסטניס) תאכלם. נמצא עליה על ביצה קורט (מעט) דם — זורק את הדם, שהוא תחילת ריקום האפרוח, ואוכל את השאר.

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: וְהוּא שֶׁנִּמְצָא עַל קֶשֶׁר שֶׁלָּהּ. תָּנֵי דּוֹסְתַּאי אֲבוּהּ דְּרַבִּי אַפְטוֹרִיקִי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּמְצָא עַל חֶלְבּוֹן שֶׁלָּהּ, אֲבָל נִמְצָא עַל חֶלְמוֹן שֶׁלָּהּ – אֲפִילּוּ בֵּיצָה אֲסוּרָה. מַאי טַעְמָא? דִּשְׁדָא תִּכְלָא בְּכוּלַּהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב גְּבִיהָה מִבֵּי כְתִיל לְרַב אָשֵׁי: אִיפְּכָא תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי, וְאַבָּיֵי הוּא דְּתָרְצַהּ נִיהֲלֵיהּ הָכִי.

אמר ר' ירמיה: והוא שנמצא הדם על קשר שלה, במקום בחלבון שבו מתחילה יצירת האפרוח, שדבר זה מוכיח שלא נתפשט הריקום לשאר הביצה. וכן תני [שנה] דוסתאי אבוה [אביו] של רב אפטוריקי בברייתא: לא שנו שזורק את הדם והשאר מותר, אלא שנמצא הדם על חלבון שלה, כלומר, במקום הקשר, אבל נמצא על חלמון שלה — אפילו ביצה עצמה (ולא רק הדם) אסורה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — מורה הדבר דשדא תכלא [שנתפשט הקלקול] בכולה. אמר ליה [לו] רב גביהה מבי כתיל לרב אשי: איפכא תני תנא קמיה [ההיפך שנה התנא לפני] אביי: לא שנו אלא שנמצא על חלמון שלה, אבל נמצא על חלבון שלה — אפילו ביצה אסורה. ואביי הוא דתרצה ניהליה הכי [שתירץ, יישב, אותה כך].

אָמַר חִזְקִיָּה: מִנַּיִן לְבֵיצַת טְמֵאָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶת בַּת הַיַּעֲנָה״, וְכִי בַּת יֵשׁ לָהּ לַיַּעֲנָה? אֶלָּא אֵיזוֹ – זוֹ בֵּיצָה טְמֵאָה. וְדִלְמָא הַיְינוּ שְׁמַיְיהוּ? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר״.

ב אמר חזקיה: מנין לביצת עוף טמאה (של עוף טמא) שהיא אסורה באכילה מן התורה? שנאמר: "ואת בת היענה" (ויקרא יא, טז), וכי בת יש לה ליענה? אלא איזו? זו ביצה טמאה, שהיא נקראת בת היענה. ושואלים: ודלמא היינו שמייהו [ושמא זהו שמם] של עופות אלו, בת היענה! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כן, דכתיב [שהרי נאמר]: "בת עמי לאכזר כיענים במדבר" (איכה ד, ג), משמע ששמן הוא יענה.

וְלָא? וְהָא כְּתִיב: ״אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה״? כְּיַעֲנָה זוֹ שֶׁמִּתְאַבֶּלֶת עַל בָּנֶיהָ. וְהָא כְּתִיב: ״וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה״? כְּיַעֲנָה זוֹ שֶׁשּׁוֹכֶנֶת עִם בָּנֶיהָ.

ומוסיפים ושואלים: ולא בת יענה שמם? והא כתיב [והרי נאמר]: "אעשה מספד כתנים ואבל כבנות יענה" (מיכה א, ח)! ומשיבים: הכוונה היא כיענה זו שמתאבלת על בניה, כלומר: אעשה אבל כאבל היענה על בנות היענה. ושואלים עוד: והא כתיב [והרי נאמר]: "ושכנו שם בנות יענה" (ישעיה יג, כא), הרי שזהו שמם! ומתרצים, גם כאן הכוונה היא: ושכנו שם כיענה זו ששוכנת עם בניה. ומוסיפים להקשות: כיצד ניתן לפרש ש"בת היענה" היא ביצת היענה?

וְהָכְתִיב: ״תְּכַבְּדֵנִי חַיַּת הַשָּׂדֶה תַּנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה״, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בֵּיצָה, בֵּיצָה בַּת מֵימַר שִׁירָה הִיא? אֶלָּא, כְּתִיב ״הַיַּעֲנָה״, וּכְתִיב ״בַּת הַיַּעֲנָה״.

והכתיב [והרי נאמר]: "תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה כי נתתי במדבר מים נהרות בישימון להשקות עמי" (שם מג, כ), שבעלי החיים שוכני המדבר יהללו את הקדוש ברוך הוא על החסד שהוא עושה לעמו. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שבת היענה היא ביצה, וכי ביצה בת מימר [יכולה לומר] שירה היא, שתכבד את ה' בשירתה? אלא צריך לומר כך: כתיב [נאמר] בכתוב "היענה", וכתיב [ונאמר] גם "בת היענה", ושניהם שמות אפשריים של עוף זה, ולכאורה אין מכאן ראיה.

וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּפָסֵק סָפְרָא לִשְׁתֵּי תֵּיבוֹת, וּמִדְּפָסֵיק לְהוּ סָפְרָא

ואולם שאני הכא [שונה כאן], הכתוב משנה כאן מהרגלו בשמות בעלי חיים, דפסק ספרא [שפוסק הסופר] את שם העוף לשתי תיבות, "בת היענה", למרות שמדובר בעוף אחד, ומדפסיק להו ספרא [ומכיון שפוסק אותם הסופר]