חולין נ׳

וּלְדִידַן מִיסְתָּם נָמֵי לָא סָתֵים.

ולדידן [ולפי שיטתנו שלנו] בבבל הריהו חלב גמור עד שמיסתם נמי לא סתים [לסתום אינו סותם]?! אלא למרות שאנו מחמירים ואיננו אוכלים אותו, אין זה משום שהוא אסור מן התורה, ולכן גם לשיטתנו הוא סותם.

דְּאַקַּשְׁתָּא – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר, כִּי פְּלִיגִי – דְּאַיִּיתְרָא.

ומסבירים: הקיבה עשויה כמין קשת, שצידה החיצון מעוגל, והפנימי ישר יחסית, כיתר (חוט) של הקשת. דאקשתא [החלב שנמצא על הקשת של הקיבה] — כולי עלמא לא פליגי דאסיר [הכל אינם חולקים שהוא אסור], וגם בני ארץ ישראל, והוא איפוא, אותו "חימצא" שאמר רב נחמן בעמוד הקודם שאינו סותם. כי פליגי דאייתרא [כאשר הם חולקים הרי זה בחלב שנמצא על היתר], שהוא הקרוי "בר חימצא", שבני ארץ ישראל אוכלים אותו, ובני בבל אינם אוכלים אותו, אבל גם לדעתם הוא סותם את הנקב, כפי שאמר רב נחמן לעיל.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּאַיִּיתְרָא – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי, כִּי פְּלִיגִי – דְּאַקַּשְׁתָּא.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: דאייתרא [החלב שעל היתר], הקרוי "בר חימצא" — כולי עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חולקים שהוא מותר], וגם בני בבל. כי פליגי דאקשתא [כאשר הם חלוקים הרי זה בחלב שעל הקשת], שבני ארץ ישראל אוכלים גם אותו, ובני בבל אוסרים אותו באכילה.

כִּי הָא דְּאָמַר רַב אַוְיָא אָמַר רַבִּי אַמֵּי: מְקַמְּצִין, וְכֵן אָמַר רַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם זָקֵן אֶחָד: מְקַמְּצִין. אָמַר רַב אַוְיָא: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, קְמַצוּ וְהַבוּ לֵיהּ, וַאֲכַל.

ומעירים: מה שנאמר שבני ארץ ישראל מקילים בחלב שעל היתר, הוא כי הא [כמו זו] שאמר רב אויא, שכך אמר ר' אמי מחכמי ארץ ישראל: מקמצין [מסירים מעט] חלב מעל החלב שעל היתר (מפני שאותו חלב הוא חלב שעל הקרב, שהוא אסור), ואת החלב שעל היתר אוכלים. וכן אמר ר' ינאי, שהיה מחכמי ארץ ישראל, משום (בשם) זקן אחד: מקמצין. אמר רב אויא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] ר' אמי, קמצו והבו ליה [הסירו מעט ונתנו לו] מן החלב שעל היתר, ואכל.

שַׁמָּעֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לֵיהּ: קְמוֹץ, הַב לִי דְּאֵיכוֹל. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָמְחַסֵּם, אֲמַר לֵיהּ: בַּבְלָאָה אַתְּ, גּוֹם שְׁדִי.

עוד מסופר, שמעיה [שמשו] של ר' חנינא מחכמי ארץ ישראל, הוה קאי קמיה [היה עומד לפני] ר' חנינא, אמר ליה [לו] ר' חנינא: קמוץ, הב לי דאיכול [הסר מעט, תן לי שאוכל], חזייה דהוי קמחסם [ראה אותו, את השמש, שהוא מהסס], אמר ליה [לו]: בבלאה את [בבלי אתה], ואתה רגיל לנהוג בזה איסור, וכיון שכך גום שדי [חתוך וזרוק את הכל], וגם את החלב שעל היתר.

תַּנְיָא: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בְּנֵי מֵעַיִין שֶׁנִּיקְּבוּ, וְלֵיחָה סוֹתַמְתָּן – כְּשֵׁרָה. מַאי לֵיחָה? אָמַר רַב כָּהֲנָא: שִׁירְקָא דִּמְעַיָּיא דְּנָפֵיק אַגַּב דּוּחְקָא.

א ובענין ששנינו במשנתנו, שאם ניקבו דקין (בני מעיים) הרי זו טריפה, תניא [שנויה ברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: בני מעיין שניקבו, וליחה סותמתן — כשרה. ושואלים: מאי [מהי] ליחה זו שאמרנו? אמר רב כהנא: שירקא דמעייא דנפיק אגב דוחקא [הליחה שעל דופן המעיים שיוצאת בדוחק], על ידי גירוד בסכין.

גְּמִירִי חַבְרַיָּא דְּרַבִּי אַבָּא מֵרַבִּי אַבָּא, וּמַנּוּ? רַבִּי זֵירָא, וְאָמְרִי לַהּ חַבְרַיָּא דְּרַבִּי זֵירָא מֵרַבִּי זֵירָא, וּמַנּוּ? רַבִּי אַבָּא. אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: הָכִי אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בִּטְרֵפָה, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּאֵבֶל.

מסופר, גמירי חבריא [למדו חביריו] של ר' אבא מר' אבא, ומנו [ומיהם החברים]? ר' זירא, ואמרי לה [ויש אומרים] שלמדו דבר זה חבריא [חביריו] של ר' זירא מר' זירא, ומנו [ומיהם חבריו]? ר' אבא. אמר ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא, הכי [כך] אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטרפה, והלכה כר' שמעון בהלכות אבל.

הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בִּטְרֵפָה – הָא דַּאֲמַרַן. כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּאֵבֶל, מַאי הִיא? דִּתְנַן: כׇּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים, בָּא מִמָּקוֹם קָרוֹב – מוֹנֶה עִמָּהֶן.

ומפרטים: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטרפה — הא דאמרן [זה שאמרנו], שבני המעיים שניקבו וליחה סותמתם — כשרה. הלכה כר' שמעון באבל, מאי [מה] היא? דתנן [ששנינו בברייתא]: אחד מקרובי המת שלא ידע מפטירת המת, והצטרף רק מאוחר יותר לשאר האבלים, כל שלשה ימים הראשונים של אבלות, אם בא ממקום קרוב — הרי הוא מונה עמהן, וגומר יחד איתם את שבעת ימי האבילות, אף על פי שהחל אותה מאוחר יותר.

מִמָּקוֹם רָחוֹק – מוֹנֶה לְעַצְמוֹ. מִכָּאן וְאֵילָךְ, אֲפִילּוּ בָּא מִמָּקוֹם קָרוֹב – מוֹנֶה לְעַצְמוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בְּיוֹם הַשְּׁבִיעִי, בָּא מִמָּקוֹם קָרוֹב – מוֹנֶה עִמָּהֶן.

אם בא ממקום רחוק — מונה לעצמו שבעה ימים. מכאן ואילך, אם הצטרף אליהם לאחר שלושה ימים הראשונים, אפילו בא ממקום קרוב — מונה שבעה לעצמו. ר' שמעון אומר: אפילו בא ביום השביעי, אם בא ממקום קרוב — מונה עמהן. ובענין זה אמר ר' יוחנן שהלכה כמותו.

אָמַר מַאן דְּהוּא: אִיזְכֵּי וְאֶיסַּק וְאֶגְמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא מִפּוּמֵּיהּ דְּמָרַהּ. כִּי סְלֵיק, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא. אֲמַר לֵיהּ: אֲמַר מָר הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בִּטְרֵפָה? אֲמַר לֵיהּ: הָא אֵין הֲלָכָה אֲמַרִי.

מסופר, אמר מאן דהוא [מי שהוא] שלא הוזכר שמו: איזכי ואיסק ואגמרה לשמעתא מפומיה דמרה [אזכה ואעלה לארץ ישראל ואלמד את ההלכה הזו מפי בעליה]. כי סליק אשכחיה [כאשר עלה מצא את] ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא, שמשמו נאמרה שמועה זו, אמר ליה [לו], האם אמר מר [אדוני] שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטרפה, שמעיים שניקבו וליחה סותמתם — כשרה? אמר ליה [לו]: הא [הרי] אין הלכה כמותו אמרי [אמרתי].

כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּאָבֵל, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: פְּלוּגָתָא נִינְהוּ, דְּאִיתְּמַר: רַב חִסְדָּא אָמַר הֲלָכָה, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה, וְרַב נַחְמָן אָמַר אֵין הֲלָכָה.

שאל אותו: כר' שמעון באבל, מאי [מה הדין]? מה אמרת בזה? אמר ליה [לו]: בענין זה גם כן לא אמרתי הלכה, אלא פלוגתא נינהו [דעות חלוקות הן]. דאיתמר [שנאמר], רב חסדא אמר: הלכה כר' שמעון באבל, וכן אמר ר' יוחנן שכך הלכה, ורב נחמן אמר: אין הלכה. ומסכמים:

וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בִּטְרֵפָה, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּאֵבֶל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּאֵבֶל.

ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל המיקל בטרפה, אלא בני מעיים שניקבו, גם אם ליחה סותמתם — טריפה היא. והלכה כר' שמעון באבל, שאפילו בא ביום השביעי מונה עמהם, מדוע? משום שאנו הולכים על פי הכלל שאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל.

אָמַר רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא: מַקִּיפִים בִּבְנֵי מֵעַיִים.

ב אמר רב שימי בר חייא: מקיפים [מקרבים ומשווים] בבני מעיים, אם בא לפנינו נקב במעיים ואין ידוע אם קודם שחיטה נעשה והיא טריפה, או לאחריה — עושים בהם נקב נוסף ומשווים, ואם מראה הנקבים דומה — כשרה, שוודאי לאחר שחיטה נעשה.

הָנְהוּ בְּנֵי מֵעַיִים דַּאֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אַקְּפִינְהוּ וְלָא אִידְּמוֹ. אֲתָא רַב מְשַׁרְשְׁיָא בְּרֵיהּ, מְמַשְׁמֵשׁ בְּהוּ וְאִידְּמוֹ. אֲמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ: כַּמָּה יְדֵי מַשְׁמִשׁוּ בְּהָנֵי מִקַּמֵּי דְּלֵיתֵי לְקַמֵּיהּ דְּמָר. אֲמַר לֵיהּ: חַכִּים בְּרִי בִּטְרֵפוֹת כְּרַבִּי יוֹחָנָן.

מסופר, הנהו [אותם] בני מעיים שניקבו דאתו לקמיה [שהובאו לפני] רבא שיפסוק בעניינם, עשה נקב אחר, אקפינהו ולא אידמו [קירב והשווה אותם את הנקבים ולא היו דומים]. אתא [בא] רב משרשיא בריה [בנו], היה ממשמש בהו [בהם] בנקבים החדשים, ואידמו [ונעשו הנקבים דומים לראשונים], והכשיר. אמר ליה [לו] אביו: מנא לך הא [מנין לך דבר זה]? אמר ליה [לו], זו היתה הסברה שלי: כמה ידי ממשמשו בהני מקמי דליתי לקמיה דמר [כמה ידיים היו ממשמשות באלה הראשונים לאחר שחיטה קודם שהגיעו לפני אדוני], ואם נמשמש באלו ייתכן שיהיו דומים זה לזה. אמר ליה [לו]: חכים ברי [חכם בני] בהלכות טרפות כמו ר' יוחנן!

רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מַקִּיפִים בָּרֵיאָה. אָמַר רָבָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּאוֹתָהּ עֲרוּגָה, אֲבָל מֵעֲרוּגָה לַעֲרוּגָה – לָא. וְהִלְכְתָא: אֲפִילּוּ מֵעֲרוּגָה לַעֲרוּגָה, מִדַּקָּה לְדַקָּה, וּמִגַּסָּה לְגַסָּה, אֲבָל לֹא מִגַּסָּה לְדַקָּה, וְלֹא מִדַּקָּה לְגַסָּה.

ובענין דומה, ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מקיפים [מקרבים ומשווים] נקבים בריאה, שעושים נקב חדש לראות אם הנקב שנמצא דומה לו, ואירע לאחר שחיטה. אמר רבא: לא אמרן [אמרנו] שניתן לסמוך על השוואה זו אלא כשעושים נקב באותה ערוגה (שורת אונות) שבריאה, מימין או משמאל, אבל מערוגה לערוגה — לא. ומסכמים: והלכתא [והלכה]: משווים אפילו מערוגה לערוגה, וכן משווים אפילו מבהמה דקה לבהמה דקה אחרת, ומבהמה גסה לבהמה גסה אחרת, אבל לא מגסה לדקה, ולא מדקה לגסה.

אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מַקִּיפִין בַּקָּנֶה. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּאוֹתָהּ חוּלְיָא, אֲבָל מֵחוּלְיָא לְחוּלְיָא – לָא. וְהִלְכְתָא: אֲפִילּוּ מֵחוּלְיָא לְחוּלְיָא, וּמִבַּר חוּלְיָא לְבַר חוּלְיָא, אֲבָל לָא מֵחוּלְיָא לְבַר חוּלְיָא, וְלָא מִבַּר חוּלְיָא לְחוּלְיָא.

ובענין דומה אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מקיפין [מקרבים, עושים נקב ומשווים] לנקב שבקנה. אמר רב פפא: לא אמרן [אמרנו] אלא כשעושים נקב באותה חוליא שבקנה, אבל מחוליא לחוליא — לא. ומסכמים, והלכתא [והלכה]: אפילו מחוליא לחוליא משווים, ומבר [ומבן] חוליא (כעין חוליה דקה שבין החוליות) לבר [לבן] חוליא אחרת משווים, אבל לא מחוליא לבר [לבן] חוליא, ולא מבר [מבן] חוליא לחוליא.

אָמַר זְעֵירִי: חַלְחוֹלֶת שֶׁנִּיקְּבָה כְּשֵׁרָה, הוֹאִיל וִירֵיכַיִם מַעֲמִידוֹת אוֹתָהּ. וְכַמָּה? אָמַר רַבִּי אִילְעַי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְקוֹם הַדֶּבֶק – בְּרוּבּוֹ, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הַדֶּבֶק – בְּמַשֶּׁהוּ.

ג אגב הדיון בבני מעיים שניקבו מביאים מה שאמר זעירי: חלחולת (המעי הגס, המסתיים בפי הטבעת) שניקבה — כשרה הבהמה, הואיל ויריכים מעמידות אותה וסותמות את הנקב. וכמה, מהו המקום בחלחולת שדנים בו דין זה? אמר ר' אילעי אמר ר' יוחנן: אם היה הנקב במקום הדבק, במקום בו החלחולת דבוקה לירכיים, אפילו אם ניקב ברובו — כשרה, אם ניקבה שלא במקום הדבק אפילו במשהו הריהי טריפה.

אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, אָמַר: לָאו מִי אָמֵינָא לְכוּ לָא תִּתְלוֹ בֵּיהּ

אמרוה רבנן קמיה [אמרו אותה חכמים לפני] רבא משמיה [משמו] של רב נחמן, אמר להם: לאו מי אמינא לכו לא תתלו ביה [האם לא אמרתי לכם אל תתלו בו] ברב נחמן

בּוּקֵי סְרִיקִי? הָכִי אָמַר רַב נַחְמָן: מְקוֹם הַדֶּבֶק, אֲפִילּוּ נִיטַּל כּוּלּוֹ – כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר בּוֹ כְּדֵי תְּפִיסָה. וְכַמָּה? אָמַר אַבָּיֵי: כִּמְלֵא בַּטְדָּא בְּתוֹרָא.

בוקי סריקי [בקבוקים ריקים], כלומר, דברים סתם! הכי [כך] אמר רב נחמן: מקום הדבק, אפילו ניטל כולו — כשר, והוא שנשתייר בו במקום הדבק כדי תפיסה (אחיזה). ושואלים: וכמה הוא כדי תפיסה? אמר אביי: כמלא בטדא בתורא [רוחב אצבע אפילו בשור גדול].

הַכָּרֵס הַפְּנִימִי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֵעִיד נָתָן בַּר שֵׁילָא רֵישׁ טַבָּחַיָּא דְּצִפּוֹרִי לִפְנֵי רַבִּי מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן: אֵי זוֹ הִיא כָּרֵס הַפְּנִימִי? סַנְיָא דֵּיבֵי. וְכֵן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: סַנְיָא דֵּיבֵי. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר: אִיסְתּוּמְכָא דְּכַרְסָא.

א שנינו במשנה בין הטרפות: הכרס הפנימי שניקבה או שנקרע רוב החיצונה. אמר רב יהודה אמר רב, העיד נתן בר שילא ריש טבחיא [ראש הטבחים, השוחטים] של צפורי לפני רבי עדות זו משום (בשם) ר' נתן: אי זו היא כרס הפנימי? זו שקוראים לה בארמית "סניא דיבי", חלק מן המעיים, הקרוי בלשוננו "המעי העיור". וכן אמר ר' יהושע בן קרחה: סניא דיבי. ר' ישמעאל אמר: כרס הפנימי הוא מה שנקרא איסתומכא דכרסא [פתח הכרס].

רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָקוֹם צַר יֵשׁ בַּכָּרֵס, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: נְפַל כְּרֵסָא בְּבֵירָא. אָמַר רַב אַחָא בַּר רַב עַוָּא אָמַר רַב אַסִּי: מִן הַמֵּיצַר וּלְמַטָּה.

רב אסי אמר ר' יוחנן: מקום צר יש בכרס, שהוא קרוי כרס הפנימי, וכל השאר נכלל בכרס החיצונה, ואיני יודע איזהו. אמר רב נחמן בר יצחק: נפל כרסא בבירא [הכרס בבור], כלומר, כיון שאינו יודע מהו, נמצא שנקב בכל מקום בכרס אוסר! אמר רב אחא בר רב עוא, כך אמר רב אסי בפירוש הדבר: מן המיצר, ממקום שהכרס הולכת ונעשית צרה לכיוון הוושט, ולמטה לכיוון הוושט (כשהבהמה תלויה ברגליה) הוא הנקרא כרס הפנימי.

רַבִּי יַעֲקֹב בַּר נַחְמָנִי אָמַר שְׁמוּאֵל: מְקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ מֵילָת. רַבִּי אֲבִינָא אָמַר גְּנִיבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: טֶפַח בַּוֶּושֶׁט סָמוּךְ לַכָּרֵס – זוֹ הִיא כָּרֵס הַפְּנִימִית.

ר' יעקב בר נחמני אמר בשם שמואל: כרס הפנימי הוא המקום בכרס שאין בו מילת, בליטות כעין צמר שיש על דפנות הכרס. ר' אבינא אמר בשם גניבא שאמר משמיה [משמו] של רב: אותו טפח בוושט שהוא סמוך לכרס — זו היא כרס הפנימית.

אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: כׇּל הַכָּרֵס כּוּלּוֹ – זוֹ הִיא כָּרֵס הַפְּנִימִית, וְאֵיזֶהוּ כָּרֵס הַחִיצוֹן? בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רוֹב הַכָּרֵס. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר: מַפְרַעְתָּה. מַאי מַפְרַעְתָּה? אָמַר רַב אַוְיָא: הֵיכָא דְּפָרְעִי טַבָּחֵי.

אמרי במערבא משמיה [אמרו בארץ ישראל משמו] של ר' יוסי בר חנינא: כל הכרס כולו — זו היא כרס הפנימית, ואיזהו אם כן כרס החיצון? אין זו הכרס עצמה, אלא זה בשר החופה (המכסה) את רוב הכרס מצידה התחתון של הבהמה. רבה בר רב הונא אמר: הכרס הפנימית היא המפרעתה. ושואלים: מאי [מהו] מפרעתה? אמר רב אויא: היכא דפרעי טבחי [המקום, הצד, שמגלים הטבחים כשפותחים את הבהמה] כלומר, צד הבטן.

בִּנְהַרְדְּעָא עָבְדִי כְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: כֹּל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: כּוּלְּהוּ שָׁיְיכָן בִּדְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא.

מסופר, בנהרדעא עבדי [היו עושים, נוהגים להלכה] כרבה בר רב הונא. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר שהיה מחכמי נהרדעא: כל הני שמעתתא מאי [כל אותן השמועות שאמרו חכמים לעיל בהגדרת כרס הפנימי מה הן]? מה אתם עושים בהן? אמר ליה [לו]: כולהו שייכן [כולן שייכות, כלולות] במה שאמר רבה בר רב הונא, שגם סניא דיבי, וגם איסותמכא דכרסא, וגם מקום שאין בו מילת, פונים לכיוון דופן בטן הבהמה, ה"מפרעתה".

וּדְרַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי אֲמַר לֵיהּ? כְּבָר פֵּירְשָׁה רַב אַחָא בַּר עַוָּא. וּדְרַבִּי אֲבִינָא וְדִבְנֵי מַעְרְבָא, מַאי אֲמַר לֵיהּ? הָנֵי וַדַּאי פְּלִיגִי.

ושאל אותו: ומה שאמר רב אסי אמר ר' יוחנן, שמקום צר יש בכרס ואינו יודע מהו, מאי [מהו]? הרי יש לחשוש לכל מקום בכרס! אמר ליה [לו]: כבר פירשה רב אחא בר עוא, שהוא מן המיצר ולמטה. ושאל אותו: ומה שאמר ר' אבינא שרק הטפח הסמוך לוושט הוא הכרס הפנימית, ודבני מערבא מאי [מה שאמרו בני ארץ ישראל, שכל הכרס קרויה כרס הפנימית, מה אתה עושה בהם]? אמר ליה [לו] הני ודאי פליגי [אלה ודאי חלוקים] על דברי רבה בר רב הונא, ואין אנו פוסקים כמותם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּגְדוֹלָה כּוּ׳. אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא ״גְּדוֹלָה״ – גְּדוֹלָה מַמָּשׁ, וְלֹא ״קְטַנָּה״ – קְטַנָּה מַמָּשׁ, אֶלָּא כֹּל שֶׁנִּקְרַע בָּהּ טֶפַח וְלָא הָוֵי רוּבָּא – זוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: ״בִּגְדוֹלָה טֶפַח״, רוּבָּא וְלָא הָוֵי טֶפַח – זוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: ״בִּקְטַנָּה בְּרוּבָּא״.

ב שנינו במשנה: כרס החיצונה שנקרעה, ר' יהודה אומר: בבהמה גדולה אם נקרעה בשיעור טפח — טריפה, ובבהמה קטנה — אם נקרעה ברובה. אמר ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר: לא גדולה — גדולה ממש, ולא קטנה — קטנה ממש, אלא הכלל הוא: כל שנקרע בה בכרס החיצונה טפח ולא הוי רובא [ואין זה רוב] הכרס — זו היא ששנינו: בגדולה טפח, וכל שהקרע הוא רובא [ברוב] הכרס החיצונה ולא הוי [ואינו מגיע לכדי] טפח — זו היא ששנינו: בקטנה ברובא. כלומר, כל שיש בקרע או טפח, או רוב הכרס החיצונה — הרי זו טריפה.

רוּבָּא וְלָא הָוֵי טֶפַח, פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּהָוְיָא טֶפַח בְּמַשֶּׁהוּ, מַהוּ דְּתֵימָא: עַד דְּמִיקְּרַע בַּהּ טֶפַח לָא הָוֵי טְרֵפָה, קָא מַשְׁמַע לַן.

ותמהים: רובא ולא הוי טפח, פשיטא [פשוט] שעושה טריפה, שהרי בכל מקום דינו של רובו ככולו! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו, אלא במקרה דהויא [שיש בה] טפח במשהו יותר מרוב, מהו דתימא [שתאמר]: במקרה זה, שאורך כולה הוא יותר מטפח, עד דמיקרע [שנקרע] בה טפח שלם לא הוי טרפה, קא משמע לן [משמיע לנו] שגם אם נקרע פחות מטפח בכל זאת טריפה היא, כיון שנקרעה ברובה.

אָמַר גְּנִיבָא אָמַר רַבִּי אַסִּי: נִקְדְּרָה כְּסֶלַע – טְרֵפָה, שֶׁאִם תִּמָּתַח תַּעֲמוֹד עַל הַטֶּפַח. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דִּגְנִיבָא אַמַּבָּרָא דִּנְהַרְדְּעָא – כְּסֶלַע כְּשֵׁרָה, יָתֵר מִכְּסֶלַע טְרֵפָה. וְכַמָּה יָתֵר מִכְּסֶלַע? אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּגוֹן דְּעָיְילָן תְּלָת קַשְׁיָיתָא בְּצִיפָּא בְּדוּחְקָא, בְּלָא צִיפָּא בְּרַוְוחָא.

אמר גניבא אמר ר' אסי: אם נקדרה הכרס החיצונה, נעשה בה חור עגול, שגודלו כגודל מטבע הקרויה סלע — טרפה, ומדוע? שאם תמתח הקדירה הזו — תעמוד על הטפח לאורכה, שכן הוא גודלו של סלע. אמר ר' חייא בר אבא, לדידי מפרשא לי מיניה דגניבא [לי נתפרש הדבר מגניבא עצמו] כשהיינו אמברא [על המעבורת] של נהרדעא: אם היה הנקב כסלע — כשרה, יתר מכסלע — טרפה. ושואלים: וכמה יתר מכסלע? אמר רב יוסף: כגון דעיילן תלת קשייתא בציפא בדוחקא [שנכנסים שלושה גרעיני תמר כשהם מצופים בשיירי בשר הפרי בדוחק], ושהן נמצאים בלא ציפא [ציפוי] שהם לגמרי נקיים — נכנסות ברווחא [ברווח].

הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת, תָּנוּ רַבָּנַן: מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בְּעוֹבִי בֵּית הַכּוֹסוֹת מִצַּד אֶחָד – כְּשֵׁרָה, מִשְּׁנֵי צְדָדִים – טְרֵפָה. נִמְצָא עָלֶיהָ קוֹרֶט דָּם –

ג שנינו במשנה: המסס ובית הכוסות, הסמוכים זה לזה, שניקבו לחוץ (לחלל הבטן), ולא זה לזה — טריפה. בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: מחט שנמצאת תחובה בעובי דופן בית הכוסות, מצד אחד — הרי היא כשרה, נמצאה תחובה משני צדדים — טרפה. ומכל מקום, גם במקרה שהמחט נמצאת משני צדדים — אינה טריפה בכל אופן, אלא יש לבדוק: אם נמצא עליה על חוד המחט קורט (מעט) דם —