מָה נֶשֶׁר מְיוּחָד שֶׁאֵין לוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה וְזֶפֶק וְאֵין קוּרְקְבָנוֹ נִקְלָף וְדוֹרֵס וְאוֹכֵל – טָמֵא, אַף כׇּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ – טָמֵא. תּוֹרִין שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אֶצְבַּע יְתֵרָה וְזֶפֶק וְקוּרְקְבָן נִקְלָף וְאֵין דּוֹרְסִין וְאוֹכְלִין – טְהוֹרִין, אַף כׇּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן – טְהוֹרִין. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא נֶאֱמַר פֵּירוּשָׁן מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
מה נשר שנזכר בכתוב הוא מיוחד במה שאין לו אצבע יתרה, ואין לו זפק, ואין קורקבנו נקלף, והוא דורס ואוכל — טמא, אף כל כיוצא בו שיש בו ארבע סימנים אלה — טמא. ומצד אחר, מה תורין (ובני יונה) שיש להן אצבע יתרה, וזפק, וקורקבן נקלף, ואין דורסין ואוכלין — טהורין, שהרי נבחרו להקרבה על גבי המזבח (ויקרא א, יד), אף כל כיוצא בהן, שיש בהם ארבעה סימנים אלה — טהורין. ואם כן, כיצד שנינו במשנה שסימני העוף לא נאמרו מן התורה? אמר אביי, כך צריך להבין את לשון המשנה: סימני העוף לא נאמר פירושן, כלומר, לא נתפרש מה הם מדברי תורה, אלא מדברי סופרים, שהם פירשו את הסימנים.
תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: עוֹף הַבָּא בְּסִימָן אֶחָד טָהוֹר, לְפִי שֶׁאֵין דּוֹמֶה לְנֶשֶׁר. נֶשֶׁר דְּלֵית לֵיהּ כְּלָל – הוּא דְּלָא תֵּיכוֹל, הָא אִיכָּא דְּאִית לֵיהּ חַד – תֵּיכוֹל.
תני [שנה] ר' חייא: עוף הבא לפנינו בסימן אחד בלבד של טהרה, ואינו מן העופות הטמאים שפירטה התורה — טהור, לפי שאין זה דומה לנשר. שמשום כך הזכיר הכתוב גם נשר ברשימת העופות הטמאים, אף שיכול היה איסורו להילמד מן העופות האחרים שאסרה התורה — כדי ללמדנו: נשר, דלית ליה [שאין לו] כלל סימני טהרה — הוא דלא תיכול [שלא תאכל], הא איכא דאית ליה חד [אבל אם יש עוף שיש לו אפילו אחד] מהסימנים — תיכול [תאכל] אותו.
וְלֵילַף מִתּוֹרִין: מָה תּוֹרִין דְּאִיכָּא כּוּלְּהוּ אַרְבְּעָה, אַף הָכָא נָמֵי עַד דְּאִיכָּא כּוּלְּהוּ אַרְבְּעָה?
ושואלים: ומדוע נלמד מנשר להכשיר? ולילף [ונלמד] להיפך מתורין לאוסרו: מה תורין שהכשיר הכתוב במפורש הם עופות דאיכא כולהו [שיש להם כל] הארבעה סימנים — אף הני נמי [אלה גם כן], שאר עופות שבאים לפנינו, אינם כשרים עד דאיכא כולהו [שיש להם כל] ארבעה סימני הטהרה!
אִם כֵּן, שְׁאָר עוֹפוֹת טְמֵאִין דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי?
ומשיבים: אם כן, שאנו למדים דבר זה מתורים, שאר עופות טמאין דכתב רחמנא [שכתבה התורה] שהם אסורים, למה לי לכותבם? והרי אין בהם אחד שיש בו כל ארבעת סימני הטהרה, ואם כן ניתן היה ללמוד את איסורם מתורים! אלא מכאן שאין למדים דין זה מתורים.
וְנֵילַף מִינַּיְיהוּ: מָה הָתָם תְּלָתָא וְלָא אָכְלִינַן, אַף כֹּל תְּלָתָא וְלָא נֵיכוֹל, וְכׇל שֶׁכֵּן תְּרֵי וְחַד?
ושואלים: ומדוע למדים מנשר שדי בסימן אחד של טהרה? ונילף מינייהו [ונלמד מהם], מרוב העופות הטמאים, שיש בהם שלושה סימנים טהרה: מה התם [שם], בעופות הללו, יש תלתא [שלושה] סימנים של טהרה, ולא אכלינן [ועם כל זה אין אנו אוכלים אותם] — אף כל עוף שבא לפנינו, שיש לו תלתא [שלושה] סימני טהרה — טמא הוא, ולא ניכול [ולא נאכל] אותו, וכל שכן אם יש בו רק תרי [שני] סימנים, או רק חד [אחד]!
אִם כֵּן, עוֹרֵב, דִּכְתַב רַחֲמָנָא, לְמָה לִי? הַשְׁתָּא דְּאִית לֵיהּ תְּלָתָא לָא אָכְלִינַן, דְּאִית לֵיהּ תְּרֵי מִיבַּעְיָא?
ומשיבים: אם כן, עורב, שיש לו שני סימני טהרה, דכתב רחמנא [שכתבה התורה] שהוא טמא, למה לי? השתא [עכשיו] שאתה אומר שעוף דאית ליה תלתא [שיש לו שלושה] סימני טהרה בלבד לא אכלינן [אין אוכלים אנו אותו], עורב דאית ליה תרי מיבעיא [שיש לו שני סימני טהרה בלבד נצרכה לומר] שהוא אסור? אלא מכאן שלא התכוונה התורה שנלמד מהם, אלא דווקא אלה שנזכרו במפורש לאיסור הריהם אסורים, אבל שאר עופות שיש בהם שלושה סימני טהרה — מותרים.
וְלֵילַף מֵעוֹרֵב: מָה הָתָם תְּרֵי לָא, אַף כֹּל תְּרֵי לָא? אִם כֵּן, פֶּרֶס וְעׇזְנִיָּה דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? הַשְׁתָּא דְּאִית לֵיהּ תְּרֵי לָא אָכְלִינַן, דְּאִית לֵיהּ חַד מִיבַּעְיָא!
ושואלים: ולילף [ונלמד] מעורב שנזכר ברשימת העופות הטמאים: מה התם [שם] תרי לא [בשני סימנים בלבד אינו] טהור, אף כל עוף שיש בו תרי [שני סימנים] לא טהור! ומשיבים: אם כן, פרס ועזניה שיש בהם רק סימן אחד של טהרה, דכתב רחמנא [שכתבה התורה] שהם טמאים, למה לי? השתא דאית ליה תרי לא אכלינן [עכשיו, הרי עורב שיש לו שני סימני טהרה אין אנו אוכלים], פרס ועזניה דאית ליה חד מיבעיא [שיש לו רק סימן אחד נצרכה לומר] שהוא טמא? אלא מכאן שעוף שיש בו שני סימני טהרה — טהור, חוץ מעורב שנאמר במפורש שהוא טמא.
וְנִיגְמַר מִפֶּרֶס וְעׇזְנִיָּה? אִם כֵּן, נֶשֶׁר דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? הַשְׁתָּא דְּאִית לֵיהּ חַד לָא אָכְלִינַן, דְּלֵית לֵיהּ כְּלָל מִיבַּעְיָא! אֶלָּא נֶשֶׁר דְּלֵית לֵיהּ כְּלָל – הוּא דְּלָא תֵּיכוֹל, הָא דְּאִית לֵיהּ חַד – אֱכוֹל.
ושואלים: וניגמר [ונלמד] מפרס ועזניה שכל עוף שיש בו רק סימן אחד של טהרה טמא! ומשיבים: אם כן, נשר, שאין בו אפילו סימן טהרה אחד, דכתב רחמנא [שכתבה התורה] שהוא טמא, למה לי? השתא דאית ליה חד [עכשיו, פרס ועזניה שיש לו סימן אחד] לא אכלינן [אין אנו אוכלים], דלית ליה כלל מיבעיא [נשר שאין לו כלל סימני טהרה נצרכה לומר] שהוא טמא? אלא לכך הוזכר נשר — כדי ללמד: נשר דלית ליה [שאין לו] כלל סימני טהרה — הוא דלא תיכול [שלא תאכל], הא דאית ליה חד [אבל עוף שיש לו סימן טהרה אחד] — אכול.
וְאֶלָּא, טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא נֶשֶׁר, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא: לֵילַף מִפֶּרֶס וְעׇזְנִיָּה? הָוֵה לֵיהּ פֶּרֶס וְעׇזְנִיָּה שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וּשְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.
ושואלים: ואלא לפי זה, טעמא [הטעם], דווקא משום דכתב רחמנא [שכתבה התורה] נשר אתה למד כן, הא לאו הכי [הרי אם לא כן] הוה אמינא [הייתי אומר]: לילף [נלמד] מפרס ועזניה, שעוף הבא לפנינו בסימן אחד טמא? וכיצד היינו אומרים כן? והרי הוה ליה [הרי הם] פרס ועזניה שני כתובין הבאין כאחד, ששניהם מלמדים אותו דבר, וכלל הוא במדרש ההלכה ששני כתובין הבאין כאחד — אין מלמדין לדינים אחרים!
גְּמִירִי, דְּאִיכָּא בְּהַאי לֵיכָּא בְּהַאי, וּדְאִיכָּא בְּהַאי לֵיכָּא בְּהַאי.
ומשיבים: גמירי [למודים אנו במסורת], דאיכא בהאי ליכא בהאי [שסימן הטהרה שיש בזה, בפרס — אין בזה, בעזניה], ודאיכא בהאי ליכא בהאי [ושיש בזה, בעזניה — אין בזה, בפרס], ונמצא שאין הם שני כתובים הבאים כאחד, אלא כל אחד מלמד דבר אחר, וניתן היה, איפוא, ללמוד מהם שכל עוף שיש בו רק סימן טהרה אחד שהוא טמא. ולכן הוצרכה התורה לכתוב נשר, שאין בו אפילו סימן טהרה אחד, כדי ללמדנו שעוף הבא לפנינו, ויש בו סימן אחד — הריהו טהור.
מִכְּדֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עוֹפוֹת טְמֵאִים הָווּ, אִי אֶפְשָׁר דְּחַד דְּאִיכָּא בְּהָנָךְ לֵיכָּא בְּהָנֵי, וְהָווּ לְהוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד.
ושואלים: ועדיין, מכדי [הואיל] ועשרים וארבעה עופות טמאים הוו [הם] שהוזכרו בכתוב, הרי אי אפשר דחד דאיכא בהנך ליכא בהני [שסימן אחד שיש באלה, בפרס ובעזניה, אינו נמצא גם באחרים], ואם כן ביחס לכל אחד מאותם שני סימנים הוו להו [יש כאן] שני כתובים הבאים כאחד, ואם כן לא ניתן היה ללמוד על העוף הבא לפנינו בסימן טהרה של פרס או של עזניה שהוא טמא, ולא הוצרכנו ללימוד מן הנשר כדי להכשירו!
גְּמִירִי: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עוֹפוֹת טְמֵאִים הָווּ, וְאַרְבָּעָה סִימָנִין. תְּלָתָא הָדְרִי בְּכוּלְּהוּ, עֶשְׂרִים מֵהֶם שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה, וּתְרֵי בְּעוֹרֵב, חַד בְּפֶרֶס וְחַד בְּעׇזְנִיָּה, דְּאִיתֵיהּ בְּהָא לֵיתֵיהּ בְּהָא. מַהוּ דְּתֵימָא לֵילַיף מִינֵּיהּ – כְּתַב רַחֲמָנָא ״נֶשֶׁר״, נֶשֶׁר דְּלֵית לֵיהּ כְּלָל הוּא דְּלָא תֵּיכוֹל, הָא אִיכָּא דְּאִית לֵיהּ חַד – אֱכוֹל.
ומשיבים: גמירי [למודים אנו]: עשרים וארבעה עופות טמאים הוו [הם] המפורשים בתורה, וארבעה סימנין של טהרה יש בעוף; תלתא הדרי בכולהו [שלושה סימני טהרה נמצאים בכולם], כלומר, הסימנים הללו נמצאים, כולם או חלקם בעופות הטמאים המנויים במקרא. עשרים מהם מן העופות — יש בהם שלשה שלשה סימני טהרה, ותרי [ושנים] מתוך השלושה קיימים בעורב, חד [סימן אחד] בפרס, וחד [וסימן אחד] בעזניה, דאיתיה בהא ליתיה בהא [והסימן שיש בזה, בפרס, אין בזה, בעזניה], ולהיפך. ונמצא שאחד הסימנים, של פרס או של עזניה, הוא הסימן הרביעי, שנמצא אך ורק בו ולא בעוף אחר מן העופות הטמאים; מהו דתימא [שתאמר]: ליליף מיניה [נלמד ממנו], שכל שיש לו רק סימן טהרה אחד כמוהו הריהו טמא — על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] נשר, לומר: נשר דלית ליה [שאין לו] כלל סימנים — הוא דלא תיכול [שלא תאכל], הא איכא דאית ליה חד [אבל אם יש עוף שיש לו סימן טהרה אחד] אכול.
אֶלָּא, תּוֹרִין דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? אָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: לְקׇרְבָּן. אָמַר רַב נַחְמָן:
ואומרים: אלא, מאחר שלמדנו מנשר שכל עוף שיש לו אפילו סימן טהרה אחד הריהו טהור, תורין שיש בהם ארבעה סימני טהרה דכתב רחמנא [שכתבה התורה] שהם טהורים למה לי? אמר רב עוקבא בר חמא: לא לענין טהרתם נכתבו, ללמד שהם כשרים לאכילה, אלא לקרבן, לומר שמצות קרבן היא באלה דווקא, ולא בעופות אחרים. אמר רב נחמן:
13 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון