חולין נ״ד

וֶושֶׁט נְקוּבָתוֹ בְּמַשֶּׁהוּ, דְּרוּסָתוֹ בְּמַשֶּׁהוּ. קָנֶה נְקוּבָתוֹ בִּכְאִיסָּר, דְּרוּסָתוֹ בְּכַמָּה? בָּתַר דְּבַעְיָא הֲדַר פַּשְׁטַהּ: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה בְּמַשֶּׁהוּ. מַאי טַעְמָא? זִיהֲרֵיהּ מִקְלָא קָלֵי וְאָזֵיל.

וושט, יודעים אנו ממשנתנו (מב,א) שנקובתו (אם יש בו נקב) הרי הוא טריפה במשהו, ולכן דרוסתו, כשהאדים בשרו — גם היא במשהו. קנה, אנו יודעים מן המשנה להלן בעמוד זה שנקובתו לאסור היא בנקב שגודלו כאיסר, דרוסתו בכמה? בתר דבעיא הדר פשטה [אחר ששאל את השאלה חזר ופתר אותה בעצמו]: אחד זה ואחד זה במשהו, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? זיהריה מקלא קלי ואזיל [הארס שלו שורף והולך] סביב למקומו ומרחיב את הנקב.

יָתֵיב רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: דְּרוּסָה שֶׁאָמְרוּ – צְרִיכָה בְּדִיקָה כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים. רַב נַחְמָן אָמַר: הָאֱלֹהִים! מוֹרֵי בַּהּ רַב מִכַּפָּא וְעַד אַטְמָא.

מסופר, יתיב [ישב] רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה [לפני] רב נחמן, ויתיב וקאמר [ויושב היה ואומר]: דרוסה שאמרו חכמים — צריכה בדיקה אם האדים הבשר כנגד בני מעיים. אמר ליה [לו] רב נחמן בלשון שבועה: האלהים! מורי [מורה היה] בה רב למעשה שיבדוק בחלל גופה מכפא ועד אטמא [מן המקום שכנגד הכף ועד כנגד הירך] הרגל האחורית.

מַאי כַּפָּא? אִילֵּימָא כַּפָּא דִּידָא – הַיְינוּ כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים, אֶלָּא מִכַּפָּא דְּמוֹחָא עַד אַטְמָא.

ושואלים: מאי כפא [מהי הכף]? אילימא כפא דידא [אם תאמר כף היד, כף הרגל הקדמית], כלומר, עצם הכתף, שהיא נראית כמין כף — היינו [זהו] כנגד בני מעיים, שאמר רב יצחק בר שמואל, ומה חידש רב נחמן? אלא הכוונה היא מכפא דמוחא [מכף המוח, מן הגולגולת, שהיא עגולה] עד אטמא [עד הירך].

כִּי סְלֵיק רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף, אַשְׁכְּחִינְהוּ לְרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּיָתְבִי וְקָאָמְרִי: דְּרוּסָה שֶׁאָמְרוּ – צְרִיכָה בְּדִיקָה כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים. אֲמַר לְהוּ: הָאֱלֹהִים! מוֹרֵי בַּהּ רַב מִכַּפָּא וְעַד אַטְמָא. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: מַנּוּ רַב וּמַנּוּ רַב? וְלָא יָדַעְנָא לֵיהּ!

מסופר, כי סליק [כאשר עלה] רב חייא בר יוסף מבבל לארץ ישראל, אשכחינהו [מצא אותם] את ר' יוחנן וריש לקיש דיתבי וקאמרי [שיושבים ואומרים]: דרוסה שאמרו — צריכה בדיקה כנגד בני מעיים. אמר להו [להם] בלשון שבועה: האלהים! מורי [מורה היה] בה רב שיבדוק מכפא ועד אטמא [מן הכף עד הירך]. אמר ליה [לו] ריש לקיש: מנו [מיהו] רב זה, ומנו [ומיהו] רב? ולא ידענא ליה [ואין אני יודע מיהו]!

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְלָא נְהִירָא לֵיהּ לְאוֹתוֹ תַּלְמִיד שֶׁשִּׁימֵּשׁ אֶת רַבִּי רַבָּה, וְרַבִּי חִיָּיא? וְהָאֱלֹהִים! כׇּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁשִּׁימֵּשׁ אוֹתוֹ תַּלְמִיד בִּישִׁיבָה, אֲנִי שִׁמַּשְׁתִּי בַּעֲמִידָה, וּמַאן גְּבַר? הוּא גְּבַר בְּכוֹלָּא.

אמר לו ר' יוחנן: ולא נהירא ליה [ואין אתה זוכר אותו] לאותו תלמיד ששימש את רבי ר' יהודה הנשיא רבה [הגדול], ואת ר' חייא ולמד מפיהם? והאלהים! כל אותן שנים ששימש אותו תלמיד בישיבה, שהיה נחשב מהתלמידים החשובים, והיתה לו רשות לשבת בשעת הלימוד, אני קטן הייתי ממנו ושמשתי בעמידה, ומאן גבר [ומי היה גדול]? הוא היה גבר בכולא [גדול בכל], בכל דבר, בתורה ובחסידות.

מִיָּד פָּתַח רֵישׁ לָקִישׁ וַאֲמַר: בְּרַם זָכוּר אוֹתוֹ הָאִישׁ לַטּוֹב, שֶׁאָמְרוּ שְׁמוּעָה מִפִּיו: שְׁמוּטָה וּשְׁחוּטָה – כְּשֵׁרָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַשְּׁמוּטָה שֶׁתֵּיעָשֶׂה שְׁחוּטָה.

מיד פתח ריש לקיש ואמר: ברם (אמנם), זכור אותו האיש כלומר, רב, לטוב, שאמרו שמועה זו מפיו: אם הובאה לפנינו בהמה שהגרגרת (הקנה) שלה שמוטה, שנעקרה ונשמטה מחיבורה בבית הבליעה, והיתה הגרגרת שחוטה, ואין ידוע אם נשמטה קודם שחיטה, וטריפה היא, או רק לאחר השחיטה והריהי כשרה — הרי זו כשרה, ומדוע? שאי אפשר לגרגרת שמוטה שתיעשה שחוטה, שמפני שהיא נשמטת למטה אי אפשר לשוחטה, וכיון שהיא שחוטה לפנינו ודאי נשמטה לאחר השחיטה.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: יָבִיא וְיַקִּיף.

ור' יוחנן אומר: אין הדבר ברור, וכדי לבדוק אימתי נשמטה יביא את הגרגרת ויעשה בה חתך נוסף, ויקיף, ישווה את החתך לחתך השחיטה, ואם הם דומים — סימן הוא שהחתך של השחיטה נעשה לאחר שהגרגרת נשמטה, וטריפה היא, ואם אינם דומים — סימן שנעשה קודם שנשמטה, וכשרה.

אָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא תָּפַס בְּסִימָנִים, אֲבָל תָּפַס בְּסִימָנִים וְשָׁחַט – אֶפְשָׁר לַשְּׁמוּטָה שֶׁתֵּיעָשֶׂה שְׁחוּטָה.

אמר רב נחמן: לא שנו שאי אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה, אלא כשלא תפס בסימנים (בקנה ובוושט) בשעת שחיטה, אבל תפס בסימנים ושחט — אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה, שהרי באופן זה שהוא מחזיק בה אינה נשמטת.

זֶה הַכְּלָל, לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי שַׁב שְׁמַעְתָּתָא.

א שנינו בסוף המשנה: זה הכלל, כל שאין כמוה חיה — טריפה. ושואלים: לאתויי מאי [להביא את מה] נאמר כלל זה? ומשיבים: לאתויי שב שמעתתא [להביא אותן שבע שמועות] שנאמרו מפי האמוראים (לעיל מב,ב), ולא נזכרו במשנה.

דְּבֵי יוֹסֵף רִישְׁבָּא מָחוּ בְּגִידָא נַשְׁיָא וְקָטְלִי, אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, אֲמַר לְהוּ: וְכִי לְהוֹסִיף עַל הַטְּרֵפוֹת יֵשׁ? אֵין לְךָ אֶלָּא מַה שֶּׁמָּנוּ חֲכָמִים!

מסופר, דבי [אנשי ביתו] של יוסף רישבא [הצייד] מחו בגידא נשיא וקטלי [היו מכים, יורים חץ בגיד הנשה של חיה והורגים], שהיתה מתה בכך. אתו לקמיה [באו לפני] ר' יהודה בן בתירא, לשאול אותו האם אין זו טריפה. אמר להו [להם]: וכי להוסיף על הטרפות יש בידינו? אין לך אלא מה שמנו חכמים!

רַב פָּפָּא בַּר אַבָּא רִישְׁבָּא, מָחוּ בְּכוּלְיָא וְקָטְלִי. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, אֲמַר לְהוּ: וְכִי לְהוֹסִיף עַל הַטְּרֵפוֹת יֵשׁ? אֵין לְךָ אֶלָּא מַה שֶּׁמָּנוּ חֲכָמִים!

וכן אנשי רב פפא בר אבא רישבא [הצייד] מחו בכוליא וקטלי [היו מכים את הבהמה בכליה והורגים], אתו לקמיה [באו לפני] רבי אבא לשאול אותו מה הדין, אמר להו [להם]: וכי להוסיף על הטרפות יש? אין לך אלא מה שמנו חכמים.

וְהָא קָא חָזֵינַן דְּקָא מֵתָה! גְּמִירִי דְּאִי בָּדְרִי לַהּ סַמָּא, חַיָּיא.

ושואלים: והא קא חזינן דקא [והרי אנו רואים שהיא] מתה, ואם כן הרי זה סימן מובהק של טריפה! ומשיבים: גמירי [למודים אנו במסורת] בכל המקרים הללו, דאי בדרי לה סמא חייא [שאם היו מפזרים לה סם, רפואה, על הפצע היתה חיה], ולא נחשבו טריפות אלא אלה שאין להם תקנה.

מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת בַּבְּהֵמָה, נִיקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת אוֹ שֶׁנִּסְדְּקָה. עַד כַּמָּה תֶּחְסַר? רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד כְּאִיסָּר הָאִיטַלְקִי. נִפְחֲתָה הַגּוּלְגּוֹלֶת וְלֹא נִיקַּב קְרוּם שֶׁל מוֹחַ, נִיקַּב הַלֵּב וְלֹא לְבֵית חֲלָלוֹ, נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְלֹא נִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ, נִיטְּלָה הַכָּבֵד וְנִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה כְּזַיִת.

ב משנה ואלו כשרות בבהמה, אף על פי שלקו בגופן: אם ניקבה הגרגרת (הקנה) או שנסדקה לאורכה. עד כמה תחסר הגרגרת שניקבה ועדיין כשרה היא? רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד כגודל המטבע איסר האיטלקי. נפחתה (נשברה) הגולגולת, ואולם לא ניקב קרום של מוח — הרי זו כשרה. ניקב הלב ולא הגיע הנקב עד לבית חללו לתוך חלל הלב. נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה שעובר בתוכה. ניטלה הכבד ונשתייר הימנה (ממנה) כזית.

הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת, שֶׁנִּיקְּבוּ זֶה לְתוֹךְ זֶה. נִיטַּל הַטְּחוֹל, נִיטְּלוּ הַכְּלָיוֹת, נִיטַּל לֶחִי הַתַּחְתּוֹן, נִיטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ, וַחֲרוּתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. הַגְּלוּדָה – רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין.

המסס ובית הכוסות, שתי קיבות צמודות זו לזו במערכת העיכול של הבהמה, שניקבו זה לתוך זה, ולא לחוץ, לחלל הבטן. ניטל הטחול, ניטלו הכליות, ניטל לחי (לסת) התחתון, נקבה שניטלה האם (הרחם) שלה, וחרותה שריאתה הצטמקה בידי שמים, כל אלה כשרות. הגלודה שניטל עורה מעליה — ר' מאיר מכשיר, וחכמים פוסלין (מטריפים).

גְּמָ׳ אִתְּמַר: רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״אֵלּוּ טְרֵפוֹת״ דַּוְקָא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: ״אֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת״ דַּוְקָא.

ג גמרא שנינו בתחילת המשנה "ואלו כשרות", וכן שנינו באופן זה בראש הפרק "אלו טרפות", ועל כך אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים, ר' יוחנן אמר: מה ששנה התנא בתחילת הפרק "אלו טרפות" הוא דוקא, שכוונתו למעט מקרה אחר ולומר שאינו טריפה, אבל מה ששנה כאן "ואלו כשרות" לא בא למעט, אלא נשנה אגב כך. ור' שמעון בן לקיש אמר: מה ששנה התנא כאן "אלו כשרות" הוא בדוקא, למעט מקרה אחר, שבו אין הבהמה כשרה, ואגב כך שנה "אלו טרפות".

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? בִּדְרַב מַתְנָא, דְּאָמַר רַב מַתְנָא: הַאי בּוּקָא דְּאַטְמָא דְּשָׁף מִדּוּכְתֵּיהּ – טְרֵפָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״אֵלּוּ טְרֵפוֹת״ דַּוְקָא, תְּנָא טְרֵפוֹת, וּתְנָא ״זֶה הַכְּלָל״,

ומסבירים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה מקרה, הם חולקים]? — בדברי רב מתנא, שאמר רב מתנא: האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה [ראש עצם הירך שיצא ממקומו] — הרי זו טרפה. ומפרטים: ר' יוחנן שאמר: "אלו טרפות" דוקא; לשיטתו תנא [שנה] התנא מתחילה רשימת טרפות, ותנא [ושנה] אחר כך "זה הכלל" להוסיף את אלו שלא נשנו במפורש,

וְחַזְיַיהּ לִדְרַב מַתְנָא דְּאָתְיָא בְּזֶה הַכְּלָל, מַאי טַעְמָא? דְּדָמְיָא לִנְטוּלֵי. תְּנָא ״אֵלּוּ טְרֵפוֹת״ – הָנֵי הוּא דִּטְרֵפָה, הָא דְּרַב מַתְנָא כְּשֵׁרָה.

וחזייה [וראה התנא את זו] שאמר רב מתנא שיצא ראש עצם הירך ממקומו, דאתיא [שהיא באה, נכנסת] לכאורה בתוך "זה הכלל" שבסוף המשנה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? משום דדמיא לנטולי [שהיא דומה לנטולים], כמו לניטל הכבד ששנינו במשנה שהוא טריפה, לכן תנא [שנה] "אלו טרפות" להדגיש: הני הוא [אלו הם] טרפה, הא [אבל] זו של רב מתנא כשרה, ואגב ששנה "אלו טרפות" — שנה גם "אלו כשרות". זו שיטת ר' יוחנן.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: אֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת דַּוְקָא, תְּנָא טְרֵפוֹת, וּתְנָא ״זֶה הַכְּלָל״, וְחַזְיַיהּ לִדְרַב מַתְנָא דְּלָא אָתְיָא בְּ״זֶה הַכְּלָל״, מַאי טַעְמָא? לָאו לִנְקוּבֵי דָּמְיָא, וְלָא לִפְסוּקֵי דָּמְיָא, וְלִנְטוּלֵי נָמֵי לָא דָּמְיָא, תְּנָא ״אֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת״ – הָנֵי הוּא דִּכְשֵׁרוֹת, הָא דְּרַב מַתְנָא טְרֵפָה.

ור' שמעון בן לקיש אמר: מה ששנינו "אלו כשרות" דוקא, כיצד? תנא [שנה] התנא רשימת טרפות, ותנא [ושנה] "זה הכלל" להוסיף טריפות דומות להן, וחזייה [וראה את] ההלכה של רב מתנא, שיצא ראש עצם הירך ממקומו, דלא אתיא [שאינה באה, נכנסת] לכאורה ב"זה הכלל", מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו לנקובי דמיא [לא לנקובים כגון נקובת הוושט, היא דומה], שהרי אין בה נקב, ולא לפסוקי דמיא [ולא לחתוכים כגון פסוקת הגרגרת, היא דומה], שהרי לא נחתכה, ולנטולי נמי לא דמיא [ולנטולים גם כן אינה דומה], שהרי לא ניטלה, לכן תנא [שנה] "אלו כשרות" — להדגיש: הני הוא [אלה הן] שהן כשרות, ואולם הא [זו] של רב מתנא היא טרפה. ואגב כך שנה "אלו טרפות".

גּוּפָא, אָמַר רַב מַתְנָא: הַאי בּוּקָא דְּאַטְמָא דְּשָׁף מִדּוּכְתֵּיהּ – טְרֵפָה, וְרָבָא אָמַר: כְּשֵׁרָה, וְאִי אִיפְּסִיק נִיבֵיהּ – טְרֵפָה. וְהִלְכְתָא: אִיפְּסִיק נָמֵי כְּשֵׁרָה, עַד דְּמִתְעַכְלָא אִתְעֲכוֹלֵי.

גופא [ודנים לגופה] של אותה הלכה שהבאנו, אמר רב מתנא: האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה [ראש הירך שיצא ממקומו] בשקע שבעצם האליה — טרפה. ורבא אמר: כשרה, ואי איפסיק ניביה [ואם נפסק, נחתך הניב שלו], הגיד המחבר אותו למקומו — הריהי טרפה. והלכתא [והלכה]: איפסיק [נפסקו] נמי [גם כן] כשרה, עד דמתעכלא אתעכולי [שמתעכל, נרקב] אותו ניב, אז היא טריפה.

עַד כַּמָּה תֶּחְסַר? אָמַר זְעֵירִי: אַתּוּן דְּלָא מִיתְחֲמֵי לְכוֹן שִׁיעוּרָא, שִׁיעוּרֵיהּ בְּדִינָרָא קוּרְדִּינָאָה, וְהָוֵי כִּפְשִׁיטָא זוּטַרְתִּי, וּמִשְׁתַּכְחָא בֵּינֵי פְּשִׁיטֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא.

א שנינו במשנה בענין גרגרת שניקבה: עד כמה תחסר ותהא כשרה? עד כגודל איסר האיטלקי. אמר זעירי שבא מארץ ישראל: אתון דלא מיתחמי לכון שיעורא [אתם שאינכם יכולים לראות את השיעור] של איסר האיטלקי, שאינו מצוי בבבל — שיעוריה בדינרא קורדינאה [שיעורו לגביהם בדינר כורדי]. והוי כפשיטא זוטרתי [והוא כמו מעה קטנה], ומשתכחא ביני פשיטי [והיא מצויה בין הפרוטות] של פומבדיתא.

אָמַר רַבִּי חָנָא פָּתוּרָאָה: עִילָּא מִינַּאי הֲוָה קָאֵי בַּר נַפָּחָא, וּבְעָא מִינַּי דִּינָרָא קוּרְדִּינָאָה לְשַׁעוֹרֵי בֵּיהּ טְרֵיפְתָא, וּבְעַי לְמֵיקָם מִקַּמֵּיהּ וְלָא שְׁבַקְנִי. אָמַר לִי: שֵׁב בְּנִי שֵׁב, אֵין בַּעֲלֵי אוּמָּנִיּוֹת רַשָּׁאִין לַעֲמוֹד מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁעֲסוּקִין בִּמְלַאכְתָּם.

אמר ר' חנא פתוראה [השולחני, חלפן הכספים]: עילא מינאי הוה קאי [למעלה ממני היה עומד] בר נפחא, ר' יוחנן, ובעא מיני דינרא קורדינאה לשערי ביה טריפתא [וביקש ממני דינר כורדי לשער בו טריפות] כמו שאמר זעירי, ובעי למיקם מקמיה ולא שבקני [ורציתי לעמוד מפניו, מפני כבודו, ולא הניחני], אמר לי: שב בני שב! אין בעלי אומניות (בעלי מלאכה) רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעסוקין במלאכתם.

וְלָא? וְהָתְנַן: כׇּל בַּעֲלֵי אוּמָּנִיּוֹת עוֹמְדִים מִפְּנֵיהֶם, וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, וְאוֹמְרִין לָהֶם: אַחֵינוּ אַנְשֵׁי מְקוֹם פְּלוֹנִי בּוֹאֲכֶם בְּשָׁלוֹם!

ושואלים: ולא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: כאשר היו מביאים את הביכורים לירושלים כל בעלי אומניות שבירושלים היו עומדים מפניהם, ושואלין בשלומן, ואומרין להם: אחינו אנשי מקום פלוני בואכם בשלום!

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵיהֶם עוֹמְדִין, מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין עוֹמְדִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבָה מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ, שֶׁהֲרֵי מִפְּנֵיהֶם עוֹמְדִין, מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין עוֹמְדִין.

אמר ר' יוחנן: מפניהם אמנם עומדין, שצריך להרבות בכבודם, אבל מפני תלמידי חכמים אין עומדין. אמר ר' יוסי בר אבין: בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה! שהרי מפניהם, מפני מביאי הביכורים — עומדין, מפני תלמידי חכמים — אין עומדין.

מִמַּאי? דִּילְמָא כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא נִמְצָא מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא.

ודוחים: ממאי [ממה, מנין]? מכאן אין ראיה, דילמא [שמא] עומדים מפניהם לא בגלל חשיבותם היתרה, אלא כדי שלא תהא נמצא מכשילן לעתיד לבא, שאם לא ינהגו בהם כבוד מרובה יימנעו מלהביא ביכורים, מפני טורח הדרך.

אָמַר רַב נַחְמָן: כְּסֶלַע – כְּיָתֵר מִכְּסֶלַע, כְּאִיסָּר – כְּיָתֵר מִכְּאִיסָּר.

ב שנינו במשנתנו: עד כמה תחסר הגרגרת ועדיין תהיה הבהמה כשרה — עד כאיסר האיטלקי. ובענין זה מביאים מה שאמר רב נחמן: כשאמרו חכמים על דבר ששיעורו כסלע, וכגון שאם נחסרה גולגולת כסלע הרי זו טריפה, דינו של חסרון כסלע מצומצם הריהו כיתר מכסלע. וכששנו כאיסר, כגון במשנתנו, שאם נחסרה הגרגרת עד כאיסר האיטלקי הריהי כשרה — דינו של חסרון כאיסר מצומצם הריהו כיתר מכאיסר, שהוא עושה טריפה.

אַלְמָא קָסָבַר רַב נַחְמָן: ״עַד״, וְלֹא עַד בַּכְּלָל.

ואומרים: אלמא קסבר [מכאן שסבר] רב נחמן שבכל מקום שאומרים חכמים "עד" כוונתם ולא עד בכלל, שהרי שנינו במשנתנו שאם נחסרה הגרגרת עד כאיסר האיטלקי הריהי כשרה, ובוודאי אינו כולל חסרון בגודל איסר מדוייק, שהרי הוא טריפה לדברי ר' נחמן, כיתר מאיסר.

אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: חֶבֶל הַיּוֹצֵא מִן הַמִּטָּה עַד חֲמִשָּׁה טְפָחִים – טָהוֹר. מַאי לָאו חֲמִשָּׁה כִּלְמַטָּה? לֹא, חֲמִשָּׁה כִּלְמַעְלָה.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו בדיני טומאה וטהרה: חבל היוצא מן המטה (מיטת חבלים) לאחר שסירגו בו את המיטה, אם אורכו עד חמשה טפחים — טהור, שאם נטמאה המיטה — אינו נטמא איתה, מפני שאינו ראוי לכלום, ואינו נחשב חלק ממנה. מאי לאו [האם אין הכוונה] שאם היו בו חמשה טפחים בדיוק הרי הוא כלמטה, כפחות מחמישה טפחים, ואינו מקבל טומאה? ואם כן "עד" — ועד בכלל! ודוחים: לא, אם היו בו חמשה דינו כלמעלה מחמישה, ומקבל טומאה.

תָּא שְׁמַע: מֵחֲמִשָּׁה וְעַד עֲשָׂרָה – טָמֵא. מַאי לָאו עֲשָׂרָה כִּלְמַטָּה? לָא, עֲשָׂרָה כִּלְמַעְלָה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו שם: היו בחבל מחמשה טפחים ועד עשרה טפחים — טמא, מאי לאו [האם אין] הכוונה שאם היו בו עשרה טפחים דינו כלמטה, כפחות מעשרה, וטמא? ודוחים: לא, עשרה דינו כלמעלה מעשרה, שאם נטמאה המיטה הריהו טהור.

תָּא שְׁמַע: הַדַּקִּין שֶׁבִּכְלִי חֶרֶס, הֵן וְקַרְקְרוֹתֵיהֶן וְדוֹפְנוֹתֵיהֶם, יוֹשְׁבִין שֶׁלֹּא מְסוּמָּכִין –

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: הדקין (הקטנים) שבכלי חרס, בין הן עצמם, ובין אם נשברו ונשארו קרקרותיהן (התחתיות שלהם), או דופנותיהם, ואותם שוליים או דפנות שנשארו יושבין שלא מסומכין, שאין צורך להשעין אותם על משהו אחר, ויש בהם עדיין בית קיבול —