חולין ס׳

חָזֵינָא לֵיהּ. אֲזַל אוֹקְמֵיהּ לַהֲדֵי יוֹמָא בִּתְקוּפַת תַּמּוּז, אֲמַר לֵיהּ: אִיסְתַּכַּל בֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא מָצֵינָא. אֲמַר לֵיהּ: יוֹמָא, דְּחַד מִשַּׁמָּשֵׁי דְּקָיְימִי קַמֵּי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמְרַתְּ לָא מָצֵינָא לְאִיסְתַּכָּלָא בֵּיהּ, שְׁכִינָה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.

חזינא ליה [אראה אותו], הראה לי אותו! אזל אוקמיה להדי יומא [הלך ר' יהושע העמיד אותו את הקיסר אל מול השמש] בתקופת תמוז, כשהשמש יוקדת בעוז, אמר ליה [לו]: איסתכל ביה [הבט בו]! אמר ליה [לו]: לא מצינא [איני יכול]. אמר ליה [לו]: יומא, דחד משמשי דקיימי קמי דקודשא בריך הוא אמרת לא מצינא לאיסתכלא ביה [השמש, שהוא אחד מהשמשים שעומדים לפני הקדוש ברוך הוא, אומר אתה איני יכול להסתכל בו], שכינה עצמה לא כל שכן!

אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: בָּעֵינָא דְּאִיצְבֵּית לֵיהּ נַהֲמָא לֵאלָהַיְכוּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא מָצֵית. אַמַּאי? נְפִישִׁי חֵילְוָותֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִיבְרָא. אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק צְבֵית לְגֻידָּא דִּרְבִיתָא, דִּרְוִיחַ עָלְמָא. טְרַח שִׁיתָּא יַרְחֵי קַיְיטָא, אֲתָא זִיקָא כַּנְשֵׁיהּ לְיַמָּא.

א מסופר, אמר ליה [לו] קיסר לר' יהושע בן חנניה: בעינא דאיצבית ליה נהמא לאלהיכו [רוצה אני לערוך לחם, סעודה לאלוהיכם]! אמר ליה [לו] ר' יהושע: לא מצית [לא תוכל]. שאל אותו: אמאי [מדוע]? אמר לו: נפישי חילוותיה [מרובים חילותיו]. אמר ליה [לו]: איברא [באמת], אעשה זאת! אמר ליה [לו]: פוק צבית לגידא רביתא [לך ערוך סעודה על הים הגדול הקרוי רביתא], דרויחא עלמא [ששם יש מקום מרווח]. טרח שיתא ירחי קייטא [טרח הקיסר שישה חודשי הקיץ] בדבר, אתא זיקא כנשיה לימא [באה רוח וטאטאה הכל לים].

טְרַח שִׁיתָּא יַרְחֵי דְּסִיתְוָא, אֲתָא מִיטְרָא טַבְּעֵיהּ בְּיַמָּא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי כָּנוֹשָׁאֵי זָלוֹחָאֵי דְּאָתוּ קַמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי לָא מָצֵינָא.

חזר וטרח בעריכת סעודה אחרת שיתא ירחי דסיתוא [שישה חודשי החורף], אתא מיטרא טבעיה בימא [בא גשם סחף מה שהכין וטיבע אותו בים]. אמר ליה [לו] הקיסר לר' יהושע: מאי האי [מה זה]? מדוע אירעו דברים אלה? אמר ליה [לו]: הני כנושאי זלוחאי דאתו קמיה [אלה הם המטאטאים ושוטפי הרצפה שבאו לפניו], והם אכלו הכל. אמר ליה [לו]: אי הכי [אם כך], לא מצינא [איני יכול].

אֲמַרָה לֵיהּ בַּת קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: אֱלָהֵיכוֹן נַגָּרָא הוּא, דִּכְתִיב ״הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו״. אֵימָא לֵיהּ דְּנֶעְבֵּיד לִי חֲדָא מַסְתּוּרִיתָא. אֲמַר: לְחַיֵּי, בְּעָא רַחֲמֵי עֲלַהּ וְאִינַּגְעָה. אוֹתְבַהּ בְּשׁוּקָא דְּרוֹמִי וְיָהֲבִי לַהּ מַסְתּוּרִיתָא, דַּהֲווֹ נְהִיגִי דְּכֹל דִּמְנַגַּע בְּרוֹמִי יָהֲבוּ לֵיהּ מַסְתּוּרִיתָא, וְיָתֵיב בְּשׁוּקָא וְסָתַר דּוּלְלֵי, כִּי הֵיכִי דְּלִיחְזוֹ אִינָשֵׁי וְלִיבְעֵי רַחֲמֵי עֲלֵיהּ.

ב עוד מסופר, אמרה ליה [לו] בת קיסר לר' יהושע בן חנניה: אלהיכון נגרא [אלוהיכם נגר] הוא, דכתיב [שנאמר] "המקרה במים עליותיו" (תהלים קד, ג), הרי שהוא עושה תקרה, אימא ליה דנעביד לי חדא מסתוריתא [אמור לי שיעשה לי מסתורית אחת], מתקן פשוט להתרת פקעות צמר! אמר: לחיי [בבקשה]! בעא רחמי עלה ואינגעה [ביקש רחמים, התפלל עליה ונצטרעה], אותבה בשוקא דרומי ויהבי לה מסתוריתא [הושיבו אותה בשוק של רומי ונתנו לה מסתורית], דהוו נהיגי דכל דמנגע ברומי יהבו ליה מסתוריתא [שהיו נוהגים שכל שנעשה מנוגע ברומי נותנים לו מסתורית], ויתיב בשוקא וסתר דוללי [ויושב בשוק וסותר פקעות], כי היכי דליחזו אינשי וליבעי רחמי עליה [כדי שיראו אנשים ויבקשו רחמים, יתפללו עליו].

יוֹמָא חַד הֲוָה קָא חָלֵיף הָתָם, הֲוָת יָתְבָא וְסָתְרָה דּוּלְלֵי בְּשׁוּקָא דְּרוֹמָאֵי, אֲמַר לַהּ: שַׁפִּירְתָּא מַסְתּוּרִיתָא דִּיהַב לִיךְ אֱלָהַי. אֲמַרָה לֵיהּ: אֵימָא לֵיהּ לֵאלָהָיךְ לִשְׁקוֹל מַאי דִּיהַב לִי. אָמַר לָהּ: אֱלָהָא דִּידַן מֵיהָב יָהֵיב, מִשְׁקָל לָא שָׁקֵיל.

יומא חד הוה קא חליף התם [יום אחד היה עובר שם] ר' יהושע, הות יתבא וסתרה דוללי בשוקא דרומאי [היתה יושבת בת הקיסר וסותרת פקעות בשוק הרומאים], אמר לה: שפירתא מסתוריתא דיהב ליך אלהי [יפה המסתורית שנתן לך אלוהי]? אמרה ליה [לו]: אימא ליה [אמור לו] לאלהיך לשקול מאי דיהב לי [שיטול בחזרה מה שנתן לי]. אמר לה: אלהא דידן מיהב יהיב, משקל לא שקיל [אלוהים שלנו לתת הוא נותן, ליטול אינו נוטל].

אָמַר רַב יְהוּדָה: שׁוֹר כְּרַסְתָּן וּפַרְסְתָן, רַב רֵישֵׁיהּ וְרַב גְּנוּבְתֵּיהּ, וְחִילּוּפָא בַּחֲמָרָא. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר.

ג אגב משנתנו העוסקת בסימני בהמה וחיה, מביאים מה שאמר רב יהודה: שור דרכו שיהיה כרסתן, בעל כרס גדולה, ופרסתן, גדול פרסות, רב רישיה ורב גנובתיה [גדול ראשו וגדול זנבו], וחילופא בחמרא [וחילוף הדברים בחמור]. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן]? למה משנה הדבר? ומשיבים: למקח וממכר, שהמוכר סתם שור לחבירו צריך לתת לו שור כזה, והיפך הדבר בחמור.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן, קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִין מַפְרִיס״ – מַקְרִין תַּרְתֵּי מַשְׁמַע! אָמַר רַב נַחְמָן: ״מַקְרָן״ כְּתִיב.

ואמר רב יהודה: שור שהקריב אדם הראשון, קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר: "ותיטב לה' (תודתי) משור פר מקרין מפריס" (תהלים סט, לב) — מאותו שור שהקריב אדם הראשון. ותוהים: "מקרין" הלוא תרתי משמע [שתים, שתי קרנים משמעו], שמשמעות "מקרין" היא — בעל קרניים! אמר רב נחמן: "מקרן" כתיב [כתוב], כלומר, הכתוב החסר רומז לקרן אחת.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן, קַרְנָיו קוֹדְמוֹת לְפַרְסוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִין מַפְרִיס״ – מַקְרִין בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר מַפְרִיס.

ואמר רב יהודה: שור שהקריב אדם הראשון, השור הראשון שנוצר — קרניו קודמות לפרסותיו, שלא נולד מפרה, אלא יצא בשלמותו מן הארץ, וכיון שראשו יצא תחילה היו קרניו קודמות לפרסותיו, שנאמר: "ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס" — מקרין ברישא [בתחילה], והדר [ואחר כך] מפריס.

מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בְּקוֹמָתָן נִבְרְאוּ, בְּדַעְתָּן נִבְרְאוּ, בְּצִבְיוֹנָם נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם״, אַל תִּקְרֵי ״צְבָאָם״ אֶלָּא ״צִבְיוֹנָם״.

ודבר זה, שהשור הראשון יצאו קרניו תחילה, מסייע ליה [לו] לר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: כל מעשה בראשית בקומתן השלימה נבראו, בדעתן השלימה נבראו, בצביונם (בשלמות צורתם ויופיים) נבראו, שנאמר "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" (בראשית ב, א), אל תקרי "צבאם", אלא "צביונם".

דָּרֵשׁ רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: ״יְהִי כְבוֹד ה׳ לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה׳ בְּמַעֲשָׂיו״, פָּסוּק זֶה שַׂר הָעוֹלָם אֲמָרוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״לְמִינֵהוּ״ בָּאִילָנוֹת, נָשְׂאוּ דְּשָׁאִים קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמָן:

ד ועוד במעשה הבריאה, דרש ר' חנינא בר פפא: הכתוב "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו" (תהלים קד, לא), פסוק זה, שר העולם, המלאך הממונה על העולם, אמרו; בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא "למינהו" באילנות, שציוה: "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו" (בראשית א, יא), נשאו דשאים, שלא נאמר בהם "למינו", קל וחומר בעצמן:

אִם רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעִרְבּוּבְיָא, לָמָּה אָמַר ״לְמִינֵהוּ״ בָּאִילָנוֹת? וְעוֹד קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אִילָנוֹת שֶׁאֵין דַּרְכָּן לָצֵאת בְּעִרְבּוּבְיָא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״לְמִינֵהוּ״ – אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

אם רצונו של הקדוש ברוך הוא בערבוביא של מינים, למה אמר "למינהו" באילנות? ועוד קל וחומר הוא: ומה באילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא, שגדולים הם, וכל אחד ניכר לעצמו — אמר הקדוש ברוך הוא "למינהו", שיצאו כל אחד לעצמו, אנו, הדשאים, שדרכנו להיות מעורבבים — על אחת כמה וכמה?

מִיָּד כׇּל אֶחָד וְאֶחָד יָצָא לְמִינוֹ, פָּתַח שַׂר הָעוֹלָם וְאָמַר: ״יְהִי כְבוֹד ה׳ לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה׳ בְּמַעֲשָׂיו״.

מיד כל אחד ואחד יצא למינו, ולא בערבוביא, שנאמר "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו" (שם יב). פתח שר העולם ואמר: "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו", שהם עושים את רצונו, אפילו כשאינו אומר ומפרש אותו.

בָּעֵי רָבִינָא: הִרְכִּיב שְׁנֵי דְּשָׁאִים זֶה עַל גַּב זֶה

בעי [שאל] רבינא: אם הרכיב שני מיני דשאים זה על גב זה, כעין שעושים בעצים, שלוקחים ענף מעץ אחד ומרכיבים אותו על עץ ממין אחר,

לְרַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא מַהוּ? כֵּיוָן דְּלָא כְּתַב בְּהוּ ״לְמִינֵהוּ״ לָא מִיחַיַּיב, אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּהִסְכִּים אַיְּדַיְהוּ – כְּמַאן דִּכְתִיב בְּהוּ ״לְמִינֵהוּ״ דָּמְיָא? תֵּיקוּ.

לר' חנינא בר פפא שדרש דרשה זו, מהו? כיון דלא כתב בהו [שלא כתוב בהם בציווי] "למינהו" — לא מיחייב [אין אדם חייב] על הרכבה של דשאים. או דילמא [שמא] כיון שהסכים הקדוש ברוך הוא אידיהו [על ידם], כפי שדרש את הכתוב "ישמח ה' במעשיו" — כמאן דכתיב בהו [כמי שכתוב בהם] "למינהו" דמיא [נחשב] הדבר? שאלה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי רָמֵי: כְּתִיב ״וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים״, וּכְתִיב ״אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן״. אָמְרָה יָרֵחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכֶתֶר אֶחָד? אָמַר לָהּ: לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ.

א ועוד במקראות במעשה הבריאה הנראים כסותרים. ר' שמעון בן פזי רמי [השליך, הראה סתירה], כתיב [נאמר]: "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים" (בראשית א, טז), וכתיב [ונאמר]: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן" (שם), הרי שאחד מהם קטן! אלא כך היה המעשה: בתחילה נעשו השמש והירח שניהם גדולים, אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? ומוכרח הדבר שיהיה סדר דרגות של ראשון ושני לו! אמר לה: לכי ומעטי את עצמך, ואז לא יהיו שנים משתמשים בכתר אחד!

אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְאָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ דָּבָר הָגוּן, אַמְעִיט אֶת עַצְמִי?! אָמַר לָהּ: לְכִי וּמְשׁוֹל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. אֲמַרָה לֵיהּ: מַאי רְבוּתֵיהּ? דִּשְׁרָגָא בְּטִיהֲרָא מַאי אַהֲנִי? אֲמַר לַהּ: זִיל לִימְנוֹ בָּךְ יִשְׂרָאֵל יָמִים וְשָׁנִים. אָמְרָה לֵיהּ: יוֹמָא נָמֵי אִי אֶפְשָׁר דְּלָא מָנוּ בֵּיהּ תְּקוּפָתָא, דִּכְתִיב ״וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים״. זִיל לִיקְרוֹ צַדִּיקֵי בִּשְׁמִיךְ: ״יַעֲקֹב הַקָּטָן״, ״שְׁמוּאֵל הַקָּטָן״, ״דָּוִד הַקָּטָן״.

אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?! אמר לה כדי לפייסה: לכי ומשול ביום ובלילה, שתאירי לא רק בלילה אלא גם ביום, כשהשמש מאירה. אמרה ליה [לו]: מאי רבותיה [מה גדולתו] של דבר זה? דשרגא בטיהרא מאי אהני [שנר בצהרים מה מועיל]? אמר לה: זיל [לכי], לימנו [שימנו] בך ישראל ימים ושנים, ובכך תהא חשיבותך. אמרה ליה [לו]: יומא נמי [השמש גם כן], אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא [שלא ימנו בו תקופות], דכתיב [שנאמר] "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים" (שם יד)! אמר לה: זיל [לכי], ליקרו צדיקי בשמיך [שייקראו צדיקים בשמך], כמו שנאמר "יעקב הקטן", "שמואל הקטן", "דוד הקטן".

חַזְיַיהּ דְּלָא קָא מִיַּתְּבָא דַּעְתַּהּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָבִיאוּ כַּפָּרָה עָלַי שֶׁמִּיעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ! וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מָה נִשְׁתַּנָּה שָׂעִיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״לַה׳״? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שָׂעִיר זֶה יְהֵא כַּפָּרָה עַל שֶׁמִּיעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ.

חזייה דלא קא מיתבא דעתה [ראה אותה שאין דעתה מתיישבת], אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר [וזהו שאמר] ר' שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש משאר שעירי חטאת שבפרשת קרבנות המועדים, שנאמר בו "ושעיר עזים אחד לחטאת לה' "(במדבר כח, טו)? אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

רַב אַסִּי רָמֵי, כְּתִיב: ״וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא״ (בתלת) [בִּתְלָתָא] בְּשַׁבָּא, וּכְתִיב: ״וְכׇל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ״ בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, מְלַמֵּד שֶׁיָּצְאוּ דְּשָׁאִים וְעָמְדוּ עַל פֶּתַח קַרְקַע, עַד שֶׁבָּא אָדָם הָרִאשׁוֹן וּבִקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְצָמְחוּ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים.

ב ועוד במקראות בפרשת הבריאה הנראים כסותרים. רב אסי רמי [השליך, הראה סתירה], כתיב [נאמר]: "ותוצא הארץ דשא" (בראשית א, יב), ודבר זה נאמר בתלת בשבתא [בשלישי בשבת], וכתיב [ונאמר]: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ" (שם ב, ה) ודבר זה הוא במעלי שבתא [בערב שבת, ביום השישי], קודם בריאת האדם. כיצד? מלמד שיצאו דשאים ביום השלישי ועמדו על פתח קרקע, אבל לא יצאו החוצה עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים, וירדו גשמים וצמחו. ללמדך שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים.

רַב נַחְמָן בַּר פָּפָּא הַוְיָא לֵיהּ הָהִיא גִּינְּתָא, שְׁדִי בַּיהּ בִּיזְרָנֵי וְלָא צְמַח. בְּעָא רַחֲמֵי, אֲתָא מִיטְרָא וּצְמַח. אֲמַר: הַיְינוּ דְּרַב אַסִּי.

ובענין זה מסופר, רב נחמן בר פפא הויא ליה ההיא גינתא [היתה לו גינה אחת], שדי ביה ביזרני ולא צמח [זרע בה זרעים ולא צמחו], בעא רחמי אתא מיטרא [ביקש רחמים בתפילה בא הגשם] וצמח, אמר: היינו [הוא שאמר] רב אסי, שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים.

אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: ״הַשְּׁסוּעָה״ בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא, שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי גַּבִּין וּשְׁנֵי שִׁדְרָאוֹת. וְכִי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ קְנִיגִי הָיָה אוֹ בַּלִּיסְטָרִי הָיָה? מִכָּאן תְּשׁוּבָה לָאוֹמֵר אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם.

ג בפרשת בעלי החיים הטהורים והטמאים שבספר דברים נאמר: "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה את הגמל ואת הארנבת ואת השפן" (דברים יד, ז). אמר רב חנן בר רבא: השסועה אינו תיאור של הפרסה, שהיא מחולקת לשתים, אלא בריה בפני עצמה היא, שיש לה שני גבין ושני שדראות, ונראית כמחולקת לשני בעלי חיים נפרדים. ויש לשאול: וכי משה רבינו שציוה על כך קניגי (צייד) היה או בליסטרי (רובה קשת) היה, ומכיר בכל מיני חיות שאינן מצויות? אלא מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים, שהרי רק משום שגילו לו מן השמים על חיה זו יכול היה לצוות עליה!

אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִינָא: זִיל כְּתוֹב ״קְנִיגִי וּבַלִּיסְטָרִי״ בְּאַגַּדְתָּיךְ, וּפָרְשַׁהּ.

אמר ליה [לו] רב חסדא לרב תחליפא בר אבינא: זיל כתוב [לך וכתוב] אגדה זו של "קניגי ובליסטרי" באגדתיך [בספר האגדה] שלך, ופרשה את המילים הללו שבה, שאינן ידועות לכל.

״וְאֶת חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים״, אָמַר חַמְשָׁה וְחָשֵׁיב שִׁיתָּא! אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: אֲרוּנְקֵי שֶׁלָּהֶן חֲמִשָּׁה. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִינָא: כְּתוֹב ״אֲרוּנְקֵי״ בְּאַגַּדְתָּיךְ וּפָרְשַׁהּ. וּפְלִיגָא דְּרַב, דְּאָמַר רַב: עַוִּים מִתֵּימָן בָּאוּ.

וכיוצא בזה מסופר, נאמר: "ואת חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים" (יהושע יג, ג), וקשה, שאמר תחילה חמשה סרני פלשתים וחשיב שיתא [ומנה שישה]! אמר ר' יונתן בטעם הדבר: באמת היו ששה, ואולם ארונקי שלהן, החשובים שבהם, הם חמשה. אמר ליה [לו] רב חסדא לר' תחליפא בר אבינא: כתוב דרשה זו של "ארונקי" באגדתיך [באגדתך], ופרשה את המלה הזו. ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דרשה זו על שיטת רב, שאמר רב: עוים אינם מן הפלישתים, אלא מתימן באו.

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: עַוִּים מִתֵּימָן בָּאוּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָן עַוִּים? שֶׁעִיוְּתוּ אֶת מְקוֹמָן. דָּבָר אַחֵר: עַוִּים, שֶׁאִיוּוּ לֶאֱלֹהוֹת הַרְבֵּה. דָּבָר אַחֵר: עַוִּים, שֶׁכׇּל הָרוֹאֶה אוֹתָם אוֹחַזְתּוֹ עֲוִית. אָמַר רַב יוֹסֵף: וְאִית לְהוּ שִׁיתַּסְרֵי דָּרֵי שִׁינֵּי לְכׇל חַד וְחַד.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: עוים מתימן באו, ולמה נקרא שמן עוים ולא "תימנים"? על שום שעיותו והחריבו את מקומן כשיצאו משם. דבר אחר: עוים בחילוף ע' וא' — משום שאיוו לאלהות הרבה. דבר אחר: עוים — שהיו מפחידים כל כך שכל הרואה אותם אוחזתו עוית. אמר רב יוסף: ואית להו שיתסרי דרי שיני לכל חד וחד [ויש להם שש עשרה שורות שיניים לכל אחד ואחד].

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הַרְבֵּה מִקְרָאוֹת שֶׁרְאוּיִין לִשְׂרוֹף כְּסִפְרֵי מִינִין, וְהֵן הֵן גּוּפֵי תוֹרָה. ״וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה״ – מַאי נָפְקָא לַן מִינַּהּ?

ובענין העוים מביאים מה שאמר ר' שמעון בן לקיש: הרבה מקראות יש שראויין לשרוף כספרי מינין (כופרים), שנראה שאין בהם צורך, ואינם ראויים להיכתב, ואולם הן הן גופי (עיקרי) תורה. כגון האמור: "והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם" (דברים ב, כג), ולכאורה, מאי נפקא לן מינה [מה יוצא לנו מכאן]? לשם מה נכתב?

מִדְּאַשְׁבְּעֵיהּ אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם ״אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵיתוֹ כַּפְתּוֹרִים לִיפְּקוּ מֵעַוִּים, דְּהַיְינוּ פְּלִשְׁתִּים, וְלֵיתוֹ יִשְׂרָאֵל לִיפְּקוּ מִכַּפְתּוֹרִים.

אלא כך הוא טעמם של דברים: מדאשבעיה [ממה שהשביע] אבימלך מלך פלשתים לאברהם "אם תשקור לי ולניני ולנכדי" (בראשית כא, כג), נמצא שבני ישראל לא יוכלו לרשת את ארץ פלשתים עד לאחר ארבעה דורות, לכן אמר הקדוש ברוך הוא: ליתו [יבואו] כפתורים, ליפקו [יוציאו] את הארץ מהעוים, דהיינו [שהם] מן הפלשתים, וליתו [ויבואו] ישראל ליפקו [יוציאו] מהכפתורים.

כְּיוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב וְגוֹ׳״. מַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דַּאֲמַר לְהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: ״אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵיתֵי סִיחוֹן לִיפּוֹק מִמּוֹאָב, וְלֵיתוֹ יִשְׂרָאֵל וְלִיפְּקוּ מִסִּיחוֹן. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַב פָּפָּא: עַמּוֹן וּמוֹאָב טִיהֲרוּ בְּסִיחוֹן.

כיוצא בדבר אתה אומר על פסוק אחר הנראה כסיפור דברים שאין בו צורך. לאחר שתיארה התורה את כיבוש עבר הירדן מיד סיחון מלך האמורי, נאמר: "כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא, והוא נלחם במלך מואב" (במדבר כא, כו), ולכאורה מאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן]? לשם מה נאמר שנלחם במלך מואב? אלא משום דאמר להו [שאמר להם] הקדוש ברוך הוא לישראל: "אל תצר את מואב" (דברים ב, ט), אמר הקדוש ברוך הוא: ליתי [יבוא] סיחון ליפוק [ויוציא] ממואב שטחים אלו, וליתו [וכך יבואו] ישראל וליפקו [ויוציאו] אותם מיד סיחון, וכך לא יעברו על האיסור. ומעירים, והיינו דאמר [וזהו שאמר] רב פפא: עמון ומואב טיהרו בסיחון, כלומר חלקים מארצם נעשו כשרים לכיבוש ישראל על ידי כיבושו של סיחון. ועוד

״צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן״, תָּנָא: שְׂנִיר וְשִׂרְיוֹן מֵהָרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאוּמוֹת הָעוֹלָם הָלַךְ וּבָנָה לוֹ כְּרַךְ גָּדוֹל לְעַצְמוֹ, וְהֶעֱלָה לוֹ עַל שֵׁם הָרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֲפִילּוּ הָרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲבִיבִין עַל אוּמוֹת הָעוֹלָם.

כתוב שאינו מובן: "צידונים יקראו לחרמון שריון והאמורי יקראו לו שניר" (דברים ג, ט), ועל כך תנא [שנה החכם]: והרי שניר ושריון — מהרי ארץ ישראל הם! אלא מלמד שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו, והעלה (קרא) לו שם על שם אחד מהרי ארץ ישראל. ללמדך, שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על האומות העולם.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ: ״וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים״, מַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּלָא לִיקְרוֹ לְאֶחָיו גָּלְוָותָא.

כיוצא בו מה שנאמר ביוסף במצרים: "ואת העם העביר אותו לערים" (בראשית מז, כא), מאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן]? מה בא ללמדנו? את אהבתו וכבודו של יוסף לאחיו, שהיגלה את כל המצרים ממקומם כדי דלא ליקרו לאחיו גלוותא [שלא יקראו לאחיו שבאו מארץ ישראל גולים].

סִימָנֵי הָעוֹף לֹא נֶאֶמְרוּ, וְלָא? וְהָתַנְיָא: ״נֶשֶׁר״,

ד שנינו במשנה: סימני העוף לא נאמרו בתורה. ושואלים: וכי לא נאמרו? וכי אי אפשר ללמוד אותם מן הכתוב? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: נשר (ויקרא יא, יג) נמנה בין רשימת העופות הטמאים, וממנו יש ללמוד: