חולין נ״ו

לְהָבִיא עוֹר בֵּית הַבּוֹשֶׁת חוּץ לִמְקוֹמוֹ פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת, חוּץ לִזְמַנּוֹ פִּיגּוּל וְחַיָּיבִים עָלָיו כָּרֵת.

להביא (לרבות) עור בית הבושת של נקבה, שכל אלו נידונים כבשר, שאם בשעת עבודת הקרבן חישב להקטירו חוץ למקומו, חוץ לעזרה — פסול, ואם אכלו אין בו כרת. ואם חישב להקטירו חוץ לזמנו, למחרת — פיגול, וחייבים עליו כרת על אכילתו. ומכאן שדעה זו, שעור בית הפרסות נחשב כבשר — דעת ר' שמעון היא, וחכמים חולקים עליו, וכמותם סבור ר' יוחנן.

מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ טְרֵפוֹת בָּעוֹף: נְקוּבַת הַוֶּושֶׁט, וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת, הִכְּתָה חוּלְדָּה עַל רֹאשָׁהּ מָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, נִיקַּב הַקּוּרְקְבָן, נִיקְּבוּ הַדַּקִּין, נָפְלָה לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעֶיהָ, אִם יְרוּקִּים – פְּסוּלִים, אִם אֲדוּמִּים – כְּשֵׁרִים. דְּרָסָהּ וּטְרָפָהּ בַּכּוֹתֶל אוֹ שֶׁרִיצְּצַתָּה בְּהֵמָה וּמְפַרְכֶּסֶת, וְשָׁהֲתָה מֵעֵת לְעֵת וּשְׁחָטָהּ – כְּשֵׁרָה.

א משנה ואלו טרפות בעוף: נקובת הוושט, ופסוקת הגרגרת, שנחתכה הגרגרת (הקנה) שלה לרוחבה. הכתה חולדה על ראשה במקום שעושה אותה טרפה, שיש לחשוש שניקב קרום המוח. ניקב הקורקבן, ניקבו המעיים הדקין. נפלה לאור (לאש) ונחמרו (ניכוו) בני מעיה, איבריה הפנימיים, אם נשתנה צבעם ונעשו ירוקים — פסולים, והעוף טריפה, אם אדומים — כשרים. דרסה אדם את העוף ברגליו, וכן אם טרפה הטיח אותה בכותל, או שריצצתה בהמה, והיא מפרכסת — טריפה, שנתרסקו איבריה. ואם שהתה מעת לעת, ואחר כך שחטה — הרי זו כשרה.

גְּמָ׳ רַב וּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי דְּאָמְרִי: מַכְנִיס יָדוֹ לִפְנִים וּבוֹדֵק, אִם מְבַצְבֵּץ וְעוֹלֶה – טְרֵפָה, וְאִם לָאו – כְּשֵׁרָה.

ב גמרא על מה ששנינו במשנה: הכתה חולדה על ראשה במקום שעושה אותה טריפה, שיש לחשוש שנעשה נקב בקרום המוח, רב ושמואל ולוי דאמרי [שאומרים]: כיצד בודקים אם ניקב הקרום? לאחר ששחט את העוף מכניס ידו לפנים לפי העוף ודוחק את המוח באצבעו ובודק, אם מבצבץ ועולה המוח דרך הנקב שבגולגולת — טרפה, שסימן הוא שניקב קרום המוח, וכך יצא המוח לעבר הנקב שבגולגולת. ואם לאו [לא] — כשרה.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר עַד דְּמִנְּקִיב קְרָמָא תַּתָּאָה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אִינְּקִיב עִילָּאָה אַף עַל גַּב דְּלָא אִינְּקִיב תַּתָּאָה, נֵיחוּשׁ דִּלְמָא עִילָּאָה אִינְּקִיב תַּתָּאָה לָא אִינְּקִיב? אִי אִיתָא דְּאִינְּקִיב עִילָּאָה, תַּתָּאָה אַגַּב רוּכְּכֵיהּ מִיפְקָע פָּקַע.

ושואלים: אופן זה של בדיקה, האם המוח יוצא דרך הנקב שבגולגולת, הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] לעיל (מה,א) שאם ניקב הקרום העליון, הסמוך לגולגולת, אינה טריפה עד דמנקיב קרמא תתאה [שניקב גם הקרום התחתון] העוטף את המוח, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאפילו כאשר אינקיב עילאה אף על גב דלא אינקב תתאה [ניקב העליון אף על פי שלא ניקב התחתון] טריפה היא, מדוע היא כשרה? ניחוש דלמא עילאה אינקיב [נחשוש שמא הקרום העליון ניקב], תתאה לא אינקיב [התחתון לא ניקב], ולכן המוח אינו מבצבץ! ומשיבים: אי איתא דאינקיב עילאה [אם אכן ניקב הקרום העליון], תתאה אגב רוככיה מיפקע פקע [התחתון מחמת רכותו היה פוקע באותו מקום] והמוח היה מבצבץ, ומשלא ביצבץ מוכח שהקרום העליון לא ניקב.

אָמַר זְעֵירִי: אֵין בְּדִיקָה לְחוּלְדָּה, מִפְּנֵי שֶׁשִּׁינֶּיהָ דַּקּוֹת. וְכִי שִׁינֶּיהָ דַּקּוֹת מַאי הָוֵי? אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: מִפְּנֵי שֶׁשִּׁינֶּיהָ דַּקּוֹת וַעֲקוּמּוֹת.

בניגוד לרב ושמואל ולוי, אמר זעירי: אין בדיקה זו מועילה לנשיכת חולדה, מפני ששיניה של החולדה דקות, ואין המוח מבצבץ דרך נקבים דקים כל כך, אף כשניקב קרום המוח. ושואלים: וכי שיניה דקות, מאי הוי [מה בכך]? והרי אי אפשר שלא יבצבץ מעט! אמר רב אושעיא: מפני ששיניה דקות ועקומות, והנקב שבגולגולת אינו עומד כנגד הנקב שבקרום, ואם כן, אף שניקב הקרום פעמים שהמוח אינו יוצא החוצה דרך הנקב שבגולגולת.

כִּי סְלֵיק לִנְהַרְדְּעָא, שְׁלַח לְהוּ: דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתִּי לִפְנֵיכֶם טָעוּת הֵן בְּיָדִי, בְּרַם כָּךְ אָמְרוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: בּוֹדְקִין לְחוּלְדָּה בַּיָּד, אֲבָל לֹא בְּמַסְמֵר, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף בְּמַסְמֵר.

מסופר כי סליק [כאשר עלה] זעירי לנהרדעא שלח להו [להם] לחכמים: דברים שאמרתי לפניכם שאין בדיקה לחולדה — טעות הן בידי, ברם [ובאמת] כך אמרו משמיה [משמו] של ר' שמעון בן לקיש: בודקין לחולדה ביד, שלוחצים את מוחו של העוף מבפנים לראות אם המוח יוצא דרך הנקב, אבל לא במסמר, שאין מעבירים ראש מסמר על קרום המוח לאחר שפתחו את הגולגולת, לראות אם הוא מתעכב בנקב, שמא המסמר עצמו ינקב את הקרום. ור' יוחנן אמר: אף במסמר בודקים.

וּבִפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, חַד בָּדֵיק בִּידָא, וְחַד בָּדֵיק בְּמַחְטָא. מַאן דְּבָדֵיק בִּידָא אָמַר לֵיהּ לְמַאן דְּבָדֵיק בְּמַחְטָא: עַד מָתַי אַתָּה מְכַלֶּה מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל? אָמַר לֵיהּ מַאן דְּבָדֵיק בְּמַחְטָא לְמַאן דְּבָדֵיק בִּידָא: עַד מָתַי אַתָּה מַאֲכִיל לְיִשְׂרָאֵל נְבֵלוֹת?

ומעירים: ובדיקה זו לנשיכת חולדה שנויה בפלוגתא [במחלוקת] תנאים, שמסופר על ר' יהודה ור' נחמיה, חד בדיק בידא [אחד היה בודק ביד], וחד בדיק במחטא [ואחד היה בודק במחט], כמו במסמר. ומסבירים את טעמיהם. מאן דבדיק בידא אמר ליה למאן דבדיק במחטא [מי שבודק ביד אומר לו למי שבודק במחט]: עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, שעל ידי כך פעמים שאתה מטריף שלא כדין, שהמחט עושה נקב שלא היה שם מתחילה! אמר ליה מאן דבדיק במחטא למאן דבדיק בידא [אומר לו מי שבודק במחט למי שבודק ביד]: עד מתי אתה מאכיל לישראל נבלות, שאתה מכשיר שלא כדין!

נְבֵלוֹת? וְהָא שְׁחוּטָה הִיא! אֶלָּא טְרֵפוֹת, שֶׁמָּא נִיקַּב קְרוּם שֶׁל מוֹחַ.

ותוהים: נבלות? והא [והרי] שחוטה היא, ואף שהיא טריפה, אינה נבילה! אלא: עד מתי אתה מאכיל לישראל טרפות, שכן יש לחשוש שמא ניקב קרום של מוח, והבדיקה הנעשית ביד פעמים שאינה גורמת למוח לבצבץ, מפני ששיני החולדה דקות ועקומות.

תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי יְהוּדָה הוּא דְּבָדֵיק בִּידָא, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: בּוֹדְקִין לְחוּלְדָּה בַּיָּד, אֲבָל לֹא בְּמַסְמֵר. נִשְׁבַּר הָעֶצֶם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִיקַּב קְרוּם שֶׁל מוֹחַ – תִּסְתַּיֵּים.

ומעירים לענין זה: תסתיים [תוגדר] שר' יהודה הוא דבדיק בידא [שבדק ביד], דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) ר' יהודה: בודקין לחולדה ביד, אבל לא במסמר. ועוד נאמר בברייתא: נשבר העצם אף על פי שלא ניקב קרום של מוח — הרי זו טריפה. ומסכמים: אכן, תסתיים [תוגדר] שכן הוא.

הָא גוּפַאּ קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: בּוֹדְקִין לְחוּלְדָּה בַּיָּד אֲבָל לֹא בְּמַסְמֵר. אַלְמָא אִית לֵיהּ בְּדִיקוּתָא, וַהֲדַר תָּנֵי: נִשְׁבַּר הָעֶצֶם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִיקַּב קְרוּם שֶׁל מוֹחַ. אַלְמָא לֵית לֵיהּ בְּדִיקוּתָא! סֵיפָא אֲתָאן לְעוֹף שֶׁל מַיִם, הוֹאִיל וְאֵין לוֹ קְרוּם. אֵין לוֹ קְרוּם סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא, הוֹאִיל וּקְרוּמוֹ רַךְ.

לגופה של אותה ברייתא שואלים: הא גופא קשיא [היא עצמה קשה], אמרת [אומר אתה] בודקין לחולדה ביד אבל לא במסמר — אלמא אית ליה בדיקותא [מכאן שיש לה בדיקה], והדר תני [ואתה חוזר ושונה] נשבר העצם הרי זו טריפה אף על פי שלא ניקב קרום של מוח — אלמא לית ליה בדיקותא [מכאן שאין לה בדיקה], שאם היתה לה בדיקה יתכן שהיתה נמצאת כשרה! ומסבירים: סיפא אתאן [בסוף הגענו] לעוף של מים, שאין לו בדיקה אם נשבר העצם, הואיל ואין לו קרום למוחו. ותוהים: אין לו קרום סלקא דעתך [עולה על דעתך]? הרי ודאי יש לו קרום! אלא אמור: הואיל וקרומו רך לא יתכן שלא ניקב כשנשברה הגולגולת. בדומה לכך מסופר,

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב עָנָן: מָר אָמַר שְׁמוּאֵל בָּדֵיק בִּידָא וּמַכְשַׁר, וְהוּנָא חַבְרִין אָמַר רַב בָּדֵיק בִּידָא וּמַכְשַׁר. וְהָתָנֵי לֵוִי: טְרֵפוֹת שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים בִּבְהֵמָה – כְּנֶגְדָּן בָּעוֹף, יָתֵר עֲלֵיהֶן עוֹף – נִשְׁבַּר הָעֶצֶם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִיקַּב קְרוּם שֶׁל מוֹחַ? אֲמַר לֵיהּ: הָהוּא בְּעוֹף שֶׁל מַיִם, הוֹאִיל וְאֵין לוֹ קְרוּם. אֵין לוֹ קְרוּם סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא, הוֹאִיל וּקְרוּמוֹ רַךְ.

אמר ליה [לו] רב נחמן לרב ענן: מר אמר [אדוני אומר] ששמואל בדיק בידא ומכשר [בודק ביד עוף שהכתה חולדה בראשו, ומכשיר] אם לא ניקב קרום המוח, וכן הונא חברין אמר [חברנו אומר] שרב בדיק בידא ומכשר [בודק ביד ומכשיר]. והתני [והרי שנה] לוי בברייתא שבידו: טרפות שמנו חכמים בבהמה — כנגדן טריפות גם בעוף, יתר עליהן טריפה בעוף — שנשבר העצם של הגולגולת אף על פי שלא ניקב קרום של מוח, ואם כן, מה טעם לבדיקה ביד? אמר ליה [לו]: ההוא, מה ששנה לוי — בעוף של מים נאמר, שאין לו בדיקה, הואיל ואין לו קרום. ותוהים: אין לו קרום סלקא דעתך [עולה על דעתך]? אלא אמור: הואיל וקרומו רך.

הָהִיא תַּרְנְגוֹלְתָּא דַּהֲוַאי בֵּי רַב חָנָא, שַׁדְּרַהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב מַתְנָא. נִשְׁבַּר הָעֶצֶם וְלֹא נִיקַּב קְרוּם שֶׁל מוֹחַ הֲוַאי, וְאַכְשְׁרַהּ. אֲמַר לֵיהּ: וְהָתָנֵי לֵוִי: טְרֵפוֹת שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים בִּבְהֵמָה כְּנֶגְדָּן בָּעוֹף, יָתֵר עֲלֵיהֶן עוֹף – נִשְׁבַּר הָעֶצֶם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִיקַּב קְרוּם שֶׁל מוֹחַ! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם בְּעוֹף שֶׁל מַיִם, הוֹאִיל וְאֵין לוֹ קְרוּם. אֵין לוֹ קְרוּם סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: הוֹאִיל וּקְרוּמוֹ רַךְ.

וכן מסופר, ההיא תרנגולתא דהואי בי [תרנגולת אחת שהיתה בבית] רב חנא שהיה בה חשש טריפה, שדרה לקמיה [שלח אותה לפני] רב מתנא, בדק אותה רב מתנא ומצא כי נשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח הואי [היה], ואכשרה [והכשיר אותה]. אמר ליה [לו] רב חנא לרב מתנא, והתני [והרי שנה] לוי: טרפות שמנו חכמים בבהמה — כנגדן בעוף גם כן טריפות. יתר עליהן עוף — נשבר העצם אף על פי שלא ניקב קרום של מוח! אמר ליה [לו]: התם [שם] מדובר בעוף של מים, הואיל ואין לו קרום. ותוהים: אין לו קרום סלקא דעתך [עולה על דעתך]? אלא אימא [אמור]: הואיל וקרומו רך.

רַב שֵׁיזְבִי בָּדֵיק בְּשִׁימְשָׁא, רַב יֵימַר בָּדֵיק בְּמַיָּא, רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב בָּדֵיק

מסופר, רב שיזבי בדיק בשימשא [היה בודק את מוח העוף באור שמש] אם יש נקב בקרום, רב יימר בדיק במיא [היה בודק במים], שופך מים לגולגולת דרך הנקב, לראות אם הם יוצאים צלולים כבתחילה, או אם מעורב בהם נוזל המוח. רב אחא בר יעקב בדיק [היה בודק]

בְּגִילָא דְּחִיטְּתָא.

בגילא דחיטתא [בקש של חיטה], שלאחר שחתך את הגולגולת העביר קש על המוח לראות אם הקש מתעכב בנקב שבקרום.

אָמַר רַב שֵׁיזְבִי: הָנֵי אֲוָוזֵי דִּידַן כְּעוֹף שֶׁל מַיִם דָּמְיָין.

אמר רב שיזבי: הני אווזי דידן [אותם אווזים שלנו], כעוף של מים דמיין [נחשבים], שאם נשברה הגולגולת, למרות שלא ניקב קרום המוח — הרי זה טריפה.

נָפְלָה לָאוּר, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יְהוֹשֻׁעַ: שִׁיעוּר יְרוּקָּתָן כְּשִׁיעוּר נְקוּבָתָן, מָה נְקוּבָתָן בְּמַשֶּׁהוּ – אַף יְרוּקָּתָן בְּמַשֶּׁהוּ.

א שנינו במשנה: נפלה לאור ונחמרו (נכוו) בני מעיה, אם נעשו ירוקים — פסולים, אם אדומים — כשרים. אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יוסי בן יהושע: שיעור (גודל) ירוקתן של בני מעיים לעשות טריפה כשהפכו ירוקים — כשיעור נקובתן, כמו שיעור הנקב העושה טריפה, מה נקובתן במשהו, שבאיברים שהנקב בהם עושה טריפה — אפילו נקב כלשהו עושה טריפה — אף ירוקתן במשהו.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מֵרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הוֹרִיקָה כָּבֵד כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: טְרֵפָה. וְלֹא יְהֵא אֶלָּא נִיטְּלָה! אָמַר רָבָא: כֵּיוָן שֶׁהוֹרִיקָה כָּבֵד כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים – בְּיָדוּעַ שֶׁנָּפְלָה לָאוּר, וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעַיִים, וּטְרֵפָה.

בעא מיניה [שאל אותו] רב יוסף בריה [בנו] של ר' יהושע בן לוי מר' יהושע בן לוי: אם הוריקה (נעשה ירוק) כבד של תרנגולת בצד שכנגד בני המעיים, מהו דין התרנגולת? אמר ליה [לו]: טרפה. אמר לו: ולא יהא דינו אלא כדין ניטלה הכבד ונשתייר ממנו כזית, שהיא כשרה (לעיל נד,א). ואם כן, רק אם לא נשאר בכבד כזית שאינו ירוק תיעשה טריפה! אמר רבא: כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעיים — בידוע שנפלה התרנגולת לאור, ונחמרו (נשרפו) בני מעיים עצמם, ולכן היא טרפה, ולא בגלל הכבד עצמו.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הַוְיָא לֵיהּ הָהִיא תַּרְנְגוֹלְתָּא, שַׁדְּרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרִיבִּי, אֲמַר לֵיהּ: יְרוּקִּין הֲווֹ, וְאַכְשְׁרַהּ. וְהָאֲנַן תְּנַן: ״יְרוּקִּין פְּסוּלִין״! לֹא אָמְרוּ ״יְרוּקִּין פְּסוּלִין״ אֶלָּא בַּקּוּרְקְבָן, בַּלֵּב וּבַכָּבֵד. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בְּאֵלּוּ בְּנֵי מֵעַיִים אָמְרוּ – בַּקּוּרְקְבָן, בַּלֵּב וּבַכָּבֵד.

מסופר, ר' יהושע בן לוי הויא ליה ההיא תרנגולת [היתה לו תרנגולת אחת] שנפלה לאור, ולאחר שנשחטה שדריה לקמיה [שלח אותה לפני] ר' אלעזר הקפר בריבי (הגדול) ואמר ליה [לו]: ירוקין הוו [היו] בני המעיים, ואכשרה [הכשיר אותה] ר' אלעזר הקפר. הקשה לו ר' יהושע בן לוי: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: ירוקין פסולין! אמר לו: לא אמרו ירוקין פסולין אלא בקורקבן, בלב ובכבד, שהם אדומים בדרך כלל, ונשתנה מראם. אבל בני המעיים האחרים של התרנגולת, כגון הדקים — ירוקים הם מתחילתם, ואין זו טריפה. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: באלו בני מעיים אמרו, שאם נעשו ירוקים הרי זו טריפה? בקורקבן, בלב ובכבד, ולא בשאר בני מעיים.

רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף הֲוָה לֵיהּ הָהִוא תַּרְנְגוֹלְתָּא, שַׁדְּרַהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, וַאֲמַר לֵיהּ: אֲדוּמִּין הֲווֹ וּטְרֵפָה. וְהָאֲנַן תְּנַן: ״אֲדוּמִּין כְּשֵׁרִים״! אֲמַר לֵיהּ: אֲדוּמִּין שֶׁהוֹרִיקוּ וִירוּקִּין שֶׁהֶאֱדִימוּ – טְרֵפָה, לֹא אָמְרוּ ״אֲדוּמִּין כְּשֵׁרִים״ אֶלָּא בַּלֵּב בַּקּוּרְקְבָן וּבַכָּבֵד.

מסופר, ר' יצחק בר יוסף הוה ליה ההוא תרנגולתא [היתה לו תרנגולת אחת] שנפלה לאור, ולאחר שנשחטה שדרה לקמיה [שלח אותה לפני] רבי אבהו, ואמר ליה [לו] אדומין הוו [היו] בני המעיים, וטרפה [והטריף אותה] ר' אבהו. הקשה לו ר' יצחק בר יוסף, והאנן תנן [והרי אנו שנינו]: אדומין כשרים! אמר ליה [לו] בני מעיים אדומין שהוריקו, וירוקין שהאדימו — טרפה; לא אמרו במשנה אדומין כשרים אלא בלב בקורקבן ובכבד לפי שהם אדומים מעיקרם, אבל כגון הדקין, שירוקים הם מתחילתם, והאדימו — טריפה היא.

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר חִיָּיא אָמַר רַבִּי מָנִי: אֲדוּמִּין שֶׁהוֹרִיקוּ וּשְׁלָקָן וְחָזְרוּ וְהֶאֱדִימוּ – כְּשֵׁרִין, מַאי טַעְמָא? קוּטְרָא עָיֵיל בְּהוּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַף אָנוּ נֹאמַר, אֲדוּמִּין שֶׁלֹּא הוֹרִיקוּ וּשְׁלָקָן וְהוֹרִיקוּ – טְרֵפָה, מַאי טַעְמָא? אִיגַּלַּאי בַּהְתַּיְיהוּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: הִלְכָּךְ לָא לֵיכוֹל אִינָשׁ אֶלָּא בְּשִׁלְקָא. וְלָא הִיא, אַחְזוֹקֵי רֵיעוּתָא לָא מַחְזְקִינַן.

אמר רב שמואל בר חייא אמר ר' מני: אדומין שהוריקו ושלקן (ובישל אותם) וחזרו והאדימו — כשרין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דבר זה מלמד שלא נשרפו ממש, אלא קוטרא עייל בהו [עשן בלבד נכנס בהם], ושינה צבעם לפי שעה. אמר רב נחמן בר יצחק, אף אנן [אנו] נאמר כהמשך לכך: אדומין שלא הוריקו, ושלקן והוריקו — טרפה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? איגלאי בהתייהו [התגלתה בושתם], כלומר, התגלה על ידי הבישול שכבר נשרפו מתחילה. אמר רב אשי: הלכך [מכאן] יש להורות: לא ליכול אינש אלא בשלקא [לא יאכל אדם עוף שנפל לאור אלא בבישול], למרות שהאיברים האדומים (לב, קורקבן וכבד) שבו לא הוריקו, שהרי רק באופן זה ניתן לומר בוודאות שלא נשרפו. ודוחים: ולא היא [ואין הדבר כן], שכן אחזוקי ריעותא לא מחזקינן [להחזיק ריעות, פגם בדבר אין אנו מחזיקים], כשאין לפנינו סימן לדבר.

דְּרָסָהּ וּטְרָפָהּ בַּכּוֹתֶל. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן אַנְטִיגְנוֹס מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יַנַּאי: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ צְרִיכָה בְּדִיקָה.

ב שנינו במשנה: דרסה אדם את העוף ברגליו, וכן אם טרפה (חבט אותה) בכותל, או שריצצתה בהמה, אם שהתה מעת לעת ושחטה — כשרה. אמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום (בשם) ר' אלעזר בר' ינאי: אחת זו ואחת זו, כלומר, כל אחת מאלו ששנינו, אפילו שהתה מעת לעת — צריכה בדיקה לאחר שחיטה, שמא נשברה השדרה ונפסק חוט השדרה, וכיוצא בזה.

מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת בָּעוֹף: נִיקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת, אוֹ שֶׁנִּסְדְּקָה, הִכְּתָה חוּלְדָּה עַל רֹאשָׁהּ מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, נִיקַּב הַזֶּפֶק, רַבִּי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נִיטַּל, יָצְאוּ בְּנֵי מֵעֶיהָ וְלֹא נִיקְּבוּ, נִשְׁתַּבְּרוּ גַּפֶּיהָ, נִשְׁתַּבְּרוּ רַגְלֶיהָ, נִמְרְטוּ כְּנָפֶיהָ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם נִטְּלָה הַנּוֹצָה פְּסוּלָה.

ג משנה ואלו כשרות בעוף: ניקבה הגרגרת (הקנה), או שנסדקה לאורכה. הכתה חולדה על ראשה במקום שאינו עושה אותה טרפה, שלא כנגד המוח. ניקב הזפק, מעין כיס התלוי בתחתית הוושט, שהאוכל שוהה בו קודם שהוא עובר לקורקבן לצורך העיכול, רבי אומר: אפילו ניטל הזפק — כשרה. יצאו בני מעיה מדופן הבטן ולא ניקבו, נשתברו גפיה (כנפיה), או נשתברו רגליה, או נמרטו נוצות כנפיה — כשרה. ר' יהודה אומר: אם נטלה הנוצה הדקה המכסה את גופה — פסולה.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי סִימַאי וְרַבִּי צָדוֹק שֶׁהָלְכוּ לְעַבֵּר שָׁנָה בְּלוֹד, וְשָׁבְתוּ בְּאוֹנוֹ, וְהוֹרוּ בְּטַרְפַּחַת כְּרַבִּי בְּזֶפֶק.

ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בר' סימאי ור' צדוק שהלכו לעבר שנה בלוד ושבתו בעיר אונו, והורו בטרפחת (ברחם) הבהמה שניטלה, כרבי שהתיר במשנתנו בזפק העוף שניטל.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: הוֹרוּ בְּטַרְפַּחַת לְאִיסּוּרָא, כְּרַבִּי בְּזֶפֶק לְהֶתֵּירָא? אוֹ דִילְמָא: הוֹרוּ בְּטַרְפַּחַת לְהֶתֵּירָא כְּרַבִּי בְּזֶפֶק, אֲבָל כְּרַבִּי בְּזֶפֶק לָא סְבִירָא לְהוּ? תֵּיקוּ.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים מה כוונת ברייתא זו: האם מדובר בשני מעשים שונים, שהורו בטרפחת שניטלה — לאיסורא [לאיסור], והורו כרבי בזפק — להתירא [להיתר]. או דילמא [שמא] מעשה אחד הוא, שהורו בטרפחת שניטלה להתירא [להיתר] כשיטת רבי שמתיר בזפק, אבל כרבי בזפק עצמו לא סבירא להו [אינם סבורים כן]? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

אָמַר רַבָּה, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: גַּגּוֹ שֶׁל זֶפֶק נִידּוֹן כְּוֶושֶׁט. הֵיכָא? אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: כֹּל שֶׁנִּמְתָּח עִמּוֹ.

אמר רבה ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יהושע בן לוי: גגו (חלקו העליון) של זפק נידון כוושט, שנקב כלשהו בו עושה טריפה. ושואלים: היכא [היכן] הוא הקרוי גגו של זפק? אמר רב ביבי בר אביי: כל שנמתח עמו, עם הוושט.

יָצְאוּ בְּנֵי מֵעֶיהָ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא הִיפֵּךְ בָּהֶן, אֲבָל הִיפֵּךְ בָּהֶן – טְרֵפָה, דִּכְתִיב: ״הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ״, מְלַמֵּד שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹנָנִיּוֹת בָּאָדָם, שֶׁאִם נֶהְפָּךְ (אַחַת) [אֶחָד] מֵהֶן – אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת.

ה שנינו במשנה: יצאו בני מעיה של העוף ולא ניקבו — כשרה. אמר ר' שמואל בר רב יצחק: לא שנו כן אלא כשלא היפך בהן בבני המעיים, שהחזירם למקומם כמות שהן, אבל היפך בהן — טרפה, דכתיב [שנאמר]: "הוא עשך ויכוננך" (דברים לב, ו) — מלמד שברא הקדוש ברוך הוא כונניות באדם, איברים שיושבים כל אחד על מקומו באופן הראוי, שאם נהפך אחת מהן — אינו יכול לחיות, וכיוצא בזה ביצורים אחרים, שאם הופך את איבריהם אינם יכולים לחיות.

תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ״ – כַּרְכָא דְּכוֹלָּה בֵּיהּ, מִמֶּנּוּ כֹּהֲנָיו, מִמֶּנּוּ נְבִיאָיו, מִמֶּנּוּ שָׂרָיו, מִמֶּנּוּ מְלָכָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִמֶּנּוּ פִנָּה מִמֶּנּוּ יָתֵד וְגוֹ׳״.

תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר על אותו כתוב "הוא עשך ויכוננך" שהוא מדבר על עם ישראל — כרכא דכולה ביה [כרך שהכל בו], ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו שריו, ממנו מלכיו, שנאמר: "ממנו פנה ממנו יתד ממנו קשת מלחמה" (זכריה י, ד), כלומר, ממנו עצמו מצויים הדברים המחזיקים אותו ומגינים עליו.

הָהוּא רוֹמָאָה דְּחַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דִּנְפַל מֵאִיגָּרָא לְאַרְעָא, פְּקַעיה כְּרֵסֵיהּ וּנְפוּק מַעְיָינֵיהּ, אַתְיֵיהּ לִבְרֵיהּ וְשַׁחְטֵיהּ קַמֵּיהּ

מסופר, ההוא רומאה דחזייה לההוא גברא דנפל מאיגרא לארעא [רומאי אחד שראה אדם שנפל מהגג לארץ], פקעיה כרסיה ונפוק מעייניה [ופקעה כריסו של הנופל ויצאו בני מעיו], אתייה לבריה ושחטיה קמיה [הביא אותו רומאי את בנו של אותו נופל ושחט אותו לפניו]