חולין נ״ה

שִׁיעוּרָן בִּכְדֵי סִיכַת קָטָן וְעַד לוֹג. מַאי לָאו לוֹג כִּלְמַטָּה? לֹא, לוֹג כִּלְמַעְלָה.

שיעורן לקבל טומאה בכדי סיכת קטן, שיש בו כדי להכיל שמן לסוך בו תינוק. ושיעור זה הוא בכלים שהיה בהם מתחילה עד לוג, אבל כלים גדולים מכך שיעור שבריהם לקבל טומאה גדול יותר. מאי לאו [האם אין] דין כלים המכילים לוג בדיוק כלמטה, כדין הכלים הקטנים מלוג? ואם כן מוכח מכאן שכשנאמר "עד" — עד בכלל? ודוחים: לא, דינו של כלי המכיל לוג בדיוק — כלמעלה ממנו, ואם נשבר צריך שיהיה בו שיעור גדול יותר כדי לקבל טומאה.

תָּא שְׁמַע: מִלּוֹג עַד סְאָה – בִּרְבִיעִית, מַאי לָאו סְאָה כִּלְמַטָּה? לָא, סְאָה כִּלְמַעְלָה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו באותה משנה: כלים שהיה בהם מתחילה מלוג עד סאה ונשברו — שיעור שבריהם לקבל טומאה ברביעית, מאי לאו [האם אין] דין כלי המכיל סאה בדיוק כלמטה מסאה? ודוחים: לא, דין כלי של סאה כלמעלה ממנו, ששבריו מקבלים טומאה רק אם היה בהם יותר מכך, חצי לוג.

תָּא שְׁמַע: מִסְּאָה וְעַד סָאתַיִם – בַּחֲצִי לוֹג, מַאי לָאו סָאתַיִם כִּלְמַטָּה? לָא, סָאתַיִם כִּלְמַעְלָה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: כלים מסאה ועד סאתים שנשברו, שיעורם לקבל טומאה בחצי לוג, מאי לאו [האם אין] דין כלי שמכיל סאתים בדיוק כלמטה ממנו, ושבריו מקבלים טומאה בשיעור חצי לוג? ודוחים: לא, דין כלי שיש בו סאתים כלמעלה ממנו, ששבריו מקבלים טומאה רק אם היה בהם לוג שלם.

וְהָתַנְיָא: לוֹג – כִּלְמַטָּה, סְאָה – כִּלְמַטָּה, סָאתַיִם – כִּלְמַטָּה.

ומקשים: כיצד יכול אתה לתרץ כך את המשנה? והתניא [והרי שנויה ברייתא] מפורשת: דין כלי שיש בו לוג — כלמטה, וכן דין כלי שיש בו סאה — כלמטה, וכן דין כלי שיש בו סאתים — כלמטה. ואם כן, מוכח משם ש"עד" ועד בכלל, שלא כדברי רב נחמן, שאמר בענין גרגרת שנחסרה עד כאיסר כשרה, ש"עד" — ולא עד בכלל, ואם נחסרה כאיסר — טריפה!

הָתָם לְחוּמְרָא, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל שִׁיעוּרֵי חֲכָמִים לְהַחְמִיר, חוּץ מִכִּגְרִיס שֶׁל כְּתָמִים לְהָקֵל.

ומתרצים: התם לחומרא [שם נאמר עד ועד בכלל להחמיר] ולטמא, אבל אם היה בזה להקל היינו אומרים: עד — ולא עד בכלל, וכדברי רב נחמן בענין גרגרת שנחסרה. והוא כדרך שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כל שיעורי חכמים שאמרו — צריך לדון בהם להחמיר, חוץ משיעור כגריס של כתמים של דם אשה, ששיעורו להקל, שאם היה הכתם כגריס מדוייק אינו מטמא.

דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי עֲלַהּ דְּהַהִיא: חֲמִשָּׁה – כִּלְמַעְלָה, עֲשָׂרָה – כִּלְמַטָּה.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר, שהולכים בענין "עד" לחומרה, ממה דקתני עלה דההיא [שהתנא שונה על אותה משנה] בענין חבל היוצא מן המטה, ששנינו בה שעד חמישה טפחים טהור, ומחמישה ועד עשרה טמא. ועל כן אמרו בברייתא: דין חבל בן חמשה טפחים בדיוק — כלמעלה, כדין חבל ארוך יותר, והוא נטמא, הרי ש"עד" אינו בכלל. ומצד אחר אמרו שדין חבל בן עשרה טפחים בדיוק — כלמטה, כדין חבל קצר ממנו, להיטמא, הרי ש"עד" — ועד בכלל. אלא מכאן שהולכים בענין זה להחמיר.

נִיטַּל הַטְּחוֹל, אָמַר רַב עַוִּירָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא נִיטַּל, אֲבָל נִיקַּב – טְרֵפָה.

א שנינו במשנה: ניטל הטחול כשרה. אמר רב עוירא משמיה [משמו] של רבא: לא שנו שהיא כשרה אלא כשניטל כולו, אבל אם ניקב הטחול — טרפה.

מֵתִיב רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא: חוֹתֵךְ מֵעוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה, מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת – אָסוּר בַּאֲכִילָה. הָא בְּהֵמָה גּוּפַהּ שַׁרְיָא!

מתיב [מקשה] על כך ר' יוסי בר אבין, ואיתימא [ויש אומרים] ר' יוסי בר זבידא, ממה ששנינו במשנה להלן: אם היה חותך מעובר שבמעיה של בהמה חיה — מה שחתך מותר באכילה, ואינו אסור כדין אבר מן החי. אבל היה חותך מן הטחול ומן הכליות שבמעי בהמה חיה — מה שחתך אסור באכילה. ונדייק מכאן: דווקא מה שחתך מן הטחול והכליות אסור באכילה, הא [הרי] הבהמה גופא [עצמה] שחתך חלק מן הטחול שלה — שריא [מותרת], ואינה נחשבת טריפה!

הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ בְּהֵמָה נָמֵי אֲסִירָא, אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא ״מוּתָּר בַּאֲכִילָה״, תְּנָא נָמֵי סֵיפָא ״אָסוּר בַּאֲכִילָה״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: נִיקַּב לְחוֹד, וְנֶחְתַּךְ לְחוּד.

ומשיבים: הוא הדין שאפילו הבהמה נמי אסירא [גם כן אסורה], אלא איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בתחילה] בענין עובר מותר באכילה — תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסוף] בענין חותך מן הטחול אסור באכילה, שהישווה אותם זה לזה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: יש לחלק, ניקב לחוד, ונחתך לחוד, שאם ניקב עושה טריפה, ואם נחתך לא עושה טריפה.

נִיטְּלוּ הַכְּלָיוֹת. אָמַר רָכִישׁ בַּר פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: לָקְתָה בְּכוּלְיָא אַחַת – טְרֵפָה. אָמְרִי בְּמַעְרְבָא: וְהוּא דִּמְטַאי לָקוּתָא

ב שנינו במשנה: ניטלו הכליות כשרה. אמר רכיש בר פפא משמיה [משמו] של רב: לקתה (חלתה) בהמה אפילו בכוליא (כליה) אחת — טרפה. אמרי במערבא [אמרו בארץ ישראל] בביאור הדבר: והוא דמטאי לקותא [שהגיעה הלקות]

לִמְקוֹם חָרִיץ. וְהֵיכָא מְקוֹם חָרִיץ? לְחִיוָּרָא דְּתוּתֵי מׇתְנֵי. אָמַר רַב נְחוּנְיָא: שְׁאֵילְתִּינְהוּ לְכוּלְּהוּ טָרוֹפָאֵי דְּמַעְרְבָא, וְאָמְרִי לִי הִלְכְתָא כְּרָכִישׁ בַּר פָּפָּא, וְלֵית הִלְכְתָא כְּרַב עַוִּירָא.

למקום החריץ, והיכא [והיכן] מקום החריץ? הכוונה היא לחיורא דתותי מתני [ללבן שתחת המתניים]. אמר ר' נחוניא: שאילתינהו לכולהו טרופאי דמערבא [שאלתי את כל פוסקי דיני הטריפות שבארץ ישראל], ואמרי [ואמרו] לי: הלכתא [הלכה] כרכיש בר פפא בשם רב, שכוליא שלקתה — טריפה. ולית הלכתא [ואין הלכה] כרב עוירא בענין הטחול, שאמר שאם ניקב טריפה, אלא כשרה היא.

דְּרַב עַוִּירָא נָמֵי לָא אֲמַרַן, אֶלָּא בְּקוּלְשֵׁיהּ, אֲבָל בְּסוּמְכֵיהּ – טְרֵפָה, וְאִי אִישְׁתְּיַיר בֵּיהּ כְּעוֹבִי דִּינַר זָהָב – כְּשֵׁרָה.

ומוסיפים, שעל דברי רב עוירא נמי [גם כן] לא אמרן [לא אמרנו] שהיא כשרה אלא בקולשיה [כאשר ניקב הטחול בחלקו הדק], התחתון, אבל ניקב בסומכיה [בצד העבה שלו], העליון — הלכה כמותו והריהי טרפה. ואי [ואם] כשניקב חלקו העבה נקב שאינו מפולש, אישתייר ביה [נשאר בו] בטחול כעובי דינר זהב שלא ניקב — כשרה.

אָמְרִי בְּמַעְרְבָא: כׇּל הַפּוֹסֵל בָּרֵיאָה – כָּשֵׁר בַּכּוּלְיָא, שֶׁהֲרֵי נֶקֶב פָּסוּל בָּרֵיאָה, וְכָשֵׁר בַּכּוּלְיָא, וְכׇל שֶׁכֵּן הֵיכָא דְּכָשֵׁר בָּרֵיאָה – כָּשֵׁר בַּכּוּלְיָא.

א אמרי במערבא [אמרו בארץ ישראל]: כל הפוסל בריאה — כשר בכוליא (כליה), וראיה לדבר, שהרי נקב פסול בריאה, כפי ששנינו במשנה בראש הפרק, וכשר בכוליא, שלא שנינו אותה בין האיברים שנקב פוסל בהם. ומכאן יש ללמוד כי כל שכן היכא [במקום] שהדבר הכשר בריאה — שהוא כשר בכוליא.

מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי תַּנְחוּמָא: וּכְלָלָא הוּא? הֲרֵי מוּגְלָא, דְּכָשֵׁר בָּרֵיאָה וּפָסוּל בַּכּוּלְיָא! וַהֲרֵי מַיִם זַכִּין, דִּכְשֵׁרִים הָכָא וְהָכָא, אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: טְרֵפוֹת קָא מְדַמֵּית לַהֲדָדֵי? אֵין אוֹמְרִים בִּטְרֵפוֹת זוֹ דּוֹמָה לָזוֹ, שֶׁהֲרֵי חוֹתְכָהּ מִכָּאן וָמֵתָה, חוֹתְכָהּ מִכָּאן וְחָיְתָה.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' תנחומא: וכללא הוא [וכי כלל הוא זה]? הרי מוגלא שכשר בריאה ופסול בכוליא! והרי מים זכין שכשרים הכא והכא [כאן וכאן], בריאה ובכוליא! אלא אמר רב אשי: טרפות קא מדמית להדדי [אתה מדמה זו לזו]? אין אומרים בטרפות זו דומה לזו! שהרי בגוף בהמה יש מקומות שונים, חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיתה, ויתכן איפוא שיש דבר שפוסל בכוליא וכשר בריאה, ודבר אחר שפוסל בריאה וכשר בכוליא!

וּמַיִם זַכִּין כְּשֵׁרִים, לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּצִילִּי, אֲבָל עֲכִירִי – טְרֵפָה. וְכִי צִילִּי נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא סְרִיחַ, אֲבָל סְרִיחַ – טְרֵפָה.

אגב כך מעירים: וביחס למים זכין המצויים בריאה או בכוליא, שהם כשרים, לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא במקרה דצילי [שהם צלולים], אבל אם הם עכירי [עכורים] — טרפה. וכי צילי נמי לא אמרן [וכאשר הם צלולים גם כן לא אמרנו] שהיא כשרה, אלא דלא סריח [שאינם מסריחים], אבל אם הם סריח [מסריחים] — טרפה.

הַכּוּלְיָא שֶׁהִקְטִינָה, בַּדַּקָּה – עַד כְּפוֹל, בַּגַּסָּה – עַד כַּעֲנָבָה בֵּינוֹנִית.

ועוד בדיני טריפות הכוליא: הכוליא שהקטינה (שנעשתה קטנה), בבהמה דקה, אם היתה קטנה עד שהיא כגודל פול הריהי טריפה, בבהמה גסה — אם היתה קטנה עד כענבה בינונית הריהי טריפה.

נִיטַּל לֶחִי הַתַּחְתּוֹן, אָמַר רַבִּי זֵירָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁיְּכוֹלָה לִחְיוֹת עַל יְדֵי לְעִיטָה וְהַמְרָאָה, אֲבָל אֵינָהּ יְכוֹלָה לִחְיוֹת עַל יְדֵי לְעִיטָה וְהַמְרָאָה – טְרֵפָה.

ב שנינו במשנה: ניטל לחי התחתון כשרה. אמר ר' זירא: לא שנו אלא שיכולה לחיות בכל זאת על ידי לעיטה או המראה, שתוחבים אוכל לפיה או למעיה, אבל אם אינה יכולה לחיות על ידי לעיטה והמראה — טרפה.

נִיטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ, תָּנָא: הִיא הָאֵם, הִיא טַרְפַּחַת, וְהִיא שַׁלְפּוּחִית.

ג שנינו במשנה: ניטלה האם (הרחם) שלה כשרה. תנא [שנה החכם]: היא האם, היא הקרויה טרפחת, והיא הקרויה לעיתים שלפוחית, כלומר, פעמים נקראת כך ופעמים נקראת כך.

וַחֲרוּתָה בִּידֵי שָׁמַיִם – כְּשֵׁרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזוֹהִי חֲרוּתָה? כֹּל שֶׁצָּמְקָה רֵיאָה שֶׁלָּהּ. בִּידֵי שָׁמַיִם – כְּשֵׁרָה, בִּידֵי אָדָם – טְרֵפָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף בִּידֵי כׇּל הַבְּרִיּוֹת.

ד שנינו במשנה: וחרותה בידי שמים — כשרה. תנו רבנן [שנו חכמים] איזוהי חרותה? כל שצמקה ריאה שלה. ואם היה הדבר בידי שמים, וכגון שנבעתה מברקים ורעמים — כשרה; אם היה הדבר בידי אדם, שהבהיל אותה, וכגון שראתה אותו שוחט בהמה אחרת — טרפה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף בידי כל הבריות, כגון ששמעה שאגת אריה.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אַרֵישָׁא קָאֵי וּלְקוּלָּא, אוֹ אַסֵּיפָא קָאֵי וּלְחוּמְרָא?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: ר' שמעון בן אלעזר ארישא קאי ולקולא [על ראש הברייתא הוא עומד, מתייחס, ולהקל], שאם היה הדבר בידי שמים, או בידי שאר הבריות חוץ מבידי אדם — כשרה. או האם אסיפא קאי ולחומרא [על סופה הוא עומד, מתייחס, ולהחמיר], שלא רק בידי אדם היא טריפה, אלא בידי כל הבריות?

תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: חֲרוּתָה בִּידֵי אָדָם – טְרֵפָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף בִּידֵי כׇּל הַבְּרִיּוֹת.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה דתניא [ששנויה ברייתא]: חרותה בידי אדם — טרפה, ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף בידי כל הבריות טריפה.

רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲוָה קָאָזֵיל בְּמַדְבְּרָא, אַשְׁכַּח הָנְהוּ דִּיכְרֵי דִּצְמִיק רֵיאָה דִּידְהוּ. אֲתָא שְׁאֵיל בֵּי מִדְרְשָׁא, אֲמַרוּ לֵיהּ: בְּקַיְיטָא – אַיְיתִי מְשִׁיכְלֵי חִיוָּרֵי, וּמַלִּינְהוּ מַיָּא קָרִירֵי, וְאַנְּחִינְהוּ מֵעֵת לְעֵת. אִי הָדְרָן בָּרְיָין – בִּידֵי שָׁמַיִם הִיא וּכְשֵׁרָה, וְאִי לָא – טְרֵפָה. בְּסִיתְוָא – אַיְיתִי מְשִׁיכְלֵי שִׁיחוּמֵי, וּמַלִּינְהוּ מַיָּא פָּשׁוֹרֵי, וְאַנְּחִינְהוּ מֵעֵת לְעֵת. אִי הָדְרָא בָּרְיָא – כְּשֵׁרָה, וְאִי לָא – טְרֵפָה.

מסופר, רבה בר בר חנה הוה קאזיל במדברא [היה הולך במדבר], אשכח הנהו דיכרי דצמיק ריאה דידהו [מצא אילים שנשחטו ונמצא שצמקה הריאה שלהם]. אתא שאיל בי מדרשא [הלך ושאל בבית המדרש] כיצד יודעים אם נעשה הדבר בידי שמים. אמרו ליה [לו]: בקייטא [בקיץ] אייתי משיכלי חיורי [הבא כלים לבנים], ומלינהו מיא קרירי [ומלא אותם מים קרים], ואנחינהו [והנח אותם] את הריאות בתוכם מעת לעת (עשרים וארבע שעות), אי הדרן בריין [אם הריאות חוזרות ומבריאות], כלומר, מתרחבות — בידי שמים היא וכשרה, ואי [ואם] לא התרחבו — טרפה. בסיתוא [בחורף], אייתי משיכלי שיחומי [הבא כלים כהים], ומלינהו מיא פשורי [ומלא אותם מים פושרים], ואנחינהו [והנח אותם] את הריאות בתוכם מעת לעת, אי הדרא בריא [אם חוזרת ומבריאה] — כשרה, ואי [ואם] לא — טרפה.

הַגְּלוּדָה: תָּנוּ רַבָּנַן: הַגְּלוּדָה – רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר וַחֲכָמִים פּוֹסְלִים, וּכְבָר הֵעִיד אֶלְעָזָר סָפְרָא וְיוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא עַל הַגְּלוּדָה שֶׁפְּסוּלָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: חָזַר בּוֹ רַבִּי מֵאִיר.

ה שנינו במשנה: הגלודה, שנפשט עורה — ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלים. ובענין זה מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: הגלודה — ר' מאיר מכשיר, וחכמים פוסלים. וכבר העיד אלעזר ספרא ויוחנן בן גודגדא בפני חכמים על הגלודה שפסולה. אמר ר' שמעון בן אלעזר: חזר בו ר' מאיר.

מִכְּלָל דִּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר פְּלִיג רַבִּי מֵאִיר בִּגְלוּדָה? וְהָתַנְיָא: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: לֹא נֶחְלְקוּ רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים עַל הַגְּלוּדָה שֶׁפְּסוּלָה, וּכְבָר הֵעִיד רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַבַּשָּׂם לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא מִשּׁוּם רַבִּי טַרְפוֹן עַל הַגְּלוּדָה שֶׁפְּסוּלָה, וְאִם נִשְׁתַּיֵּיר בּוֹ כְּסֶלַע – כְּשֵׁרָה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי ״לֹא נֶחְלְקוּ״? לֹא עָמַד רַבִּי מֵאִיר בְּמַחֲלוֹקְתּוֹ.

ומתקשים: מכלל הדברים אתה למד שלדעת ר' שמעון בן אלעזר פליג [חולק] ר' מאיר בתחילה בגלודה, אלא שחזר בו? והתניא [והרי שנויה ברייתא], אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא נחלקו ר' מאיר וחכמים על הגלודה, שלדעת הכל היא פסולה. וכבר העיד ר' אושעיא בנו של ר' יהודה הבשם (מוכר הבשמים) לפני ר' עקיבא משום (בשם) רבי טרפון על הגלודה שפסולה. ואם נשתייר בו כסלע שלא נגלד העור — כשרה. ומן הלשון "לא נחלקו" אתה למד שלא נחלקו כלל! אמר רב נחמן בר יצחק: מאי [מה פירוש] "לא נחלקו"? כוונתו: אמנם נחלקו, אבל לא עמד ר' מאיר במחלוקתו, אלא חזר בו.

אָמַר מָר: אִם נִשְׁתַּיֵּיר בּוֹ כְּסֶלַע – כְּשֵׁרָה. הֵיכָא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: עַל פְּנֵי הַשִּׁדְרָה כּוּלָּהּ.

ודנים במה שאמר מר [החכם] ברייתא: אם נשתייר בו כסלע — כשרה, ושואלים: היכא [היכן] אם נשתייר הוא מציל? אמר רב יהודה אמר שמואל: אם נשתייר כסלע על פני השדרה כולה.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: דַּאֲרִיךְ וְקַטִּין, דְּכִי מְצָרֵף לַהּ הָוֵי כְּסֶלַע, אוֹ דִלְמָא בְּרוֹחַב סֶלַע עַל פְּנֵי הַשִּׁדְרָה כּוּלָּהּ? תָּא שְׁמַע, דְּפָרֵישׁ רַבִּי נְהוֹרַאי מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: בְּרוֹחַב כְּסֶלַע עַל פְּנֵי כׇּל הַשִּׁדְרָה כּוּלָּהּ.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: איך להבין את ההלכה הזו? האם הכוונה שנשתייר קטע דאריך וקטין [שהוא ארוך וצר], כעין רצועה דקה, דכי מצרף לה [שכאשר הוא מצרף אותה] הוי [הריהי] בסך הכל כרוחב סלע, או דלמא [שמא] הכוונה ברוחב סלע על פני השדרה כולה? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ממה דפריש [שפירש] ר' נהוראי משמיה [משמו] של שמואל: ברוחב כסלע על פני כל השדרה כולה.

רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: רָאשֵׁי פְרָקִים. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן אַנְטִיגְנוֹס מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יַנַּאי אָמַר: מְקוֹם טִיבּוּרוֹ.

רבה בר בר חנה אמר: צריך להיות כסלע בראשי פרקים, בכל פרקי החוליות, וכן בפרקי עצמות השוק והירך. ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר' ינאי אמר: צריך להיות כסלע במקום טיבורו, במרכז הבטן.

בָּעֵי רַבִּי יַנַּאי בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: נִיטַּל מְקוֹם הַשִּׁדְרָה וְכוּלּוֹ קַיָּים, נִיטַּל מְקוֹם טִיבּוּרוֹ וְכוּלּוֹ קַיָּים, נִיטְּלוּ רָאשֵׁי פְרָקִים וְכוּלּוֹ קַיָּים, מַאי? תֵּיקוּ.

בעי [שאל] ר' ינאי בר' ישמעאל: אם ניטל העור של מקום השדרה, וכל שאר העור כולו קיים, או ניטל מקום טיבורו וכולו קיים, או ניטלו ראשי פרקים וכולו קיים, מאי [מה יהיה דינו]? שאלה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

אָמַר רַב: כׇּל הָעוֹר כּוּלּוֹ מַצִּיל בִּגְלוּדָה, חוּץ מֵעוֹר בֵּית הַפְּרָסוֹת, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ עוֹר בֵּית הַפְּרָסוֹת נָמֵי מַצִּיל.

אמר רב: כל העור כולו, בכל מקום בגופה שנשתייר בו כסלע — מציל בגלודה, חוץ מעור בית הפרסות בחלק התחתון של הרגל, שאינו נחשב כעור. ור' יוחנן אמר: אפילו עור בית הפרסות נמי [גם כן] מציל.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אַסִּי מֵרַבִּי יוֹחָנָן: עוֹר בֵּית הַפְּרָסוֹת מַהוּ שֶׁיַּצִּיל בִּגְלוּדָה? אֲמַר לֵיהּ: מַצִּיל. אֲמַר לֵיהּ, לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ: אֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן – עוֹר בֵּית הַפְּרָסוֹת! אֲמַר לֵיהּ: אַל תַּקְנִיטֵנִי, שֶׁבִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲנִי שׁוֹנֶה אוֹתָהּ.

בענין זה מסופר, בעא מיניה [שאל אותו] ר' אסי מר' יוחנן: עור בית הפרסות, מהו שיציל בגלודה? אמר ליה [לו]: מציל. אמר ליה [לו], למדתנו רבינו במשנה לענין טומאה: אלו בעלי חיים שעורותיהן כבשרן, שהעור שלהם נחשב כבשר לטמא טומאת נבלות (שסתם עור אינו מטמא), וביניהם מונים את עור בית הפרסות! אמר ליה [לו]: אל תקניטני, אל תקשה עלי ותצערני ממשנה זו, שבלשון יחיד אני שונה אותה, שדעת יחיד היא, שעור בית הפרסות דינו כבשר, וכפי שנאמר להלן בשם ר' שמעון, וחכמים חלוקים על כך, וסבורים שאין עור זה נחשב כבשר.

דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הָעוֹלָה לְהַקְטִיר כְּזַיִת מֵעוֹר שֶׁל תַּחַת הָאַלְיָה חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת; חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת.

דתניא [ששנויה ברייתא]: השוחט את העולה על מנת להקטיר כזית מעור של תחת האליה (הזנב) של הכבש חוץ למקומו, חוץ לעזרה — פסול הקרבן, ואולם אין בו כרת אם אכלו. ואם שחט כדי להקטיר עור זה חוץ לזמנו, למחרת — פגול, וחייבין עליו כרת על אכילתו, מפני שעור זה רך הוא, ודינו כבשר הקרבן, שמחשבה בו פוסלת. זו היא דעת חכמים.

אֱלִיעֶזֶר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ אֶיבְלַיִם אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יַעֲקֹב, וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אִישׁ [כְּפַר] עִיכּוּס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֶחָד עוֹר בֵּית הַפְּרָסוֹת, וְאֶחָד עוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ, וְאֶחָד עוֹר שֶׁל תַּחַת הָאַלְיָה, וְכֹל שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים גַּבֵּי טוּמְאָה אֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן,

אליעזר בן יהודה איש איבלים אמר משום ר' יעקב, וכן היה ר' שמעון בן יהודה (איש) כפר עיכוס אומר משום ר' שמעון: אחד עור בית הפרסות, ואחד עור הראש של עגל הרך, ואחד עור של תחת האליה, וכל שמנו חכמים גבי טומאה, שאמרו שאלו שעורותיהן כבשרן,