חולין ס״ב

הָיָה בָּקִי בָּהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן – עוֹף הַבָּא בְּסִימָן אֶחָד טָהוֹר, לֹא הָיָה בָּקִי בָּהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן – בְּסִימָן אֶחָד טָמֵא, בִּשְׁנֵי סִימָנִין טָהוֹר, וְהוּא שֶׁיַּכִּיר עוֹרֵב.

היה בקי בהן בעופות הטמאים ובשמותיהן, שיודע מה שמו של כל אחד מהם, הרי עוף אחר הבא לפניו בסימן אחד בלבד של טהרה — טהור, שהרי אין עוף טמא שיש בו סימן אחד של טהרה אלא פרס ועזניה, והרי הוא בקי ויודע שלא מדובר בהם. לא היה בקי בהן ובשמותיהן, אם בא לפניו עוף שיש לו רק סימן אחד של טהרה — טמא, שמא הוא פרס או עזניה. אם בא לפניו עוף שיש לו שני סימנין של טהרה — טהור, והוא (וזהו דווקא) כשיכיר עורב, וידע שהעוף שלפניו אינו עורב, שהרי אין עוף טמא שיש לו שני סימנים אלא עורב.

עוֹרֵב וְתוּ לָא? וְהָתַנְיָא: ״עוֹרֵב״ – זֶה עוֹרֵב, ״לְמִינוֹ״ – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לְהָבִיא אֶת הַזַּרְזִיר. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא אַנְשֵׁי כְּפַר תְּמַרְתָּא שֶׁבִּיהוּדָה הָיוּ אוֹכְלִים אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן זֶפֶק! אָמַר לָהֶם: אַף הֵן עֲתִידִין לִיתֵּן אֶת הַדִּין.

ושואלים: שיכיר עורב ותו לא [ולא עוד]? והתניא [והרי שנויה ברייתא], מה שנאמר ברשימת העופות הטמאים: "את כל עורב למינו" (ויקרא יא, טו), "עורב" — זה עורב שאנו מכירים, "למינו" מה בא לרבות? ר' אליעזר אומר: להביא (לרבות) לאיסור את הזרזיר, שהוא ממין העורב. אמרו לו לר' אליעזר: והלא אנשי כפר תמרתא שביהודה היו אוכלים אותן את הזרזירים, מפני שיש להן זפק! אמר להם: אף הן עתידין ליתן את הדין על שאוכלים דברים אסורים.

דָּבָר אַחֵר: ״לְמִינֵהוּ״ לְהָבִיא סְנוּנִית לְבָנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא אַנְשֵׁי גָּלִיל הָעֶלְיוֹן אוֹכְלִים אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁקֻּרְקְבָנוֹ נִקְלָף! אָמַר לָהֶם: אַף הֵן עֲתִידִין לִיתֵּן אֶת הַדִּין. אֶלָּא עוֹרֵב וְכׇל מִין עוֹרֵב.

דבר אחר: מה שנאמר בעורב "למינהו" — הרי זה להביא סנונית לבנה, שגם היא אסורה, אלו דברי ר' אליעזר. אמרו לו: והלא אנשי גליל העליון אוכלים אותו, מפני שקרקבנו נקלף! אמר להם: אף הן עתידין ליתן את הדין. על כל פנים, מוסכם כי יש עופות טמאים נוספים שיש להם שני סימני טהרה כמו עורב, שהרי נאמר בו "למינו"! אלא צריך לומר, שמה שאמר רב נחמן שעוף הבא לפנינו בשני סימני טהרה טהור, והוא שיכיר עורב, כוונתו — והוא שיכיר עורב וכל מין עורב.

אָמַר אַמֵּימָר: הִלְכְתָא, עוֹף הַבָּא בְּסִימָן אֶחָד – טָהוֹר, וְהוּא דְּלָא דָּרֵיס. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: הָא דְּרַב נַחְמָן מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁמִיעַ לִי, כְּלוֹמַר לָא סְבִירָא לִי. מַאי אִיכָּא? מִשּׁוּם פֶּרֶס וְעׇזְנִיָּה? לֵיתַנְהוּ בַּיִּשּׁוּב.

אמר אמימר, הלכתא [הלכה היא]: עוף שאינו ידוע כמין טמא הבא לפנינו בסימן טהרה אחד — טהור, והוא שידע שהעוף הזה לא דריס [אינו דורס]. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: הא [זו] שאמר רב נחמן לעיל, שעוף הבא לפנינו בסימן אחד של טהרה אינו מותר, עד שיהיה בקי בהם ובשמותיהם, וידע שאין זה אחד מהם, מאי [מהו]? אמר ליה [לו]: לא שמיע לי [לא שמעתי], כלומר, בלשון נקיה: לא סבירא לי [איני סבור כן]. שכן, מאי איכא [מה יש] לחשוש, משום פרס ועזניה, שיש בהם סימן אחד של טהרה? שני אלו הם ליתנהו [אינם מצויים] בישוב, ואין לחשוש להם.

אָמַר רַב יְהוּדָה: עוֹף הַמְסָרֵט – כָּשֵׁר לְטׇהֳרַת מְצוֹרָע, וְזוֹ הִיא סְנוּנִית לְבָנָה שֶׁנֶּחְלְקוּ בָּהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וַחֲכָמִים.

א אמר רב יהודה: עוף הידוע בכינוי עוף המסרט — כשר לטהרת מצורע, כלומר, עוף טהור הוא, שנאמר שם: "ולקח למיטהר שתי צפרים חיות טהורות" (ויקרא יד, ד). וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה ר' אליעזר וחכמים בברייתא שהובאה קודם, האם היא טהורה.

אָמַר אַמֵּימָר: בְּחִיוָּרָא כְּרֵסַהּ – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּשַׁרְיָא, כִּי פְּלִיגִי – בְּדִירוּקָּא כְּרֵסַהּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָסַר וְרַבָּנַן שָׁרוּ, וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

אמר אמימר: שני מינים מוכרים לנו בשם סנונית לבנה, זו שכריסה לבנה וזו שכריסה ירוקה (צהובה); בחיורא כרסה [בכריסה לבנה] — כולי עלמא לא פליגי דשריא [הכל אינם חלוקים שהיא מותרת], כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בדירוקא כרסה [בשכריסה ירוקה], ר' אליעזר אסר [אוסר], ורבנן שרו [וחכמים מתירים], והלכתא [והלכה] כר' אליעזר.

מָר זוּטְרָא מַתְנֵי הָכִי: בְּדִירוּקָּא כְּרֵסַהּ, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר. כִּי פְּלִיגִי בִּדְחִיוָּרָא כְּרֵסַהּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָסַר וְרַבָּנַן שָׁרוּ, וְהִלְכְתָא כְּרַבָּנַן דְּשָׁרוּ.

מר זוטרא מתני הכי [היה שונה כך] את דברי אמימר: בדירוקא כרסה [בשכריסה ירוקה] כולי עלמא לא פליגי דאסיר [הכל אינם חלוקים שאסור], כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בדחיורא כרסה [בשכריסה לבנה], ר' אליעזר אסר [אוסר], ורבנן שרו [וחכמים מתירים], והלכתא כרבנן דשרו [והלכה כחכמים שמתירים].

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בְּחִיוָּרָא כְּרֵסַהּ פְּלִיגִי – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״זוֹ הִיא סְנוּנִית לְבָנָה״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בְּדִירוּקָּא פְּלִיגִי, מַאי ״זוֹ הִיא סְנוּנִית לְבָנָה״? לְאַפּוֹקֵי דְּבָתֵּי דְּאוּכַּמְתִּי.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח למי שאומר] בחיורא כרסה פליגי [בכריסה לבנה הם חלוקים] — היינו דקתני [זה שהוא שונה] בברייתא לעיל: "למינו" — זו היא סנונית לבנה, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] בדירוקא פליגי [בשל ירוקה כרסה הם חלוקים], מאי [מה] הלשון "זו היא סנונית לבנה"? והלוא כרסה ירוקה! ומשיבים: מה שנאמר "סנונית לבנה" הריהו לאפוקי דבתי דאוכמתי [להוציא את סנונית הבתים, שהיא שחורה לגמרי].

אָמַר רַחֲבָה, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: תָּסִיל פָּסוּל מִשּׁוּם תּוֹרִין, וְכָשֵׁר מִשּׁוּם בְּנֵי יוֹנָה, דָּאצִיפִי וְתוֹרִין שֶׁל רְחָבָה כְּשֵׁרִין מִשּׁוּם תּוֹרִין, וּפְסוּלִין מִשּׁוּם בְּנֵי יוֹנָה. מֵתִיב רַב דָּנִיאֵל בַּר רַב קַטִּינָא: כָּל הָעוֹפוֹת

ב אמר רחבה, אמר ר' יהודה: תסיל, שהוא עוף הדומה ליונה ותור — פסול להקרבה בקטנותו משום תורין, שהם כשרים רק כשהם בוגרים, וכשר בקטנותו, משום בני יונה, שהם כשרים דווקא בקטנותם. כלומר, הוא נחשב למין של יונה. ואילו העוף הקרוי דאציפי, וכן תורין של רחבה — כשרין רק בבגרותם משום תורין, ופסולין משום בני יונה, מפני שהם מין תור. מתיב [מקשה] רב דניאל בר רב קטינא על כך ממה ששנינו במסכת פרה: כל העופות

פּוֹסְלִין בְּמֵי חַטָּאת חוּץ מִן הַיּוֹנָה מִפְּנֵי שֶׁמּוֹצֶצֶת, וְאִם אִיתָא לִיתְנֵי חוּץ מִיּוֹנָה וְתָסִיל! אָמַר רַבִּי זֵירָא: זֶה מוֹצֵץ וּמֵקִיא, וְזֶה מוֹצֵץ וְאֵינוֹ מֵקִיא.

פוסלין מי חטאת (מים שנותנים לתוכם אפר פרה אדומה) כששתו מהם, מפני שלאחר שהם שותים — מקצת מן המים שבפיהם (שנפסלו) — נופלים בחזרה לכלי. ודבר זה הוא בכל העופות חוץ מן היונה, מפני שמוצצת את המים, ואין המים חוזרים מפיה לכלי. ואם איתא [אכן] תסיל הוא מין יונה — גם הוא מוצץ, ואם כן ליתני [שישנה]: חוץ מיונה ותסיל! אמר ר' זירא: אף על פי שהוא ממינה, וגם הוא מוצץ, מכל מקום לענין מי חטאת יש הבדל ביניהם, זה התסיל — מוצץ ומקיא חלק מן המים בחזרה, ולכן הוא פוסל, וזה היונה — מוצץ ואינו מקיא.

אָמַר רַב יְהוּדָה: הָנֵי כּוּפְשָׁנֵי צוּצְיָינֵי כְּשֵׁרִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, וְהֵן הֵן תּוֹרִין שֶׁל רְחָבָה. מֵיתִיבִי: ״אֵזוֹב״, וְלֹא אֵזוֹב יוֹן, וְלֹא אֵזוֹב כּוֹחֳלִי, וְלֹא אֵזוֹב רוֹמִי, וְלֹא מִדְבָּרִי, וְלֹא כׇּל אֵזוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַוי.

אמר רב יהודה: הני כופשני צוצייני [אותם תורים הקרויים תורים צוציינים] כשרים להקרבה לגבי מזבח, והן הן תורין של רחבה, שנאמר בעמוד הקודם שהם כשרים משום תורים. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: אזוב שהצריכה התורה בעניינים שונים, וכגון לטהרת המצורע, הוא אזוב סתם, ולא זה הקרוי אזוב יון, ולא אזוב כוחלי, ולא אזוב רומי, ולא אזוב מדברי, ולא כל אזוב שיש לו שם לווי. ולפי זה נמצא שגם לענין תורים, רק תורים סתם כשרים להקרבה, ולא תורים צוציינים שיש להם שם לווי!

אָמַר אַבָּיֵי: כֹּל שֶׁנִּשְׁתַּנָּה שְׁמוֹ קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה, וְהִקְפִּידָה תּוֹרָה עָלָיו, יֵשׁ לוֹ שֵׁם לְוַוי – פָּסוּל. וְהָנֵי לֹא נִשְׁתַּנָּה שְׁמָן קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה. רָבָא אָמַר: הָנֵי כּוּפְשָׁנֵי צוּצְיָינֵי, בְּאַתְרַיְיהוּ סְתָמָא קָרֵי לְהוּ.

אמר אביי: כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה, שהיו בו כמה מינים בעלי שם לווי קודם מתן תורה, והקפידה תורה עליו, ולא הזכירה אותו בשם לווי, וכגון אזוב, אם יש לו שם לווי — הריהו פסול. והני [ואלה] התורים הצוציינים — לא נשתנו שמן, לא היו מכונים "תורים צוציינים" קודם מתן תורה, אלא תורים סתם. ולכן, למרות שעכשיו יש להם שם לווי — כשרים הם. רבא אמר תירוץ אחר: הני כופשני צוצייני [אלה התורים הצוציינים], באתרייהו סתמא קרי להו [במקומם, תורים סתם קוראים להם].

אָמַר רַב יְהוּדָה: הָנֵי כְּרָזֵי דְּבֵי חִילְפֵי שָׁרוּ, וּדְבֵי כְּרָבֵי אֲסִירִי. אָמַר רָבִינָא: וּמַלְקִינַן עֲלַיְיהוּ מִשּׁוּם שֶׁרֶץ הָעוֹף. וְאָמַר רַב יְהוּדָה: צְרָדָא – שְׁרֵי, בַּרְדָּא – אֲסִיר, וְסִימָנָיךְ ״בַּר מִינֵּיהּ״, מַרְדָּא – סְפֵקָא.

ובענין דומה אמר רב יהודה: הני כרזי דבי חילפי שרו [אותם מיני חגבים שמצויים בין שיחי הבר מותרים], שממיני החגבים הטהורים הם, ודבי כרבי אסירי [ושבין הכרובים אסורים]. אמר רבינא: ומלקינן עלייהו [ומלקים עליהם] את מי שאוכל אותם משום שרץ העוף ("וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו". דברים יד, יט). ואמר רב יהודה: העוף הקרוי צרדא — שרי [מותר], והקרוי ברדא — אסיר [אסור], וסימניך כדי לזכור את האסור: הביטוי "בר מיניה" [חוץ ממנו], שמשמעו איסור, שיש לו דמיון למלה "ברדא". העוף הקרוי מרדא — ספקא [ספק] אם הוא כשר או לא.

אָמַר רַב אַסִּי: שְׁמוֹנָה סְפֵיקוֹת הֵן: חוֹבָא, חוּגָא, סוּגָא, וְהַרְנוּגָא, תּוּשְׁלְמִי, וּמַרְדָּא, כּוֹחִילְנָא, וּבַר נַפָּחָא. מַאי סְפֵיקַיְיהוּ? עוֹפוֹת טְהוֹרִים קוּרְקְבָנָן נִקְלָף, וּטְמֵאִין אֵין קוּרְקְבָנָן נִקְלָף, וְהָנֵי קוּרְקְבָנָן נִקְלָף בְּסַכִּינָא.

אמר רב אסי, שמונה עופות ספיקות הן: חובא, חוגא, סוגא והרנוגא, תושלמי, ומרדא, כוחילנא, ובר נפחא. ומסבירים: מאי ספיקייהו [מה ספיקם]? עופות טהורים קורקבנן (העור הפנימי של הקורקבן) נקלף, כפי ששנינו במשנתנו, וטמאין — אין קורקבנן נקלף; והני [ושמונה אלה] קורקבנן נקלף, אבל לא ביד, אלא בסכינא [בסכין]. ושואלים: ומדוע אינו כשר?

וְהָא הָהִיא בַּר אֲוָוזָא דַּהֲוָה בֵּי מָר שְׁמוּאֵל, דְּלָא הֲוָה קָא מִקְּלֵף קוּרְקְבָנֵיהּ, וְאוֹתְבֵיהּ בְּשִׁימְשָׁא, וְכֵיוָן דְּרָפֵי אִיקְּלֵיף! הָתָם, כִּי רָפֵי אִיקְּלֵיף בִּידָא. הָכָא, אַף עַל גַּב דְּרָפֵי, לָא מִקְּלֵיף אֶלָּא בְּסַכִּינָא.

והא ההיא בר אווזא דהוה בי [והרי אותו ברווז שהיה בביתו של] מר שמואל, דלא הוה קא מקלף קורקבניה [שלא היה נקלף קורקבנו], ואותביה בשימשא [והניח אותו בשמש], וכיון דרפי איקליף [וכיון שהתרפה קצת נקלף]! ומשיבים: התם [שם] כי רפי איקליף בידא [כאשר התרפה נקלף ביד], הכא [כאן] בשמונה ספקות אלה, אף על גב דרפי לא מקליף אלא בסכינא [אף על פי שמתרפה אינו נקלף אלא בסכין].

אָמַר אַבָּיֵי: תַּרְנְגוֹלָא דְּאַגְמָא חַד מִשְּׁמוֹנָה סְפֵיקוֹת הוּא, וְהַיְינוּ מַרְדּוּ. אָמַר רַב פָּפָּא: תַּרְנְגוֹלָא דְּאַגְמָא אֲסִירָא, תַּרְנְגוֹלְתָּא דְּאַגְמָא שַׁרְיָא, וְסִימָנָיךְ – ״עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית״. דְּרַשׁ מָרִימָר: תַּרְנְגוֹלְתָּא דְּאַגְמָא אֲסִירָא, חַזְיוּהָ דְּדָרְסָה וְאָכְלָה, וְהַיְינוּ גֵּירוּתָא.

אמר אביי: תרנגולא דאגמא [תרנגול האגם, הביצה] חד [אחד] משמונה ספיקות הוא, והיינו [והוא] העוף הקרוי מרדו (מרדא). ובענין זה אמר רב פפא: תרנגולא דאגמא אסירא [תרנגול האגם אסור], אבל תרנגולתא דאגמא שריא [תרנגולת האגם מותרת], וסימניך לזכור איזה מהם מותר ואיזה איסור, מה שדרשו חכמים בכתוב "לא יבוא עמוני בקהל ה'" (דברים כג, ד) — עמוני ולא עמונית, שהזכר אסור והנקבה מותרת. דרש מרימר בציבור: תרנגולתא דאגמא אסירא [תרנגולת האגם גם היא אסורה], שהרי חזיוה דדרסה ואכלה [ראו אותה חכמים שהיא דורסת ואוכלת], והיינו [וזהו] העוף הנקרא גירותא, שידוע היה שהוא אסור (להלן קט,ב).

אָמַר רַב: שַׁבּוּר אַנַדַּרְפַּטָּא – שְׁרֵי, פֵּירוּז אַנַדַּרְפַּטָּא – אֲסִיר, וְסִימָנָיךְ – פֵּירוּז רַשִּׁיעָא. אָמַר רַב הוּנָא: בּוּנְיָא – שְׁרֵי, פַּרְוָא – אֲסִיר, וְסִימָנָיךְ – פַּרְוָאָה אַמְגּוּשָׁא.

אמר רב: העוף המכונה שבור אנדרפטא — שרי [מותר], והמכונה פירוז אנדרפטא — אסור, וסימניך לזכור איזה מהם אסור — פירוז רשיעא [הרשע], שהיה רשע ידוע בשם זה. אמר רב הונא: העוף הנקרא בוניא — שרי [מותר], הקרוי פרוא — אסיר [אסור], וסימניך לזכור איזה מהם אסור — פרואה אמגושא [המכשף] הידוע.

אָמַר רַב פָּפָּא: מַרְדּוּ זָגֵיד וְאָכֵיל – שְׁרֵי, סָגֵיד וְאָכֵיל – אֲסִיר, וְסִימָנָיךְ ״לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר״. אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁתְיָא חַמְרָא – אֲסִירָא, וְסִימָנָיךְ ״שְׁתוּיֵי יַיִן פְּסוּלִין לַעֲבוֹדָה״. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: מָזְגָא חַמְרָא – אֲסִירָא,

אמר רב פפא: העוף הקרוי "מרדו זגיד ואכיל" [מרדו המסב ואוכל] — שרי [מותר], זה שנקרא "מרדו סגיד ואכיל" [המשתחוה ואוכל] — אסור, וסימניך — "לא תשתחוה לאל אחר" (שמות לד, יח), שהמשתחווה אסור. אמר שמואל: הצפור הנקראת שתיא חמרא [שתיינית יין] — אסירא [אסור], וסימניך — מה ששנינו שכהנים שתויי יין פסולין לעבודה. ואמר שמואל: הצפור הנקראת מזגא חמרא [מוזגת היין] — אסירא [אסור],