חולין נ״א

בְּיָדוּעַ שֶׁלִּפְנֵי שְׁחִיטָה, לֹא נִמְצָא עָלֶיהָ קוֹרֶט דָּם – בְּיָדוּעַ שֶׁלְּאַחַר שְׁחִיטָה.

בידוע שלפני שחיטה נעשה הנקב, וטריפה. לא נמצא עליה קורט דם — בידוע שלאחר שחיטה אירע, כשאין זרימת דם בגוף הבהמה, וכשרה.

הִגְלִיד פִּי הַמַּכָּה – בְּיָדוּעַ שֶׁשְּׁלֹשָׁה יָמִים קוֹדֶם שְׁחִיטָה. לֹא הִגְלִיד פִּי הַמַּכָּה – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

הגליד פי המכה, שפת הנקב — בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה נעשה הנקב, שהוא פרק הזמן שלוקח לפצע להגליד, ואם קנה את הבהמה בתוך שלושה ימים אלה — נמצא שקנה טריפה, ומיקח טעות הוא, ועל המוכר להחזיר לו מעותיו (ונוטל את הבהמה השחוטה). לא הגליד פי המכה, ויש איפוא ספק האם הנקב אירע קודם הקניה או לאחריה — יש ללכת אחרי הכלל שאמרו חכמים בספק ממון שהמוציא מחבירו — עליו הראיה, והקונה אינו יכול לבוא בטענת מיקח טעות, אלא אם יביא ראיה שהנקב אירע קודם שבאה לרשותו.

וּמַאי שְׁנָא מִכֹּל נְקוּבֵי דְּעָלְמָא, דְּאַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא דָּם טָרֵיף מָר? הָתָם לֵיכָּא מִידֵּי לְמִיסְרַךְ, הָכָא כֵּיוָן דְּאִיכָּא מַחַט, אִי אִיתָא דְּקוֹדֶם שְׁחִיטָה הוּא – מִיסְרָךְ הֲוָה סָרֵיךְ.

ושואלים: ומאי שנא מכל נקובי דעלמא [ומה שונה דין המחט מכל הנקבים המצוים] בבהמה, דאף על גב דליכא [שאף על פי שאין] דם בנקב טריף מר [מטריף החכם], ואין זה סימן שאירע לאחר מיתה? ומשיבים: התם ליכא מידי למיסרך [שם, בסתם נקב, אין דבר שיידבק בו] הדם, וגם אם היה שם דם — הוא נבלע בלחלוחית הבשר, הכא [כאן] כיון דאיכא [שיש] מחט, אי איתא [אם אמנם] קודם שחיטה הוא שעשתה את הנקב — מיסרך הוה סריך [נדבק היה הדם במחט], ולכן אם לא נמצא עליה קורט דם — בידוע שלאחר שחיטה ניקבה.

אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְאַבָּיֵי: חֲזִי מָר הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דַּאֲתָא מִמַּעְרְבָא, וְאָמַר: רַב עַוִּירָא שְׁמֵנִי, וְאָמַר: מַעֲשֶׂה וּבָא לִפְנֵי רַבִּי מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בְּעוֹבִי בֵּית הַכּוֹסוֹת מִצַּד אֶחָד, וּטְרָפָהּ. שְׁלַח לֵיהּ לָא אֲתָא לְגַבֵּיהּ, אֲזַל הוּא לְגַבֵּיהּ. הֲוָה קָאֵי אַאִיגָּרָא, אָמַר: נֵיחוֹת מָר וְנֵיתֵי. לָא נָחֵית, סָלֵיק הוּא לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא לִי גּוּפָא דְעוֹבָדָא הֵיכִי הֲוָה?

מסופר, אמר ליה [לו] רב ספרא לאביי, חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא [ראה אדוני תלמיד חכם אחד שבא מארץ ישראל], ואמר: רב עוירא שמני [שמי], ואמר: מעשה ובא לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד, וטרפה, פסק שהבהמה טריפה. שלח ליה [לו] אביי לרב עוירא לקרוא לו כדי לברר את הענין היטב, שהרי שנינו בברייתא שרק אם המחט נראית משני הצדדים הריהי טריפה. לא אתא לגביה [לא בא רב עוירא אצלו], אזל הוא לגביה [הלך הוא, אביי, אליו]. הוה קאי אאיגרא [היה רב עוירא עומד על הגג], אמר לו אביי: ניחות מר וניתי [ירד אדוני ויבוא]! לא נחית [לא ירד]. סליק הוא לגביה [עלה הוא, אביי, אליו], אמר ליה [לו]: אימא [אמור] לי, גופא דעובדא היכי הוה [גופו של המעשה כיצד היה]?

אֲמַר לֵיהּ: מַפְטִיר כְּנֵסִיּוֹת אֲנָא, לְעֵילָּא מֵרַבִּי רַבָּה. וַהֲוָה רַב הוּנָא צִיפּוֹרָאָה וְרַבִּי יוֹסֵי מָדָאָה יוֹשְׁבִין לְפָנָיו, וּבָאת לִפְנֵי רַבִּי מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בְּעוֹבִי בֵּית הַכּוֹסוֹת מִצַּד אֶחָד, וַהֲפָכָהּ רַבִּי וּמָצָא עָלֶיהָ קוֹרֶט דָּם וּטְרָפָהּ, וְאָמַר: אִם אֵין שָׁם מַכָּה, קוֹרֶט דָּם מִנַּיִן? אֲמַר לֵיהּ: טְרָא טַרְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא! מַתְנִיתִין הִיא: הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּיקְּבוּ לַחוּץ.

אמר ליה [לו]: מפטיר כנסיות אנא [אני], מוציא ומביא בבית המדרש, והייתי עומד לעילא מרבי רבה [למעלה מרבי הגדול], ר' יהודה הנשיא, והוה [והיו] רב הונא ציפוראה (מציפורי) ור' יוסי מדאה (ממדי) יושבין לפניו, ובאת (ובאה) לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד, מן הצד הפנימי, וחזר והפכה רבי את בית הכוסות, והסתכל בצידו החיצוני, ומצא עליה קורט (מעט) דם כנגד המקום בו היתה המחט תקועה מצידו הפנימי, וטרפה, ואמר: אם אין שם מכה (פצע), נקב מפולש שעשתה המחט, קורט דם מנין? אמר ליה [לו] אביי: טרח טרייה לההוא גברא [הטריח את האיש הזה, אותי, לחינם]! והרי מתניתין [משנתנו] היא: אלו טריפות — המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ, ואין פה איפוא חידוש, שהרי רבי לא פסק כן אלא משום שהוכח שבית הכוסות ניקב לחוץ.

נָפְלָה מִן הַגָּג, אָמַר רַב הוּנָא: הִנִּיחַ בְּהֵמָה לְמַעְלָה, וּבָא וּמְצָאָהּ לְמַטָּה – אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם רִיסּוּקֵי אֵבָרִים.

א שנינו במשנה: נפלה מן הגג הרי זו טריפה, שמא נתרסקו איבריה. אמר רב הונא: הניח בהמה למעלה על הגג, ובא ומצאה למטה, ולא ראה שנפלה — אין חוששין משום ריסוקי אברים, שנפלה ונחבטה, אלא יש להניח שירדה מעצמה בקפיצה וכדומה.

הָהוּא גַּדְיָא דַּהֲוָה לֵיהּ לְרָבִינָא, דַּחֲזָא חוּשְׁלָא בְּאִיפּוּמָא דְּגַר, נְפַל מֵאִיגָּרָא לְאַרְעָא, אַתְיוּהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי. אֲמַר לֵיהּ: הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא ״הִנִּיחַ בְּהֵמָה לְמַעְלָה וּבָא וּמְצָאָהּ לְמַטָּה אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם רִיסּוּקֵי אֵבָרִים״, מִשּׁוּם דְּאִית לַהּ מִידֵּי לְמִסְרַךְ, וְהַאי לֵית לֵיהּ מִידֵּי לְמִסְרַךְ? אוֹ דִלְמָא מִשּׁוּם דְּאָמְדָה נַפְשָׁהּ, וְהַאי נָמֵי אָמֵדה נַפְשֵׁהּ?

מסופר, ההוא גדיא דהוה ליה [גדי אחד שהיה לו] לרבינא דחזא חושלא באיפומא [שראה שעורים קלופות מבעד לארובה שבין הגג לבית], דגר [קפץ] דרך הארובה, וכך נפל מאיגרא לארעא [מן הגג לארץ], אתיא לקמיה [באה שאלה זו לפני] רב אשי, אמר ליה [לו] רבינא, הא דאמר [זה שאמר] רב הונא: הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוקי אברים, האם היא משום דאית לה מידי למסרך [שבדרך כלל יש לה לבהמה משהו להיאחז בו], והאי לית ליה מידי למסרך [וגדי השקפץ ונפל דרך הארובה אין לו דבר להיאחז בו]. או דלמא [שמא] טעמו משום שבהמה אמדה נפשה [אומדת את עצמה] אם היא יכולה לקפוץ או לא, והאי נמי אמדה נפשה [וזה גם כן, הגדי, אמד את עצמו] לפני שקפץ?

אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּאָמְדָה נַפְשָׁהּ, וְהַאי נָמֵי אָמֵדה נַפְשֵׁהּ.

אמר ליה [לו] רב אשי: טעמו של רב הונא הוא משום דאמדה נפשה [שאומדת את עצמה], והאי נמי אמדה נפשה [וזה גם כן, הגדי, אמד את עצמו].

הָהִיא אִימַּרְתָּא דַּהֲוָה בֵּי רַב חֲבִיבָא, דַּהֲווֹ שָׁדְרָן כַּרְעַיהּ בָּתְרָיָיתָא. אָמַר רַב יֵימַר: הַאי שִׁיגְרוֹנָא נַקְטַיהּ. מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: וְדִלְמָא חוּט הַשִּׁדְרָה אִיפְּסִיק? בַּדְקוּהָ, אַשְׁכְּחוּהָ כְּרָבִינָא. וַאֲפִילּוּ הָכִי, הִלְכְתָא כְּרַב יֵימַר, שִׁגְרוֹנָא שְׁכִיחַ, חוּט הַשִּׁדְרָה לָא שְׁכִיחַ.

מסופר, ההיא אימרתא דהוה בי [כבשה אחת שהיתה בביתו] של רב חביבא דהוו שדרן כרעיה בתרייתא [שהיו נגררות רגליה האחוריות], אמר רב יימר: האי שיגרונא נקטיה [בהמה זו אחז בה שגרון], ולכן היא גוררת את הרגלים. מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: ודלמא [ושמא] חוט השדרה איפסיק [נפסק], ולכן רגליה משותקות, וטריפה היא! בדקוה, אשכחוה [מצאוה] שנפסק חוט השדרה שלה, כרבינא. ואפילו הכי [כך], שמצאו במקרה זה כדברי רבינא — הלכתא [הלכה] כרב יימר, שבבהמה הגוררת את רגליה אין לחשוש שנפסק חוט השדרה שלה, שכן שגרונא שכיח [שגרון מצוי], ופסיקת חוט השדרה לא שכיח [אינו מצוי].

אָמַר רַב הוּנָא: זְכָרִים הַמְנַגְּחִין זֶה אֶת זֶה – אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם רִיסּוּקֵי אֵבָרִים, אַף עַל גַּב דְּמִידְּווּ וְקָיְימִי – צִימְרָא בְּעָלְמָא הוּא דְּנָקֵט לְהוּ; אִי נְפוּל לְאַרְעָא – וַדַּאי חָיְישִׁינַן.

ועוד אמר רב הונא בעניינים אלה: זכרים (אילים) המנגחין זה את זה — אין חוששין להם משום ריסוקי אברים. ואף על גב דמידוו וקיימי [אף על פי שהם כואבים ועומדים במקומם] — צימרא בעלמא הוא דנקט להו [חום בלבד הוא שאחז בהם], ואין לחשוש ליותר מזה. אבל אי נפול לארעא [אם נפלו לארץ] מחמת הנגיחות — ודאי חיישינן [חוששים אנו], שמא היה כאן ריסוק איברים.

אָמַר רַב מְנַשֵּׁי: הָנֵי דִּכְרֵי דְּגָנְבִי גַּנָּבֵי – אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם רִיסּוּק אֵבָרִים, מַאי טַעְמָא? כִּי שָׁדוּ לְהוּ אַמׇּתְנַיְיהוּ שָׁדוּ לְהוּ, כִּי הֵיכִי דְּלִירְהֲטוּ קַמַּיְיהוּ. אַהְדְּרִינְהוּ – וַדַּאי חָיְישִׁינַן; וְהָנֵי מִילֵּי דְּאַהְדְּרִינְהוּ מֵחֲמַת יִרְאָה, אֲבָל מֵחֲמַת תְּשׁוּבָה – תְּשׁוּבָה מְעַלַּיְיתָא הוּא דְּעָבְדִי.

אמר רב מנשי: הני דכרי דגנבי גנבי [אותם אילים שגונבים הגנבים] ומשליכים אותם מעבר לגדר ונופלים על הארץ — אין חוששין להם משום ריסוק אברים, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כי שדו להו [כאשר הם זורקים אותם מעבר לגדר], אמתנייהו שדו להו [על מתניהם הם זורקים אותם], כי היכי דלירהטי קמייהו [כדי שירוצו לפניהם], ואין לחשוש שנעשו טריפה. אהדרינהו [אם החזירו אותם] הגנבים לבעליהם — ודאי חיישינן [חוששים אנו] לריסוק איברים, מפני שכשהם חוזרים ומשליכים אותם מעבר לגדר לא אכפת לגנבים מה יקרה להם. והני מילי [ודברים אלה אמורים] דאהדרינהו [שהחזירו אותם] מחמת יראה, מפני שלא רצו שיתפסו אותם, או שהכריחו אותם להחזירם. אבל אם החזירו אותם מחמת שעשו תשובה — ודאי תשובה מעלייתא הוא דעבדי [תשובה מעולה היא שעשו], וודאי דאגו שלא יינזקו הבהמות.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הִכָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְהָלְכָה לָהּ כְּלַפֵּי זְנָבָהּ, עַל זְנָבָהּ וְהָלְכָה לָהּ כְּלַפֵּי רֹאשָׁהּ, כְּנֶגֶד כׇּל הַשִּׁדְרָה כּוּלָּהּ – אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם רִיסּוּקֵי אֵבָרִים, וְאִי שְׁלֵים חוּטְרָא אַפַּלְגֵי דְּגַבָּא – חָיְישִׁינַן; וְאִי אִית בַּהּ קִיטְרֵי – חָיְישִׁינַן; וְאִי מַחְיַיהּ אַפַּסְקִית – חָיְישִׁינַן.

אמר רב יהודה אמר רב: הכה בהמה על ראשה במקל, והלכה לה המקל כלפי זנבה, והיכה אותה לאורך גבה, או היכה על זנבה והלכה לה המקל כלפי ראשה, והיכה כנגד כל השדרה כולה — אין חוששין משום ריסוקי אברים, ואי שלים חוטרא אפלגי דגבא [ואם נגמר המקל במחצית הגב] — חיישינן [חוששים אנו] בגלל המכה שהיכה בגבה ראש המקל. ואי אית בה קיטרי [ואם יש בו במקל קשרים, מקומות בולטים] — חיישינן [חוששים אנו] לריסוק, גם אם היה המקל ארוך כנגד כל השדרה. ואי מחיי אפסקיה [ואם הכה אותו כעין חיתוך, לרוחב הגב] — חיישינן [חוששים אנו] שנשברה השדרה ונפסק חוט השדרה.

אָמַר רַב נַחְמָן: בֵּית הָרֶחֶם אֵין בּוֹ מִשּׁוּם רִיסּוּקֵי אֵבָרִים. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ, תִּינוֹק בֶּן יוֹם אֶחָד

אמר רב נחמן: בית הרחם אין בו משום ריסוקי אברים, אין חוששים שנתרסקו איבריו של הוולד בלידה, ושמא טריפה הוא. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן, תניא דמסייע לך [שנויה ברייתא שמסייעת לך]: ששנינו, תינוק בן יום אחד

מְטַמֵּא בְּזִיבָה, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם רִיסּוּקֵי אֵבָרִים, אִיקְרִי כָּאן ״מִבְּשָׂרוֹ״ וְלֹא מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ.

מטמא בזיבה, אם יצא ממנו זוב. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שיש בו בבית הרחם משום ריסוקי אברים, איקרי [נקרא] כאן הדבר מה שדרשו חכמים: "זב מבשרו" (ויקרא טו, ב) — ולא מחמת אונסו, שאם אירע לאדם אונס, כגון שנפל ונחלה וראה זוב — אינו מיטמא בזיבה. ואף תינוק זה שנתמעך בלידה עד שחוששים לריסוק איברים, אף שראה זוב — לא ייטמא! אלא מכאן שאין חוששים לכך.

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁיָּצָא דֶּרֶךְ דּוֹפֶן.

ודוחים: יש לומר כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שיצא דרך דופן הבטן, שהוציאו את הוולד בניתוח, ולא יצא בדוחק דרך פתח הרחם.

תָּא שְׁמַע: עֵגֶל שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב – שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב. הָכָא נָמֵי, כְּגוֹן שֶׁיָּצָא דֶּרֶךְ דּוֹפֶן.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: עגל שנולד ביום טוב — שוחטין אותו ואוכלים אותו ביום טוב, והואיל ואין משהים אותו מעת לעת, כדין נפולה, משמע שאין חוששים שמא נתרסקו איבריו בלידה! ודוחים: יש לומר כי הכא נמי [כאן גם כן] מדובר כגון שיצא דרך דופן.

תָּא שְׁמַע: וְשָׁוִין שֶׁאִם נוֹלַד הוּא וּמוּמוֹ עִמּוֹ, שֶׁזֶּה מִן הַמּוּכָן. וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי שֶׁיָּצָא דֶּרֶךְ דּוֹפֶן – דֶּרֶךְ דּוֹפֶן מִי קָדוֹשׁ? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן לְעִנְיַן קָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ!

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא אחרת: ושוין, שאם נולד בכור בהמה ביום טוב, הוא ומומו עמו, שנולד בעל מום — שזה נחשב מן המוכן, כלומר, אינו מוקצה, ושוחטים אותו ביום טוב עצמו. הרי שאין צריך לשהות מעת לעת, ואין חוששים שנתרסקו איבריו בלידה! וכי תימא [ואם תאמר], הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שיצא דרך דופן, אם יצא דרך דופן מי [האם] קדוש הוא בבכורה? והא [והרי] אמר ר' יוחנן: מודה היה ר' שמעון לענין בכור ושאר קדשים שיוצא דופן אינו קדוש!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, שֶׁהִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בוולד שהפריס על גבי קרקע, שלאחר שנולד נעץ פרסותיו בקרקע ונעמד, ובמקרה זה רואים בבירור שלא נתרסקו איבריו.

וְאָמַר רַב נַחְמָן: בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם אֵין בּוֹ מִשּׁוּם רִיסּוּקֵי אֵבָרִים.

א ואמר רב נחמן: מה שמפילים את הבהמה בבית המטבחים לצורך שחיטה — אין בו משום ריסוקי אברים.

הָהוּא תּוֹרָא דִּנְפַל, וְאִישְׁתְּמַע קָל גְּנִיחוֹתֵיהּ, עָל רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא שְׁקַל מִשּׁוּפְרֵי שׁוּפְרֵי. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן: מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לְהוּ: הָכִי אָמַר רַב: צִפׇּרְנָיו נוֹעֵץ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָאָרֶץ.

וכן מסופר, ההוא תורא דנפל [שור אחד שנפל] בבית המטבחיים, ואישתמע קל נגיחותיה [ונשמע קול גניחותיו] מחמת המכה, ולמרות זאת על [נכנס] רב יצחק בר שמואל בר מרתא שקל משופרי שופרי [לקח מהיפה יפה שבו], ומכאן מוכח שלא חשש לטריפה. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים]: מנא לך הא [מנין לך דבר זה] שאין לחשוש לכך? אמר להו [להם], הכי [כך] אמר רב: כאשר מפילים את השור, צפרניו הוא נועץ בקרקע עד שמגיע לארץ, ולכן אין חוששים שנפל נפילה קשה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עָמְדָה – אֵינָהּ צְרִיכָה מֵעֵת לְעֵת, בְּדִיקָה – וַדַּאי בָּעֲיָא, הָלְכָה – אֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה. רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ צְרִיכָה בְּדִיקָה.

ב אמר רב יהודה אמר רב: בהמה שנפלה ועמדה — אינה צריכה המתנה מעת לעת קודם שישחטוה, לראות אם היא חיה, כפי שנאמר במשנה (להלן נו,ב). אבל בדיקה לאחר שחיטה, שמא היה איזה שבר בבהמה שעושה אותה טריפה — ודאי בעיא [צריכה]. אבל אם לא רק נעמדה, אלא גם הלכה אחר נפילה — אינה צריכה אף בדיקה. רב חייא בר אשי אמר: אחת זו ואחת זו, גם זו שהלכה — צריכה בדיקה.

אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַחָא אָמַר רַב: פָּשְׁטָה יָדָהּ לַעֲמוֹד, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָמְדָה. עָקְרָה רַגְלָהּ לְהַלֵּךְ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָלְכָה. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: נִנְעֲרָה לַעֲמוֹד, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָמְדָה.

אמר רב ירמיה בר אחא אמר רב: פשטה ידה לעמוד, אף על פי שלא עמדה ממש — הרי זו כאילו עמדה, ואינה צריכה שהייה מעת לעת, אלא די לה בבדיקה. עקרה רגלה להלך אף על פי שלא הלכה — הרי זה כאילו הלכה, ואינה צריכה בדיקה (כשיטת רב). ורב חסדא אמר: אפילו לא פשטה ידה לעמוד, אלא ניערה (ננערה, עשתה מאמץ) לעמוד, ואף על פי שלא עמדה — כאילו עמדה, ואינה צריכה שהייה מעת לעת.

וְהִלְכְתָא: הֵיכָא דְּנָפְלָה מִן הַגָּג בִּדְלָא יָדְעָה, וְעָמְדָה וְלֹא הָלְכָה – צְרִיכָה בְּדִיקָה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה מֵעֵת לְעֵת. וְאִם הָלְכָה – אֲפִילּוּ בְּדִיקָה נָמֵי לָא צְרִיכָה.

ומסכמים, והלכתא [והלכה היא]: היכא [במקום] שנפלה הבהמה מן הגג בדלא ידעה [בלי שידעה] שהיא עומדת ליפול או לקפוץ, ועמדה ולא הלכה — צריכה בדיקה, ואינה צריכה שהייה מעת לעת. ואם הלכה — אפילו בדיקה נמי לא [גם כן אינה] צריכה.

אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא: נְפוּלָה שֶׁאָמְרוּ – צְרִיכָה בְּדִיקָה כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים. אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא: הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: צְרִיכָה בְּדִיקָה כְּנֶגֶד בֵּית הֶחָלָל כּוּלּוֹ.

ג אמר אמימר משמיה [משמו] של רב דימי מנהרדעא: נפולה שאמרו שצריכה בדיקה — צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, באזור הבטן, שמא ניקב או נקרע אחד מן האיברים, והיא טריפה. אמר ליה [לו] מר זוטרא, הכי אמרינן משמיה [כך אומרים אנו משמו] של רב פפא: צריכה בדיקה כנגד בית החלל כולו, כלומר, מכל הצדדים, שמא נשברו הצלעות, או נשברה השדרה ונפסק חוט השדרה.

אֲמַר לֵיהּ הוּנָא מָר בַּר בְּרֵיהּ דְּרַב נְחֶמְיָה לְרַב אָשֵׁי: סִימָנִין מַאי? אֲמַר לֵיהּ: סִימָנִין קָשִׁין הֵן אֵצֶל נְפִילָה.

אמר ליה [לו] הונא מר בר בריה [בן בנו] של רב נחמיה לרב אשי: כשבודקים את איברי הבהמה לאחר שנפלה, סימנין, הקנה והוושט, מאי [מהו] דינם, האם צריכים הם בדיקה? אמר ליה [לו]: סימנין קשין (עמידים) הן אצל נפילה, ואין לחשוש לכך.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: עוֹף שֶׁנֶּחְבַּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם, כֵּיוָן שֶׁשָּׁט מְלֹא קוֹמָתוֹ – דַּיּוֹ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא מִמַּטָּה לְמַעְלָה, אֲבָל מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה – מַיָּא הוּא דְּאַשְׁפִּלוּ. וְאִי מַיָּא קָיְימִי – לֵית לַן בַּהּ, וְאִי שְׁדָא צִיבֵי וְקַדְמֵיהּ – הָא קַדְמֵיהּ.

ד ובדיני נפילה בעוף, אמר רב יהודה אמר שמואל: עוף שנפל ונחבט על פני המים, כיון ששט במים כמלא קומתו — דיו כדי להוכיח שלא נתרסקו איבריו, וכדין בהמה שהלכה. ולא אמרן [ולא אמרנו] אלא ששט ממטה למעלה, כנגד כיוון הזרם, אבל שט מלמעלה למטה בכיוון הזרם — שמא מיא הוא דאשפלו [המים הם שהורידו והוליכו אותו], וצריך בדיקה. ואי מיא קיימי [ואם המים עומדים], כגון באגם — לית לן בה [אין לנו בכך חשש], משום שרואים שהוא שוחה בעצמו. ואי שדא ציבי וקדמיה [ואם היו מושלכים שם קיסמים בנהר והקדים אותם העוף בשחייתו] — הא קדמיה [הרי הקדים אותם], ורואים שהוא שוחה מעצמו.

גְּלִימָא מְתִיחַ – חָיְישִׁינַן; דְּלָא מְתִיחַ – לָא חָיְישִׁינַן; עוּף וּמְעוּפָּף – לָא חָיְישִׁינַן; אִיזְלָא וּמְקָרְבִי קִיטְרֵי – חָיְישִׁינַן; לָא מְקָרְבִי קִיטְרֵי – לָא חָיְישִׁינַן.

נפל העוף על גלימא (בגד) פרוש על גבי עמודים, אם הוא מתיח [מתוח] — חיישינן [חוששים אנו] לריסוק איברים מחמת החבטה, נפל על בגד דלא מתיח [שאינו מתוח] — לא חיישינן [אין אנו חוששים]. היה הבגד שנפל עליו העוף עוף ומעופף [מקופל] — לא חיישינן [אין אנו חוששים], שאינו נמתח יפה. נפל העוף על איזלא ומקרבי קיטרי [רשת פרושה באויר שקרובים הקשרים] שבה זה לזה — חיישינן [חוששים אנו] שנחבט בהם ונתרסקו איבריו, לא מקרבי קיטרי [אין הקשרים קרובים] — לא חיישינן [אין אנו חוששים].

כִּיתָּנָא דַּעֲבִיד בְּטוּנֵי – חָיְישִׁינַן; דְּהַאי גִּיסָא וּדְהַאי גִּיסָא – לָא חָיְישִׁינַן; אִסּוּרְיָיתָא – חָיְישִׁינַן; כִּיתָּנָא דִּדְיִיק וּנְפִיץ – לָא חָיְישִׁינַן; דְּיִיק וְלָא נְפִיץ – חָיְישִׁינַן; דַּעֲבִיד בִּיזְרֵי כֵּיוָן דְּאִיכָּא בֵּיהּ קִטְרֵי – חָיְישִׁינַן; דַּקְתָּא – חָיְישִׁינַן; דַּקְדַּקְתָּא – לָא חָיְישִׁינַן.

נפל העוף על כיתנא דעביד בטוני [פשתן שעשוי בחבילות] — חיישינן [חוששים אנו], מפני שהוא קשה. אם נפל דהאי גיסא ודהאי גיסא [מצד זה ומצד זה], על צידי החבילה — לא חיישינן [אין אנו חוששים], שהוא מתגלגל, והחבטה אינה כה חזקה. נפל על אסורייתא [חבילות קנים] — חיישינן [חוששים אנו]. נפל על כיתנא דדייק ונפיץ [פשתן שנידוק, שנכתש כדי להפריד את שברי הגבעולים מן הסיבים, ונופץ, שעבר סירוק כדי להסיר את הפסולת הדבוקה בסיבים] — לא חיישינן [אין אנו חוששים], שאינו קשה. נפל על פשתן דייק ולא נפיץ [שנידוק ולא נופץ] — חיישינן [חוששים אנו], בגלל שברי הגבעולים הדבוקים בו. נפל על פשתן דעביד ביזרי [שעשוי אגודות], לאחר שנידוק ונופץ, כיון דאיכא ביה קטרי [שיש בו קשרים] — חיישינן [חוששים אנו] לריסוק איברים. אם נפל העוף על דקתא [נעורת הפשתן], שברי הגבעולים שהופרדו ממנו על ידי הסירוק — חיישינן [חוששים אנו]. אבל אם נפל על ערימת דקדקתא [נעורת דקה מאד] הנופלת מן הנעורת — לא חיישינן [אין אנו חוששים], מפני שהיא רכה.

נַבְרָא – חָיְישִׁינַן; תִּימַחְתָא – לָא חָיְישִׁינַן; קִיטְמָא נְהִילָא – חָיְישִׁינַן; לָא נְהִילָא – לָא חָיְישִׁינַן.

נפל העוף על נברא [הסיב הגדל סביב הדקל] — חיישינן [חוששים אנו], על תימחתא [קליפה דקל שנחתכה לרצועות] — לא חיישינן [אין אנו חוששים]. נפל על קיטמא נהילא [אפר מנופה] — חיישינן [חוששים אנו], מפני שהוא נכבש ונעשה קשה. נפל על אפר לא נהילא [לא מנופה] — לא חיישינן [אין אנו חוששים], מפני שהוא רך ומתפזר בשעת הנפילה.