חולין נ״ח

שִׁיחְלָא קַמָּא אֲסִירָא, מִכָּאן וְאֵילָךְ – הָוֵה לֵיהּ זֶה וָזֶה גּוֹרֵם, וּמוּתָּר.

שיחלא קמא אסירא [קבוצת הביצים הראשונה שהיתה במעיה בשעה שנעשתה טריפה אסורה], משום שהיא חלק מן התרנגולת שנעשתה טריפה. אבל הביצים שנוצרו מכאן ואילך — הוה ליה [הרי זה] זה וזה גורם, שגם הזכר שותף ביצירתן, והוא אינו טריפה, וכלל הוא שכל זה וזה (איסור והיתר) גורם לו — מותר.

אֵיתִיבֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: וְשָׁוִין בְּבֵיצַת טְרֵיפָה שֶׁאֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁגָּדְלָה בְּאִיסּוּר! הָתָם בִּדְסָפְנָא מֵאַרְעָא.

איתיביה [הקשה לו] רב אשי לאמימר ממה ששנינו: ושוין בביצת טריפה שאסורה, מפני שהביצה גדלה באיסור. הרי שגם ביצים שנוצרו בה לאחר שנעשתה טריפה — אסורות! אמר לו: התם בדספנא מארעא [שם מדובר בתרנגולת שמתחממת מהארץ], כלומר, שלא הופרתה על ידי זכר, ונמצא שהגורם היחיד לביצה הוא התרנגולת, שהיא טריפה.

וְלִישַׁנֵּי לֵיהּ בְּשִׁיחְלָא קַמָּא? אִם כֵּן, ״גָּדְלָה״? ״גָּמְרָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ.

ושואלים: ולישני ליה [ושיתרץ לו] באופן אחר, שמה שנאמר שביצת טריפה אסורה, הוא רק בשיחלא קמא [בקבוצת הביצים הראשונה], משום שהיתה חלק מגוף האם כשנטרפה! ומשיבים: אם כן הלשון "מפני שגדלה באיסור", שמשמעה שכל גדילתה היתה באיסור, אינה נכונה, אלא "גמרה באיסור" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר].

אֶלָּא, הָא דִּתְנַן: וְלַד טְרֵפָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא יִקְרַב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִקְרַב. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? בְּשֶׁנִּטְרְפָה וּלְבַסּוֹף עִיבְּרָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: זֶה וָזֶה גּוֹרֵם אָסוּר, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: זֶה וָזֶה גּוֹרֵם מוּתָּר. אִי הָכִי, אַדְּמִיפַּלְגִי לְגָבוֹהַּ, לִיפַּלְגוּ לְהֶדְיוֹט?

ושואלים: אלא כיון שאתה מניח שעובר במעי אמו נעשה טריפה כמוה, אם כן הא דתנן [הלכה זו ששנינו במשנה] בענין ולד בהמה טרפה, שר' אליעזר אומר: לא יקרב לגבי (על) מזבח, ור' יהושע אומר: יקרב, במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים]? במקרה שנטרפה האם ולבסוף עיברה (נתעברה), שיש שותפות לאב בולד, שר' אליעזר סבר [סבור]: זה וזה גורם — אסור, ור' יהושע סבר [סבור]: זה וזה גורם — מותר. ואולם אי הכי [אם כך], שבעיקרון זה הם חלוקים, אדמיפלגי [עד שהם חלוקים] האם להתיר את הולד לגבוה, לקרבן — ליפלגו [שיחלקו] האם הוא מותר להדיוט, האם ולד בהמה שנטרפה ואחר כך נתעברה מותר באכילה או לא!

לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דַּאֲפִילּוּ לְגָבוֹהַּ נָמֵי שָׁרֵי.

ומשיבים: המחלוקת הובאה במקרה זה, כדי להודיעך כחו של ר' יהושע, שאפילו לגבוה נמי שרי [גם כן הוא מתיר].

וְלִיפַּלְגוּ לְהֶדְיוֹט, לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דַּאֲפִילּוּ לְהֶדְיוֹט נָמֵי אָסַור! כֹּחַ דְּהֶיתֵּרָא עֲדִיף לֵיהּ.

ומקשים: וליפלגו [ושיחלקו] בענין הדיוט, כדי להודיעך כחו של ר' אליעזר, שלדעתו אפילו להדיוט נמי [גם כן] אסור! ומשיבים: כח דהיתרא עדיף ליה [כח ההיתר עדיף לו], להשמיע לנו עד היכן מגיע ההיתר.

וּמוֹדִים בְּבֵיצַת טְרֵפָה שֶׁאֲסוּרָה, בִּדְסָפְנָא מֵאַרְעָא, דְּחַד גּוֹרֵם הוּא.

ומסכמים: נמצא איפוא לדרך זו, שמה שנאמר: ומודים שניהם בביצת טרפה שאסורה — מדובר בדספנא מארעא [בתרנגולת שמתחממת מהאדמה] ומטילה ביצים, ולא הופרתה על ידי זכר, והיא אסורה מפני דחד גורם [שגורם אחד] הוא, הטריפה.

רַב אַחָא סָבַר לַהּ כְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, וּמַתְנֵי לַהּ לִדְאַמֵּימָר כְּדַאֲמַרַן.

ומעירים: רב אחא סבר לה [סבור היה] כשיטת רב אחא בר יעקב בסוף העמוד הקודם, שטריפה מתעברת ויולדת, וכן שתרנגולת טריפה מתעברת ומטילה ביצים, ומתני לה [והיה שונה] את מה שאמר אמימר כדאמרן [כמו שאמרנו], שהביצים שהיו במעיה של התרנגולת כשנעשתה טריפה ("שיחלא קמא") — אסורות, ואלו שנוצרו לאחר מכן — מותרות.

רָבִינָא לָא סָבַר לַהּ כִּדְרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, וּמַתְנֵי לַהּ לִדְאַמֵּימָר בְּהַאי לִישָּׁנָא: אָמַר אַמֵּימָר: הָנֵי בֵּיעֵי דִּסְפֵק טְרֵפָה, דְּשִׁיחְלָא קַמָּא מְשַׁהֵינַן לְהוּ, אִי הָדְרָה וְטָעֲנָה – שַׁרְיָין, וְאִי לָא – אֲסִירָן.

ואילו רבינא לא סבר לה כדברי רב אחא בר יעקב, אלא לשיטתו טריפה ודאית אינה יכולה להתעבר וללדת, או אם היה זה עוף — אינה יכולה להטיל ביצים, ולכן מתני לה [היה שונה את שמועתו] של אמימר בהאי לישנא [בלשון זו], אמר אמימר: הני ביעי [אותן ביצים] של תרנגולת שהיא ספק טרפה (ולא טריפה ודאית), דשיחלא קמא משהינן להו [אלו של הקבוצה הראשונה, שהיו במעיה כשנעשתה טריפה, משהים אנו אותן], אי הדרה וטענה [אם היא חוזרת וטוענת ביצים אחרות] — שריין [מותרות] גם הראשונות, מפני שהוכח שאינה טריפה, ואי [ואם] לא — אסירן [אסורות] הראשונות.

אֵיתִיבֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: וּמוֹדִים בְּבֵיצַת טְרֵפָה שֶׁאֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁגָּדְלָה בְּאִיסּוּר. אֲמַר לֵיהּ: הָתָם בִּדְשִׁיחְלָא קַמָּא. אִם כֵּן, ״גָּדְלָה״? ״גָּמְרָה״ מִבְּעֵי לֵיהּ! תְּנִי: גָּמְרָה.

איתיביה [הקשה לו] רב אשי לאמימר ממה ששנינו: ומודים בביצת טרפה שהיא אסורה, מפני שגדלה באיסור. הרי שייתכן שתטען ביצים לאחר שנטרפה! אמר ליה [לו] אמימר: התם בדשיחלא קמא [שם מדובר בקבוצת הביצים הראשונה], שכבר היו במעיה. הקשה לו רב אשי: אם כן מהי הלשון "ש גדלה באיסור", שמשמעה שכל גדילתה היתה באיסור? והרי "גמרה באיסור" מבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ענה לו, תני [שנה]: גמרה.

אֶלָּא, הָא דִּתְנַן: וְלַד טְרֵפָה, ר׳ אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא יִקְרַב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, ר׳ יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִקְרַב, בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? כְּשֶׁעִיבְּרָה וּלְבַסּוֹף נִטְרְפָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: עוּבָּר יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: עוּבָּר לָאו יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא. אִי הָכִי, אַדְּמִיפַּלְגִי לְגָבוֹהַּ, לִיפַּלְגוּ לְהֶדְיוֹט!

הקשה לו: אלא לפי זה, שאתה מניח שטריפה אינה טוענת ביצים, ואם היתה בהמה — אינה מתעברת, הא דתנן [הלכה זו ששנינו במשנה]: ולד טרפה, ר' אליעזר אומר: לא יקרב לגבי (על) מזבח, ר' יהושע אומר: יקרב, במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים] — בהכרח כשעיברה (כשנתעברה) תחילה ולבסוף נטרפה, ובשאלה האם העובר כירך אמו, שר' אליעזר סבר [סבור]: עובר ירך אמו הוא נחשב, ונעשה טריפה כמוה, ור' יהושע סבר [סבור]: עובר לאו [לא] ירך אמו הוא. ואולם: אי הכי [אם כך], אם בזה המחלוקת, אדמיפלגי [עד שהם חלוקים] בענין איסור הקרבה לגבוה, ליפלגו [שיחלקו] באיסור אכילה להדיוט!

לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וְלִיפַּלְגוּ בְּהֶדְיוֹט לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? כֹּחַ דְּהֶיתֵּירָא עֲדִיף לֵיהּ.

ומשיבים: באמת נחלקו גם להדיוט, אלא נשנתה מחלוקת זו בקרבן — להודיעך כחו של ר' יהושע, שגם לגבוה אינו אוסר. ומקשים: וליפלגו [ושיחלקו] בהדיוט, להודיעך כחו של ר' אליעזר האוסר גם להדיוט מטעם זה! ומשיבים: כח דהיתירא עדיף ליה [כח ההיתר עדיף לו], להשמיע לנו עד היכן מגיע צד ההיתר.

וּמוֹדִים וַדַּאי בְּבֵיצַת טְרֵיפָה שֶׁאֲסוּרָה, בִּדְשִׁיחְלָא קַמָּא, מַאי טַעְמָא? גּוּפַהּ הִיא.

ומסכמים: ולדרך זו, מה שנאמר: ומודים ודאי בביצת טריפה שהיא אסורה — הוא בדשיחלא קמא [בביצים של הקבוצה הראשונה], שהיו חבמעיה כשנטרפה. שגם ר' יהושע, הסבור שעובר של בהמה טריפה אינו נחשב ירך אמו — מודה בביצת תרנגולת שהיא טריפה כמותה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לדעתו, הביצה גופה ממש של התרנגולת היא.

וְהִלְכְתָא בְּזָכָר – כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, בִּנְקֵבָה – כֹּל שֶׁאֵינָהּ יוֹלֶדֶת.

ומסכמים, והלכתא [והלכה] פסוקה היא בספק טריפה: בזכר — כל שנים עשר חדש הוא אסור, ואם חי לאחר מכן — יצא מכלל ספק טריפה. בנקבה — כל שאינה יולדת לא יצאה מכלל ספק טריפה.

אָמַר רַב הוּנָא: כֹּל (בְּרִיָּה) שֶׁאֵין בּוֹ עֶצֶם אֵינוֹ מִתְקַיֵּים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַב הוּנָא, הָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: קִישּׁוּת (שהתליע) [שֶׁהִתְלִיעָה] בְּאִיבֶּיהָ אֲסוּרָה.

אמר רב הונא: כל בריה שאין בו עצם — אינו מתקיים שנים עשר חדש. אמר רב פפא, שמע מינה [למד ממנה] מדברי רב הונא, לענין הא [זו] שאמר שמואל: קישות שהתליע באיביה, כלומר, בעוד שהיא צומחת על גבי הקרקע — אסורה התולעת באכילה, משום "שרץ השורץ על הארץ" (ויקרא יא, מא),

הָנֵי תַּמְרֵי דְּכַדָּא לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא שַׁרְיָין.

כי הני תמרי דכדא [אותם תמרים המונחות בכד], לבתר תריסר ירחי שתא [לאחר שנים עשר חודשי שנה ששהו שם] שריין [מותרות], שהואיל ואין לתולעים עצם — אינן מתקיימות שנים עשר חודש, ובוודאי התליעו לאחר שכבר נתלשו מן הקרקע, ותולעים שנוצרו בפרי לאחר שנתלש מן הקרקע אינן אסורות

אָמַר רַב: לֵית בָּקָא בַּר יוֹמָא, וְלֵית דִּידְבָא בַּת שַׁתָּא.

. אמר רב: לית בקא בר יומא [אין יתוש בן יום], שאינו חי יותר מכך. ולית דידבא בת שתא [ואין זבוב בן שנה].

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי, וְהָא אָמְרִי אִינָשֵׁי: שַׁב שְׁנֵי אִימְּרַאי בָּקְתָּא מִבָּקָא. דְּאָמְרָה לֵיהּ: חֲזִיתֵיהּ לְבַר מָחוֹזָא דִּסְחָא בְּמַיָּא, וּסְלֵיק וְאִיכְּרֵךְ בִּסְדִינִין, וְאִיתֵּיבְתְּ עֲלֵיהּ וּמְצֵת מִינֵּיהּ, וְלָא הוֹדַעְתְּ לִי. אֲמַר לֵיהּ: וְלִיטַעְמָיךְ, הָא דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי ״שִׁיתִּין מָנֵי פַּרְזְלָא תְּלוּ לֵיהּ לְבָקָא בְּקוּרְנָסֵיהּ״, מִי אִיכָּא? אִיהוּ גּוּפֵיהּ כַּמָּה הָוֵי? אֶלָּא בְּמָנֵי דִּידְהוּ, הָכָא נָמֵי בִּשְׁנֵי דִּידְהוּ.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: והא אמרי אינשי [והרי אומרים אנשים], כפתגם עממי: שב שני אימרא בקתא מבקא [שבע שנים מרדה היתושה ביתוש], ומדוע? דאמרה ליה [שאמרה לו]: חזיתיה לבר [ראיתי את בן העיר] מחוזא דסחא במיא [ששחה במים], וסליק ואיכרך [ועלה והתעטף] בסדינין, ואותיבת עליה ומצת מיניה [וישבת עליו ומצצת דם ממנו], ולא הודעת לי [ולא הודעת לי], הרי שיצורים שאין בהם עצם מתקיימים לפחות שבע שנים! אמר ליה [לו] אביי: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], הא דאמרי אינשי [מה שאומרים אנשים] כפתגם עממי: שיתין מני פרזלא תלו ליה לבקא בקורנסיה [משקל ששים מטבעות מנה, מאה דינרים, ברזל תלויים לו ליתוש בקורנסו], כלומר, באבר שהוא עוקץ בו, לומר שעקיצתו קשה, מי איכא [האם ישנו, שייך דבר כזה]? והרי איהו גופיה כמה הוי [הוא עצמו כמה הוא] שוקל? אלא צריכים לומר שבמני דידהו [במנים שלהם] של היתושים מדובר, הכא נמי [כך גם כן] כשהוזכרו שבע שנים — בשני דידהו [בשנים שלהם] מדובר, וממילא אין להקשות מכך.

תְּנַן הָתָם: בְּהֵמָה בַּעֲלַת חָמֵשׁ רַגְלַיִם, אוֹ שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא שָׁלֹשׁ – הֲרֵי זֶה מוּם. אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָסֵר וְיָתֵר בַּיָּד, אֲבָל חָסֵר וְיָתֵר בָּרֶגֶל – טְרֵפָה נָמֵי הָוְיָא. מַאי טַעְמָא? כׇּל יָתֵר כְּנָטוּל דָּמֵי.

א תנן התם [שנינו שם] במסכת בכורות: בהמה בעלת חמש רגלים, או שאין לה אלא שלש — הרי זה מום בבהמה, שאינה ראויה להקרבה. אמר רב הונא: לא שנו דבר זה אלא שחסר ויתר ביד, שחסרה אחת מרגליה הקדמיות, או שיש לה רגל קדמית יתרה. אבל חסר ויתר ברגל, ברגלים האחוריות — טרפה נמי הויא [הוא גם כן]. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כל שהוא יתר, הרי כנטול דמי [הוא נחשב], ולכן בהמה זו שיש לה רגל יתירה, רואים אותה כאילו נשמטה ירכה, שהיא טריפה. אבל כיון שאם נשמטה אחת מרגליה הקדמיות — כשרה היא, הוא הדין אם היתה לה רגל קדמית יתירה או חסרה.

הָהִיא חֵיוְתָא דַּהֲוָה לַהּ תַּרְתֵּי סַנְיָא דֵּיבֵי, אַיְיתוּהָ לְרָבִינָא, וְטַרְפַהּ מִדְּרַב הוּנָא. וְאִי שָׁפְכָן לַהֲדָדֵי – כְּשֵׁרָה.

מסופר, ההיא חיותא דהוה לה תרתי סניא דיבי [בהמה אחת היו לה שני מעי עיור], אייתוה [הביאו אותה] לרבינא, וטרפה [והטריפה] מתוך דברי רב הונא, שכל היתר כנטול נחשב, וכאילו ניטל חלק מן המעיים, שדבר זה עושה טריפה. ומוסיפים: ואי שפכן להדדי [ואם הם שופכים זה לזה], כלומר, המזון עובר מזה לזה — הריהי כשרה, שאבר אחד הוא.

הָהִיא גּוּבְתָּא דַּהֲוָה נָפְקָא מִבֵּי כָסֵי לְהוּבְלִילָא, סָבַר רַב אָשֵׁי לְמִיטְרְפַהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא מָר בַּר חִיָּיא לְרַב אָשֵׁי: כֹּל הָנֵי חֵיוֵי בָּרָיָיתָא הָכִי אִית לְהוּ.

מסופר, ההיא גובתא דהוה נפקא מבי כסי להובלילא [מעשה בשפופרת של בשר, כעין מעי, שהיתה יוצאת מבית הכוסות להמסס], סבר [סבור היה] רב אשי למיטרפה [להטריף אותה]. אמר ליה [לו] רב הונא מר בר חייא לרב אשי: כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו [כל בהמות הבר כך יש להן], כך היא ברייתן, ואין כאן חשש.

הָהוּא גּוּבְתָּא דַּהֲוָה מְעַבְּרָא מִבֵּי כָסֵי לִכְרֵסָא, סְבַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי לְאַכְשׁוֹרַהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אוֹשַׁעְיָא: אַטּוּ כּוּלְּהוּ בַּחֲדָא מְחִיתָא מַחֵתִינְהוּ? הֵיכָא דְּאִתְּמַר – אִתְּמַר, הֵיכָא דְּלָא אִתְּמַר – לָא אִתְּמַר.

בהמשך לכך מסופר, ההוא גובתא דהוה מעברא מבי כסי לכרסא [מעשה בשפופרת שהיתה עוברת מבית הכוסות לכרס], סבר [סבור היה] מר בר רב אשי לאכשורה [להכשיר אותה] כמו במקרה הקודם. אמר ליה [לו] רב אושעיא: אטו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו [וכי את כולם באריגה אחת ארגו]? היכא דאתמר אתמר [במקום שנאמר שכך דרכן של בהמות נאמר], היכא דלא אתמר [במקום שלא נאמר] לא אתמר [לא נאמר], והריהי איפוא טריפה.

הֵעִיד נָתָן בַּר שֵׁילָא רַב טַבָּחַיָּא דְּצִיפּוֹרִי לִפְנֵי רַבִּי, עַל שְׁנֵי בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִין מִן הַבְּהֵמָה כְּאֶחָד, שֶׁהִיא טְרֵפָה, וּכְנֶגְדָּן בָּעוֹף – כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁיּוֹצְאִין בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת, אֲבָל יוֹצְאִין בְּמָקוֹם אֶחָד, וְכָלִין עַד כְּאֶצְבַּע – כְּשֵׁרָה.

ובענין דומה מסופר, העיד נתן בר שילא רב טבחיא [ראש הטבחים] של ציפורי לפני רבי על שני בני מעים היוצאין מן הבהמה, מן הקיבה שלה, כאחד — שהיא טרפה, וכנגדן בעוף בכגון זה — כשרה, שדבר זה מצוי בעוף. במה דברים אמורים שטריפה בבהמה? שיוצאין בשני מקומות, אבל אם יוצאין במקום אחד, בסמוך זה לזה, וכלין (ומסתיימים), כלומר, חוזרים ומתחברים למעי אחד עד כשיעור אצבע ממקום שיצאו — כשרה.

פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַמֵּי וְרַב אַסִּי, חַד אָמַר: הוּא דְּהָדְרִי וְעָרְבִי, וְחַד אָמַר: אַף עַל גַּב דְּלָא הָדְרִי וְעָרְבִי.

ומעירים: פליגי בה [נחלקו בכך] רב אמי ורב אסי מתי היא כשרה כשיצאו ממקום אחד, חד [אחד מהם] אמר: והוא דהדרי וערבי [שהם חוזרים ומתערבים], כלומר, שהם הופכים להיות מעי אחד, וחד [ואחד מהם] אמר: אף על גב דלא הדרי וערבי [אף על פי שאינם חוזרים ומתערבים].

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר הוּא דְּהָדְרִי וְעָרְבִי, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״עַד כְּאֶצְבַּע״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אַף עַל גַּב דְּלָא הָדְרִי וְעָרְבִי, מַאי ״עַד כְּאֶצְבַּע״? עַד כְּאֶצְבַּע מִלְּמַטָּה.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר]: הוא דהדרי וערבי [שהם חוזרים ומתערבים], והופכים למעי אחד — היינו דקתני [זה שהוא שונה] עד כאצבע, שמיד לאחר שהם מתפצלים הריהם חוזרים ומתחברים בתוך כאצבע, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: אף על גב דלא הדרי וערבי [אף על פי שאינם חוזרים ומתערבים], מאי [מהי] לשון "וכלין עד כאצבע"? ומשיבים: עד כאצבע מלמטה, שאם הם חוזרים ומתחברים עד מרחק של כאצבע מנקב הרעי — הרי זו כשרה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם נִיטְּלָה הַנּוֹצָה – פְּסוּלָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. רַבִּי יְהוּדָה – הָא דַּאֲמַרַן, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – דִּתְנַן: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַנּוֹצָה מִצְטָרֶפֶת.

ב שנינו במשנה, שר' יהודה אומר: אם ניטלה הנוצה (הפלומה הצמודה לעור) של העוף — פסולה, כלומר, טריפה, כמו בהמה שניטל עורה (גלודה). אמר ר' יוחנן: ר' יהודה ור' ישמעאל אמרו דבר אחד, ר' יהודה — הא דאמרן [זו שאמרנו], שהוא רואה את הנוצה כחלק מן העור, שאם ניטל מן העוף הרי זו טריפה. ר' ישמעאל — דתנן [ששנינו] בברייתא, לעניין מחשבת פיגול בחטאת העוף, ר' ישמעאל אומר: הנוצה מצטרפת, שאם הכהן מלק את העוף על מנת לאכול כזית מן הבשר ומן הנוצה למחר — הרי זה פיגול. הרי שגם ר' יהודה וגם ר' ישמעאל מחשיבים את הנוצה כעורו של העוף.

אָמַר רָבָא: דִּילְמָא לָא הִיא, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָכָא אֶלָּא לְעִנְיַן טְרֵפָה, דְּלֵיכָּא מִידֵּי דְּמַגֵּין עֲלֵיהּ, אֲבָל לְעִנְיַן אִיפַּגּוֹלֵי – כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ, וְעַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָתָם אֶלָּא לְעִנְיַן אִיפַּגּוֹלֵי, אֲבָל לְעִנְיַן טְרֵפָה – אַגּוֹנֵי לָא מַגֵּין.

אמר רבא: דילמא לא היא [שמא אינו כן]! עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' יהודה הכא [כאן] שדינה של הנוצה כעור, אלא לענין טרפה, מפני דליכא מידי דמגין עליה [שכשהיא ניטלת — אין דבר שמגין עליו] על העוף, אבל לענין איפגולי [להתפגל] — כרבנן סבירא ליה [כדעת חכמים הוא סבור], שאין הנוצה נחשבת כעור, מפני שאינה ראויה לאכילה, ורק מחשבת פיגול בדבר שדרכו לאכול מפגלת ולהיפך, עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' ישמעאל התם [שם] אלא לענין איפגולי [להתפגל], מפני שהנוצה נחשבת כחלק מן העור, והעור עצמו נאכל, אבל לענין טרפה — אגוני לא מגין [להגן אין הנוצה מגינה] על העוף, להחשיבו טריפה אם ניטלה.

מַתְנִי׳ אֲחוּזַת הַדָּם, וְהַמְעוּשֶּׁנֶת, וְהַמְצוּנֶּנֶת, וְשֶׁאָכְלָה הַרְדּוּפְנֵי, וְשֶׁאָכְלָה צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים, אוֹ שֶׁשָּׁתָת מַיִם הָרָעִים – כְּשֵׁרָה. אָכְלָה סַם הַמָּוֶת, אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ נָחָשׁ – מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם טְרֵפָה, וַאֲסוּרָה מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת.

ג משנה בהמה שהיא אחוזת הדם כלומר, שיש לה עודף דם, והמעושנת שהזיק לה העשן, והמצוננת שנתקררה וחלתה, ושאכלה הרדופני, שיח רעיל לבעלי חיים, ושאכלה צואת תרנגולים, או ששתת מים הרעים — בכל אלה כשרה, למרות שחייה בסכנה. אבל אם אכלה סם המות, או שהכישה נחש — מותרת משום טרפה, אבל אסורה משום סכנת נפשות לאוכל אותה, בגלל הרעל שנספג בגופה.

גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: הִלְעִיטָהּ חִלְתִּית – טְרֵפָה, מַאי טַעְמָא? דִּמְינַקְּבָה לְהוּ לְמַעְיָינַהּ.

ד גמרא אמר שמואל: אם הלעיטה את בהמתו חלתית שהיא עשב חריף מאד — הרי היא טרפה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דמינקבה להו למעיינה [משום שהיא מנקבת את בני המעיים].

מֵתִיב רַב שֵׁיזְבִי: אֲחוּזַת הַדָּם, וְהַמְעוּשֶּׁנֶת, וְשֶׁאָכְלָה הַרְדּוּפְנֵי, וְשֶׁאָכְלָה צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים, וְשָׁתָת מַיִם הָרָעִים, הִלְעִיטָהּ תִּיעָה, חִלְתִּית וּפִלְפְּלִין, אָכְלָה סַם הַמָּוֶת – כְּשֵׁרָה. הִכִּישָׁהּ נָחָשׁ, אוֹ שֶׁנְּשָׁכָהּ כֶּלֶב שׁוֹטֶה – מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם טְרֵפָה, וַאֲסוּרָה מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. קַשְׁיָא חִלְתִּית אַחִלְתִּית, קַשְׁיָא סַם הַמָּוֶת אַסַּם הַמָּוֶת!

מתיב [מקשה על כך] רב שיזבי ממה ששנינו בברייתא: אחוזת הדם, והמעושנת, ושאכלה הרדופני, ושאכלה צואת תרנגולים, ושתת מים הרעים, או הלעיטה תיעה (שיבואר עניינה להלן), חלתית ופלפלין, או אכלה סם המות — הרי זו כשרה. הכישה נחש, או שנשכה כלב שוטה — מותרת משום טרפה, ואסורה משום סכנת נפשות. ואם כן, קשיא [קשה] מחלתית ששנינו שהיא כשרה, על מה שאמר שמואל שאם אכלה חלתית הריהי טריפה, וכן קשיא [קשה] ממה ששנינו בברייתא זו שאם אכלה סם המות הריהי כשרה, על מה ששנינו במשנה שאם אכלה סם המות הריהי אסורה משום סכנה!

חִלְתִּית אַחִלְתִּית לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּעָלִין, כָּאן בִּקְרָטִין. סַם הַמָּוֶת אַסַּם הַמָּוֶת לָא קַשְׁיָא: הָא דִּידַהּ, הָא דְּאָדָם. סַם הַמָּוֶת דִּבְהֵמָה הַיְינוּ הַרְדּוּפְנֵי? תְּרֵי גַּוְונֵי סַם הַמָּוֶת.

ומתרצים: מחלתית על חלתית לא קשיא [קשה]: כאן שאם אכלה חילתית היא כשרה — באוכלת עלין של חילתית, שאינם מזיקים כל כך, כאן שהיא טריפה — באוכלת קרטין (חתיכות קטנות) של חילתית, שיש בהן חריפות יתירה. וכן מסם המות על ענין סם המות גם כן לא קשיא [קשה], הא דידה [זה שהיא מותרת הרי זה בסם המוות שלה] — שאכלה סם מוות שהורג רק בהמות, ואין בו סכנה לאדם. הא [זה] שהיא אסורה — בשאכלה סם שהורג אדם. ושואלים על הברייתא: סם המות של בהמה היינו [הרי זה] הרדופני, ומדוע הוצרך להזכיר את שניהם? ומשיבים: תרי גווני [שני סוגים] של סם המות שונה התנא, הרדופני וסם אחר.

מַאי תִּיעָה? אָמַר רַב יְהוּדָה:

אגב הבאת ברייתא זו שואלים: מאי [מה פירוש] תיעה? אמר רב יהודה: