חולין נ״ט

עִיקָּרָא דְּמָרִירְתָּא.

עיקרא דמרירתא [השורש של ירק מר].

אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דַּאֲכַל תְּלָתָא תִּקְלֵי חִלְתִּית אַלִּיבָּא רֵיקָנָא – מִישְׁתְּלַח מַשְׁכֵיהּ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בְּדִידִי הֲוָה עוֹבָדָא, וַאֲכַלִי חַד תִּקְלָא חִלְתִּיתָא, וְאִי לָא דִּיתַבִי בְּמַיָּא – מִישְׁתְּלַח מַשְׁכַאי, וְקִיַּימְתִּי בְּעַצְמִי ״הַחׇכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ״.

אמר רב יהודה: האי מאן דאכל תלתא תקלי חלתית אליבא ריקנא [מי שאוכל משקל שלושה שקלים חילתית על לב ריק, קיבה ריקה] — מישתלח משכיה [נפשט עורו] מחמת החום שאוחז בו. אמר ר' אבהו: בדידי הוה עובדא [בי עצמי היה מעשה], ואכלי חד תקלא חלתיתא [ואכלתי משקל שקל אחד חילתית], ואי לא דיתבי במיא [ואם לא שישבתי מיד במים] להצטנן — מישתלח משכאי [היה עורי נפשט], וקיימתי בעצמי על ידי כך: "החכמה תחיה בעליה" (קהלת ז, יב) שבזכות החכמה שלמדתי ניצלו חיי.

אָמַר רַב יוֹסֵף: הַאי מַאן דְּאָכֵיל שִׁיתַּסְרֵי בֵּיעֵי, וְאַרְבְּעֵי אַמְגּוֹזֵי, וְשַׁב בּוּטְיָתָא דְּפִרְחֵי, וְשָׁתֵי רְבִיעֵתָא דְּדוּבְשָׁא בִּתְקוּפַת תַּמּוּז, אַלִּיבָּא רֵיקָנָא – מִתְעֲקַר תַּלְיָא דְּלִיבֵּיהּ.

אמר רב יוסף: האי מאן דאכיל שיתסרי ביעי [מי שאוכל שש עשרה ביצים], וארבעי אמגוזי [וארבעים אגוזים], ושב בוטיתא דפרחי [ושבע אביונות פירות של הצלף], ושתי רביעתא דדובשא [ושותה רביעית דבש] בתקופת תמוז, אליבא ריקנא [על לב ריק, קיבה ריקה] — מתעקר תליא דליביה [נעקר חיבור ליבו].

הָהוּא בַּר טַבְיָא דַּאֲתָא לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, דַּהֲוָה (מפסק) [מְפַסְּקָן] כַּרְעִן בָּתְרָיָיתָא, בַּדְקֵיהּ רַב בְּצוֹמֶת הַגִּידִין וְאַכְשְׁרֵיהּ. סְבַר לְמֵיכַל מִינֵּיהּ בְּאוּמְצָא, אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: לָא חָיֵישׁ מָר לְנִיקּוּרֵי?

ובענין הכשת נחש ששנינו במשנתנו מסופר, ההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא [צבי אחד שהובא לאחר שנשחט לבית ראש הגולה], דהוה מפסק כרען בתרייתא [שהיו חתוכות רגליו האחוריות], בדקיה [בדק אותו] רב בצומת הגידין שבתחתית השוק, וראה שלא נפגם, ואכשריה [והכשיר אותו]. סבר למיכל מיניה באומצא [סבור היה לאכול ממנו בצליה קלה], אמר ליה [לו] שמואל: וכי לא חייש מר לניקורי [אין אדוני חושש שמא נשך אותו נחש]?

אֲמַר לֵיהּ: מַאי תַּקַּנְתָּא? נוֹתְבֵיהּ בְּתַנּוּרָא דְּאִיהוּ בָּדֵיק נַפְשֵׁיהּ. אוֹתְבֵיהּ, נְפַל תִּילְחֵי תִּילְחֵי. קָרֵי שְׁמוּאֵל עֲלֵיהּ דְּרַב: ״לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כׇּל אָוֶן״. קָרֵי רַב עֲלֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: ״כׇּל רָז לָא אָנֵס לָךְ״.

אמר ליה [לו] רב לשמואל: מאי תקנתא [מה התקנה] לברר את הדבר? אמר לו: נותביה בתנורא דאיהו בדיק נפשיה [נשים אותו בתנור חם, והוא יבדוק את עצמו]. אותביה, נפל תילחי תילחי [שם אותו בתנור על שיפוד, ונפלו ממנו חתיכות חתיכות], שהוא סימן שהכישו נחש. קרי [קרא] שמואל עליה [על] רב את הכתוב: "לא יאונה לצדיק כל און" (משלי יב, כא), שניצל בזכות צדקותו. קרי [קרא] רב עליה [על] שמואל את הכתוב: "וכל רז לא אנס לך" (דניאל ד, ו), לא נסתר ממך, הכל אתה יודע, אפילו עניינים אלה.

מַתְנִי׳ סִימָנֵי בְּהֵמָה וְחַיָּה נֶאֶמְרוּ מִן הַתּוֹרָה, וְסִימָנֵי הָעוֹף לֹא נֶאֶמְרוּ, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: כׇּל עוֹף הַדּוֹרֵס – טָמֵא, כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵירָה וְזֶפֶק וְקוּרְקְבָנוֹ נִקְלָף – טָהוֹר. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: כׇּל עוֹף הַחוֹלֵק אֶת רַגְלָיו – טָמֵא.

א משנה סימני בהמה וחיה הטהורים נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו במפורש, אבל אמרו חכמים בהם סימנים: כל עוף הדורס שנועץ ציפורניו בטרפו ואוכל — טמא. כל שיש לו אצבע יתירה מאחור, וזפק, מעין כיס בצד הוושט שבו שוהה המזון קודם העיכול, וקורקבנו נקלף, שעורו הפנימי הצהבהב של הקורקבן נקלף ממנו — טהור. ר' אלעזר בר' צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו, שכאשר הוא עומד על חוט, שתים מאצבעותיו מצויות מלפנים ושתים מאחור — הרי הוא טמא.

וּבַחֲגָבִים, כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם, וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, וְקַרְצוּלַּיִם, וּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רוּבּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: וּשְׁמוֹ חָגָב. וּבַדָּגִים, כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׁקֶשֶׁת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵי קַשְׂקַשִּׂין וּסְנַפִּיר אֶחָד. וְאֵלּוּ הֵן קַשְׂקַשִּׂין – הַקְּבוּעִין בּוֹ, וּסְנַפִּירִים – הַפּוֹרֵחַ בָּהֶן.

ובחגבים, שגם בהם לא ניתנו סימני טהרה מפורשים בתורה — גם בהם נתנו חכמים סימנים: כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, שתים גדולות לעוף בהן, ושתים המכסות אותן בשעת המנוחה, וקרצולים, כלומר, רגלי ניתור גבוהות, וכנפיו חופין את רובו. ר' יוסי אומר, צריך להוסיף לכל אלה תנאי נוסף: ושמו חגב. ובדגים, סימן טהרתם כתוב בתורה: כל שיש לו על גופו סנפיר וקשקשת (ויקרא יא, ט). ר' יהודה אומר: צריכים שיהיו לו לפחות שני קשקשין וסנפיר אחד. ואלו הן קשקשין — אותם הקבועין בו, וסנפירים — הפורח בהן, אלה שהוא שט בהם.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֵלּוּ הֵן סִימָנֵי בְּהֵמָה – ״כׇּל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְגוֹ׳״, כׇּל בְּהֵמָה שֶׁמַּעֲלַת גֵּרָה – בְּיָדוּעַ שֶׁאֵין לָהּ שִׁינַּיִם לְמַעְלָה, וּטְהוֹרָה.

ב גמרא על מה ששנינו במשנה שסימני בהמה טהורה נאמרו מן התורה, תנו רבנן [שנו חכמים], אלו הן סימני בהמה — ככתוב: "כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה" (ראה ויקרא יא, ג). ומוסיפים: כל בהמה שמעלת גרה — בידוע שאין לה שינים חותכות למעלה בקדמת הפה, וטהורה.

וּכְלָלָא הוּא? וַהֲרֵי גָּמָל, דְּמַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וְאֵין לוֹ שִׁינַּיִם לְמַעְלָה, וְטָמֵא! גָּמָל נִיבֵי אִית לֵיהּ.

ותוהים: וכללא [וכי כלל] הוא זה? והרי גמל שמעלה גרה הוא, ואין לו שינים למעלה, ובכל זאת הריהו טמא (שם ד)! ומשיבים: גמל ניבי אית ליה [שני ניבים יש לו] מלמעלה, שן מכאן ושן מכאן.

וַהֲרֵי בֶּן גָּמָל, דְּנִיבֵי נָמֵי לֵית לֵיהּ, וְתוּ, הֲרֵי שָׁפָן וְאַרְנֶבֶת דְּמַעֲלַת גֵּרָה הֵן וְיֵשׁ לָהֶן שִׁינַּיִם לְמַעְלָה, וּטְמֵאִין! וְעוֹד, שִׁינַּיִם מִי כְּתִיבִי בְּאוֹרָיְיתָא? אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: כׇּל בְּהֵמָה שֶׁאֵין לָהּ שִׁינַּיִם לְמַעְלָה – בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא מַעֲלַת גֵּרָה וּמַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וּטְהוֹרָה.

ושואלים: ועדיין כלל הוא? והרי בן גמל, גמל צעיר, דניבי נמי לית ליה [שניבים גם כן אין לו], והוא טמא! ותו [ועוד], הרי שפן וארנבת שמעלת גרה הן ויש להן שינים למעלה, ובכל זאת הם טמאין (שם ה—ו)! ועוד יש לשאול, שינים מי כתיבי באורייתא [האם הן כתובות בתורה] כסימן טומאה? ומסיקים: אלא הכי קאמר [כך אומר] התנא, כך צריך להבין את הדברים: כל בהמה שאין לה שינים למעלה — בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה, וטהורה.

וְלִיבְדּוֹק בְּפַרְסוֹתֶיהָ! כְּגוֹן שֶׁהָיוּ פַּרְסוֹתֶיהָ חֲתוּכוֹת, וְכִדְרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר וּמָצָא בְּהֵמָה שֶׁפַּרְסוֹתֶיהָ חֲתוּכוֹת – בּוֹדֵק בְּפִיהָ, אִם אֵין לָהּ שִׁינַּיִם לְמַעְלָה – בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְהוֹרָה, אִם לָאו – בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְמֵאָה, וּבִלְבַד שֶׁיַּכִּיר גָּמָל. גָּמָל נִיבֵי אִית לֵיהּ! אֶלָּא, וּבִלְבַד שֶׁיַּכִּיר בֶּן גָּמָל.

ושואלים: לשם מה לו לבדוק בשינים? ליבדוק בפרסותיה [שיבדוק את פרסותיה]! ומשיבים: כגון שהיו פרסותיה חתוכות, ואינו יכול לבדוק דבר זה. וכדברי רב חסדא, שאמר רב חסדא: היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות — בודק בפיה, אם אין לה שינים למעלה — בידוע שהיא טהורה, אם לאו [לא] — בידוע שהיא טמאה, ובלבד שיכיר גמל, כלומר, שידע שאין זה גמל. ותוהים: מדוע צריך לדעת בבירור שאין זה גמל? והרי גמל ניבי אית ליה [ניבים יש לו]! אלא צריך לומר: ובלבד שיכיר שידע שאינו בן גמל, שהרי לבן גמל אין ניבים. ומקשים על דברי רב חסדא: וכיצד ניתן לסמוך על כך להתיר בהמה כזו?

לָאו אָמְרַתְּ אִיכָּא בֶּן גָּמָל? אִיכָּא נָמֵי מִינָא אַחֲרִינָא דְּדָמֵי לְבֶן גָּמָל! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְאֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא״, שַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר מַעֲלֵה גֵרָה וְטָמֵא אֶלָּא גָּמָל, לְפִיכָךְ פָּרַט בּוֹ הַכָּתוּב ״הוּא״.

לאו אמרת איכא [האם לא אמרת שיש] בן גמל שאין לו ניבים ובכל זאת הוא טמא? שמא איכא נמי מינא אחרינא דדמי [שמא יש גם כן מין אחר טמא, שאינו מפריס פרסה, שדומה] לבן גמל, שהוא מעלה גרה ואין לו שינים! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך לומר כן], דתני דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר "ואת הגמל כי מעלה גרה הוא" (שם ד), הקדוש ברוך הוא, שהוא שליט בעולמו, יודע שאין לך דבר שהוא מעלה גרה וטמא אלא גמל, לפיכך פרט בו הכתוב "מעלה גרה הוא" — הוא ולא אחר.

וְאָמַר רַב חִסְדָּא: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּמָצָא בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ גָּמוּם, בּוֹדֵק בְּפַרְסוֹתֶיהָ: אִם פַּרְסוֹתֶיהָ סְדוּקוֹת – בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְהוֹרָה, אִם לָאו – בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְמֵאָה, וּבִלְבַד שֶׁיַּכִּיר חֲזִיר.

ואמר רב חסדא: היה מהלך בדרך ומצא בהמה שפיה גמום (חתוך) ואינו יכול לדעת על פי שיניה — בודק בפרסותיה, אם פרסותיה סדוקות, שיש בהן שסע באמצען — בידוע שהיא טהורה, אם לאו [לא] — בידוע שהיא טמאה, ובלבד שיכיר וידע שאין זה חזיר, שחזיר הוא שוסע שסע, וטמא. ושוב שואלים: וכיצד יועיל הדבר שידע שאין זה חזיר?

לָאו אָמְרַתְּ אִיכָּא חֲזִיר? אִיכָּא נָמֵי מִינָא אַחֲרִינָא דְּדָמְיָא לַחֲזִיר! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא״ – שַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמַּפְרִיס פַּרְסָה וְטָמֵא אֶלָּא חֲזִיר, לְפִיכָךְ פָּרַט בּוֹ הַכָּתוּב ״הוּא״.

לאו אמרת איכא [האם לא אמרת שיש] חזיר שהוא שוסע שסע וטמא? שמא איכא נמי מינא אחרינא דדמיא [שמא יש גם כן מין אחר שדומה] לחזיר שהוא מפריס פרסה ואינו שוסע שסע! ודוחים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כן, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא" (שם ז) — שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר, לפיכך פרט בו הכתוב "כי מפריס פרסה הוא".

וְאָמַר רַב חִסְדָּא: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר, וּמָצָא בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ גָּמוּם וּפַרְסוֹתֶיהָ חֲתוּכוֹת – בּוֹדֵק בִּבְשָׂרָהּ, אִם מְהַלֵּךְ שְׁתִי וָעֵרֶב – בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְהוֹרָה, וְאִם לָאו – בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְמֵאָה, וּבִלְבַד שֶׁיַּכִּיר עַרְוָד.

ואמר רב חסדא: היה מהלך במדבר, ומצא בהמה שגם פיה גמום וגם פרסותיה חתוכות — בודק בבשרה, אם מהלך (נמשך) הבשר שתי וערב, שחלק ממנו נמשך מלמעלה למטה וחלק ממנו לרוחב — בידוע שהיא טהורה, ואם לאו [לא] — בידוע שהיא טמאה, ובלבד שיכיר וידע שאין זה ערוד, שגם בשרו של ערוד נמשך שתי וערב, והוא טמא.

לָאו אָמְרַתְּ אִיכָּא עַרְוָד? אִיכָּא נָמֵי מִינָא אַחֲרִינָא דְּדָמֵיא לְעַרְוָד! גְּמִירִי דְּלֵיכָּא. וְהֵיכָא בּוֹדֵק? אָמַר אַבָּיֵי, וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: בְּכַנְפֵי הָעוֹקֶץ.

ומקשים: וכיצד יועיל סימן זה? לאו אמרת איכא [האם אין אתה אומר שיש] ערוד שבשרו שתי וערב, והוא טמא? שמא איכא נמי מינא אחרינא דדמיא [יש גם כן מין אחר שדומה] לערוד בענין זה! ומשיב: גמירי דליכא [למודים אנו במסורת שאין מין אחר]. ושואלים: והיכא [והיכן] בודק את הבשר? אמר אביי, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב חסדא: בכנפי העוקץ, בחלק העליון של הירך, מתחת לעצם האליה, שבקצה השדרה.

סִימָנֵי חַיָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵלּוּ הֵן סִימָנֵי חַיָּה. חַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה הִיא לְסִימָנִין! אָמַר רַבִּי זֵירָא:

ג שנינו במשנה: סימני חיה נאמרו מן התורה. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: אלו הן סימני חיה. ותחלה תוהים: מדוע יש צורך בסימנים מיוחדים לחיה? והרי חיה בכלל בהמה היא לסימנין, שנאמר: "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה... כל מפרסת פרסה" וכו' (ויקרא יא, ב—ג)! אמר ר' זירא:

לְהַתִּיר חֶלְבָּהּ, וְהָכִי קָאָמַר: אֵלּוּ הֵן סִימָנֵי חַיָּה שֶׁחֶלְבָּהּ מוּתָּר – כֹּל שֶׁיֵּשׁ לָהּ קַרְנַיִם וּטְלָפַיִם.

להתיר חלבה, שכן בניגוד לבהמה טהורה, חלב חיה טהורה מותר באכילה. והכי קאמר [וכך אומר התנא]: אלו הן סימני חיה טהורה שחלבה מותר — כל שיש לה קרנים, וטלפים, שהן שתי צפורניים עבות ורחבות של מפריסי הפרסה.

רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: יֵשׁ לָהּ קַרְנַיִם – אִי אַתָּה צָרִיךְ לַחֲזוֹר עַל טְלָפַיִם, יֵשׁ לָהּ טְלָפַיִם – צָרִיךְ אַתָּה לַחֲזוֹר עַל קַרְנַיִם, וְקֶרֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא קֶרֶן אַחַת – מוּתָּר.

ר' דוסא אומר: אם יש לה קרנים — בוודאי חיה טהורה היא, ואי (אין) אתה צריך לחזור על טלפים, אבל אם יש לה טלפים — אין זה סימן מובהק, ועדיין צריך אתה לחזור על קרנים. וחיה הקרויה קרש, אף על פי שאין לו אלא קרן אחת — חלבה מותר.

כְּלָלָא הוּא? וַהֲרֵי עֵז, דְּיֵשׁ לוֹ קַרְנַיִם וּטְלָפַיִם, וְחֶלְבּוֹ אָסוּר! כְּרוּכוֹת בָּעֵינַן. וַהֲרֵי שׁוֹר, דִּכְרוּכוֹת, וְחֶלְבּוֹ אָסוּר! חֲרוּקוֹת בָּעֵינַן.

ותוהים: וכי כללא [כלל] קבוע הוא זה, שכל שיש לו קרניים וטלפיים הוא חיה, שחלבה מותר? והרי עז יש לו קרנים וטלפים, וחלבו אסור, שהוא מין בהמה טהורה! ומשיבים: קרניים כרוכות בעינן [צריכים אנו], שיהיו עשויות שכבות זו על גבי זו, כדי להתיר את חלבה. ומקשים: והרי שור, שקרניו כרוכות, וחלבו אסור, שהוא מין בהמה טהורה! ומשיבים: קרניים חרוקות בעינן [צריכים אנו], שיהיו בהם חריצים, ואינן חלקות כקרני השור.

וַהֲרֵי עֵז, דַּחֲרוּקוֹת, וְחֶלְבּוֹ אָסוּר? מְפוּצָּלוֹת בָּעֵינַן! וַהֲרֵי צְבִי, דְּאֵין מְפוּצָּלוֹת, וְחֶלְבּוֹ מוּתָּר? חֲדוּרוֹת בָּעֵינַן.

ומקשים: והרי עז, קרניו חרוקות, וחלבו אסור, שאף הוא מין בהמה טהורה! ומשיבים: מפוצלות בעינן [צריכים אנו], שהקרניים מתפצלות כענפים לכאן ולכאן כדי להתיר את חלבה. ומקשים: והרי צבי, שאין קרניו מפוצלות, וחלבו מותר! ומשיבים: חדורות בעינן [צריכים אנו], שיהיו הקרנים מעוגלות, ולא רחבות כשל כבש.

הִלְכָּךְ, הֵיכָא דְּמִיפַּצְלָא – לָא דִּינָא וְלָא דַּיָּינָא; הֵיכָא דְּלָא מִיפַּצְלָא – בָּעֵינַן כְּרוּכוֹת, חֲדוּרוֹת, וַחֲרוּקוֹת, וְהוּא דְּמִיבְּלַע חִירְקַיְיהוּ.

ומסכמים: הלכך [על כן], היכא דמיפצלא [במקום שהקרניים מפוצלות] — לא דינא ולא דיינא [אין דין ואין דיין], כלומר, אין מקום לדון בזה, שוודאי חיה היא, וחלבה מותר. היכא דלא מיפצלא [במקום שאינן מפוצלות] — בעינן [צריכים אנו] שיהיו כרוכות (שכבות שכבות) חדורות (מעוגלות) וחרוקות (מחורצות), כדי להתיר את חלבה. וחרוקות שהזכרנו הוא באופן דמיבלע חירקייהו [שהחריצים שבהם מובלעים זה בתוך זה].

וְהַיְינוּ סְפֵיקָא דְּעִיזָּא כַּרְכּוּז. הָהִיא עִיזָּא כַּרְכּוּז דַּהֲוַאי בֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא, דַּעֲקוּר מְלָא צַנָּא דְּתַרְבָּא מִינַּהּ. רַב אַחַאי אָסַר, רַב שְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ אֲכַל מִינֵּיהּ, קָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ: ״מִפְּרִי פִי אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ״.

ומקרה כעין זה היינו ספיקא [וזהו הספק] שהתעורר בבעל חיים שקוראים לו עיזא כרכוז, האם יש לה דין חיה וחלבה מותר. שמסופר, ההיא [אותה] עיזא כרכוז דהואי בי ריש גלותא [שהיתה בבית ראש הגולה], דעקור מלא צנא דתרבא מינה [שעקרו מלא הסל חלב ממנה], רב אחאי אסר את החלב, משום שהיה סבור שהוא מין בהמה, רב שמואל בריה [בנו] של ר' אבהו אכל מיניה [ממנו], קרי אנפשיה [וקרא על עצמו] פסוק זה: "מפרי פי איש תשבע בטנו" (משלי יח, כ), שבזכות מה שלמד שהיא מותרת יכול היה לאכול ממנה.

שְׁלַחוּ מִתָּם: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, וְהִזָּהֲרוּ בְּרַבֵּינוּ אַחַאי, שֶׁמֵּאִיר עֵינֵי גּוֹלָה הוּא.

שלחו מתם [משם] מארץ ישראל: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב שמואל בריה [בנו] של ר' אבהו, שעז זו מין חיה היא, וחלבה מותר. ואולם, עם זאת, הזהרו בכבודו של רבינו אחאי שאסר, ואל תנהגו היתר בפניו, שמאיר עיני גולה הוא.

וְקֶרֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא קֶרֶן אַחַת, מוּתָּר. אָמַר רַב יְהוּדָה: קֶרֶשׁ טַבְיָא דְּבֵי עִילַּאי, טִגְרִיס אַרְיָא דְּבֵי עִילַּאי. אָמַר רַב כָּהֲנָא: תְּשַׁע אַמְּהָתָא הָוֵי בֵּין אוּנָּא לְאוּנָּא דְּאַרְיָא דְּבֵי עִילַּאי. אָמַר רַב יוֹסֵף: שִׁיתְּסַר אַמְּהָתָא הָוֵי מַשְׁכֵיהּ דְּטַבְיָא דְּבֵי עִילַּאי.

א ושבים למה ששנינו בברייתא: וקרש אף על פי שאין לו אלא קרן אחד מותר. אמר רב יהודה: קרש הוא טביא [צבי] החי במקום המכונה בי עילאי [בית העליונים]. טגרס שדיברו בו חכמים — הוא אריא [אריה] החי במקום המכונה בי עילאי [בית העליונים]. אמר רב כהנא: תשע אמהתא הוי [תשע אמות יש] בין אונא לאונא דאריא [בין אוזן לאוזן של אותו אריה] של בי עילאי. אמר רב יוסף: שיתסר אמהתא הוי משכיה דטביא [שש עשרה אמות הוא אורכו של אותו צבי] של בי עילאי.

אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: אֱלֹהֵיכֶם כְּאַרְיָה מְתִיל, דִּכְתִיב ״אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא״, מַאי רְבוּתֵיהּ? פָּרָשָׁא קָטֵיל אַרְיָא! אֲמַר לֵיהּ: לָאו כְּהַאי אַרְיָא מְתִיל, כְּאַרְיָא דְּבֵי עִילַּאי מְתִיל. אֲמַר לֵיהּ: בָּעֵינָא דְּמַיחֲזֵית לֵיהּ נִיהֲלִי. אֲמַר לֵיהּ: לָא מָצֵית חָזֵית לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִיבְרָא, חָזֵינָא לֵיהּ! בְּעָא רַחֲמֵי, אִתְעֲקַר מִדּוּכְתֵּיהּ,

ובענין אריה של בי עילאי מסופר, אמר ליה [לו] קיסר רומי לר' יהושע בן חנניה: מה שאלהיכם כאריה מתיל [נמשל], דכתיב [שנאמר] "אריה שאג מי לא יירא" (עמוס ג, ח), מאי רבותיה [מה גדולתו]? הלא פרשא קטיל אריא [פרש הורג אריה]! אמר ליה [לו]: לאו כהאי אריא מתיל [לא כאריה זה שפרש מסוגל להרוג הוא נמשל], אלא כאריא של בי עילאי מתיל [הוא נמשל]. אמר ליה [לו] הקיסר: בעינא דמיחזית ליה ניהלי [רצוני שתראה אותו לי]! אמר ליה [לו] ר' יהושע: לא מצית חזית ליה [אינך יכול לראות אותו]. אמר ליה [לו]: איברא, חזינא ליה [באמת, אראה אותו]! הראהו לי! בעא רחמי [ביקש ר' יהושע רחמים, התפלל], אתעקר מדוכתיה [נעקר אותו אריה ממקומו, לעבר רומי],

כִּי הֲוָה מְרַחַיק אַרְבַּע מְאָה פַּרְסֵי, נַיהֵם חַד קָלָא, אַפִּילוּ כֹּל מְעַבְּרָתָא, וְשׁוּרָא דְּרוֹמִי נְפַל. אַדִּמְרַחַק תְּלָת מְאָה פַּרְסֵי, נַיהֵם קָלָא אַחֲרִינָא, נְתוּר כַּכֵּי וְשִׁינֵּי דְּגַבְרֵי, וְאַף הוּא נְפַל מִכּוּרְסְיָיא לְאַרְעָא. אֲמַר לֵיהּ: בְּמָטוּתָא מִינָּךְ, בְּעֵי רַחֲמֵי עֲלֵיהּ דְּלֶהְדַּר לְדוּכְתֵּיהּ. בְּעָא רַחֲמֵי עֲלֵיהּ, וְאַהְדַּר לֵיהּ לְאַתְרֵיהּ.

כי הוה מרחיק ארבע מאה פרסי ניהם חד קלא [כאשר היה מרוחק ארבע מאות פרסות מרומי נהם פעם אחת], אפילו כל מעברתא [הפילו כל הנשים המעוברות], ושורא דרומי נפל [וחומת רומי נפלה]. אדמרחק תלת מאה פרסי ניהם קלא אחרינא [כאשר היה מרוחק שלוש מאות פרסות נהם בקול אחר], נתור ככי ושיני דגברי [נשרו השיניים הקדמיות והשיניים הטוחנות של האנשים מפחד], ואף הוא הקיסר נפל מכורסייא לארעא [מהכסא לארץ]. אמר ליה [לו] לר' יהושע: במטותא מינך, בעי רחמי עליה דלהדר לדוכתיה [בבקשה ממך, בקש רחמים עליו שיחזור למקומו]. בעא רחמי עליה [ביקש ר' יהושע רחמים עליו], ואהדר ליה לאתריה [והחזירו למקומו].

אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: בָּעֵינָא דְּאִיחְזֵי לֵאלָהַיְכוּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא מָצֵית חָזֵית לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִיבְרָא

ב ועוד מסופר, אמר ליה [לו] קיסר לר' יהושע בן חנניה: בעינא דאיחזי לאלהיכו [רוצה אני לראות את אלהיכם]! אמר ליה [לו] ר' יהושע: לא מצית חזית ליה [לא תוכל לראות אותו], אמר ליה [לו]: איברא [באמת],