חולין נ״ב

חוֹל הַדַּק – לָא חָיְישִׁינַן; חוֹל הַגַּס – חָיְישִׁינַן; אֲבַק דְּרָכִים – חָיְישִׁינַן; תִּיבְנָא וַעֲבִיד בִּזְגָּא – חָיְישִׁינַן; לָא עָבֵיד בִּזְגָּא – לָא חָיְישִׁינַן.

נפל עוף על חול הדק — לא חיישינן [אין אנו חוששים] לריסוק איברים, מפני שכשהעוף נופל עליו הוא מחליק לצדדים, וכך נמנעת חבטה חזקה. אבל נפל על חול הגס — חיישינן [חוששים אנו], בגלל האבנים הגדולות שמעורבות בו. נפל העוף על אבק דרכים — חיישינן [חוששים אנו] לריסוק איברים, מפני שאבק דרכים נכבש ומתקשה. נפל על תיבנא ועביד בזגא [תבן, קש שעשוי בחבילה] — חיישינן [חוששים], מפני שהוא מהודק וקשה. לא עביד בזגא [אינו עשוי בחבילה] — לא חיישינן [אין אנו חוששים].

חִיטֵּי וְכֹל דְּמִינַיְיהוּ – חָיְישִׁינַן; שְׂעָרֵי וְכֹל דְּמִינַיְיהוּ – חָיְישִׁינַן; כׇּל מִינֵי קִטְנִיּוֹת – אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם רִיסּוּקֵי אֵבָרִים, לְבַר מִן רוּבְּיָא. חִימְצֵי – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם רִיסּוּק אֵבָרִים, חִפְצֵי – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם רִיסּוּק אֵבָרִים. כְּלָלָא דְּמִלְּתָא: כֹּל מִידֵּי דְּמַשְׁרֵיק – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם רִיסּוּק אֵבָרִים, לָא מַשְׁרֵיק – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם רִיסּוּק אֵבָרִים.

נפל על חיטי וכל דמינייהו [חיטים וכל מה שממינם], כגון כוסמין ושיפון שהם קשים — חיישינן [חוששים אנו], וכן אם נפל על שערי וכל דמינייהו [שעורים וכל שממינם] כגון שבולת שועל — חיישינן [חוששים אנו]. כל מיני קטניות שנפל עליהם עוף — אין בהם משום ריסוקי אברים, מפני שבשעה שנופל עליהם העוף הם מחליקים זה מזה, בגלל צורתם העגולה, לבר [חוץ] מן רוביא [תלתן, חילבה]. חימצי [אפונה] — אין בו משום ריסוק אברים, אבל חפצי [חומוס] — יש בו משום ריסוק אברים. כללא דמלתא [כללו של דבר]: כל מידי דמשריק [דבר שמחליק] לצדדים כשהעוף נופל עליו — אין בו משום ריסוק אברים, לא משריק [אינו מחליק] — יש בו משום ריסוק אברים.

דָּבוֹק – רַב אָשֵׁי שָׁרֵי, אַמֵּימָר אָסַר. בְּחַד גַּפָּא – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי, כִּי פְּלִיגִי בִּתְרֵי גַּפֵּי. מַאן דְּאָסַר אָמַר לָךְ: הֵיכִי נֵיקוּם? וּמַאן דְּשָׁרֵי אָמַר לָךְ: אֶפְשָׁר דְּנֵיקוּם אַעִיקְבֵי דְּגַפֵּי.

אם נפל העוף על הקרקע כשהוא מחובר לדבוק, לוח מצופה דבק שמניחים כמלכודת, וכשהעוף נדבק אליו ומנסה לעוף הוא נופל עם הלוח — רב אשי שרי [התיר], אמימר אסר. ומפרטים, אם נדבק העוף ללוח בחד גפא [בכנף אחת] — דכולי עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חולקים שהוא מותר], מפני שהעוף פורח קצת בכנף אחת, ואינו נופל בחבטה. כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה כשנדבק בתרי גפי [בשתי כנפיים]. מאן דאסר אמר לך [מי שאוסר אומר לך]: היכי ניקום [איך יחזיק העוף מעמד] שלא להיחבט חבטה גמורה בקרקע? ומאן דשרי אמר לך [ומי שמתיר אומר לך]: אפשר דניקום אעיקבי דגפי [יכול להחזיק מעמד בקצות הכנפיים].

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: בִּתְרֵי גַּפֵּי כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר, כִּי פְּלִיגִי בְּחַד גַּפָּא. מַאן דְּשָׁרֵי אָמַר לָךְ: אֶפְשָׁר דְּפָרַח בְּחַד גַּפָּא, וּמַאן דְּאָסַר: כֵּיוָן דִּבְהַאי לָא מָצֵי פָּרַח, בְּהַאי נָמֵי לָא מָצֵי פָּרַח. וְהִילְכְתָא: בִּתְרֵי גַּפֵּי אֲסִיר, בְּחַד גַּפָּא שְׁרֵי.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] לשון אחרת: בתרי גפי כולי עלמא לא פליגי דאסיר [אם נדבק בשתי כנפיים הכל אינם חלוקים שהוא אסור], שאין בידו להמעיט את עוצמת החבטה, כי פליגי בחד גפא [כאשר הם חלוקים הרי זה כשנדבק בכנף אחת], מאן דשרי אמר לך [מי שמתיר אומר לך]: אפשר דפרח בחד גפא [יכול הוא לעוף בכנף אחת], ומאן דאסר [ומי שאסר]: כיון דבהאי לא מצי פרח בהאי נמי לא מצי פרח [כיון שבכנף זו אינו יכול לעוף, בזו גם כן אינו יכול לפרוח]. והילכתא [והלכה היא]: נדבק בתרי גפי אסיר [בשתי כנפיים אסור], בחד גפא שרי [בכנף אחת מותר].

נִשְׁתַּבְּרוּ רוֹב צַלְעוֹתֶיהָ. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵלּוּ הֵן רוֹב צְלָעוֹת – שֵׁשׁ מִכָּאן וְשֵׁשׁ מִכָּאן, אוֹ אַחַת עֶשְׂרֵה מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן.

א שנינו במשנה: נשתברו רוב צלעותיה של בהמה — הריהי טריפה. תנו רבנן [שנו חכמים], אלו הן רוב צלעות לענין זה: שש מכאן ושש מכאן, מכל צד של השדרה, שהוא רוב של עשרים ושתים צלעות, אחת עשרה לכל צד, או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן.

אָמַר זְעֵירִי: וּמֵחֶצְיָין כְּלַפֵּי שִׁדְרָה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּבִצְלָעוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מוֹחַ.

אמר זעירי: והיא טריפה כאשר נשברו הצלעות מחציין כלפי שדרה, ולא בחצי המרוחק מן השדרה. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ומדובר כאן באותן עשרים ושתים צלעות גדולות שיש בהן מוח, שאם נשברו הרי זו טריפה, ולא בצלעות הקטנות.

אָמַר עוּלָּא, בֶּן זַכַּאי אָמַר: נֶעְקְרוּ – בְּרוֹב צַד אֶחָד, נִשְׁתַּבְּרוּ – בְּרוֹב שְׁנֵי צְדָדִין. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בֵּין נֶעְקְרוּ בֵּין נִשְׁתַּבְּרוּ – בְּרוֹב שְׁנֵי צְדָדִין.

ב אמר עולא, בן זכאי אמר: אם נעקרו הצלעות מחיבורן בשדרה — די אם היה זה ברוב הצלעות של צד אחד, כלומר, אם נעקרו שש צלעות בסך הכל, כדי לעשות טריפה. ודווקא אם נשתברו הצלעות — שנינו שהיא טריפה רק ברוב שני צדדין, כלומר, שיישברו שתים עשרה צלעות. ר' יוחנן אמר: בין נעקרו, בין נשתברו — אינה נעשית טריפה אלא ברוב שני צדדין.

אָמַר רַב: נֶעֶקְרָה צֵלָע וְחוּלְיָא עִמָּהּ – טְרֵפָה. אָמְרִי לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב: נֶעֶקְרָה צֵלָע מִכָּאן וְצֵלָע מִכָּאן, וְחוּלְיָא קַיֶּימֶת, מַהוּ? אֲמַר לְהוּ: גִּיסְטְרָא קָאָמְרִיתוּ?!

בענין זה מביאים, אמר רב: נעקרה צלע וחוליא שהיא מחוברת אליה עמה, שנעקרה מן החוליות שלפניה ושלאחריה — הרי זו טרפה, למרות שלא נפסק חוט השדרה. אמרי ליה [אמרו לו, שאלוהו] רב כהנא ורב אסי לרב: נעקרה צלע מכאן מצד אחד של החוליה, וצלע מכאן מצידה השני, וחוליא עצמה קיימת במקומה, מהו? האם היא טריפה? אמר להו [להם] בתמיהה: גיסטרא קאמריתו [חתוכה לשנים אתם אומרים]?! בהמה כזו נחשבת כמתה, וכיצד אתם שואלים האם היא טריפה!

וְהָא רַב נָמֵי גִּיסְטְרָא קָאָמַר? כִּי קָאָמַר רַב – צֵלָע בְּלֹא חוּלְיָא.

ומתקשים: והא [והרי] רב נמי [גם כן] שאמר שאם נעקרה צלע וחוליה עמה טריפה היא, גיסטרא קאמר [חתוכה לשתים אמר], שכיון שנעקרה חוליא וצלע שעמה — הצלע השניה נופלת מאליה, ומדוע תמה עליהם? ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רב שהיא טריפה — הרי זה כשנעקרה צלע בלא חוליא.

וְהָא צֵלָע וְחוּלְיָא קָאָמַר? צֵלָע וַחֲצִי חוּלְיָא.

ותוהים: והא [והרי] צלע וחוליא עמה קאמר [אמר]! ומשיבים: כוונתו היתה לצלע וחצי חוליא, כלומר, עם מקצת מן החוליא שאליו היא מחוברת, אבל הצלע שכנגדה מחוברת לחוליא כראוי.

מִכְּלָל דְּרַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי, צֵלָע בְּלֹא חוּלְיָא אָמְרִי, וַאֲמַר לְהוּ: ״גִּיסְטְרָא קָאָמְרִיתוּ״? וְהָאָמַר עוּלָּא: בֶּן זַכַּאי אָמַר: נֶעְקְרוּ – בְּרוֹב צַד אֶחָד, נִשְׁתַּבְּרוּ – בְּרוֹב שְׁנֵי צְדָדִין.

ותמהים: מכלל הדברים אתה למד שרב כהנא ורב אסי, כשנעקרה צלע מכאן ומכאן בלא חוליא אמרי [אמרו, שאלו] את רב האם היא טריפה, ועל כך אמר להו [להם] בתמיהה: גיסטרא קאמריתו [חתוכה לשתים אומרים אתם], שנבילה היא? וכיצד ניתן לומר כן? והאמר [והרי אמר] עולא, בן זכאי אמר: נעקרו צלעות ברוב צד אחד, כלומר, רק אם נעקרו שש צלעות — הרי זו טריפה, נשתברו — ברוב שני צדדין. הרי שאם נעקרה צלע אחת בלבד אינה טריפה!

אָמַר לָךְ: הָתָם זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה, הָכָא זֶה כְּנֶגֶד זֶה.

ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] רב: התם [שם] שצריך שייעקרו שש צלעות כדי לעשותה טריפה, מדובר בצלעות שנעקרו זה שלא כנגד זה. הכא [כאן] שאמר שאם נעקרו שתים הרי זו נבילה — כשנעקרו שתים זה כנגד זה, משני צידיה של אותה חוליא.

וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּרוֹב שְׁנֵי צְדָדִין, וּבְרוֹב שְׁנֵי צְדָדִין אִי אֶפְשָׁר דְּלָא קָיְימָא (חד) [חֲדָא] מִינַּיְיהוּ זֶה כְּנֶגֶד זֶה!

ומקשים, והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן, אינה טריפה עד שייעקרו ברוב שני צדדין, וברוב שני צדדין אי אפשר דלא קיימא חד מינייהו [שלא תעמוד צלע אחת מהן] זה כנגד זה, וטריפה היא ולא נבילה!

הָתָם – בּוּכְנָא בְּלָא אֲסִיתָא, הָכָא – בּוּכְנָא וַאֲסִיתָא.

ומשיבים: התם [שם] בדברי ר' יוחנן, מדובר שנעקרה הבוכנא בלא אסיתא [העלי בלי המכתש], כלומר, הצלע עצמה, בלי הגומה שהיא יושבת בתוכה, ואם נעקרה צלע מכאן ומכאן באופן זה — הרי זו טריפה. ואילו הכא [כאן] כששאלוהו רב כהנא ורב אסי אם היא טריפה ואמר שהיא נבילה, מדובר שנעקרו בוכנא ואסיתא [העלי והמכתשת עמו], כלומר, צלע ומקצת חוליא מכאן ומכאן.

אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּרַב? לָא שְׁמִיעַ לְהוּ דְּרַב.

ומתקשים: אי הכי [אם כך] מדוע הוצרכו לשאול את רב על כך? היינו [זהו] הדין שאמר רב מתחילה, שאם ניטלה צלע אחת ומקצת חוליא עמה הריהי טריפה, וכל שכן כשניטלה צלע מכאן ומכאן עם מקצת חוליא! ומשיבים: רב כהנא ורב אסי לא שמיע להו [לא שמעו] מה שאמר רב, ולכן שאלוהו.

וְלִיבְעוֹ מִינֵּיהּ כִּדְרַב? סָבְרִי: לִיבְעֵי מִינֵּיהּ חֲדָא דְּפָרֵישׁ לַן תַּרְתֵּי, דְּאִי בָּעֵינַן מִינֵּיהּ חֲדָא, הָנִיחָא אִי אֲמַר לַן ״טְרֵפָה״ – כׇּל שֶׁכֵּן תַּרְתֵּי, אִי אֲמַר לַן ״כְּשֵׁרָה״ – אַכַּתִּי תַּרְתֵּי קָא מִיבַּעְיָא לַן.

ושואלים: אם כן, וליבעו מיניה [ושישאלו אותו] את רב, כדברי רב עצמו — במקרה שניטלה צלע אחת וחצי חוליא! ומשיבים, סברי [סבורים היו]: ליבעי מיניה חדא דפריש לן תרתי [נשאל אותו שאלה אחת שיפרש לנו על ידה שתים]. דאי בעינן מיניה חדא [שהרי אם נשאל אותו תחילה בצלע אחת] שנעקרה עם מקצת החוליא — הניחא אי אמר לן [זה יהיה נוח אם יאמר לנו] שהיא טרפה, שאז נבין מכך כי כל שכן כשנעקרו תרתי [שתיים] עם מקצת חוליא מכאן ומכאן, שהיא טריפה. אבל אי אמר לן [אם יאמר לנו] כשנעקרה אחת היא כשרה — אכתי תרתי קא מיבעיא לן [עדיין בשתים תישאל לנו השאלה].

אִי הָכִי, הַשְׁתָּא נָמֵי דְּקָא בָּעֵי מִינֵּיהּ תַּרְתֵּי, הָנִיחָא אִי אֲמַר לְהוּ ״כְּשֵׁרָה״ – כׇּל שֶׁכֵּן חֲדָא; וְאִי אֲמַר לְהוּ ״טְרֵפָה״, אַכַּתִּי חֲדָא מִיבַּעְיָא לְהוּ.

ושואלים: אי הכי [אם כך], אם זהו השיקול, השתא נמי דקא בעי מיניה תרתי [עכשיו גם כן, ששאלו ממנו על שתים], אין זה בטוח שיקבלו תשובה על שני המקרים, שכן הניחא אי אמר להו [זה נוח אם יאמר להם] שאם נעקרו שתים היא כשרה — כל שכן אם נעקרה חדא [אחת]. אבל אי אמר להו [אם יאמר להם] בשתים טרפה — אכתי חדא מיבעיא להו [עדיין באחת תישאל להם], שמא היא כשרה!

סָבְרִי: אִם כֵּן מִירְתָּח קָא רָתַח. חֲדָא טְרֵפָה, תַּרְתֵּי מִיבַּעְיָא?

ומשיבים, סברי [סבורים היו]: אם כן, אם לדעתו בנעקרה אחת טריפה היא, לא יהיה להם צורך לחזור ולשאול על כך, מפני שיקבלו על כך תשובה כשישאלוהו על שתים, שכן מירתח קא רתח [יכעס ויאמר]: חדא טרפה תרתי מיבעיא [והרי בצלע אחת שנעקרה טריפה היא, על שתים אתם שואלים]?!

וְהָא קָא אָמְרִי לֵיהּ וְלָא רָתַח, כֵּיוָן דְּקָאָמַר לְהוּ ״גִּיסְטְרָא קָאָמְרִיתוּ״ – הַיְינוּ רִיתְחֵיהּ.

ומקשים: והא קא אמרי ליה ולא רתח [והרי אמרו לו שאלה זו, מה דין שתי חוליות שנעקרו, ולא כעס]! ומשיבים: כיון דקאמר להו [שאמר להם] בתמיהה "גיסטרא קאמריתו" [חתוכה לשתים אתם אומרים] — היינו ריתחיה [זהו כעסו], שכוונתו לומר: אין כלל מקום לשאלתכם, שזו נבילה היא, אלא רק אם נעקרה אחת הרי זו טריפה.

אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא אָמַר רַב מַתְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: נֶעֶקְרָה צֵלָע מֵעִיקָּרָהּ, וְגוּלְגּוֹלֶת שֶׁנֶּחְבְּסָה בְּרוּבָּה, וּבָשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רוֹב הַכָּרֵס בְּרוּבּוֹ – טְרֵפָה.

ג אמר רבה בר רב שילא אמר רב מתנא אמר שמואל: נעקרה צלע מעיקרה, וכן גולגולת שנחבסה (נמעכה) ברובה, וכן בשר החופה את רוב הכרס שנחתך ברובו — הרי זו טרפה.

נֶעֶקְרָה צֵלָע מֵעִיקָּרָהּ טְרֵפָה? וּרְמִינְהוּ:

ושואלים: נעקרה צלע מעיקרה — טרפה? ורמינהו [ומשליכים, מקשים על כך] ממה ששנינו:

כַּמָּה חִסָּרוֹן בְּשִׁדְרָה? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי חוּלְיוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חוּלְיָא אַחַת, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְכֵן לִטְרֵפָה.

כמה חסרון יהיה בשדרה של אדם מת, ולא תטמא באוהל כשדרה שלמה של מת? בית שמאי אומרים: אם חסרות לה שתי חוליות, ובית הלל אומרים: חוליא אחת. ואמר רב יהודה אמר שמואל: וכן הם חלוקים לענין טרפה, שלדעת בית שמאי, רק אם נחסרו שתי חוליות הרי זו טריפה, ולדעת בית הלל (שהלכה כמותם) — אפילו אם נחסרה חוליא אחת. ומשמע שדווקא אם נחסרה חוליא טריפה היא, אבל אם רק נעקרה צלע מן החוליא — כשרה, בניגוד למה שנאמר כאן בשמו!

הָכָא – צֵלָע בְּלֹא חוּלְיָא, הָתָם – חוּלְיָא בְּלֹא צֵלָע.

ומשיבים: אין כאן סתירה, מפני שמדובר בשני מקרים שונים, הכא [כאן] שאמר שמואל שאם נעקרה צלע מעיקרה טריפה — מדובר שנעקרה צלע בלא החוליא שלה, התם [שם], במחלוקת בית שמאי ובית הלל, מדובר שנחסרה חוליא בלא צלע, וממילא אין לדייק מכך שאם נעקרה הצלע אינה טריפה.

בִּשְׁלָמָא צֵלָע בְּלֹא חוּלְיָא – מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, אֶלָּא חוּלְיָא בְּלֹא צֵלָע – הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? בְּשִׁילְהֵי כַּפְלֵי.

ושואלים: בשלמא [נניח] צלע בלא חוליא — משכחת לה [מוצא אתה], שהצלע נעקרת מן החוליא, אלא חוליא בלא צלע — היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה]? ומשיבים: בשילהי כפלי [בסוף הכסלים, המתניים], שם יש חוליות בלא צלעות.

מַתְקֵיף לַהּ רַב אוֹשַׁעְיָא: וְלִתְנְיַיהּ גַּבֵּי קוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וְחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל? אֲמַר לֵיהּ רַב: כִּי אִיתְּשִׁיל – לְעִנְיַן טוּמְאָה אִיתְּשִׁיל, דְּהָווּ לְהוּ בֵּית שַׁמַּאי לְחוּמְרָא.

על דברי שמואל, שבית שמאי ובית הלל נחלקו בחסרון חוליא גם לענין טריפה, מתקיף לה [מקשה על כך] רב אושעיא: ולתנייה [ושישנה] התנא הלכה זו גבי [אצל] רשימת קולי בית שמאי וחומרי בית הלל ששנינו במסכת עדויות, שהרי בית הלל מחמירים ומטריפים אפילו בחסרון חוליא אחת, ואילו לדעת בית שמאי אינה טריפה עד שיחסרו שתים! אמר ליה [לו] רב: כי איתשל [כאשר נשאלה שאלה זו] שדנו בה בית שמאי ובית הלל — לענין טומאה איתשיל [נשאלה], דהוו להו [שנמצאים] בית שמאי הולכים בענין זה לחומרא, ומה שאמר רב יהודה בשם שמואל שמחלוקתם נוגעת גם לענין טריפה, לא נאמר דבר זה במפורש במשנה או בברייתא, ולכן לא הוזכר באותה רשימה. ושבים למה שאמר שמואל ש

וְגוּלְגּוֹלֶת שֶׁנֶּחְבְּסָה בְּרוּבָּהּ. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: רוֹב גּוֹבְהָהּ, אוֹ רוֹב הֶיקֵּיפָהּ? תֵּיקוּ.

גולגולת שנחבסה (נמעכה) ברובה — טריפה. בעי [שאל] ר' ירמיה האם רובה כוונתו לרוב גובהה, או לרוב היקיפה? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד] במקומה.

וּבָשָׂר הַחוֹפֶה רוֹב הַכָּרֵס בְּרוּבּוֹ. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: בְּרוֹב קָרוּעַ, אוֹ בְּרוֹב נָטוּל?

עוד אמר שמואל: ובשר החופה (המכסה) רוב הכרס מלמטה ברובו — טריפה. בעי [שאל] רב אשי: האם שמואל דיבר ברוב קרוע, שאם יש קרע לרוב אורכו הרי זו טריפה, וכל שכן אם ניטל רובו, או דווקא ברוב נטול, אבל רוב קרוע אינו עושה טריפה?

תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מִדִּתְנַן: כָּרֵס הַפְּנִימִית שֶׁנִּיקְּבָה, אוֹ שֶׁנִּקְרַע רוֹב הַחִיצוֹנָה, וְאָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כׇּל הַכָּרֵס כּוּלּוֹ זוֹ הִיא כָּרֵס הַפְּנִימִי, וְאֵי זֶהוּ כָּרֵס הַחִיצוֹנָה? בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רוֹב הַכָּרֵס.

ומשיבים: תפשוט ליה מדתנן [תפתור אותה את השאלה, ממה ששנינו במשנתנו]: כרס הפנימית שניקבה, או שנקרע רוב החיצונה טריפה היא; ואמרי במערבא משמיה [ואמרו בארץ ישראל משמו] של ר' יוסי בר' חנינא בפירוש הדברים: כל הכרס כולו זו היא כרס הפנימי, ואי זהו כרס החיצונה שאם נקרעה ברובה הרי זו טריפה? זהו בשר החופה את רוב הכרס. הרי שדי שייקרע בשר זה ברובו כדי לעשות טריפה.

מִידֵּי הוּא טַעְמָא, אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל, הָכִי אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר נַחְמָנִי אָמַר שְׁמוּאֵל: מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ מֵילָת.

ודוחים: מידי הוא טעמא [כלום היא הטעם], כלומר, הרי לא נשאלה כאן השאלה אלא כדי לברר את דעת שמואל, והרי שמואל עצמו אינו סבור כן, שהכי [כך] אמר ר' יעקב בר נחמני אמר שמואל: כרס החיצונה ששנינו במשנה אינו בשר החופה את רוב הכרס, אלא הוא מקום בכרס עצמה שאין בו מילת (מעין צמר רך, המכסה את דופן הכרס), ואם כן אין להביא ראיה לשיטתו ממשנתנו.

וּדְרוּסַת הַזְּאֵב. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּבְהֵמָה – מִן הַזְּאֵב וּלְמַעְלָה, וּבְעוֹפוֹת – מִן הַנֵּץ וּלְמַעְלָה.

א שנינו במשנה: ודרוסת הזאב, שנעץ בה ציפורניו — טריפה היא. אמר רב יהודה אמר רב: דרוסה בבהמה — הריהי טריפה אם נדרסה מן הזאב ולמעלה, על ידי זאב או חיות גדולות יותר ממנו, כגון אריה. ובעופות — אם נדרסו מן הנץ ולמעלה.

לְמַעוֹטֵי מַאי? אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי חָתוּל – תְּנֵינָא: ״וּדְרוּסַת הַזְּאֵב״, וְכִי תֵּימָא הָא קָא מַשְׁמַע לַן דִּזְאֵב בְּגַסָּה נָמֵי דָּרֵיס – וְהָא תְּנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דְּרוּסַת הַזְּאֵב בַּדַּקָּה, וּדְרוּסַת אֲרִי בַּגַּסָּה!

ושואלים, מה שאמר רב: בבהמה מן הזאב ולמעלה, למעוטי מאי [למעט את מה] הוא בא? אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] חתול שדרס בהמה — הלוא כבר תנינא [שנינו]: ודרוסת הזאב, ומשמע: ולא חתול! וכי תימא [ואם תאמר], הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו] רב, שלדעת משנתנו זאב בבהמה גסה נמי דריס [גם כן דורס], ולא בא למעט חתול — דבר זה אינך יכול לומר, והא תנן [והרי שנינו במשנה], ר' יהודה אומר: דרוסת הזאב היא דווקא בבהמה דקה, כגון כבשים, ודרוסת ארי בבהמה גסה כגון שוורים!

וְכִי תֵּימָא, רַבִּי יְהוּדָה מִפְלָג פְּלִיג, וְהָאָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת אָמַר רַבִּי אִלְעָא: לֹא בָּא רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי חֲכָמִים!

וכי תימא [ואם תאמר] שר' יהודה מפלג פליג [חולק הוא], ולדעת חכמים זאב עושה דרוסה גם בבהמה גסה, וכמותם פסק רב — והאמר [והרי אמר] ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעא: לא בא ר' יהודה במשנתנו אלא לפרש דברי חכמים!

גַּבְרָא אַגַּבְרָא קָא רָמֵית? אִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם לְמַעוֹטֵי חָתוּל, מַהוּ דְּתֵימָא אוֹרְחָא דְּמִלְּתָא קָתָנֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.

ודוחים: גברא אגברא קא רמית [מאדם על אדם אתה מקשה]? יתכן שר' אלעא סבור שהוא בא לפרש, ורב סבור שבא לחלוק! איבעית אימא [אם תרצה אמור]: לעולם הכל סבורים שדרוסת זאב היא דווקא בבהמה דקה, ודברי רב באו למעוטי [למעט] חתול שדרס בהמה דקה. ויש בכך חידוש, שכן מהו דתימא [שתאמר], מה ששנה התנא: ודרוסת הזאב בדקה — אורחא דמלתא קתני [דרכו של עולם הוא שונה], שדרכו של זאב לדרוס, ובאמת גם חתול עושה דרוסה בבהמה דקה, קא משמע לן [משמיע לנו] רב שזאב דווקא.

אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב חִסְדָּא: דְּרוּסַת חָתוּל וּנְמִיָּיה בִּגְדָיִים וּטְלָאִים, דְּרוּסַת חוּלְדָּה בְּעוֹפוֹת. מֵיתִיבִי: דְּרוּסַת חָתוּל, נֵץ וּנְמִיָּיה עַד שֶׁתִּינָּקֵב לֶחָלָל, אֲבָל דְּרוּסָה לֵית לְהוּ!

ב אמר רב עמרם אמר רב חסדא: דרוסת חתול ונמייה הריהי טריפה בגדיים וטלאים, הקטנים שבבהמה הדקה, ודרוסת חולדה הריהי טריפה בעופות דווקא. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: דרוסת חתול, נץ ונמייה אינה טריפה עד שתינקב לחלל הגוף, שינקבו בציפורניים את המעיים ושאר אברים, שנקב בהם עושה טריפה. ונדייק: אבל דרוסה ממש, שעושה טריפה בעצם הדריסה והטלת הארס, לית להו [אין להם]!

וְתִסְבְּרָא נֵץ לָא דָּרֵיס? וְהָתְנַן: וּדְרוּסַת הַנֵּץ! הָא לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּעוֹפוֹת, כָּאן בִּגְדָיִים וּטְלָאִים.

ותחילה תוהים על מה ששנינו בברייתא זו: ותסברא [וסבור אתה] שנץ לא דריס [אינו דורס]? והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: ודרוסת הנץ! ודוחים: הא לא קשיא [זו אינה קשה]: כאן ששנינו שנץ עושה דרוסה — הרי זה בעופות, כאן ששנינו בברייתא שאינו עושה דרוסה — בגדיים וטלאים.

מִכׇּל מָקוֹם, לְרַב חִסְדָּא קַשְׁיָא, הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: בְּרִיבִּי אוֹמֵר: לֹא אָמְרוּ אֵין דְּרוּסָה אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַצִּילִין, אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ מַצִּילִין – יֵשׁ דְּרוּסָה.

ואומרים: מכל מקום, לרב חסדא שאמר שיש דרוסה לחתול בגדיים וטלאים, קשיא [קשה] הברייתא, שדייקנו ממנה שאינו עושה דרוסה! ומשיבים: הוא רב חסדא שאמר כי האי תנא [כדעת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא], החכם בריבי אומר: לא אמרו שאין דרוסה לחתול אלא במקום שאין מצילין לגדי, אבל במקום שיש מצילין, שמנסים להציל את הגדי מידו — יש דרוסה, שהוא משתולל ומטיל ארס, ובמקרה זה דיבר רב חסדא.

וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין מַצִּילִין אֵין דְּרוּסָה? וְהָא הָהִיא (תרנגולת) [תַּרְנְגוֹלְתָּא] דַּהֲוַאי בֵּי רַב כָּהֲנָא, דִּרְהַט חָתוּל בָּתְרַהּ, וְעָל לְאִידְּרוֹנָא, וְאִיתְּחִיד דַּשָּׁא בְּאַפֵּיהּ, וּמַחְיֵיהּ לְדַשָּׁא בְּסִיחוּפֵיהּ, וְאִשְׁתְּכַח עֲלַהּ חַמְשָׁה קוּרְטֵי דְּמָא!

ומקשים: ובמקום שאין מצילין אין החתול עושה דרוסה? והא ההיא תרנגולת דהואי בי [והרי אותה תרנגולת שהיתה בביתו] של רב כהנא, דרהט חתול בתרה ועל לאידרונא [שרץ חתול אחריה לטורפה ונכנס החתול לחדר קטן], ואיתחיד דשא באפיה, ומחייה לדשא בסיחופיה [ונסגרה הדלת בפניו, והיכה מרוב כעס על הדלת בכפו], ואשתכח עלה חמשה קורטי דמא [ונמצא עליה חמש טיפות דם, ארס], משמע שיש דרוסה גם במקום שאין מצילים! ומשיבים:

הַצָּלַת עַצְמָהּ נָמֵי כְּהַצָּלַת אֲחֵרִים דָּמֵי, וְרַבָּנַן – זִיהֲרָא אִית לֵיהּ, וְלָא קָלֵי זִיהֲרֵיהּ.

הצלת עצמה של החתול נמי [גם כן] כהצלת אחרים דמי [נחשבת], שהיא חשה מאויימת. ושואלים: ורבנן [וחכמים] ששנו בברייתא שאין חתול עושה דרוסה כלל, כיצד הם מסבירים מעשה זה? ומשיבים: זיהרא אית ליה, ולא קלי זיהריה [ארס יש לו, לחתול, ואולם אין הארס שלו שורף] עד כדי לעשות טריפה.

אִיכָּא דְאָמְרִי: הָא מַנִּי? בְּרִיבִּי הִיא, דְּתַנְיָא: בְּרִיבִּי אוֹמֵר: לֹא אָמְרוּ יֵשׁ דְּרוּסָה אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ מַצִּילִין, אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַצִּילִין – אִין דְּרוּסָה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] את הסוגיא באופן אחר: לאחר שהקשו על רב חסדא, שאמר שחתול עושה דרוסה בגדיים וטליים, ממה שדייקנו מן הברייתא שאינו עושה דרוסה, השיבו כי הא מני [ברייתא זו כדעת מי היא]? שיטת בריבי, היא, דתניא [ששנויה ברייתא], בריבי אומר: לא אמרו שיש דרוסה לחתול אלא במקום שיש מצילין לגדי מידו, אבל במקום שאין מצילין — אין דרוסה. ואילו רב חסדא פוסק כשיטת חכמים החולקים עליו, וסבורים כי גם כשאין מצילים — חתול עושה דרוסה.

וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין מַצִּילִין אֵין דְּרוּסָה? וְהָא הָהִיא (תרנגולת) [תַּרְנְגוֹלְתָּא] דַּהֲוַאי בֵּי רַב כָּהֲנָא, דִּרְהַט חָתוּל בָּתְרַהּ וְעַל לְאִידְּרוֹנָא, וְאִיתְּחִיד דַּשָּׁא בְּאַפֵּיהּ, וּמַחְיֵיהּ לְדַשָּׁא בְּסִיחוּפֵיהּ, וְאִישְׁתְּכַח עֲלֵיהּ חֲמִשָּׁה קוּרְטֵי דְּמָא. הַצָּלַת עַצְמָהּ נָמֵי כְּהַצָּלַת אֲחֵרִים דָּמְיָא.

ושואלים על כך: ובמקום שאין מצילין אין דרוסה? והא ההיא תרנגולת דהואי בי [והרי אותה תרנגולת שהיתה בביתו] של רב כהנא, דרהט חתול בתרה ועל לאידרונא [שרץ חתול אחריה ונכנס לחדר קטן], ואיתחיד דשא באפיה ומחייה לדשא בסיחופיה [ונסגרה הדלת בפניו והיכה את הדלת בכפו], ואישתכח עליה חמשה קורטי דמא [ונמצא עליה חמישה טיפות דם]! והשיבו: הצלת עצמה נמי [גם כן] כהצלת אחרים דמיא [נחשבת].

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב כָּהֲנָא מֵרַב:

מסופר, בעא מיניה [שאל אותו] רב כהנא מרב: