חולין נ״ג

יֵשׁ דְּרוּסָה לְחָתוּל אוֹ אֵין דְּרוּסָה לְחָתוּל? אֲמַר לֵיהּ: אַף לְחוּלְדָּה יֵשׁ דְּרוּסָה. יֵשׁ דְּרוּסָה לְחוּלְדָּה אוֹ אֵין דְּרוּסָה לְחוּלְדָּה? אֲמַר לֵיהּ: אַף לְחָתוּל אֵין דְּרוּסָה.

יש דרוסה לחתול או אין דרוסה לחתול? אמר ליה [לו]: אף לחולדה, שהיא קטנה מהחתול, יש דרוסה. שאל אותו רב כהנא: יש דרוסה לחולדה, או אין דרוסה לחולדה? אמר ליה [לו] רב: אף לחתול אין דרוסה.

לְחָתוּל וּלְחוּלְדָּה, יֵשׁ לָהֶן דְּרוּסָה אוֹ אֵין לָהֶן דְּרוּסָה? אֲמַר לֵיהּ: לְחָתוּל יֵשׁ דְּרוּסָה, לְחוּלְדָּה אֵין דְּרוּסָה.

ועוד שאל: לחתול ולחולדה, יש להן דרוסה או אין להן דרוסה? אמר ליה [לו]: לחתול יש דרוסה, לחולדה אין דרוסה. ומעירים: ולא קשיא [ואין זה קשה], אין הדברים סותרים, אלא כל תשובה מתייחסת לענין אחר.

וְלָא קַשְׁיָא: הָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״אַף לְחוּלְדָּה יֵשׁ דְּרוּסָה״ – בְּעוֹפוֹת, הָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״אַף לְחָתוּל אֵין דְּרוּסָה״ – בְּאִימְּרֵי רַבְרְבֵי, הָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״לְחָתוּל יֵשׁ דְּרוּסָה, לְחוּלְדָּה אֵין דְּרוּסָה״ – בִּגְדָיִים וּטְלָאִים.

הא דאמר ליה [זה שאמר לו]: אף לחולדה יש דרוסה הוא בעופות, הא דאמר ליה [זה שאמר לו]: אף לחתול אין דרוסה — באימרי רברבי [בכבשים גדולים], הא דאמר ליה [זה שאמר לו]: לחתול יש דרוסה, לחולדה אין דרוסה — בגדיים וטלאים.

בָּעֵי רַב אָשֵׁי: שְׁאָר עוֹפוֹת טְמֵאִין, יֵשׁ לָהֶן דְּרוּסָה אוֹ אֵין לָהֶן דְּרוּסָה? אֲמַר לֵיהּ רַב הִלֵּל לְרַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא, אֲמַר: שְׁאָר עוֹפוֹת טְמֵאִין יֵשׁ לָהֶן דְּרוּסָה.

א שנינו במשנה: דרוסת הנץ בעוף הדק — טריפה. ובענין זה בעי [שאל] רב אשי: שאר עופות, טמאין מלבד הנץ, יש להן דין דרוסה, שאם דרסו עוף הריהם עושים טריפה, או אין להן דרוסה? אמר ליה [לו] רב הלל לרב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית מדרשו של] רב כהנא אמר: שאר עופות טמאין יש להן דרוסה.

וְהָאֲנַן תְּנַן: ״וּדְרוּסַת הַנֵּץ בְּעוֹף הַדַּק״! דְּרוּסַת הָנֵץ בְּדִכְוָותֵיהּ, וְאִינָךְ בִּדְזוּטְרָא מִינַּיְיהוּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: דְּרוּסַת הַנֵּץ בִּדְרַבִּי מִינֵּיהּ, וְאִינָךְ בְּדִכְוָותַיְיהוּ.

ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו]: ודרוסת הנץ בעוף הדק, ומשמע שרק הנץ ולא שאר עופות! ומשיבים: דרוסת הנץ היא אפילו בדכוותיה [בעוף דק גדול כמוהו], ואינך בדזוטרא מינייהו [ואלו, שאר עופות טמאים, דווקא בקטנים מהם]. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: דרוסת הנץ אפילו בדרבי מיניה [בגדולים ממנו], ואינך בדכוותייהו [ואלו, שאר עופות טמאים, בעופות שכמותם].

אָמַר רַב כָּהֲנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: אֵין דְּרוּסָה לְשׁוּעָל. אִינִי? וְהָא כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: מַעֲשֵׂה וְדָרַס שׁוּעָל רָחֵל בַּמֶּרְחָץ שֶׁל בֵּית הִינֵי, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְאָמְרוּ: יֵשׁ דְּרוּסָה! אָמַר רַב סָפְרָא: הָהִיא חָתוּל הֲוָה.

ב אמר רב כהנא משמיה [משמו] של רב שימי בר אשי: אין דין דרוסה לשועל. ותוהים: איני [כן היא]! והא כי אתא [והרי כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר, מעשה ודרס שועל רחל (כבשה) במרחץ של בית היני, ובא מעשה זה לפני חכמים, ואמרו: יש כאן דין דרוסה! אמר רב ספרא: ההיא [ההוא] לא שועל, אלא חתול הוה [היה].

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב כָּהֲנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: יֵשׁ דְּרוּסָה לְשׁוּעָל. אִינִי? וְהָא כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: מַעֲשֶׂה וְדָרַס שׁוּעָל רָחֵל בַּמֶּרְחָץ שֶׁל בֵּית הִינֵי, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְאָמְרוּ: אֵין דְּרוּסָה! אָמַר רַב סָפְרָא: הָהוּא כֶּלֶב הֲוָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: נָקְטִינַן אֵין דְּרוּסָה לְכֶלֶב.

איכא דאמרי [יש שאומרים] ענין זה באופן אחר, אמר רב כהנא משמיה [משמו] של רב שימי בר אשי: יש דרוסה לשועל. ושואלים: איני [כן הוא]? והא כי אתא [והרי כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר, מעשה ודרס שועל רחל במרחץ של בית היני, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: אין דרוסה! אמר רב ספרא: ההוא [אותו] ששאלו עליו, כלב הוה [היה] ולא שועל. ובענין זה אמר רב יוסף: נקטינן [מוחזקים אנו]: אין דרוסה לכלב.

אָמַר אַבָּיֵי: נָקְטִינַן, אֵין דְּרוּסָה אֶלָּא בַּיָּד, לְאַפּוֹקֵי רֶגֶל דְּלָא. אֵין דְּרוּסָה אֶלָּא בְּצִפּוֹרֶן, לְאַפּוֹקֵי שֵׁן דְּלָא. אֵין דְּרוּסָה אֶלָּא מִדַּעַת, לְאַפּוֹקֵי שֶׁלֹּא מִדַּעַת דְּלָא. אֵין דְּרוּסָה אֶלָּא מֵחַיִּים, לְאַפּוֹקֵי לְאַחַר מִיתָה דְּלָא.

ג ובהגדרה המדוייקת של דין דרוסה אמר אביי: נקטינן [מוחזקים אנו] אין דין דרוסה אלא כשדרס ביד, ברגלים הקדמיות, לאפוקי [להוציא] אם דרס ברגל, ברגלים האחוריות, שלא, שאין בזה דין דרוסה. וכן אין דרוסה אלא שדרס בצפורן, לאפוקי [להוציא] אם דרס בשן שלא, שאין לחיה ארס בשיניה. ועוד, אין דרוסה אלא כשדרס מדעת, לאפוקי [להוציא] שנעץ ציפורניו שלא מדעת, וכגון שנפל על הטרף, וננעצו בו ציפורניו — שלא, שאין בזה דין דרוסה. וכן אין דרוסה אלא כשנעץ ציפורנו מחיים בחיי הדורס, לאפוקי [להוציא] שננעצה הציפורן בטרף לאחר מיתה של הדורס, ש

אָמְרִי: הַשְׁתָּא שֶׁלֹּא מִדַּעַת אָמְרַתְּ לָא, לְאַחַר מִיתָה מִיבַּעְיָא? לָא צְרִיכָא, דְּדָרֵיס וּפַסְקוּהָ לִידֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: בַּהֲדֵי דְּדָרֵיס שָׁדֵי זִיהֲרֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן: בַּהֲדֵי דְּשָׁלֵיף שָׁדֵי זִיהֲרֵיהּ.

לא, שאין בזה דין דרוסה. אמרי [אומרים] על כך בתמיהה: ומדוע הוצרך לומר דין זה? השתא [עכשיו, הרי] שלא מדעת אמרת [אומר אתה] לא, שאין לה דרוסה, לאחר מיתה מיבעיא [צריך לומר] שאין לה דרוסה? ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו אלא במקרה דדריס ופסקוה לידיה [שדרס בעודו בחיים וחתכו את ידו] כשהיתה נעוצה בטרף, מהו דתימא [מהו שתאמר] בהדי דדריס שדי זיהריה [בתוך שהוא דורס מטיל את ארסו], קא משמע לן [משמיע לנו] אביי כי בהדי דשליף שדי זיהריה [בזמן שהוא שולף את ציפורניו] אז הוא מטיל את ארסו, והואיל וחתכו את ידו לא הספיק לעשות כן.

אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אֲרִי שֶׁנִּכְנַס לְבֵין הַשְּׁוָורִים, וְנִמְצָא צִפּוֹרֶן בְּגַבּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן – אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא אֲרִי דְּרָסוֹ. מַאי טַעְמָא? רוֹב אֲרָיוֹת דּוֹרְסִין וּמִיעוּטָן אֵין דּוֹרְסִין, וְכׇל הַדּוֹרֵס – אֵין צִפׇּרְנוֹ נִשְׁמֶטֶת, וְזֹאת, הוֹאִיל וְצִפּוֹרֶן יוֹשֶׁבֶת לוֹ בְּגַבּוֹ – אֵימַר בַּכּוֹתֶל נִתְחַכֵּךְ.

ד אמר רבה בר רב הונא אמר רב: ארי שנכנס לבין השוורים, ולאחר מכן נמצא צפורן תחובה בגבו של אחד מהן — אין חוששין שמא ארי דרסו. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כי אף שרוב אריות דורסין ורק מיעוטן אין דורסין, ואם כן היה מקום לחשוש, ואולם מוחזק בידינו שכל הדורס — אין צפרנו נשמטת (נעקרת) כשהוא דורס. ולכן זאת, שור זה, הואיל וצפורן יושבת לו בגבו — אימר [אמור] שבכותל נתחכך, וציפורן זו היתה נעוצה בכותל.

אַדְּרַבָּה, רוֹב שְׁוָורִים מִתְחַכְּכִין, וּמִיעוּטָן אֵין מִתְחַכְּכִין, וְכׇל הַמִּתְחַכֵּךְ – אֵין צִפּוֹרֶן יוֹשֶׁבֶת לוֹ בְּגַבּוֹ, וְזֶה, הוֹאִיל וְצִפּוֹרֶן יוֹשֶׁבֶת לוֹ בְּגַבּוֹ, אֵימַר אֲרִי דְּרָסוֹ!

ומקשים: אדרבה [אמור להיפך], אמנם רוב שוורים מתחככין בכותל, ורק מיעוטן אין מתחככין, ואולם מוחזק בידינו שכל המתחכך — אין צפורן יושבת לו בגבו. ולכן שור זה, הואיל וצפורן יושבת לו בגבו, אימר [אמור] שארי שנכנס לשם דרסו!

אִיכָּא לְמֵימַר הָכִי, וְאִיכָּא לְמֵימַר הָכִי – אוֹקֵי (מִילְּתָא) [תּוֹרָא] אַחֶזְקֵיהּ, הָוֵה לֵיהּ סְפֵק דְּרוּסָה; וְרַב לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אֵין חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק דְּרוּסָה.

ומשיבים: איכא למימר הכי [אפשר לומר כך], ואיכא למימר הכי [ואפשר לומר כך] — אוקי מילתא אחזקיה [העמד את הדבר על חזקתו] שהשור אינו טריפה, הוה ליה [הרי זה] ספק דרוסה; ורב לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: אין חוששין לספק דרוסה.

אָמַר אַבָּיֵי: לָא אֲמַרַן אֶלָּא צִפּוֹרֶן, אֲבָל מְקוֹם צִפּוֹרֶן – חוֹשְׁשִׁין, וְצִפּוֹרֶן נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא לַחָה, אֲבָל יְבֵשָׁה – עָבְדָה דְּמִשְׁתַּמְטָא.

בהמשך לדברים אמר אביי: לא אמרן [אמרנו] שאין חוששים שארי דרסו, אלא כשמצא שם צפורן בגבו של השור, משום שהציפורן שתחובה בגבו מלמדת שלא היתה זו דריסה, שהרי כל הדורס אין ציפורנו נשמטת, אבל אם מצא רק מקום (נקב) של צפורן — חוששין שהארי שנכנס לשם דרס שור זה. וביחס לצפורן שתחובה בגבו נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] שמסתמכים על כך שכל הדורס אין ציפורנו נשמטת, אלא כשהיתה הציפורן לחה, שמורה הדבר שהיתה מחוברת כראוי לבשר, אבל ציפורן יבשה — עבדה דמשתמטא [עשויה שנשמטת מכף היד] כשהוא דורס, ויש לחשוש לכך.

וְלַחָה נָמֵי לָא אֲמַרַן, אֶלָּא חֲדָא, אֲבָל תַּרְתֵּי וּתְלָת – חָיְישִׁינַן, וְהוּא דְּקָיְימָא בְּדָרָא דְּסִיחוּפֵיהּ.

וביחס לציפורן לחה נמי [גם כן] לא אמרן [לא אמרנו] שתולים את הדבר בכך שנתחכך בכותל ולא בדריסה, אלא כשהיתה שם ציפורן חדא [אחת], אבל אם היו תרתי ותלת [שתים ושלוש] ציפורניים נעוצות בגבו של השור — חיישינן [חוששים אנו] לדריסה, והוא דקיימא בדרא דסיחופיה [שהן נמצאות בשורה, כמו בכפו] של הארי.

אִיתְּמַר: רַב אָמַר: אֵין חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק דְּרוּסָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק דְּרוּסָה.

ה ובענין ספק דרוסה איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו, רב אמר: אין חוששין לספק דרוסה, ושמואל אמר: חוששין לספק דרוסה, וצריכה בדיקה.

דְּכוּלֵּי עָלְמָא, סָפֵק עָל, סָפֵק לָא עָל – אֵימָא לָא עָל. סְפֵק כַּלְבָּא, סְפֵק שׁוּנָרָא – אֵימָא כַּלְבָּא. עָל, שְׁתֵיק וְיָתֵיב בֵּינַיְיהוּ – אֵימַר שְׁלָמָא שַׁוִּי. קְטַע רֵישֵׁיהּ דְּחַד מִינַּיְיהוּ – נָח מֵרִיתְחֵיהּ. אִיהוּ קָא מְעַוֵּאי וְאִינְהוּ קָמְקַרְקְרָן – בַּעוֹתֵי קָא מְבַעֲתִי

ומפרטים: דכולי עלמא [לדעת הכל], וגם לדעת שמואל, במקרה שספק על [נכנס] בעל החיים הדורס למקום, ספק לא על [נכנס], וכגון ספק אם נכנס חתול ללול תרנגולות — אימא לא על [אמור שלא נכנס]. וכן אם ידוע שנכנס ואולם ספק אם כלבא [כלב] הוא שנכנס, שאינו עושה דרוסה, ספק שונרא [חתול] הוא שנכנס — אימא כלבא [אמור שכלב] נכנס. על [נכנס] הטורף, שתיק ואיתוב בינייהו [שתק וישב ביניהם] — אימר שלמא שוי [אמור ששלום עשה עמהם], כדרך חיות מתורבתות, ולא דרסם. וכן אם קטע רישיה דחד מינייהו [את ראשו של אחד מהם] — נח מריתחיה [מכעסו], ושוב אין חוששים שהוא דורס. היה איהו קא מעואי ואינהו קמקרקרן [הוא נוהם והם מקרקרים] — בעותי קא מבעתי [להפחיד הם מפחידים]

אַהֲדָדֵי. כִּי פְּלִיגִי דְּאִיהוּ קָא שָׁתֵיק וְאִינְהוּ קָמְקַרְקְרָן: מָר סָבַר מַעֲשֶׂה קָא עָבֵיד בְּהוּ, וּמָר סָבַר מֵחֲמַת בִּעֲתוּתֵיהּ הוּא דְּקָא עָבְדָן.

אהדדי [זה את זה], ואין חשש שדרס. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה במקרה דאיהו קא שתיק ואינהו קמקרקרן [שהוא שותק והם מקרקרים], מר סבר [חכם זה, שמואל, סבור]: דבר זה מלמד שמעשה קא עביד בהו [הוא עושה בהם], שהוא דורס, ולכן הם מקרקרים, ומר סבר [וחכם זה, רב, סבור]: מחמת בעתותיה הוא דקא עבדן [מחמת שהם פוחדים ממנו הוא שהם עושים כך], שמקרקרים, ואין להסיק מכאן שהוא דורס.

אָמַר אַמֵּימָר: הִלְכְתָא חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק דְּרוּסָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: הַאי דְּרַב מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁמִיעַ לִי, כְּלוֹמַר, לָא סְבִירָא לִי.

אמר אמימר, הלכתא [הלכה היא]: חוששין לספק דרוסה. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: האי [זה] שאמר רב, שאין חוששים לספק דרוסה, מאי [מהו]? מה אתה אומר על כך? אמר ליה [לו]: לא שמיע לי [לא שמעתי], כלומר, לא סבירא לי [איני סבור כן].

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הֲדַר בֵּיהּ רַב לְגַבֵּי דִּשְׁמוּאֵל, דְּהָהוּא שַׁרְקָפָא דִּסְפֵק דְּרוּסוֹת, דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, שַׁדְּרִינְהוּ לְקַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, חַנְקִינְהוּ וּשְׁדָנְהוּ בְּנַהֲרָא. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לָא הֲדַר בֵּיהּ – לִישְׁרִינְהוּ?

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: הדר ביה [חזר בו] רב לגבי שמואל, וגם הוא אוסר. והראיה, דההוא שרקפא [שאותו סל עופות] של ספק עופות דרוסות, שנכנס נץ ביניהם, דאתא לקמיה [שבא לפני] רב, שדרינהו לקמיה [שלח אותם לפני] שמואל שיפסוק בדינם, חנקינהו ושדנהו בנהרא [חנק אותם שמואל וזרק אותם בנהר]. ואי סלקא דעתך לא הדר ביה [ואם עולה על דעתך שלא חזר בו רב] — לישרינהו [שיתיר אותם], ומדוע שלחם לשמואל?

אֶלָּא מַאי הֲדַר בֵּיהּ? לֵיסְרִינְהוּ! אֶלָּא, אַתְרֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל הֲוָה.

ודוחים: אלא מאי [מה] אתה אומר, הדר ביה [חזר בו] רב? ליסרינהו [שיאסור אותם] בעצמו, ומדוע שלחם לשמואל? אלא צריך לומר כי אתריה [מקומו] של שמואל הוה [היה], ולא רצה לפסוק הלכה במקומו של שמואל, שאין זו דרך ארץ, ואין מכאן ראיה.

לְמָה לִּי לְמִיחְנְקִינְהוּ? לִישְׁדִּינְהוּ הָכִי בְּנַהֲרָא! מְפָרְחָן וְסָלְקָן.

ושואלים: למה לי למיחנקינהו [למה לו לשמואל לחנוק אותם]? לישדינהו הכי בנהרא [שיזרוק אותם כך בנהר]! ומשיבים: חשש שמואל שמא מפרחן וסלקן [יפרחו ויעלו מן הנהר].

וּלְשַׁהִינְהוּ שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ? אָתֵי בְּהוּ לִידֵי תַקָּלָה. וְלִיזַבְּנִינְהוּ לְגוֹיִם? אָתוּ לְזַבּוֹנִינְהוּ לְיִשְׂרָאֵל.

ושואלים: ולשהינהו [ושיישהה אותם] שנים עשר חודש, ואם יישארו בחיים הוכחה היא שאינם טריפה, ויתירם! ומשיבים: חשש שמא אתי בהו [יבואו בהם] לידי תקלה, שמא בתוך הזמן ישכחו את הדבר ויאכלו אותם. ושואלים: וליזבנינהו [ושימכרם] לגוים! ומשיבים: שמואל חשש שמא אתו לזבנינהו [יבואו אותם גוים למוכרם] לישראל.

וְלִיחְנְקִינְהוּ וְלִישְׁדִּינְהוּ לְאַשְׁפָּה? וְלִיטַעְמָיךְ, נִישְׁדִּינְהוּ לִכְלָבִים! אֶלָּא, לְפַרְסוֹמֵי מִלְּתָא דְּאִיסּוּרָא.

ושואלים: וליחנקינהו ולישדינהו [ושיחנוק אותם ויזרקם] לאשפה, למה לנהר? ומשיבים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה שואל שאלה זו, נישדינהו [שיזרוק אותם] לכלבים, ויהיה בזה גם תועלת מסויימת! אלא שמואל עשה כן לפרסומי מלתא דאיסורא [כדי לפרסם את דבר האיסור], שכאשר הוא הולך לנהר ומשליכם יש בכך פרסום גדול.

הָהוּא בַּר אֲוָוזָא דַּהֲוָה בֵּי רַב אָשֵׁי, עָל לְבֵינֵי קְנַיָּא, נְפַק אֲתָא כִּי מְמַסְמַס קוֹעֵיהּ דְּמָא. אָמַר רַב אָשֵׁי: לָא אָמְרִינַן סְפֵק כַּלְבָּא סְפֵק שׁוּנָרָא – אֵימַר כַּלְבָּא? הָכָא נָמֵי, סְפֵק קַנְיָא סְפֵק שׁוּנָרָא – אֵימַר קַנְיָא מַחְיֵיהּ.

מסופר, ההוא בר אווזא דהוה בי [ברווז אחד שהיה בביתו] של רב אשי, על לביני קניא [נכנס לבין הקנים], נפק אתא כי ממסמס קועיה דמא [יצא ובא כאשר מלוכלך גרונו בדם]. אמר רב אשי: וכי לא אמרינן [אין אנו אומרים] במקרה של ספק כלבא [כלב] טרף ספק שונרא [חתול] דרס — אימר כלבא [אמור שכלב היה זה], שאין בו דין דרוסה? הכא נמי [כאן גם כן], הואיל וספק קניא [קנה] פצע את גרונו, ספק שונרא [חתול] דרס אותו — אימר קניא מחייה [אמור שקנה היכה ופצע אותו].

אָמְרִי בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא: דְּרוּסָה שֶׁאָמְרוּ – צְרִיכָה בְּדִיקָה כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים.

א אמרי [אמרו] בני ר' חייא, יהודה וחזקיה: דרוסה שאמרו — צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, ואם בדק והאדים הבשר שכנגד בני המעיים — טריפה היא, שסוף הארס לחלחל ולעשות נקב בבני המעיים עצמם.

אָמַר רַב יוֹסֵף: הָא דִּבְנֵי רַבִּי חִיָּיא – כְּבָר פֵּירְשַׁהּ שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס: דְּרוּסָה שֶׁאָמְרוּ – צְרִיכָה בְּדִיקָה כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים.

אמר רב יוסף, הא [זו] שאמרו בני ר' חייא — כבר פירשה שמואל, שאמר שמואל משום (בשם) ר' חנינא בן אנטיגנוס: דרוסה שאמרו — צריכה בדיקה כנגד בני מעיים.

בָּעֵי אִילְפָא: יֵשׁ דְּרוּסָה לְסִימָנִים אוֹ אֵין דְּרוּסָה לְסִימָנִים? אָמַר רַבִּי זֵירָא: הָא דְּבָעֵי אִילְפָא – כְּבָר פֵּירְשַׁהּ רַב חָנָן בַּר רָבָא, דְּאָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: דְּרוּסָה שֶׁאָמְרוּ צְרִיכָה בְּדִיקָה כְּנֶגֶד בֵּית הֶחָלָל כּוּלּוֹ, וַאֲפִילּוּ בְּסִימָנִין.

בעי [שאל] אילפא: האם יש דרוסה לסימנים (קנה וושט), או אין דרוסה לסימנים? האם הארס מחלחל ונוקב את הסימנים כמו שהוא נוקב את בני המעיים, או לא? אמר ר' זירא: הא דבעי [זו ששאל] אילפא — כבר פירשה רב חנן בר רבא, שאמר רב חנן בר רבא אמר רב: דרוסה שאמרו — צריכה בדיקה כנגד בית החלל של הבהמה כולו, ואפילו בסימנין.

בָּעֵי אִילְפָא: סִימָנִין שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ, בְּכַמָּה? אָמַר רַבִּי זֵירָא: הָא דְּבָעֵי אִילְפָא – כְּבָר פֵּירְשַׁהּ רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: סִימָנִים שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ בְּרוּבָּן.

אגב כך מביאים מה שבעי [שאל] אילפא: סימנין שנדלדלו, שנעקרו במקומות הרבה, בכמה עושה הדבר טריפה? אמר ר' זירא: הא דבעי [זו ששאל] אילפא — כבר פירשה רבה בר בר חנה, שאמר רבה בר בר חנה אמר שמואל: סימנים שנדלדלו — טריפתן ברובן.

בָּעֵי רַב אַמֵּי: הֲמַסְמָסָה מַהוּ? אָמַר רַבִּי זֵירָא: הָא דְּבָעֵי רַב אַמֵּי – כְּבָר פֵּירְשַׁהּ רַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּדְרוּסָה, עַד שֶׁיַּאֲדִים בָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים; נִתְמַסְמֵס הַבָּשָׂר – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ אֵינוֹ.

בעי [שאל] רב אמי: המסמסה (רקבון) שנדרסה ונרקב הבשר שלא כנגד חלל הגוף, אלא כגון ברגל, מהו? אמר ר' זירא: הא דבעי [זו ששאל] רב אמי — כבר פירשה רב יהודה, שאמר רב יהודה אמר רב: בדרוסה הכלל הוא, שאינה דרוסה עד שיאדים בשר שכנגד בני מעיים, אבל אם נתמסמס (נרקב) הבשר — רואין אותו, את המקום שנתמסמס, כאילו אינו, ואם היה ניטל היתה זו טריפה — גם כשנתמסמס טריפה היא.

הֵיכִי דָּמֵי נִתְמַסְמֵס? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: כֹּל שֶׁהָרוֹפֵא גּוֹרְדוֹ וּמַעֲמִידוֹ עַל בָּשָׂר חַי. אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא, אַיְיתוֹ קַמַּן הָהִיא רֵיאָה, דְּכִי הֲווֹ מוֹתְבִי לַהּ – יָתְבָה שַׁפִּיר, וְכִי הֲווֹ מַדְלוּ לַהּ – הֲוָה תָּלְחָה וְנָפְלָה תִּילְחֵי תִּילְחֵי, וְטָרֵיפְנָא לַהּ מִדְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ.

ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] נתמסמס? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כל שהוא במצב שהרופא גורדו (מגרדו) ומעמידו על בשר חי, כדי שיחזור ויתרפא. אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית מדרשו] של רב כהנא אייתו קמן ההיא ריאה [הביאו לפנינו ריאה אחת], דכי הוו מיתבי לה [שכאשר היו מושיבים אותה] כמו שהיא — יתבה שפיר [היתה יושבת כראוי], כלומר, לא היה קורה לה דבר, וכי הוו מדלו לה [וכאשר היו מרימים אותה] הוה תלחה ונפלה תילחי תילחי [היתה מתפרקת ונופלת חלקים חלקים], וטריפנא לה [והטרפנו אותה] מתוך דברי רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, שכל שהבשר נרקב עד כדי שהרופא צריך להסיר אותו — הרי זה כאילו ניטל, וכל שכן כאשר הוא נופל מעצמו, והרי זה כאילו חסרה הריאה, שהוא טריפה (לעיל מב,א).

רַב נַחְמָן אָמַר: בְּקוֹץ – עַד שֶׁתִּינָּקֵב לֶחָלָל, בִּדְרוּסָה – מִשֶּׁיַּאֲדִים בָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים. רַב זְבִיד מַתְנֵי הָכִי: בִּדְרוּסָה – מִשֶּׁיַּאֲדִים בָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים, בְּסִימָנִים – עַד שֶׁיַּאֲדִימוּ סִימָנִים עַצְמָם.

רב נחמן אמר: נקב שנעשה בקוץ — אינה טריפה עד שתינקב לחלל הגוף, בדרוסה — משיאדים הבשר כנגד בני מעיים. רב זביד מתני הכי [היה שונה דבר זה כך]: בדרוסה בגופה — משיאדים בשר כנגד בני מעיים הרי זו טריפה, אבל כשנדרסה בסימנים אינה טריפה עד שיאדימו הסימנים עצמם, אבל אם הבשר שכנגדם מאדים — אינה טריפה, שאין ודאות שהארס מחלחל לסימנים.

אָמַר רַב פַּפִּי, בָּעֵי רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי:

אמר רב פפי, בעי [שאל] רב ביבי בר אביי: טעם שאין לומר כהסברו זה של רבה בר אבוה, שגזרו חכמים בטלית שאינה טבולת יום על קריעת רובה, שלא תטהר משום החשש שיבואו לקרוע רק מחציתה,